שמיטת כספים - שינוי הלכה עקב שינוי במציאות כיצד?




"וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'"(1).

כידוע, מלבד האדמה, גם חובות של אדם לרעהו משתמטים בשנת השמיטה. זהו ציווי שקשה לקיימו, ואכן במהלך השנים נמנעו בני ישראל מלהלוות כספים בסמוך לשנת השמיטה - על אף מצוות שמיטת כספים ועל אף האזהרה המפורשת בתורה בהמשך לציווי: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא"(2).

כך היה גם בימיו של הלל. בשלהי ימי בית המקדש השני זיהה הלל הזקן מצוקה בעם ישראל, שכן רבו העניים שהתקשו להחזיר הלוואות ועקב כך נמנעו אנשים מלהלוות כסף לנזקקים - בגלל ביטול החובות בשמיטת כספים -  ותיקן את ה"פרוזבול"; מסמך שלמעשה מפקיע את שמיטת החובות.


האם תקנה זו של הלל ראויה? האם בגלל שינוי במציאות נוכחית ניתן לשנות - ואף לבטל - ציווי מפורש מן התורה? האם מציאות מסויימת יכולה להשפיע על תורת החיים הרלוונטית תמיד?

יש לציין שרבים במהלך השנים סייגו את תקנת הפרוזבול כרלוונטית רק כאשר מצוות שמיטה היא מדרבנן, אך כנגדם היו גם את אלו שלא קיבלו את הטענה שמצוות שמיטה בימינו מדרבנן או שפירשו את תקנת הפרוזבול כרלוונטית גם כאשר שמיטה מן התורה.


ובכן, נחזור ונשאל: מה מיוחד בפרוזבול שהתקבל? ונרחיב ונשאל האם אנחנו יכולים לגזור ממנו לשינויי מציאות אחרים בימינו ובכלל?

האם כל שינוי מציאות מצדיק שינוי הלכה?

האם, סתם לדוגמא, מציאות בה אנשים לא מצליחים להימנע משימוש בטלפון נייד בשבת תוכל להצדיק איזה "טריק" הלכתי שיאפשר זאת בדרך כלשהי?

או דוגמא "כבדה" ומשמעותית יותר: האם שינוי המציאות בעם ישראל במאה-מאתיים שנים האחרונות בהם רוב היהודים לא רואים עצמם מחוייבים לתרי"ג מצוות יכול להשפיע על פסיקת הלכה או התנהגות מסויימת, למשל בנוגע לקבלת מצוות בתהליך הגיור?


שני דברים לדעתי גורמים לכך שהפרוזבול, על אף היותו צורך של מציאות מסויימת, הוא "כשר" הלכתית ואינו סותר את ציווי התורה.


ראשית, הלל לא ביטל את מצוות התורה. הוא לא טען שבגלל המציאות הנוכחית מצוות התורה על שמיטת כספית מבוטלת או לא רלוונטית. להיפך- הוא הכיר בה ובחשיבותה, ומתוך המקום הזה התקין את הפרוזבול בהתאם לכללים ההלכתיים הנהוגים. אם לא היה נמצא פתרון בהתאם לכללים האלו - הלל היה מקיים את שמיטת הכספים על אף המציאות החדשה.


את העניין השני הבנתי מתוך עיון בספר החינוך. שימו לב כמה מצוות מונה בעל הספר חינוך:

  1. שלא לתבוע חוב שעברה עליו שביעית (תעה).
  2. מצוה לנגוש את הנכרי (תעו).
  3. שישמיט כל הלואותיו בשביעית (תעז).
  4. שלא יאמץ את לבבו על העני (תעח).
  5. שלא נמנע מלהלוות קודם שמיטה (תפ).

חמש מצוות! למה לא אמר שמצוות לשמוט כספם בשביעית, אלא פירט 5 מצוות מכל הכיוונים והצדדים?

אלה שמפה אפשר וצריך ללמוד נקודה חשובה.

ושימו לב למשנה בה מתוארת פסיקת הפרוזבול(3):

"פְּרוּזְבּוּל, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהִתְקִין הִלֵּל הַזָּקֵן כְּשֶׁרָאָה שֶׁנִּמְנְעוּ הָעָם מִלְּהַלְווֹת זֶה אֶת זֶה, וְעוֹבְרִין עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְּלִיַּעַל" וְגו', הִתְקִין הִלֵּל פְּרוּזְבּוּל".

לא רק שהלל הכיר בשמיטת הכספים, הוא הבין שלולא פתרון אנשים יעברו על מצווה מפורשת בתורה - שלא נמנע מלהלוות קודם שמיטה. בזכות שטר הפרוזבול המשיכו אנשים להלוות איש לרעהו ללא חשש לכספם, ובכך לא רק שנפתרה בעיה חברתית במציאות מסויימת, אלא גם נמנעה עבירה על מצוות אחרות.


אם נחזור לדוגמאות שמקודם:

גם אם מאוד קשה לנו במציאות הנוכחית להימנע משימוש בטלפון נייד בשבת, אנחנו לא יכולים לבטל את האיסור ע"י התעלמות ממצוות השבת וללא הוכחה שבמעשה זה אנחנו נמנעים מאיסור אחר.

ולגבי הגיור? אם אני מכיר בחשיבות קבלת עול מצוות בחלק מתהליך הגיור ולא רוצה לוותר עליו ואף רוצה שגרים יקבלו על על עצמם את עול המצוות, אך מצד שני אני מכיר במציאות המשתנה ומנסה למצוא דרכים בהם לא נוותר הן על מצוות התורה והן על הגר הבא להתגייר. האם לא זו הדרך להתמודד עם בעיה שכזו?


לסיכום, בשורה התחתונה: לא רק שהלל לא ביטל את מצוות השמיטה,

הוא גם מנע עבירה על מצוות "שלא נמנע מלהלוות קודם שמיטה".

הוא גם אפשר לעשירים לעזור לעניים בהלוואות סמוך לשמיטה וגם להמשיך לקיים את מצוות השמיטה.

כלומר, הוא לא ביטל את השמיטה, ההיפך הוא הנכון: הוא קיים אותה!


לעניות דעתי, זאת דוגמא פרטית מצויינת שממנה ניתן לצאת וללמוד למקרים אחרים של פסיקת הלכה אל מול מציאות משתנה- ללא ויתור על קיום התורה וללא ויתור על קיום חברתי.



קורבן תודה וברכת הגומל




ברכת הגומל היא המקבילה לקרבן תודה שהיה נהוג בזמן בית המקדש, עליו נכתב בפרשת ״צו״.

רש״י במקום(1) מסביר ש"אם על תודה יקריבנו" מדבר על דבר הודאה על נס שנעשה לו כגון יורדי הים והולכי מדבריות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא, שהם צריכין להודות שכתוב בהן בתהלים(2) ״יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם״ ויזבחו זבחי תודה".

הרב קוק מסביר(3) ש״ההודאה הבאה אחרי שטעם האדם טעם המרירות של סילוק הסדר הטבעי האלהי הישר, ויחוש איך שאין ראוי לאדם לבקש יותר מחקו״ - כלומר מודים על יציאה מסכנה שאיננה בדרך השגרה, והתודה כפולה - לא רק על המקרה עצמו אלא גם ״תהיה טובתם כפולה כי עתה ידעו איך לשמח בגורלם, עתה יכיר כי הוא יתברך גמלו מעודו כל טוב״.

לעתים אנחנו לא יודעים להעריך את הרגיל, השגרה, ואז כשיש לנו אירוע חריג (גם קורונה תופס ;) ), אנחנו מגלים כמה ה״מובן מאליו״ הרגיל איננו מובן מאליו. כמו הפסוק אותו הזכיר רש״י: "יודו לד' חסדו" על הטוב הפרטי "ונפלאותיו לבני אדם" על התמידיות בערך הראוי להכיר את פלאי האל הטוב.


הערות
(1) ויקרא ז יב
(2) תהלים ק"ז
(3) עין איה ברכות ט טז



קריעת ים סוף "בשידור ישיר"




בחנוכה בשנה שעברה, במקום שעבדתי, ביקשו מבחור חרדי להגיד משהו בהרמת הכוסית לכבוד החג. הוא דיבר על הניסים והנפלאות שנעשו לאבותינו בחנוכה וחתם במשפט "ויהי רצון שנזכה שיחזרו הניסים גם בתקופתינו". מפאת כבודו התאפקתי לא לענות לו, למרות שלדעתי להגיד שבימינו אנחנו לא זוכים לניסים היא כפירה ממש. מאות טילים שנופלים פה גורמים לאפס הרוגים, אויבים רבים שמקיפים אותנו ומתים להשמיד אותנו ואנחנו יכולים להם, נצחונות מזהירים בכל מלחמות ישראל, הקמת מדינה באזור עוין וההצלחות הרבות שלה - ועוד הישגים לא נתפסים ולא טבעיים - והבחור לא מוצא ניסים…

כשאני קורא את התנ"ך אני בדיוק חושב על הדבר הזה. איך זה היה באמת? אנחנו קוראים על ניסים, ומתואר שהקב"ה עשה אותם. אין לי ספק שהקב"ה עשה את אותם הניסים, אבל זה מעניין איך כל זה היה נראה בעיניים של אלו שהיו שם.
קריעת ים סוף אותה קרואים בפרשת בשלח היא דוגמא קלאסית. מה ראו ומה הרגישו בני ישראל כשעברו בים? איך הם ניתחו את הסיטואציה בזמן ולאחר האירוע? מה היו "כותרות העיתונים" בבוקר למחרת?

אז מה היה שם בים סוף? 
בואו נחזור בזמן, לבני ישראל, שרק יצאו ממצרים וכעת הם מול ים סוף, לא מבינים מה הנתיב. לפתע, מאחוריהם, צבא מצרים דוהר לעברם. תחושת פאניקה אדירה. הכל מתבלבל: בשביל מה הקב"ה הוציא אותנו ממצרים? בשביל מה כל המכות שכתשו את ארץ מצרים - בשביל למות בים סוף? או שבכלל הכל הייתה אשליה אחת גדלה והנה נגמר והם חוזרים למציאות - לעבדות במצרים.
ואז פתאום … 
פתאום מתחילה רוח מדברית חמה ויבשה מהמזרח, רוח חזקה ולא שגרתית. סערה שכזאת. המים מתחילים לזוז בצורה מוזרה, גלים מוזרים. לפתע מתגלה במה שהיה נראה הים איזשהו נתיב. אין הרבה מה לעשות, אז נכנסים... אחרי בני ישראל נכנסים גם המצרים, אבל הרוחות לא לטובתם. יש שיגידו עניין של מזל. כשאנחנו מבינים שהמצרים טבעו, החזאים מנסים להסביר שכבר אלפי שנים לא היה מצב מטאורולוגי שכזה.


לא המצאתי את התיאור הזה בשביל שיהיה מעניין. יש חוקרים - לא יהודים ולא שומרי הדת היהודית - שזה ההסבר שלהם למה שקרה שם. אגב, ככה גם לכל מכות מצרים - שמוסברות שתופעות לוואי של התפרצות הר געש שארעה בזמן בהיסטוריה בו ארעו האירועים של יציאת מצרים: מים אדומים, שמים חשוכים מתמיד, מחלות וארבה וצפרדעים שנמלטים מאזור הסכנה ומגיעים למצרים.

דרכו של אלוקים להביא ניסים היא דרך הטבע, בדרך נסתרת. ספר החינוך (מצווה קלב) מסביר את זה היטב: "ידוע הדבר בינינו ואצל כל חכם, כי נסים גדולים אשר יעשה האל אל בני אדם בטובו הגדול, לעולם יעשה דרך סתר, ונראים העניינים נעשים קצת כאלו הם בדרכי הטבע ממש או בקרוב לטבע, כי גם בנס קריעת ים סוף שהיה נס מפורסם כתוב שם (שמות יד כא) ויולך ה’ את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים. והמשכילים יבינו כי עניין סתר זה למעלת האדון ושפלות המקבל".
כמו בעל ספר החינוך, גם אלברט איינשטיין אמר פעם ש"צירוף מקרים היא הדרך של אלוהים להישאר אנונימי".

אז חנוכה כבר היה ועוד חודש פורים - ומגילת "הסתר הפנים" - ששם ה' לא מופיע בה וחז"ל מסבירים שזה מסר עיקרי במגילה: שהניסים של הקב"ה קורים אבל ללא הודעה מנביא או ממנהיג מקביל למשה רבינו.
ואנחנו צריכים לנסות למצוא את הניסים שלנו בטבע, ומדי פעם להגיד עליהם תודה. כמו מרדכי ואסתר בפורים, וכמו אבותינו ששרו שירה אחרי קריעת ים סוף - וגם אמותינו למרות שמדובר ב"שירת נשים" ;)

תתן אמת ליעקב




פרשות הסיום של ספר בראשית מספרות את סיפורו של אבינו השלישי - יעקב.

המידה המזוהה עם יעקב היא מידת האמת: "תתן אמת ליעקב"(1). אבל בפועל, כשעוברים על סיפור חייו; מכירת הבכורה, גניבת הברכות, נישואיו ללאה ולרחל, הסיפורים עם לבן, חמור ושכם, יוסף ואחיו ועוד - נראה שלאורך כל הדרך מידת האמת דווקא פחות מתאימה - משני הכיוונים - ממנו ואליו.
אם כן, איזה אמת יש לתת ליעקב?
ואם אנחנו אמורים ללמוד מאבותינו, מה הלימוד שיש ללמוד ממעשיו של אב זה?

הרב שטיינזלץ מסביר, שבעצם יש שקרים שבלעדיהם העולם לא היה מתקיים. שקרים שהם למעשה מה שאנחנו קוראים שקרים חברתיים, ואפילו "דרך ארץ" - לא פחות. אנחנו לא אומרים אחד לשני כל מה שאנחנו חושבים או שיש בליבנו, ובטח לא בכל סיטואציה - מה שנקרא מוסכמות חברתיות. ככה גם דברים שמאוד היינו רוצים לעשות, אך לא נעשה אותם ואף לא נאמר אמת לגבי אותו רצון. ופעמים רבות - טוב שכך…
גם בהלכה, הליכה של אמת ללא להסתכל לצדדים מובילה לנזק לא פעוט. לכן הפרוזבול, מכירת חמץ וכדו' אינם רמאות אלא "תורת חיים".

אברהם אבינו היה האב המגלה, הסטארטאפיסט - הוא מצא שיש אלוהים, הלך לארץ המובטחת והקים את הכל.
יצחק אבינו חי ברוח העולם הבא, הרי הוא כבר כמעט הגיע לשם בעקידה, כמו שכתב הרב קוק: "מיוחד הוא יצחק אחרי העקידה, שחי בו רוחא דעלמא דאתי"(2).
יעקב אבינו חי את החיים האמיתיים. הוא מוסיף על גדולתם של יצחק ואברהם את הרובד המעשי. הוא עובד, מגדל ילדים, מתמודד עם צרות, שנאה וגלות. האמת שלו צריכה להיות אמת שאפשר לחיות איתה, לא סוג של אמת אידיאלית תיאורטית. הוא צריך להתמודד עם לבן שרק מחפש איך "לעקוץ" אותו, הוא צריך להתמודד עם עשו שרוצה להרוג אותו, עם שכם וחמור שאונסים את בתו.
ובתוך כל אלו הוא צריך לתמרן בין האמת והתום שלו לבין השרידות. 
כי אי אפשר לשרוד אצל לבן אם תהיה אמיתי בצורה עיוורת. לא תוכל להציל את עצמך ואת משפחתך מעשו וצבאו אלא אם כן תפעל לא רק בחכמה אלא גם בעורמה.

ואגב, לא סתם יעקב יוצא בסדר בעינינו מכל סיפורי בראשית, ומעשיו נראים לנו אמת וצדק גם כשהם לא ממש נעשים בדרך הרגילה. עוד מהגן, למרות שקצת מוזר לנו שזה נעשה במרמה, היה לנו ברור שיעקב היה אמור לזכות בברכה מלכתחילה וטוב שאכן - בדרך לא דרך - הוא היה זה שיצחק ברך אותו. ברור לנו שהוא הטוב בסיפורים עם עשו, עם לבן, עם שכם וחמור. ולמה ככה? מכיוון שגם איש אמת צריך להיות חפץ חיים, וכדי לשרוד את החיים האלו - צריך לפעמים לנהוג כמו שנוהגים במגרש המשחקים של החיים.

ומי מאיתנו לא נתקל בזה? אם תהיה ישר מדי מול מעסיק נצלן ורמאי - אתה תפסיד. אם תהיה ישר וכנה ותחשוף את הקלפים שלך מול יריב במו"מ עסקי או אחר - אתה תפסיד. עורכי דין ישמרו כמה קלפים צמוד לחזה ולא ינהגו באמת "מטופשת" ויחשפו את עצמם ואת לקוחותיהם לעיני כל כבר בדיון הראשון בבית המשפט.
זהו מאבק תמידי בין להיות טוב לבין להיות פראייר.

ולמה יעקב אבינו צריך להיות דמות שמתעסקת בכל אלו? לא עדיף לנו דמות הירואית נקיה מכל חטא?
אלא שסיפורי האבות, כמו שאר סיפורי התנ"ך, הם סיפורים עם השלכות מעשיות לחיינו אנו - ולא סיפורים על גיבורי על מעולם אחר. כי אם היו כאלו - אז מה יש לנו, אנשים פשוטים, ללמוד מהם? איזה סיכוי יש לנו לחקות אותם? אלא, שיש ערך ללימוד ממעשי אבותינו דווקא כי הם היו בני אנוש, שמנהלים חיי שגרה כמו כל אחד. וכמו שהם הגיעו להיות גדולים כמו שהיו - אז גם לנו יש מה ללמוד כדי להיות טובים יותר.


הערות
(1) מיכה, ז, כ.
(2) אורות הקודש ג, עמ' קלה.

סיום מסכת ברכות, או: על לימוד גמרא




אל לימוד הגמרא חזרתי 21 שנים לאחר לימוד גמרא בתיכון. כמו רבים, סחבתי סוג של "טראומה" מלימוד הגמרא בבתי ספר. במבט לאחור אני מזהה 2 סיבות למה תלמידים לא אוהבים גמרא ונרתעים ממנה שנים רבות לאחר סים לימודיהם:
הסוגיות המשעשעות של מקרי קצה, שלא הוסבר מספיק טוב ההקשר שלהם.
מעולם לא קיבלנו הסבר למה חשוב כ"כ ללמוד גמרא - ובטח בהיקפים שזה נלמד.

אז איך ומדוע החלטתי לנסות שוב?
ובכן, כשלמדתי את "אורות התורה" של הרב קוק זצ"ל, אחרי י"ג פרקי הספר מלאי האורות על לימוד התורה, בנספח "לחיזוק דברי התורה", הסביר הרב על חשיבות לימוד הגמרא: "אל יקטן ערך של שיעור גפ"ת (גמרא, פירוש הקונטרס[=רש"י], תוספות) מסודר בכל יום ויום, הלוא זאת היא עבודת הקודש, שגדולי ישראל בכל הדורות נתנו את נפשם עליה, למוד הגמרא וברור ההלכה, ונטית המשא-ומתן של הפלפול וההערה הישרה המחדדת המשמחת את הלב וממשכת את הנפש לחיבת התורה" וממשיך ולבסוף חותם "ואם יהיו הצעירים בני קיבול, בטח תרגילם במהלך של רעיון אצילי והרגשת קדש עדינה, ואהבת המדע הרוחני באור תורה ודעת קודש".
אני מאמין שלומדים ע"מ לקיים וליישם, על אחת כמה וכמה אחרי הסבר זה שמשתלב גם עם הנלמד לפני ואחרי:
הגמרא היא הבסיס לכל הספרים שנכתבו אחריה. איך שלא מנתחים את זה, זאת המסקנה. אז מתישהו כדאי להגיע גם לבסיס.
שיטת הפלפול שבגמרא איננה "חפירה" בעלמא, אלא כלי ללימוד וליבון סוגיות עד הקצה - גם אם לפעמים הוא קצה קצת ביזארי - וזאת ע"מ להבין את כל המקרים ובעיקר להניח תשתית לכל מצב עתידי שהוא - גם אם האמוראים לפני מאות ואלפי שנים לא ידעו להגדיר אותו.

זאת מטרת הלימוד האמיתית לדעתי - את שיטת הלימוד, ההיקש והפסיקה של הגמרא להביא לימינו - למצבים של ימינו, סיטואציות של ימינו, למקרים שאף אמורא לא דמיין - ולהבין מהם מה עלינו לעשות. כמו שעשו חכמי ישראל לאורך ההיסטוריה. שיטת לימוד כזו, ובעיקר תוצרי לימוד כזה "מחדדת ומשמחת את הלב וממשכת את הנפש לחיבת התורה".

וכך למדתי. והנה הגעתי לסיום מסכת ברכות, מי היה מאמין.

ואיך מסתיימת המסכת? אחרי חידוד קריאת שמע - הלכותיה ורעיונותיה, התפילה - הלכותיה ורעיונותיה, ברכות נהנין, זימון, ועוד, הפרק התשיעי והאחרון עוסק בברכות כלליות, במצבים שונים ובלימודים ורעיונות שונים על הברכות. והקטע החותם את המסכת הוא מפורסם וחשוב (סד ע"א), ומתקשר למה שהתחלתי איתו:
"אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר (ישעיהו נד, יג) וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך אל תקרי בניך אלא בוניך (תהלים קיט, קסה)"
"אל תקרי בניך אלא בוניך" - אנו צריכים לבנות את התורה, ולא רק להיות בנים - ולחקות את הורינו. לבנות, לרומם, לחדש, לתרגם לשפה הנוכחית.
וממשיך בתוצאות בנייה זו:
"שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול (תהלים קכב, ז) יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך (תהלים קכב, ח) למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך (תהלים קכב, ט) למען בית ה' אלהינו אבקשה טוב לך (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום."

ואי אפשר להזכיר לימוד גמרא בלי להלל את הרב הגאון והגדול הרב שטיינזלץ, שבפירושו הבהיר מנגיש את הגמרא לבני הדור הזה, רש"י מודרני.





ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח‎




אומרת הגמרא בסנהדרין, צד, א:
"ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג אמרה מדת הדין לפני הקב"ה רבש"ע ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשיתו משיח חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו(1) ולא אמר שירה לפניך תעשהו משיח".

איזו אמירה. חזקיהו היה ראוי להיות משיח, הכל כבר היה מוכן, אבל רק בגלל פרט שנראה, לכאורה, שולי - העסק בוטל.

במדרש שיר השירים רבה (פרשה ד) מובא הצד של חזקיהו:
"אמר רבי אבא בר כהנא: אמר חזקיהו תורה שאני עוסק בה מכפרת על השירה.
אמר רבי לוי: אמר חזקיהו מה אנו צריכין לומר נסיו וגבורותיו של הקב"ה, כבר מודעת זאת מסוף העולם ועד סופו, לא כבר עמד גלגל החמה באמצע הרקיע וראו נסיו וגבורותיו של הקדוש ברוך הוא עד סוף העולם?!"

אם הכל היה כ"כ מתאים – למה דווקא עניין השירה הפיל את זה?
ועוד אומר חזקיהו, אני מתעסק בתורה וניסיו של הקב"ה ידועים, כל זה אמור להיות טוב לפחות כמו השירה!

ולפני שנענה נמשיך לקרוא בגמרא הנ"ל ש"מיד פתחה הארץ ואמרה לפניו רבש"ע אני אומרת לפניך שירה תחת צדיק זה ועשהו משיח", אולם הצעה זו לא התקבלה.

אבל זה בדיוק העניין. יש עניין לאדם להגיד שירה – משמע תודה – על הניסים שקורים לו.
כי השירה-תודה הזו עניינה הוא לחבר את מה שקרה – את המציאות – לטוב האלוקי, להבין שמה שקרה לנו ולעתים אף נראה טבעי הוא בעצם קשור להקב"ה – גילוי הרוחני בחומרי.
לכן לימוד התורה לא מחליף את אמירה התודה. ולכן גם השמים והארץ לא יכולים "לעשות את העבודה" עבור חזקיהו.
גם אם ניסיו של הקב"ה המסופרים בתנ"ך ידועים – אם לא נבין שהטוב הלא מובן מאליו שקורה לנו הוא גם נס אלוקי – אז סיפורי הניסים בתנ"ך יישארו כסיפור בדיוני ולא כמציאות.
והכל מעיד על כשל באמונה.
ולכן גם "לעתיד לבא כל הקרבנות בטלים, וקרבן תודה אינה בטלה"(2).
כי גם במצב שלא יהיו חטאים שיצריכו קורבנות, יהיה עדיין צורך בתודה.
ואי אפשר שלא להקביל לדורות שלנו, בהם חווינו ניסי ניסים בתקומת המדינה, במלחמות ישראל, בקיבוץ גלויות, ולא להגיע למצב שנפספס משהו בגלל אי אמירה התודה – שראויה להיאמר גם ללא כל פרס שיינתן אמור אמירתה.

הערות
1. רש"י במקום: כל הנסים הללו - שניצל מסנחריב ונתרפא מחליו.
2. ילקוט שמעוני, ויקרא פרק כב, תרמג.



מקורות
1. לפרשת אמור – חשיבותם של קורבן התודה וההודאה בחיינו \ הרב גור גלון
2. חזקיה שלא אמר שירה – תעשהו משיח?! \ הרב אביהוד שורץ
3. שירת הגאולה \ ישיבת מעלות

רבי יהודה היה נותן בהם סימנים




אלו עשר מכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים, ואלו הן:
דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד, ארבה, חשך, מכת בכורות.
רבי יהודה היה נותן בהם סימנים: דצ"ך עד"ש באח"ב.(1)

רבות נכתב על הסימנים של רבי יהודה ומשמעותם (הפירושים העיקריים יובאו בסוף המאמר).
אולם, אם נחזור לפשט, אולי באמת הסימנים נועדו רק כדי לזכור את המכות?


אם נעיין במשנה, מסכת מנחות יא ד, נמצא את אותו רבי יהודה נותן סימנים:
"כל המנחות יש בהן מעשה כלי בפנים, ואין בהן מעשה כלי בחוץ. כיצד, שתי הלחם ארכן שבעה ורחבן ארבעה וקרנותיהן ארבע אצבעות. לחם הפנים, ארכן עשרה ורחבן חמשה וקרנותיו שבע אצבעות.
רבי יהודה אומר, שלא תטעה, זד"ד יה"ז."
רבי עובדיה מברטנורא במקום מסביר את הסימנים ואומר ש"ודרכו של ר' יהודה לתת סימנים, כמו דצ"ך עד"ש באח"ב".

יש לזכור שהמשנה עלתה על הכתב רק בימי יהודה הנשיא, ועד אז נלמדה ונשמרה בע"פ, ואז יובן למה בכלל היה צורך בסימנים כאלו – שאכן היו בשימוש.
אולם, גם לאחר שהמשנה הועלתה על הכתב המשיכו חכמים להיעזר בסימנים כדי לזכור הלכות שונות, כמה מהם ידועים ביותר:
  • זמ"ן נק"ט - ששה סדרי משנה: זרעים, מועד, נשים, נזיקין, קדשים, טהרות.
  • יקנה"ז - סדר ברכות ההבדלה הנוהג בליל חג שחל במוצאי שבת: יין קידוש נר הבדלה זמן.
  • יע"ל קג"ם - שש המחלוקות היחידות בתלמוד הבבלי שבהן נפסקה הלכה כאביי לעומת רבא: יאוש שלא מדעת, עד זומם, לחי העומד מאליו, קידושין שלא נמסרו לביאה, גילוי דעת בגט, מומר אוכל נבלות להכעיס.

פעם הסביר לי חבר את ההבדל בין 'סיבה' ל'טעם': סיבה היא משהו מוחלט: הצתתי אש אז נדלק אור. טעם הוא כמו באוכל – לכל אחד יש את הטעם שלו ולפי זה הוא מבאר את משמעותו של דבר מסוים.

נראה שהפרשנויות השונות שניתנו במהלך הדורות לסימנים אלו הם בגדר טעמים,
בעוד הסיבה היא פשוטה: כדי לזכור את המכות וסדרן.

נספח: פירושים ידועים לסדר המכות:
  • במזמור עח בתהלים מופיעות המכות בסדר שונה, אז יש צורך בסידור הנכון.
  • קיומה של ההתראה לפני המכות: בכל שלישייה שניים בהתראה והשלישית בלי התראה: דם וצפרדע עם התראה וכינים ללא התראה – דצ"כ, ערוב וברד עם התראה ושחין ללא התראה – עד"ש, ברד וארבה עם התראה וחושך ללא התראה – באח"ב.
  • האם ההכאה הייתה עם המטה או ללא המטה: דצ"ך – על ידי אהרון עם המטה, עד"ש – היו על ידי משה ללא המטה, באח"ב – על ידי משה ועם המטה.
  • המכה האחרונה בכל שלישייה פוגעת באדם לעומת שתי הראשונות שפוגעות ברכוש.
  • המהר"ל אומר שהעולם מתחלק לשלושה חלקים: תחתון, עליון וממוצע והמכות מחולקות כנגדן.
  • פירושים שמבחינים בין רעיונות ומסרים שונים בכל שלישיה.

והכי נחמד ששמעתי זה שאם נותנים מכות בלי שנשארים סימנים זה לא באמת מכות… :) *

הערות
1. מתוך ההגדה של פסח.
* בהומור כמובן :)