אני רואה את שבועות לא כחג בודד בפני עצמו, אלא יום שמציין סוף תקופה: בפסח, בו הפכנו בן לילה לעם ולבני חורין, אנחנו מתחילים לספור את "ספירת העומר" שסופה בשבועות, יום קבלת התורה, הנותנת לעם מערכת חוקים דתית, חברתית ומוסרית.
העניין של ההמתנה והספירה חייב שתהיה לו משמעות - כי הרי אין טעם לספור סתם כדי להעביר ימים.
יש להניח שאת המסר נצטרך ללמוד מימי ציון במהלך הספירה - יום השואה, יום הזכרון ויום העצמאות, ל"ג בעומר ויום ירושלים. בולט מאד שאף אחד מהם אינו חג דתי - כולם ימי ציון לאומיים חברתיים.
כביכול נשמע מוזר שאנחנו אמורים ללמוד מסר לקראת חג מתן תורה ע"י ימי ציון שאינם דתיים, אבל בעיון מהיר נראה שבעצם בדיוק מאירועים אלו ניתן ללמוד הרבה ע"מ להגיע מוכנים לחג מתן תורה:
כשבוע לאחר פסח אנחנו מציינים את יום השואה והגבורה - יום זכרון לאלו שנפלו באסון הגדול ביותר של העם היהודי וגבורתם של אלו ששרדו.
שבוע לאחר מכן אנחנו מציינים את יום הזכרון ואת יום העצמאות - הגיבורים שורדי השואה וגיבורי חיילי צה"ל הם אלו שהביאו לנו את העצמאות והמדינה. אנשים שעזבו את מקום הולדתם ועלו ארצה, נטשו לתקופת הקרבות את עבודתם, משפחתם וגם את לימוד התורה בו חלקם היו שקועים - והתפנו ע"מ להקים לנו מדינה ולשמור עליה. מדינה שמהווה בית ועיר מקלט לכל היהודים באשר הם.
כשבועיים אח"כ - ל"ג בעומר, בו מציינים שני דברים עיקריים: את הלחימה למען עצמאות ישראל בימי בר כוכבא, ואת סיום המגפה בקרב תלמידי רבי עקיבא, אותו אחד שאמר ש"ואהבת לרעך כמוך הוא כלל חשוב בתורה", וכמעט כל תלמידיו מתו בגלל "שלא נהגו כבוד איש ברעהו". הימים לקראת מתן תורה אלו ימים של תיקון מידות, וכלל ראשון בדרך לקבלת התורה הוא לנהוג כבוד אחד כלפי השני.
כשבוע וחצי לאחר מכן, וכשבוע לפני חג שבועות שהוא סיום התקופה - יום ירושלים, בו השלימו חיילי צה"ל את שאיפת אבות אבותיהם באלפיים השנים הקודמות לחזור לארץ ישראל ולירושלים. יום העצמאות היה שיא שהורחב והועצם ביום שחרור ירושלים. נשים לב גם, שירושלים לא קיבלה את קדושתה משמים - אלא דוד המלך בחר בה משיקולים מדיניים-פוליטיים-ביטחוניים כעיר בירה והיא קודשה "מלמטה למעלה".
OK, אז מה המסר?
התורה אינה ספר חוקים והלכות שמסרסות אותנו להתנהגות מסויימת. התורה היא דרך חיים, ובחיים יש גם צדדים שאינם הלכה, אלא יומיומיים לגמרי. התורה נותנת לנו דרך להתנהגות בין אדם לחברו, בין אדם לאשתו, בין אדם לעבודתו ובין אדם ומלחמתו לעצמאותו. התורה היא שילוב של קודש וחול, הלכות דתיות ועניינים חברתיים. אי אפשר לקיים תורה במנותק מחיי היומיום שלנו. מיציאת מצרים ועד לקבלת התורה אנחנו עוברים מאורעות אנושיים, חברתיים ושגרתיים בחיי עמים ומדינות - ע"מ ללמוד ולהגיע מוכנים אל מעמד קבלת התורה.
כולם מכירים את העצה של קרמבו מהסרט "מבצע סבתא": "אתה מתחיל הכי מהר שלך, ולאט לאט אתה מגביר" - התחלנו בשיא של יציאת מצרים, ולאט לאט מגבירים - יום העצמאות, יום ירושלים, קבלת תורה. והלוואי נדע להמשיך להגביר ולהגיע לאהבת חינם ביננו, המשך בנייה והתחדשות, שלום ושלווה.
העניין של ההמתנה והספירה חייב שתהיה לו משמעות - כי הרי אין טעם לספור סתם כדי להעביר ימים.
יש להניח שאת המסר נצטרך ללמוד מימי ציון במהלך הספירה - יום השואה, יום הזכרון ויום העצמאות, ל"ג בעומר ויום ירושלים. בולט מאד שאף אחד מהם אינו חג דתי - כולם ימי ציון לאומיים חברתיים.
כביכול נשמע מוזר שאנחנו אמורים ללמוד מסר לקראת חג מתן תורה ע"י ימי ציון שאינם דתיים, אבל בעיון מהיר נראה שבעצם בדיוק מאירועים אלו ניתן ללמוד הרבה ע"מ להגיע מוכנים לחג מתן תורה:
כשבוע לאחר פסח אנחנו מציינים את יום השואה והגבורה - יום זכרון לאלו שנפלו באסון הגדול ביותר של העם היהודי וגבורתם של אלו ששרדו.
שבוע לאחר מכן אנחנו מציינים את יום הזכרון ואת יום העצמאות - הגיבורים שורדי השואה וגיבורי חיילי צה"ל הם אלו שהביאו לנו את העצמאות והמדינה. אנשים שעזבו את מקום הולדתם ועלו ארצה, נטשו לתקופת הקרבות את עבודתם, משפחתם וגם את לימוד התורה בו חלקם היו שקועים - והתפנו ע"מ להקים לנו מדינה ולשמור עליה. מדינה שמהווה בית ועיר מקלט לכל היהודים באשר הם.
כשבועיים אח"כ - ל"ג בעומר, בו מציינים שני דברים עיקריים: את הלחימה למען עצמאות ישראל בימי בר כוכבא, ואת סיום המגפה בקרב תלמידי רבי עקיבא, אותו אחד שאמר ש"ואהבת לרעך כמוך הוא כלל חשוב בתורה", וכמעט כל תלמידיו מתו בגלל "שלא נהגו כבוד איש ברעהו". הימים לקראת מתן תורה אלו ימים של תיקון מידות, וכלל ראשון בדרך לקבלת התורה הוא לנהוג כבוד אחד כלפי השני.
כשבוע וחצי לאחר מכן, וכשבוע לפני חג שבועות שהוא סיום התקופה - יום ירושלים, בו השלימו חיילי צה"ל את שאיפת אבות אבותיהם באלפיים השנים הקודמות לחזור לארץ ישראל ולירושלים. יום העצמאות היה שיא שהורחב והועצם ביום שחרור ירושלים. נשים לב גם, שירושלים לא קיבלה את קדושתה משמים - אלא דוד המלך בחר בה משיקולים מדיניים-פוליטיים-ביטחוניים כעיר בירה והיא קודשה "מלמטה למעלה".
OK, אז מה המסר?
התורה אינה ספר חוקים והלכות שמסרסות אותנו להתנהגות מסויימת. התורה היא דרך חיים, ובחיים יש גם צדדים שאינם הלכה, אלא יומיומיים לגמרי. התורה נותנת לנו דרך להתנהגות בין אדם לחברו, בין אדם לאשתו, בין אדם לעבודתו ובין אדם ומלחמתו לעצמאותו. התורה היא שילוב של קודש וחול, הלכות דתיות ועניינים חברתיים. אי אפשר לקיים תורה במנותק מחיי היומיום שלנו. מיציאת מצרים ועד לקבלת התורה אנחנו עוברים מאורעות אנושיים, חברתיים ושגרתיים בחיי עמים ומדינות - ע"מ ללמוד ולהגיע מוכנים אל מעמד קבלת התורה.
כולם מכירים את העצה של קרמבו מהסרט "מבצע סבתא": "אתה מתחיל הכי מהר שלך, ולאט לאט אתה מגביר" - התחלנו בשיא של יציאת מצרים, ולאט לאט מגבירים - יום העצמאות, יום ירושלים, קבלת תורה. והלוואי נדע להמשיך להגביר ולהגיע לאהבת חינם ביננו, המשך בנייה והתחדשות, שלום ושלווה.
