סיום מסכת ברכות, או: על לימוד גמרא




אל לימוד הגמרא חזרתי 21 שנים לאחר לימוד גמרא בתיכון. כמו רבים, סחבתי סוג של "טראומה" מלימוד הגמרא בבתי ספר. במבט לאחור אני מזהה 2 סיבות למה תלמידים לא אוהבים גמרא ונרתעים ממנה שנים רבות לאחר סים לימודיהם:
הסוגיות המשעשעות של מקרי קצה, שלא הוסבר מספיק טוב ההקשר שלהם.
מעולם לא קיבלנו הסבר למה חשוב כ"כ ללמוד גמרא - ובטח בהיקפים שזה נלמד.

אז איך ומדוע החלטתי לנסות שוב?
ובכן, כשלמדתי את "אורות התורה" של הרב קוק זצ"ל, אחרי י"ג פרקי הספר מלאי האורות על לימוד התורה, בנספח "לחיזוק דברי התורה", הסביר הרב על חשיבות לימוד הגמרא: "אל יקטן ערך של שיעור גפ"ת (גמרא, פירוש הקונטרס[=רש"י], תוספות) מסודר בכל יום ויום, הלוא זאת היא עבודת הקודש, שגדולי ישראל בכל הדורות נתנו את נפשם עליה, למוד הגמרא וברור ההלכה, ונטית המשא-ומתן של הפלפול וההערה הישרה המחדדת המשמחת את הלב וממשכת את הנפש לחיבת התורה" וממשיך ולבסוף חותם "ואם יהיו הצעירים בני קיבול, בטח תרגילם במהלך של רעיון אצילי והרגשת קדש עדינה, ואהבת המדע הרוחני באור תורה ודעת קודש".
אני מאמין שלומדים ע"מ לקיים וליישם, על אחת כמה וכמה אחרי הסבר זה שמשתלב גם עם הנלמד לפני ואחרי:
הגמרא היא הבסיס לכל הספרים שנכתבו אחריה. איך שלא מנתחים את זה, זאת המסקנה. אז מתישהו כדאי להגיע גם לבסיס.
שיטת הפלפול שבגמרא איננה "חפירה" בעלמא, אלא כלי ללימוד וליבון סוגיות עד הקצה - גם אם לפעמים הוא קצה קצת ביזארי - וזאת ע"מ להבין את כל המקרים ובעיקר להניח תשתית לכל מצב עתידי שהוא - גם אם האמוראים לפני מאות ואלפי שנים לא ידעו להגדיר אותו.

זאת מטרת הלימוד האמיתית לדעתי - את שיטת הלימוד, ההיקש והפסיקה של הגמרא להביא לימינו - למצבים של ימינו, סיטואציות של ימינו, למקרים שאף אמורא לא דמיין - ולהבין מהם מה עלינו לעשות. כמו שעשו חכמי ישראל לאורך ההיסטוריה. שיטת לימוד כזו, ובעיקר תוצרי לימוד כזה "מחדדת ומשמחת את הלב וממשכת את הנפש לחיבת התורה".

וכך למדתי. והנה הגעתי לסיום מסכת ברכות, מי היה מאמין.

ואיך מסתיימת המסכת? אחרי חידוד קריאת שמע - הלכותיה ורעיונותיה, התפילה - הלכותיה ורעיונותיה, ברכות נהנין, זימון, ועוד, הפרק התשיעי והאחרון עוסק בברכות כלליות, במצבים שונים ובלימודים ורעיונות שונים על הברכות. והקטע החותם את המסכת הוא מפורסם וחשוב (סד ע"א), ומתקשר למה שהתחלתי איתו:
"אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר (ישעיהו נד, יג) וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך אל תקרי בניך אלא בוניך (תהלים קיט, קסה)"
"אל תקרי בניך אלא בוניך" - אנו צריכים לבנות את התורה, ולא רק להיות בנים - ולחקות את הורינו. לבנות, לרומם, לחדש, לתרגם לשפה הנוכחית.
וממשיך בתוצאות בנייה זו:
"שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול (תהלים קכב, ז) יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך (תהלים קכב, ח) למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך (תהלים קכב, ט) למען בית ה' אלהינו אבקשה טוב לך (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום."

ואי אפשר להזכיר לימוד גמרא בלי להלל את הרב הגאון והגדול הרב שטיינזלץ, שבפירושו הבהיר מנגיש את הגמרא לבני הדור הזה, רש"י מודרני.





ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח‎




אומרת הגמרא בסנהדרין, צד, א:
"ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג אמרה מדת הדין לפני הקב"ה רבש"ע ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשיתו משיח חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו(1) ולא אמר שירה לפניך תעשהו משיח".

איזו אמירה. חזקיהו היה ראוי להיות משיח, הכל כבר היה מוכן, אבל רק בגלל פרט שנראה, לכאורה, שולי - העסק בוטל.

במדרש שיר השירים רבה (פרשה ד) מובא הצד של חזקיהו:
"אמר רבי אבא בר כהנא: אמר חזקיהו תורה שאני עוסק בה מכפרת על השירה.
אמר רבי לוי: אמר חזקיהו מה אנו צריכין לומר נסיו וגבורותיו של הקב"ה, כבר מודעת זאת מסוף העולם ועד סופו, לא כבר עמד גלגל החמה באמצע הרקיע וראו נסיו וגבורותיו של הקדוש ברוך הוא עד סוף העולם?!"

אם הכל היה כ"כ מתאים – למה דווקא עניין השירה הפיל את זה?
ועוד אומר חזקיהו, אני מתעסק בתורה וניסיו של הקב"ה ידועים, כל זה אמור להיות טוב לפחות כמו השירה!

ולפני שנענה נמשיך לקרוא בגמרא הנ"ל ש"מיד פתחה הארץ ואמרה לפניו רבש"ע אני אומרת לפניך שירה תחת צדיק זה ועשהו משיח", אולם הצעה זו לא התקבלה.

אבל זה בדיוק העניין. יש עניין לאדם להגיד שירה – משמע תודה – על הניסים שקורים לו.
כי השירה-תודה הזו עניינה הוא לחבר את מה שקרה – את המציאות – לטוב האלוקי, להבין שמה שקרה לנו ולעתים אף נראה טבעי הוא בעצם קשור להקב"ה – גילוי הרוחני בחומרי.
לכן לימוד התורה לא מחליף את אמירה התודה. ולכן גם השמים והארץ לא יכולים "לעשות את העבודה" עבור חזקיהו.
גם אם ניסיו של הקב"ה המסופרים בתנ"ך ידועים – אם לא נבין שהטוב הלא מובן מאליו שקורה לנו הוא גם נס אלוקי – אז סיפורי הניסים בתנ"ך יישארו כסיפור בדיוני ולא כמציאות.
והכל מעיד על כשל באמונה.
ולכן גם "לעתיד לבא כל הקרבנות בטלים, וקרבן תודה אינה בטלה"(2).
כי גם במצב שלא יהיו חטאים שיצריכו קורבנות, יהיה עדיין צורך בתודה.
ואי אפשר שלא להקביל לדורות שלנו, בהם חווינו ניסי ניסים בתקומת המדינה, במלחמות ישראל, בקיבוץ גלויות, ולא להגיע למצב שנפספס משהו בגלל אי אמירה התודה – שראויה להיאמר גם ללא כל פרס שיינתן אמור אמירתה.

הערות
1. רש"י במקום: כל הנסים הללו - שניצל מסנחריב ונתרפא מחליו.
2. ילקוט שמעוני, ויקרא פרק כב, תרמג.



מקורות
1. לפרשת אמור – חשיבותם של קורבן התודה וההודאה בחיינו \ הרב גור גלון
2. חזקיה שלא אמר שירה – תעשהו משיח?! \ הרב אביהוד שורץ
3. שירת הגאולה \ ישיבת מעלות

רבי יהודה היה נותן בהם סימנים




אלו עשר מכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים, ואלו הן:
דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד, ארבה, חשך, מכת בכורות.
רבי יהודה היה נותן בהם סימנים: דצ"ך עד"ש באח"ב.(1)

רבות נכתב על הסימנים של רבי יהודה ומשמעותם (הפירושים העיקריים יובאו בסוף המאמר).
אולם, אם נחזור לפשט, אולי באמת הסימנים נועדו רק כדי לזכור את המכות?


אם נעיין במשנה, מסכת מנחות יא ד, נמצא את אותו רבי יהודה נותן סימנים:
"כל המנחות יש בהן מעשה כלי בפנים, ואין בהן מעשה כלי בחוץ. כיצד, שתי הלחם ארכן שבעה ורחבן ארבעה וקרנותיהן ארבע אצבעות. לחם הפנים, ארכן עשרה ורחבן חמשה וקרנותיו שבע אצבעות.
רבי יהודה אומר, שלא תטעה, זד"ד יה"ז."
רבי עובדיה מברטנורא במקום מסביר את הסימנים ואומר ש"ודרכו של ר' יהודה לתת סימנים, כמו דצ"ך עד"ש באח"ב".

יש לזכור שהמשנה עלתה על הכתב רק בימי יהודה הנשיא, ועד אז נלמדה ונשמרה בע"פ, ואז יובן למה בכלל היה צורך בסימנים כאלו – שאכן היו בשימוש.
אולם, גם לאחר שהמשנה הועלתה על הכתב המשיכו חכמים להיעזר בסימנים כדי לזכור הלכות שונות, כמה מהם ידועים ביותר:
  • זמ"ן נק"ט - ששה סדרי משנה: זרעים, מועד, נשים, נזיקין, קדשים, טהרות.
  • יקנה"ז - סדר ברכות ההבדלה הנוהג בליל חג שחל במוצאי שבת: יין קידוש נר הבדלה זמן.
  • יע"ל קג"ם - שש המחלוקות היחידות בתלמוד הבבלי שבהן נפסקה הלכה כאביי לעומת רבא: יאוש שלא מדעת, עד זומם, לחי העומד מאליו, קידושין שלא נמסרו לביאה, גילוי דעת בגט, מומר אוכל נבלות להכעיס.

פעם הסביר לי חבר את ההבדל בין 'סיבה' ל'טעם': סיבה היא משהו מוחלט: הצתתי אש אז נדלק אור. טעם הוא כמו באוכל – לכל אחד יש את הטעם שלו ולפי זה הוא מבאר את משמעותו של דבר מסוים.

נראה שהפרשנויות השונות שניתנו במהלך הדורות לסימנים אלו הם בגדר טעמים,
בעוד הסיבה היא פשוטה: כדי לזכור את המכות וסדרן.

נספח: פירושים ידועים לסדר המכות:
  • במזמור עח בתהלים מופיעות המכות בסדר שונה, אז יש צורך בסידור הנכון.
  • קיומה של ההתראה לפני המכות: בכל שלישייה שניים בהתראה והשלישית בלי התראה: דם וצפרדע עם התראה וכינים ללא התראה – דצ"כ, ערוב וברד עם התראה ושחין ללא התראה – עד"ש, ברד וארבה עם התראה וחושך ללא התראה – באח"ב.
  • האם ההכאה הייתה עם המטה או ללא המטה: דצ"ך – על ידי אהרון עם המטה, עד"ש – היו על ידי משה ללא המטה, באח"ב – על ידי משה ועם המטה.
  • המכה האחרונה בכל שלישייה פוגעת באדם לעומת שתי הראשונות שפוגעות ברכוש.
  • המהר"ל אומר שהעולם מתחלק לשלושה חלקים: תחתון, עליון וממוצע והמכות מחולקות כנגדן.
  • פירושים שמבחינים בין רעיונות ומסרים שונים בכל שלישיה.

והכי נחמד ששמעתי זה שאם נותנים מכות בלי שנשארים סימנים זה לא באמת מכות… :) *

הערות
1. מתוך ההגדה של פסח.
* בהומור כמובן :)

עונש מוות ביהדות‎




העונש המוזכר בתנ"ך על עבירות רבות הוא עונש מוות: סקילה, חניקה ועוד.

האמנם במדינה אשר חוקי התורה הם חוקיה יתחילו להוציא אנשים להורג?
האם התורה איננה תורה מוסרית?

נבדוק זאת במאמר זה.


אז מה התנאים למתן גזר דין מוות ביהדות?
  1. כמובן, דבר ראשון: זה העונש הנזכר בתורה.
  2. שני עדים כשרים שהיתרו בעבריין שהוא עובר על עבירה שדינה מוות.
  3. שני עדים כשרים שראו את המעשה.
  4. מתן פסק הדין ע"י מושב סנהדרין בהרכב של עשרים ושלושה דיינים סמוכים.
  5. שיטת דיון המנסה "ללמד זכות" על הנאשם ולא לתקוף אותו.
  6. בית המקדש קיים.
  7. לפני ביצוע גזר הדין לא נמצא מישהו שיכול ללמד זכות על העבריין.
עתה נפרוט את התנאים האלו, ונבדוק מתי הם מתקיימים.
לגבי ציון העונש בתורה אין מה להרחיב.
עדים במשפט זה ברור, גם במשפט אזרחי נדרשים עדים. אלא, שבנוסף להיות העדים, התורה מדגישה שני דברים: ראשית שהעדים היתרו בעבריין, הדגישו בפניו את העבירה, את חומרתה ואת עונשה - וכמובן שהוא שמע והבין אותם ולמרות זאת הביע כוונה לבצע את העבירה. לאחר מכן נדרשת עדות ראיה של המעשה עצמו עליו מואשם אותו אדם: לא מספיק שראו אותו בדרך לביצוע המעשה (גם אם רמת הוודאות למעשה היא מלאה), לא מספיק אם שמעו אותו מביע כוונה לבצע את המעשה – הדגש הוא ראיה בעת ביצוע המעשה ממש. כמו כן הכוונה לראיה ברורה של המעשה. העדים עוברים חקירה צולבת על דקדוקי המעשה עד הפרטים הקטנים.
כל זה רלוונטי רק כשבית המקדש קיים וכשהמשפט נערך מול 23 דיינים מוסמכים של הסנהדרין.
ואחרי כל זה, ולאחר דיון הוגן, אם לפני ביצוע גזר הדין היה נמצא מישהו שיכול ללמד זכות על העבריין – היו חוזרים לדיון חוזר בעניין.

ובכן: מה הסיכוי לביצוע עונש מוות עפ"י התורה? אני מניח שהשאלה רטורית.(1)
למעשה, התורה עושה הכל כדי למנוע מאיתנו את האפשרות להרוג אדם כעונש על עבירה.

ואכן, סנהדרין שהוצאו על ידה יותר מדי אנשים להורג נקראה "חובלנית". כמה זה "יותר מדי"? מחלוקת:
"סנהדרין ההורגת אחד בשבוע (שבוע = שבע שנים) נקראת חובלנית. רבי אלעזר בן עזריה אומר: אחד לשבעים שנה"(2).
ובכל מקרה, המסר נראה ברור. התורה לא בעד גזר דין מוות. "חביב אדם שנברא בצלם"(3) – התורה מדגישה את צלם האלוקים שבאדם.
אם כן, למה להשתמש באיומים האלו? שרפה, סקילה, חנק והרג – נשמע מאיים ונוראי.
ובכן, איומים זה לא נעים אבל לפעמים נדרש.
העבירות עליהן ניתן להגיע למצב של גזר דין מוות הן החמורות ביותר, שהתורה רוצה להדגיש כמה היא סולדת מהן. דבר זה בטח חשוב ונדרש כ"כ כדי לנהל חברה צודקת. דבר זה מקבל משמעות כפולה כאשר בדרך לעבירה העבריין הותרע ע"י שני עדים, שגם הדגישו בפניו את חומרת המעשה וזאת במטרה לעצור אותו - ולמרות זאת הוא בחר לבצע את העבירה.
כלומר, יש פה יותר מביצוע עבירה. מדובר בביצוע עבירה במזיד ובהתרסה. זאת לא רק עבריינות, זה מעשה שיוצא כנגד כל המוסכמות. זה מעשה שיכול לערער חברה שלמה. כנגד מעשה כזה חברה בריאה צריכה לצאת באופן חד וברור. ואם לא בשביל אותו עבריין, בעיקר בשביל החברה. בשביל שמקרה כזה לא יחזור, לא ייהפך לשגרה.
ומה לגבי "עין תחת עין"?
"לא סלקא דעתך דתניא יכול סימא את עינו מסמא את עינו קטע את ידו מקטע את ידו שיבר את רגלו משבר את רגלו ת"ל 'מכה אדם ומכה בהמה' מה מכה בהמה לתשלומין אף מכה אדם לתשלומין"(4).
הגמרא מסבירה שכשם שעל הכאת בהמה העונש הוא תשלום על הנזק – כך גם כאן. "עין תחת עין" – כמסר – עונש במידה שוות ערך לפשע – ולא כביצוע כפשוטו.
ושוב נשאל: מה מטרת הניסוח ה"אלים" הזה?
אביא פה את דברי ה"חזון איש": "עניין עין תחת עין הכוונה ללמד את העונש לטעת בלב העם רגש לעוול. זאת נכון לומר בסגנון נמרץ, וכאשר יאמר השם יתברך שראוי לכתוב בתורה על המשחית "עין תחת עין" הפועל הרבה על הרגש האנושי באמצעות רגשי קודש ורגשי האמונה".
התורה רוצה להדגיש לנו כמה חמורים מעשים מסויימים. התורה רוצה ע"י האיום לחנך אותנו, לא להוציא לנו עיניים או לסקול אותנו.
לכן, אגב, יש גם דירוג בסוגי המוות: סקילה, שריפה, הרג, חנק,(5) כך אפשר ללמוד על חומרת המעשים האלו.
ולבסוף, המטרה היא מיגור חטאים ומעשים לא ראויים – ולא מיגור חוטאים-אנשים, וגם לא ענישתם. כפי שמוסבר בגמרא(6):
"יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ" (תהלים קד לה) – חטאים ולא חוטאים. ואז, כאשר לא יהיו חטאים – מן הסתם גם לא יהיו חוטאים, ואז גם "וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם".

*
הערות
1. יש לציין שההלכה נותנת סמכות לבית הדין בכל זמן להעניש לפי צורך השעה אף בעונש מיתה – אך רק בתנאים מגבילים ונדירים.
2. תלמוד בבלי, מכות ז:א.
3. משנה, אבות ג יד.
4. תלמוד בבלי, בבא קמא פג:ב.
5. לשיטה אחרת שריפה חמורה פחות מסקילה.
6. תלמוד בבלי, ברכות י:א. 


מקורות מידע
1. ארבע מיתות בית דין \ ויקיפדיה https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A8%D7%91%D7%A2_%D7%9E%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%AA_%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%93%D7%99%D7%9F
2. שאל את הרב - עונש מוות ביהדות??? https://www.kipa.co.il/%D7%A9%D7%90%D7%9C-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%A8%D7%91/%D7%A2%D7%95%D7%A0%D7%A9-%D7%9E%D7%95%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA/
3. סקילות וחנק? מה יקרה אם תהיה מדינת הלכה \ ידידיה שפירא https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/11/ART2/676/257.html
4. עונש מוות בימינו \ הרב ד"ר איתמר ורהפטיג https://www.toraland.org.il/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%9B%D7%9C%D7%9B%D7%9C%D7%94-%D7%95%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98/%D7%90%D7%A7%D7%98%D7%95%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%94-%D7%91%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98/%D7%A2%D7%95%D7%A0%D7%A9-%D7%9E%D7%95%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%99%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%95/
5. עונש - מטרות הענישה במשפט העברי ובחוקי מדינת ישראל \ אנציקלופדיה יהודית דעת http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=202
6. משפט מוות עפ"י התורה בעבר ובהוה \ הרב יחיאל מיכל טיקוצינסקי http://www.zomet.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/tm-1-054tiko.pdf

לך לך - מהלך שמתחיל ע"י בן אדם והקב"ה "תופס עליו טרמפ" בהמשך‎




"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ:" (בראשית יב א).
בתחילת פרשת לך לך אנו קוראים על ציווי ה' לאברהם לעזוב את ביתו ובית אביו וללכת לארץ כנען – ארץ ישראל.
אבל, שני פסוקים אחורה, בסוף פרק יא, אנו קוראים:
"וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם" (בראשית יא לא).
כלומר, אברהם החל את המסע לפני הציווי האלוהי, והסיבות שהביאו את אברהם לצאת למסע הינם סיבות גשמיות ולא רוחניות. סיבות רבות ניתנו ע"י המפרשים; בריחה מאור כשדים לאחר ניתוץ האלילים ע"י אברהם, סיבות של רעב וכלכלה ועוד.
אגב, נראה אפילו שהחלטת "לך לך" הייתה של תרח אבי אברהם, אותו תרח שהיה עובד עבודה זרה - הפוך לגמרי מיציאה בשם ה'.
 
אז מי יזם את ההליכה – אברהם או ה'?
ויותר מכך, אותו "לך לך" הוא אחד מעשרת הניסיונות שניסה ה' את אברהם. כיצד מעשה שהחל ע"י אברהם (\תרח) נחשב לו כניסיון מאת ה'?


ישנם פרשנים הפותרים את השאלות האלו בפשטות, ללא ייחוס חשיבות לסדר הכתובים, ואומרים שהציווי מה' היה כבר על היציאה הראשונה מאור כשדים, אע״פ שלא כך סדר כתיבת הדברים המדוייק בתורה.

הסתכלות אחרת היא שהציווי האלוקי לאברהם באמצע הדרך נבע מהרצון החופשי שהתעורר אצל אברהם. הקב״ה נאמן לעקרון הבחירה החופשית, וממתין לבחירתו של אברהם.
דרך זו מתאימה מאוד לאברהם אבינו, זה שאמונתו באלוקים ובאל אחד הייתה מבחירתו האישית אחרי שהבין שדרך האלילים שנהגה בזמנו איננה אמיתית.
ובדרך זו יש גם מסר של עבודת ה׳ מבחירה חופשית ולא בכפייה. ומתוך ובעקבות רצון אנושי - גם ה׳ "יצטרף" לדרך הטובה שיבחר בן אדם.

פירוש שהוא קצת דומה וקצת אחר, מופיע בדברי השפת אמת. לפי פירוש זה
"'לך לך' נאמר מה' יתברך לכל האנשים תמיד… ואברהם אבינו שמע וקיבל".
קריאת "לך לך" מהדהדת מאז ומתמיד. אברהם הוא זה ששומע, מבין ומוכן ליישם את קריאתו של הקב"ה. אברהם הוא הראשון שהולך בעקבות ה"לך לך", ופועל בכל כוחו באמת כדי לקיים את רצון ה' בעולם.
וגם לפי זה, המסר ברור. קריאת "לך לך" מהדהדת בעולם גם היום. אנחנו צריכים להאזין לאותה קריאה, ולפעול לפיה.

ומכל מקום, יש מה להסתכל עוד יותר על העניין של מהלך שמתחיל ע"י בן אדם והקב"ה "תופס עליו טרמפ" במהלכו. במיוחד לאור המסרים שהובאו לעיל עם השלכה לימינו.
אברהם יצא למהלך בו הביא את דבר ה' בעולם. אני רוצה כעת לדון בעוד דוגמאות כאלו, והן משה רבינו והרצל חוזה מדינת ישראל.

ההשוואה בין הרצל למשה רבינו ידועה ופופולארית. שניהם גדלו בין הגויים ובתרבותם, שניהם ראו "מהצד" את סבלות עם ישראל - ללא שממש הרגישו את הסבל על בשרם, ושניהם הגיעו "מבחוץ" לתוך עם ישראל ומשכו את העם לדרך הגאולה.
שניהם דומים גם לאברהם אבינו.
בדומה לאברהם שהחל את מסעו מבית של עבודה זרה, גם משה רבינו החל את מסעו לגאולת עם ישראל מארמונו של פרעה, אחרי שגדל שם אחרי שנאסף ע"י בת פרעה. הוא יוצא משם, רואה את סבלות עמו - עם ישראל, רואה ומתערב בין איש מצרי לאיש עברי, ורק במדין משה מקבל את השליחות מהקב״ה עצמו.
גם הרצל גדל בין גויים וחי בתרבות אירופאית. גם הוא ראה מהצד את סבלות היהודים, מה שגרם לו להתחיל את המסע אל מדינת היהודים. על סיפור זה אין לנו את עדותו של משה או נביא אחר על "דבר ה'", אך כיום מקובל וברור שמדינת ישראל היא "ראשית צמיחת גאולתנו" והיא מהלך (או חלק ממהלך) אלוהי לגאולת ישראל.

רבים תקפו את הציונות ואת הרצל על כך שהמהלך למדינת ישראל החל והתפתח כמהלך "חילוני". ממה שלמדנו כעת, אפשר - ולטעמי חובה - ללמוד שלא תמיד זה משנה. לעתים רצון ה' לא מתגלה בישיבה או בבית הכנסת. לפעמים מי שיאזין ויבין את קריאת "לך לך" האלוקית לא יהא רב גדול. ולא תמיד הסדר יהיה מלמעלה (הקב"ה) למטה.

וכנראה שלא רק במהלכים גדולים או לאומיים, אלא דברים אלו נכונים גם לכל אדם לעצמו, משפחתו וסביבתו. שכשאדם שומע את קריאת "לך לך" ומתחיל בדרך טובה, הקב״ה יצטרף ויעזור לו בדרכו.

קנאותו של פנחס‎ - מתי קנאות תהיה רצויה, ומתי לא?




"וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם, לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן; וַיֹּאכַל הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל, לְבַעַל פְּעוֹר; וַיִּחַר-אַף יְהוָה, בְּיִשְׂרָאֵל. ...
וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי מֹשֶׁה, וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל; וְהֵמָּה בֹכִים, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.
וַיַּרְא, פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר, בֶּן-אַהֲרֹן, הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדו. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה, מֵעַל, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ...
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ פִּֽינְחָ֨ס בֶּן־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן הֵשִׁ֤יב אֶת־חֲמָתִי֙ מֵעַ֣ל בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּקַנְא֥וֹ אֶת־קִנְאָתִ֖י בְּתוֹכָ֑ם וְלֹא־כִלִּ֥יתִי אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקִנְאָתִֽי׃
לָכֵ֖ן אֱמֹ֑ר הִנְנִ֨י נֹתֵ֥ן ל֛וֹ אֶת־בְּרִיתִ֖י שָׁלֽוֹם׃"
(במדבר כ"ה, פרשת פנחס)

תקציר העלילה: רבים מבני ישראל מתפתים לזנות עם בנות מואב וכתוצאה מכך לעבוד לאלוהיהם. ה' כועס על בנ"י ומחולל מגפה.
בשיא, זמרי בן סלוא לוקח את כזבי המדיינית לשכב איתה לעיני משה וכל העדה.
כולם בחוסר אונים, למעט פנחס שמבצע מעשה והורג את שניהם.
כתוצאה ממעשה זה של פנחס נפסקת המגפה.

הקנאות לה' שהפגין פנחס נחשבת לדרגה העליונה של האמונה. כמו כן, קנאותו של פנחס זוכה לאהדת הקב"ה, עד כדי קבלת "ברית שלום".
ונשאלת השאלה, האם כמסר מפרשה זו – חטא בעל פעור – יש להעצים פעולות של קנאים?
לדוגמא מהשנים האחרונות, יש כאלו שישאלו האם ישי שליסל – שרצח  נערה ופצע עוד מספר אנשים במצעד הגאווה בירושלים בשנת 2015 – ראוי גם לכבוד כזה כאחד שפעל (לכאורה) מתוך כאב על עבירה על דברי אלוקים?
(פוסט זה נכתב בעקבות שאלה בפייסבוק על השוואה זו).
ואם נרחיב את השאלה: מתי קנאות תהיה מבורכת או מקובלת, ומתי תהיה לא רצויה?

אלא,
שכדי שמעשה קנאות קיצוני ייחשב למקובל או מבורך – צריכים להתקיים תנאים רבים.
תנאים אלו הופכים מעשה קיצון מבורך לכמעט בלתי אפשרי למעשה.
לראייה, אפילו קנאותו של אליהו הנביא לא נחשבה למבורכת או מקובלת.
תנאים אלו מחדדים את ההבדל בין פורקן יצרים אלימים לרגשות קודש.


אתחיל לפרט תנאים אלו, ואקביל אותם לדוגמאות – משליסל ועד אליהו הנביא (להבדיל).

א.
ראשית, לא על כל עבירה הקנאות מותרת.
המשנה (סנהדרין, ט, ו) מפרטת: "הגונב את הקסוה (אחד מכלי שרת) והמקלל בקוסם (המברך את השם בשם עבודה זרה) והבועל ארמית, קנאין פוגעין בו".
משמע כל שאר העבירות – מחוץ לתחום הקנאות. כולל עבירות חמורות ביותר כגון עבודה זרה, שפיכות דמים, וגילוי עריות.
כבר צמצמנו את תחום המעשים עליהם מותר לקנא לקטן ביותר.

ב.
דרגתו של הקנאי באהבת ה' צריכה להיות גבוהה בצורה קיצונית. לא כל אחד שלפתע נחרד ממעשה כזה או אחר רשאי "לקחת את החוק לידיים".
רק מי שרמת האמונה שלו היא מעל ומעבר לשכל ולרגש – יכול להיות "מועמד" לקנאות מבורכת.
רק מי שנקי מכל רבב יכול להיות קנאי מבורך.
בקריטריון זה עומדים כמובן הן אליהו הנביא והן פנחס. לגבי שליסל – כנראה פחות. כך גם לגבי רובם ככולם של האנשים.
משמע, גם תחום האנשים הפוטנציאלים לקנאות הוא קטן ביותר.

ג.
קנאות צריכה להיות לטובת עם ישראל ולא כנגדו.
כשיש מגפה בעם ישראל ופנחס עוצר אותה – הוא לטובת בעד עם ישראל.
כשאליהו יוצא נגד ישראל – "קנא קנאתי לה' א-להי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל" – הוא פועל כנגדם. הוא לא מסנגר על ישראל – כמצופה ממנו – אלא מקטרג עליהם.
ניתן גם ללמוד ממשה רבינו, שגם בחטאים הגדולים ביותר של עם ישראל – הוא מגונן על העם בפני הקב"ה ולא מקנא כלפיהם.

ד.
כשבאים לשפוט מעשה קנאות יש חשיבות מכרעת גם לתוצאותיו: האם הועיל לעם ישראל או שמא לא?
מעשה קנאות ללא תוצאות (ובודאי כזה עם תוצאות הרסניות) – לא יכול להיחשב כראוי.
פנחס עצר מגפה שפשטה בעם. האם מעשהו של אותו שליסל הועיל במשהו למישהו? מובן שלא.

ה.
בהמשך לזה, יש הבדל גדול בין קנאות כלפי אדם פרטי לבין קנאות כנגד עם שלם או קבוצה. מושג של קנאה לא קיים כשהוא כנגד הכלל.
במקרה של שליסל, גם אם לא נאהב זאת, ה"כלל" אישרו את מצעד הגאווה, ולכן מעשה קנאות כנגד זה הוא מעשה כנגד הכלל.

ו.
הקנאי הפוטנציאלי צריך לשאול את עצמו האם הסטנדרטים של עבודת השם או של מעשה מסוים אותו הוא מקנא ניתנים לביצוע ע"י כלל העם, או שמא לא.
האם כל אחד מבני ישראל מסוגל להיות ברמתו של אליהו הנביא? מובן שלא. אליהו הנביא לא מבין זאת וברמת אמונתו האדירה מצפה מכולם להיות כמותו, דבר בלתי אפשרי.

ז.
קנאות מקובלת היא טבעית, לא מתוכננת.
פנחס ראה את המעשה, ומרגש האמונה פעל בטבעיות, בלי תכנון מוקדם.
אין להשוות מעשה כזה להחלטה מוקדמת להגיע למצעד זה או אחר או למקום מסויים ולתכנן את אקט הקנאות. אקט הקנאות הוא בלתי ניתן לתכנון.
אותו כנ"ל לגבי "קנאות" לכאורה שהתקבלה אחרי שאילת שאלות ובדיקות, שהרי אם אתה מברר לגבי מעשה מסויים – וודאי שהוא לא טבעי. (משפט זה נכתב לאור שון"תים שהופנו לגבי קנאות רצויה - ושוב שליסל הובא כדוגמא. ראו לדוגמא מקורות 3,6 למטה).

ח.
בהמשך לכך, קנאות למעשה חטא צריכה להיות תוך כדי מעשה העבירה.
זה הגיוני – שכן אחרת היא איננה טבעית!
פנחס הרג את זמרי בשיא האירוע – בזמן העבירה, לעומת שליסל שדקר סתם בזמן מסוים, כאשר הקורבן לא ביצע חטא.

ט.
מעשה קנאות מבורך צריך להתקבל ע"י הקב"ה.
פנחס, להבדיל מקנאים לאורך ההיסטוריה, קיבל את אישורו המפורש של הקב"ה.


סיכום:
כבר במהלך פירוט הנקודות הנ"ל השורה התחתונה נהייתה ברורה.
המרחק בין להיחשב בעל ברית שלום עם אלוקים ועד כדי להיקרא רוצח הוא קטן ביותר – אך גם גדול ביותר.
מעשה קנאות מבורך הוא נדיר עד בלתי אפשרי.
לכן פנחס הוא יחיד במינו בהיסטוריה היהודית, שכן קנאים אחרים לא התקבלו וודאי לא נחשבו מבורכים – כולל אליהו הנביא בכבודו ובעצמו.
לכן גם לא נמצא בספרי ההלכה "הלכות קנאות". קנאות זה לא משהו הלכתי עם הגדרות. אין לחכמים כוח לתקן להרוג מדין קנאות.
כמו שגם ראינו, המקנא לא יכול ללמוד את קנאותו – שכן אז היא לא תהיה טבעית – כלומר לא תהיה קנאות אמיתית (ראה סעיף ז').

השורה התחתונה היא שקנאות איננה נורמה, ולא רצויה כנורמה.
בוודאי שלהשוות מעשים כגון זה של שליסל במצעד הגאווה לקנאותו של פנחס – היא השוואה שאיננה במקום כלל וכלל.

ועוד דבר:
מעבר למה שראינו שהקנאות זוכה להגבלה וצמצום מצד חז״ל,
התורה היא תורת אמת ותורה נצחית, אולם האופן שבו היא באה לידי ביטוי יכול להשתנות לפי התקופה.
האם פנחס היה נוהג אותו דבר גם היום? אני בספק. האם קנאותו לה׳ הייתה זהה? בוודאי.
לפני 3000 שנה העולם היה אחר - יותר אלים ופחות מוסרי, ומעשיהם של האנשים - יהודים ושאינם יהודים - היו קצת אחרים.
דוגמא: לפני פחות ממאה שנים אנשים שנחשבו נאורים (דתיים וחילונים, יהודים וגויים) מנעו מנשים להצביע בבחירות. היום אנשים בעלי דעות כאלו וודאי לא היו נחשבים נאורים, אבל האם אותם אנשים נאורים מאז היו מחזיקים בדעות אלו היום? כנראה שלא.


מקורות:
1. שורש הקנאות של פנחס לעומת אליהו \ הרב ישראל רוזנברג http://ybm.org.il/Admin/uploaddata/LessonsFiles/Pdf/7236.pdf
2. ביאור:פנחס - קנאות יהודית מתוך אהבת ישראל https://he.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8:%D7%A4%D7%A0%D7%97%D7%A1_-_%D7%A7%D7%A0%D7%90%D7%95%D7%AA_%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%AA_%D7%9E%D7%AA%D7%95%D7%9A_%D7%90%D7%94%D7%91%D7%AA_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C
3. הרב מיכאל אברהם, שו"ת על פרשת פנחס https://mikyab.net/%D7%A9%D7%95%D7%AA/%D7%A7%D7%A0%D7%90%D7%95%D7%AA%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%A4%D7%A0%D7%97%D7%A1/
4. פרשת פנחס תשמ"ט-נ"ד: קנאות, שלום והנהגה \ הרב זלמן ברוך מלמד https://www.yeshiva.org.il/midrash/60#3a
5. אוניברסיטת בר-אילן, דף שבועי, פרשת פינחס, תשס"ה https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/pinchas/hal.html
6. קנאותו של פנחס – שו"ת לרב יובל שרלו http://shut.moreshet.co.il/shut2.asp?id=57087
7. על קנאות ופתיחות בפרשת פנחס \ הרב יובל שרלו, צהר http://www.tzohar.org.il/?p=10967
8. ישעיהו לייבוביץ על פנחס http://www.leibowitz.co.il/leibarticles.asp?id=90
9. הרצח שביצע ישי שליסל במצעד הגאווה: https://news.walla.co.il/item/2877538
10. הרוצח ממצעד הגאווה: "עשיתי מה שצריך היה לעשות" http://www.mako.co.il/news-israel/local-q1_2016/Article-9a2b927ce4c3251004.htm