מצויים אנחנו כשבוע לאחר צום תשעה באב, 1955 לחורבן בית שני.

מוטיב בולט בתוכחותיהם של הנביאים אל עם ישראל הייתה הביקורת על עשיית מעשה אלוקי נכון (לכאורה) בזמן שמעשיהם המוסריים - בין אדם לחברו - היו מקולקלים. 
גם כשהעם ניסה להתענות כדי להתקרב להקב"ה, ולהפתעתו ללא הצלחה, ההסבר היה ברור לנביאים. דוגמא אחת מיני רבות, של הנביא ישעיהו: 
"הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע לֹא תָצוּמוּ כַיּוֹם לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם. הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַה'?" (ישעיהו, נח, ד-ה)

והנביא מציע שלא יתמקדו בהלכות תענית ואבלות אלא:
"הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם". (ישעיהו, נח, ז)

למרות שלכאורה הפניה היא לה', הנביאים מעבירים את העסק למגרש של "בין אדם לחברו", למעשים יומיומיים. נחזור לזה.

כמו בכל שנה, בשבת שלפני תשעה באב, התחלנו בקריאת ספר דברים. ספר דברים הינו נאומו הגדול של משה. ככזה, נחזור בו על אירועים שכבר הכרנו, אבל הפעם בצורה קצת שונה: 1. הדברים יהיו מזווית הראיה של משה רבינו, 2. הדברים 'מותאמים' לזמן בו הם נאמרים: ערב הכניסה לארץ.
הסביר זאת הספר חינוך:  "כתב הרמב''ם זכרונו לברכה עניין הספר הזה ידוע שהוא ''משנה התורה'' יחזור בו משה רבנו עליו השלום, לדור הנכנס לארץ".
משה רבינו ילמד אותנו במהלך הספר איך לקרוא את התורה בהתאמה לזמן הווה. איך מצווה שנעשתה בצורה אחת במדבר תיעשה בצורה אחרת בארץ ישראל - לא בשביל לשנות את המהות אלא בשביל להגיע בסופו של דבר אל אותה המטרה. משה מוסיף דיוקים למצוות עבד עברי ולשמיטה, מסביר ששופטים ושוטרים במדבר אינם דומים לאלו במדינה ריבונית, מתריע שהסכנה בעבודה זרה בארץ ישראל קריטית גם מבחינות לאומיות, וכו'.

כבר בפרשת דברים, הפותחת את הספר, משה מסביר את חטא המרגלים בראייה ובזווית אקטואלית. לא בראייה "מלמעלה" של עם שלא בוטח באלוקיו, אלא בטעות של העם שלא הצליח 'לראות' את הקב"ה במציאות, על חוסר ההבנה שתם זמן המדבר ומה שהיה טוב לעבדים שיצאו הרגע ממצרים לא מתאים בכלל לעם שעומד לשחרר את ארץ אבותיו ולהקים מדינה.

בפרשת ואתחנן, יעבור משה מבקש: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת" - ולמה חשוב למשה לפרוט כעת, בנאומו ערב הכניסה לארץ, את אותם החוקים והמשפטים? "לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם". ניתן למנות סיבות רבות לשמירות החוקים והמצוות, אבל בנקודת הזמן הזו - הדברים נאמרים מתוך מקום של הכניסה ויותר מכך החיים בארץ ישראל.

נחזור לישעיהו ולתענית, ולמרות שעבר זמן "אהבת חינם" גם לתשעה באב. 

כמו משה רבינו, גם אנחנו צריכים לחשוב איך מתאימים את דברי הנביאים לזמן הווה. ואם, כידוע, ״מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם!״ (יומא, ט, ב), אזי שראוי לחשוב איך "וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם" בא לידי ביטוי בימינו.

בשבועיים האחרונים פורסמו לפחות שבעה (!) מקרים של חיילים יקרים שלא עמדו במעמסה הנפשית ושמו קץ לחייהם. נפגעי נפש אלו לא חיילים "מהקצה" - אלו חברים שלנו, אנחנו מכירים אותם בשמות. אנחנו צפויים לראות אותם יותר, וחייבים לדעת לתת להם (=לנו!) את מה שהם זקוקים לו. זה יהיה חבר לעבודה, השכן שלכם בבית הכנסת או ביציע, או בחור\ה שתיתקלו בו בקניון.
חיילים במילואים וסדיר שלא מצליחים לחזור לחיים נורמליים, וכמוהם גם בני משפחותיהם. תחשבו עליהם - מארוחת ערב למשפחה של מילואימניק\ית ועד לעזור בנחיתה חזרה ללימודים, לקנות בעסקים שלהם, ועוד.
מצויים בינינו פצועים, אלמנות ויתומים. כולנו עוצרים את חיינו לשניה בכל "הותר לפרסום", דומעים בזמן ההלוויה, אבל בסוף חיינו נמשכים בזמן שחייהם ישארו חסרים לנצח.
וכמובן משפחות החטופים. אין צורך להרחיב על הסבל והקושי שלהם.

כל אלו הם "וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם" כפשוטו.

אנחנו מתעסקים ביומיום בהמון דברים חשובים - ממחירי המנוי של מכבי ת"א ועד ליועמשית, אבל כדאי גם לא לשכוח את "מִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם".
כדאי לחשוב איך אנחנו יכולים לקבל על עצמנו לזקק את אהבת החינם שלנו למקום הרלוונטי לכאן ועכשיו.
בר קמצא הוא גיבור טראגי, אבל הוא כבר לא איתנו 2000 שנים. בואו נחפש מי הוא בר קמצא שאנחנו היינו עלולים לא להכניס למשתה שלנו היום, 
הפנייה לרומאים גם כבר פחות רלוונטית כיום, אבל בהחלט ראוי להפסיק להשליך יהבנו לעבר טראמפים שונים או מדינות באירופה ועל הדרך להחריב את הבית,
ובאופן כללי, לחשוב מי זקוק לעזרה ואיך אנחנו יכולים לעזור לו, ובכלל קצת יותר חמלה איש לרעהו.
"כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ" - לראות אותם, וגם "לכסות" אותם.