הפשטות הכוללת

מסע בעקבות ברית בין הבתרים - נבואה על גלות מצרים בלבד או שמא על כל הגלויות כולן?

בברית בין הבתרים בישר הקב"ה לאברהם אבינו שזרעו יירשו את ארץ ישראל, אבל גם בישר לו שלפני זה זרעו ישועבד בארץ זרה - ורק לאחר מכן יזכו לירושה הזו.
ומה היא אותה הגלות? כל ילד יגיד מייד את מה שמקובל - ירידת יעקב ובניו למצרים בזמן הרעב, השעבוד שם והגאולה ביציאת מצרים עד לכניסה לארץ.

אבקש במאמר זה לעבור על ההיסטוריה - מאז הברית ועד ימינו - מעל 3500 שנים - אך להביט בה בעיני החיים באותה תקופה - ללא הידע ההיסטורי הרטרואקטיבי שיש בידינו היום.

ברית בין הבתרים
ראשית,נביא את דברי הברית , בשנת 1731 לפנה"ס, כפי שמתוארים בספר בראשית:
"וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם--אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה. וְגַם אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ, דָּן אָנֹכִי; וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ, בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל. וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל-אֲבֹתֶיךָ, בְּשָׁלוֹם: תִּקָּבֵר, בְּשֵׂיבָה טוֹבָה. וְדוֹר רְבִיעִי, יָשׁוּבוּ הֵנָּה: כִּי לֹא-שָׁלֵם עֲו‍ֹן הָאֱמֹרִי, עַד-הֵנָּה" (בראשית טו, יג-טז).

מאותה נקודה בזמן, אברהם אבינו חי בידיעה שיום אחד, מישהו מצאצאיו יצא לגלות.

ואולי לא תהיה גלות?
שני אירועים יכולים לגרום לאברהם לחשוב אולי שונתה הגזירה והברית הומרה בברית אחרת:
האירוע הראשון - ברית המילה:
"וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים לֵאמֹר: אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם: וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ: וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ: וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ: וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם: זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר: (בראשית יז, ג-י)
זאת בריתי - ולא הברית הקודמת - ברית בין הבתרים?
האירוע השני - עקידת יצחק (1676 לפנה"ס):
וַיִּקְרָא מַלְאַךְ ה' אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם: וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ: כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו: וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי: (בראשית כב, טו-יח)
את הדבר הזה - ולא הברית ההיא?

יש תקוה לאברהם - על בסיס האירועים ודברי ה' הללו - לחשוב אולי הברית "הומרה" באחת מבריתות אלו.

יצחק אבינו לא יוצא מהארץ
בהמשך, בימי יצחק אבינו - רעב בארץ, ויצחק - שלא כמו אביו - לא יורד מהארץ. האם הוא נוהג כך בהשפעת ברית בין הבתרים - שוודאי נמסרה לו מפי אברהם אביו?
"וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה: וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ: גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ: וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי: (בראשית כו, א-ה).

בואו ננסה להיכנס לראשו של יצחק - האם השבועה אכן הומרה באחת הבריתות שדברנו עליהן - והנה הוא מקבל הבטחה שאלוהים שזרעו יחיה בארץ "וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ"?
יצחק לא יודע מה יקרה בעתיד - ומדברים אלו בהחלט הוא יכול לקוות שהגלות מברית בין הבתרים לא תהיה.

גלות חרן
החיים ממשיכים, ושנאה מתעוררת בין בניו של יצחק - עשיו ויעקב, שנאה ששיאה לאחר החלפת הברכות:
"וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו; וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי:" (בראשית כז, מא).
רצונו עשיו להרוג את יעקב מתגלה לאמם - רבקה - שרוצה להצילו - ובעקבות כך יעקב גולה מארץ ישראל:
"וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ: וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה: וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ:" (בראשית כז, מב-מד).
הן יעקב והן יצחק וודאי מכירים את ברית בין הבתרים, ולמרות זאת יעקב גולה לחרן.
האם מתחילה הגלות המדוברת?

יעקב יורד לחרן, ובדרך הוא מקבל הבטחה אלוהית לשמירה בגלות ולשיבה לארץ:
"וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ: … וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ:" (בראשית כח).
יעקב מגיע ללבן וגר בחרן, עובד אצלו שנים רבות,
הוא זוכה להצלחה כלכלית - "וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַיְהִי לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים" (בראשית ל, מג),
הצלחה זו מביאה לקנאה מצד המקומיים - "וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה: וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם" (בראשית לא, א-ב),
התגלות אלוקית מביאה ליציאה מהגלות: "אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ:" (בראשית לא, יג),
ויעקב אכן יוצא מהגלות - ברכוש גדול: "וַיָּקָם יַעֲקֹב וַיִּשָּׂא אֶת בָּנָיו וְאֶת נָשָׁיו עַל הַגְּמַלִּים: וַיִּנְהַג אֶת כָּל מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל רְכֻשׁוֹ אֲשֶׁר רָכָשׁ מִקְנֵה קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּפַדַּן אֲרָם לָבוֹא אֶל יִצְחָק אָבִיו אַרְצָה כְּנָעַן:" (בראשית לא, יז-יח),
ובדרך ביציאה מהגלות - לבן רודף אחרי יעקב - "וַיֻּגַּד לְלָבָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בָרַח יַעֲקֹב: וַיִּקַּח אֶת אֶחָיו עִמּוֹ וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים וַיַּדְבֵּק אֹתוֹ בְּהַר הַגִּלְעָד:" (בראשית לא, כב-כג).

מוכר מאיפשהו?
עוד לא יציאת מצרים - אנחנו כאמור הולכים עם ההיסטוריה - ואנחנו כעת לפני גלות ויציאת מצרים.
זה נשמע מוכר כי יש הקבלה לברית בין הבתרים:
וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי:

גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם - יעקב בארץ חרן,
וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם - עבדות יעקב אצל לבן,
וְגַם אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ, דָּן אָנֹכִי; וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ, בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל - יעקב יוצא ברכוש גדול.

ובכן תמה גלות יעקב בחרן, והוא חוזר ומתיישב בארץ. הנחנו כבר שאת ברית בין הבתרים הוא וודאי הכיר - האם חשב יעקב שבזה תם העניין? הרי הייתה גלות - של כשלושים שנים - שעמדה בקריטריונים שניתנו בברית בין הבתרים - והנה היא הסתיימה והוא ומשפחתו בארץ ישראל - לכאורה - ייתכן ותם העניין.

גלות מצרים
אלא שהעניינים מתגלגלים, וגם בין בניו של יעקב מתעוררת שנאה לאחד מהם - ליוסף:
"וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם: … וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ" (בראשית לז).
וגם הפעם, כמו אצל יעקב ועשיו, מתערבים לטובת האח השנוא וממירים את המוות בגלות - הפעם אלו ראובן ויהודה:
"וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ: לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו: וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה" (בראשית לז, כו-כח).
ומשם העניינים ידועים ולא נספר את הידוע - יוסף עולה לגדולה במצרים, כאשר שורר רעב במצרים ובארץ ישראל יעקב שולח את בניו להביא אוכל ממצרים ולאחר התגלות יוסף לאחיו יעקב ומשפחתו יורדים מצריימה (בשנת 1523 לפנה"ס), ומתחילה גלות מצרים.
ישנם סממנים מאוד דומים בין גלות חרן וגלות מצרים, ובין הגלויות לברית בין הבתרים.
גם כעת, יעקב מקבל הבטחה אלוהית לשמירה בגלות ולשיבה לארץ: "וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ" (בראשית מו, ג-ד),
גם פה זוכים ישראל להצלחה כלכלית: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד" (בראשית מז, כז), "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (שמות א, ז),
וגם פה הצלחה זו מביאה לקנאה מצד המקומיים: "וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ" (שמות א, ט) - קנאה שמביאה להריגת זכרי ישראל ולעבדות קשה,
שוב התגלות אלוקית מביאה ליציאה מהגלות: "וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: … וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו: וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי: וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם: וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שמות ג),
גם הפעם יוצאים ישראל מהגלות ברכוש גדול: "וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף: וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד" (שמות יב, לז-לח),
ולסיום - גם הפעם בדרך ביציאה מהגלות - המשעבד רודף אחרי בני ישראל: "וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ: וַיֶּאְסֹר אֶת רִכְבּוֹ וְאֶת עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ: וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם וְשָׁלִשִׁם עַל כֻּלּוֹ: וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה" (שמות יד, ה-ח).

ונראה גם כעת את ההקבלה לברית בין הבתרים:
וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי:

גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם - בני ישראל במצרים,
וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם - עבדות בני ישראל במצרים,
אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה \ וְדוֹר רְבִיעִי, יָשׁוּבוּ הֵנָּה - מדרשים רבים מסדרים את מניין השנים בין הברית לגלות,
וְגַם אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ, דָּן אָנֹכִי; וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ, בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל - המצרים נענשים בעשרת המכות ובקריעת ים סוף, ובני ישראל יוצאים ברכוש גדול, כאמור.

ובסופו של מסע במדבר, בני ישראל חוזרים לארץ ישראל (במאה ה-13 לפני הספירה) - כמובטח, ומוקמת מלכות ישראל, מוקם בית המקדש וכו'.
ואכן מקובל לראות את התגשמות ברית בין הבתרים בשיעבוד בני ישראל במצרים, ביציאה ממנה ובכניסה לארץ ישראל.
אם כן, כאשר עם ישראל כובש חזרה את הארץ ומתיישב בה - ובודאי כאשר בית המקדש מוקם - יכול העם לראות את הברית ככזו שהובטחה וגם קרתה בפועל.

האם תם ונשלם?

גלות בבל - חורבן בית ראשון
כאמור, במאה ה-13 לפנה"ס חזרו בני ישראל לארץ, בשנת 957 לפנה"ס הוקם בית המקדש, ובמהלך השנים היו שנות פריחה, רוגע ואחדות. עם ישראל וודאי מכיר את ברית בין הבתרים, אבל יש להניח שהוא גם מכיר את התקיימותה בגלות מצרים. כנראה שמבחינתם - הגלות הייתה ולא תקרה שוב.
אבל - שוב - אותו ריטואל מגלויות חרן ומצרים חוזר על עצמו.
שנאה ומתחים מתעוררים בעם ישראל, ובשיאם (924 לפנה"ס) מתפצלת הממלכה לשתים - מלכות ישראל ומלכות יהודה. בשנת 720 לפנה"ס נחרבת מלכות ישראל ועשרת השבטים יוצאים לגלות, ובשנת 586 לפנה"ס נחרבת גם ממלכת יהודה ומתחילה גלות בבל - לא לפני שהשנאה - בה התחילו גם הגלויות הקודמות - בשיאה: גילוי עריות ושפיכות דמים הם חלק מהחטאים והריקבון שהביאו לגלות, וגם כאשר נשארת שארית הפליטה השנאה לא מרפה, והמנהיג גדליה בן אחיקם נרצח בידי יהודי - דבר שמביא להכחדת שארית הפליטה שנשארה בארץ יהודה.
והנה ישראל - בפעם השלישית - בגלות.

התרגלנו בגליות הקודמות להבטחה אלוהית בחלום לשמירה בגלות ולחזרה לארץ, הפעם אנו מקבלים אותה באמצעות הנביא ירמיהו - זה שניבא את הגלות - וגם דואג לנבא גאולה:
"כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: לְכָל-הַגּוֹלָה אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי מִירוּשָׁלִַם, בָּבֶלָה. בְּנוּ בָתִּים, וְשֵׁבוּ; וְנִטְעוּ גַנּוֹת, וְאִכְלוּ אֶת-פִּרְיָן. קְחוּ נָשִׁים, וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת, וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת-בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים, וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת; וּרְבוּ-שָׁם, וְאַל-תִּמְעָטוּ. וְדִרְשׁוּ אֶת-שְׁלוֹם הָעִיר, אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם שָׁמָּה, וְהִתְפַּלְלוּ בַעֲדָהּ, אֶל-יְהוָה: כִּי בִשְׁלוֹמָהּ, יִהְיֶה לָכֶם שָׁלוֹם. ... כִּי-כֹה, אָמַר יְהוָה, כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה, אֶפְקֹד אֶתְכֶם; וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם, אֶת-דְּבָרִי הַטּוֹב, לְהָשִׁיב אֶתְכֶם, אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה. כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת-הַמַּחֲשָׁבֹת, אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב עֲלֵיכֶם--נְאֻם-יְהוָה: מַחְשְׁבוֹת שָׁלוֹם וְלֹא לְרָעָה, לָתֵת לָכֶם אַחֲרִית וְתִקְוָה. וּקְרָאתֶם אֹתִי וַהֲלַכְתֶּם, וְהִתְפַּלַּלְתֶּם אֵלָי; וְשָׁמַעְתִּי, אֲלֵיכֶם. וּבִקַּשְׁתֶּם אֹתִי, וּמְצָאתֶם: כִּי תִדְרְשֻׁנִי, בְּכָל-לְבַבְכֶם. וְנִמְצֵאתִי לָכֶם, נְאֻם-יְהוָה, וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּתְכֶם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל-הַגּוֹיִם וּמִכָּל-הַמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּי אֶתְכֶם שָׁם, נְאֻם-יְהוָה; וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם--אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר-הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם מִשָּׁם." (ירמיהו כט)

ואכן, בתקופה של כשבעים שנה תמה הגלות: בשנת 538 לפנה"ס קרא כורש מלך פרס ליהדות בבל לחזור לארץ-ישראל, ומתחילה שיבת-ציון בראשותו של זרובבל, ועם ישראל מתחיל בבניית בית-המקדש השני. ב-457 לפנה"ס הגיע גל עולים שני מבבל בראשות עזרא הסופר וב-445 מגיע גל עולים נוסף בראשות נחמיה.
עם ישראל (לא כולו, אבל זה כבר סיפור אחר) שוב בארץ, בית המקדש השני קם, וגלות בבל תמה.

גלות אדום\רומי - חורבן בית שני
שקט ושלווה? תלוי מתי… יש ממלכה יהודית בארץ - עצמאית פחות או יותר ויש את בית המקדש. היו תקופות קשות (היוונים וההתבוללות - חנוכה, גזירות של העמים השולטים בארץ על היהודים, הקמת הנצרות ועוד) ולצידן תקופות טובות ופריחה יהודית בארץ. ובכל מקרה, הייתה התיישבות יהודית המקיימת תורה ומצוות ושיאה בית המקדש.

אלא מה? ששוב ההיסטוריה חוזרת. ושוב הריטואל המתואר בברית בין הבתרים חוזר.
השנאה בתוך עם ישראל חוגגת - מי לא מכיר את הסיפור על קמצא ובר קמצא, מי לא שמע על כל 12,000 תלמידיו של רבי עקיבא שמתו מפני שלא נהגו כבוד זה לזה? השנאה רבה כ"כ עד כדי כך שהגמרא (יומא דף ט) קובעת ש"מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים".
ובשנת 70 שוב גלות - ששוב מתחילה בעקבות שנאת אחים.

הבטחה אלוהית ישירה לשמירה בגלות ולחזרה לארץ אין לנו, אך נביאי ישראל - לצד נבואות החורבן נתנו גם תקווה ונבואות תקומה. אביא דוגמא אחת ידועה של ישעיהו (פרק ב):
"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים, וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה."
עם ישראל בגלות כמעט 2000 שנה. אי אפשר לסכם בפסקה אחת תקופה ארוכה כזאת של עם המפוזר בכל העולם, אך ניתן לראות במהלכן תקופות של הצלחה כלכלית בגלות, של קהילות גדולות ומפוארות - הרי היהודים ידועים כאלו שעמדו בצמתים חשובים בהיסטוריה העולמית - גם בתקופות ללא מדינה יהודית.
וכמו תמיד, ההצלחה מביאה לקנאה ושנאה כלפי היהודים - פרעות, גזירות, שואה ומה לא.

ואמנם לא 400 שנה כמצויין בברית בין הבתרים, אלא 1878 שנים, ובשנת התש"ח (1948) מוקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, עם ישראל - שוב פעם לא כולו אך חלק גדול ממנו - עולה לארץ מחדש, מחייה את השפה העברית ומקים מדינה לתפארת.
גם הפעם - כמו לבן אחרי יעקב, כמו פרעה אחרי בני ישראל - לא כולם מקבלים את רוע הגזירה ומייד קמים עלינו לכלותינו - מלחמת העצמאות וגם אלו שאחריה - אך עדיין אנחנו פה.

סיכום
מאז ברית בין הבתרים ראינו ארבע גלויות - גלות יעקב בחרן, גלות מצרים, חורבן בית ראשון וחורבן בית שני.
הדעה הרווחת מקשרת את ברית בין בבתרים לגלות מצרים. אולם, יש דעות המרחיבות אותה יותר. במכילתא דרבי ישמעאל (יתרו פרשה ט) נכתב:
"הראהו ארבע מלכיות שהן עתידין לשעבד את בניו. שנאמר: "ויהי השמש לבא ותרדמה נפלה על אברם והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו" (בראשית טו יב). "אימה" – זו מלכות בבל, "חשכה" – זו מלכות מדי, "גדולה" – זו מלכות יון, "נופלת" – זו מלכות רביעית, רומי חייבתא."

והמכילתא דרבי ישמעאל בא (מס' דפסחא בא פרשה יד) אומר:
"רבי (יהודה הנשיא, א"ג) אומר: כתוב אחד אומר 'ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה' וכתוב אחד אומר 'ודור רביעי ישובו הנה'; כיצד יתקיימו שני כתובין אלו? אמר הקדוש ברוך הוא: אם עושין תשובה אני גואלם לדורות, ואם לאו אני גואלם לשנים." כלומר - משך הגאולה תלוי בעם ישראל ובדרכיו.

ואכן, אם נסכם את כל מה שאמרנו, נראה שסדר העניינים של כל גלות כמעט זהה:

מתחיל בשנאה,
גלות,
הבטחה אלוהית לשמירה בגלות ולחזרה לארץ,
הצלחה כלכלית בגלות וריבוי מספרי,
ההצלחה מביאה לקנאה ושנאה,
התגלות אלוקית ליציאה מהגלות,
יוצאים ברכוש גדול,
רדיפת המשעבד אחרי המשועבד,
מדינה יהודית בארץ ישראל.

*

ניסינו לעקוב אחרי ההיסטוריה בזמן ״הווה״ של החיים בכל תקופה. גם הם ידעו על הגלויות לפניהם וקיוו שלא עוד. אבל גם הם נפלו בטעויות של קודמיהם.

כל חורבן וגלות החלו בשנאה פנימית בעם ישראל. הנצי"ב מוולוז'ין כתב על כך דברים נוקבים וחזקים (פירוש העמק דבר, פתיחה לספר בראשית):
"... נתבאר בשירת האזינו על הפסוק "הצור תמים פעלו... צדיק וישר הוא" דשבח "ישר הוא" נאמר להצדיק דין הקדוש ברוך הוא בחורבן בית שני, שהיה "דור עקש ופתלתל", ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן, מפני שנאת חנם שבלבם זה אל זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית. ועל זה היה צידוק הדין, שהקדוש ברוך הוא ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאֵלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם, ולא בעקמימות אף־על־גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסוּת ישוב הארץ."

ומה היום?מה איתנו? האם כדברי המכילתא סוף דבר לאחר ארבע גלויות ותמו הגלויות? האם אכן לא יהיה חורבן בית שלישי?

לעניות דעתי, המסקנה המתבקשת היא לא לסמוך על הנס, ולא להישען רק על נבואות ופירושים אופטימיים.
מצב האהבה/שנאה בעם ישראל היום לא מזהיר, בלשון המעטה.
אם כך - למה לטעות בדיוק באותו מקום כמו אבות אבותינו?
וזהו המסר - שאי אפשר לנסח אותו טוב יותר מהראי״ה קוק - שכבר אמר (אורות הקודש ג שכד) - את שכולם יודעים לצטט:
״ואם נחרבנו, ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חנם, נשוב להבנות והעולם עמנו יבנה, על ידי אהבת חנם".

במהרה בימינו, אמן!

חטא העגל - מה בעצם היה החטא?

״וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר;
וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ--כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ.״ (שמות לב א)

עם ישראל טעה בספירה של הימים בהם היה משה בהר סיני, ולכן חשש שמשה רבינו מנהיגם מת. הם פונים לאהרן, ומבקשים ממנו ״לעשות״ להם מנהיג חדש שיתווך בינם לבין הקב״ה. הם לא מבקשים אלוהים אחרים, הם לא כופרים במשה - פשוט עקב טעות הם חושבים שמשה איננו, הם מבכים על לכתו ורוצים למנות לו מחליף שעליו תשרה רוח השכינה.

אם כן, מה החטא הגדול פה? הרי זו דרישה מובנת והגיונית, במיוחד לעם שרק לפני מספר חודשים היו עבדים תחת עם אחר - החשש וההיסטריה מובנים.
אפשר לתהות על ההגיון להחליף אדם בפסל - אבל זה עדיין בגדר מחשבה מוטעית - לא חטא.
ואגב, אם בודקים קצת, גם המחשבה הזו לא כ״כ מופרכת, שכן הקב״ה ציווה על עשיית ״צורה״ שעליה תשרה השכינה - הכרובים בבית המקדש. אם כן, טעותם של ישראל היא בבחירת צורת עגל במקום כרובים, והמעשה נראה אפילו פחות חמור משחשבנו קודם!

אלא, שהחטא היה בכך שבנ״י, לאחר יצירת העגל, לא חיכו לראות האם אכן הקב״ה משרה שכינתו עליו, אלא היו בטוחים שע״י יצירת העגל יהיה הקב״ה מוכרח להשרות שכינתו עליו. הם לא חיכו לאות שמימי או לסימן אחר מאלוקים על קבלתו את העגל בתור השליח, הם לא התפללו לאלוקים שישרה את שכינתו על הצורה שהכינו, אלא מייד מתחילים לעבוד את העגל וקובעים לעצמם ולהקב״ה עובדות בשטח.

זה - כמובן - חטא.

איננו יכולים לכפות רצוננו על אלוקים. מותר לטעות - וייתכן שאם היו בנ״י מחכים לאות מהקב״ה לגבי העגל שבנו, הוא היה מורה להם על טעותם, או שפשוט היה עובר היום אותו הם פספסו בספירה ומשה היה חוזר ומסביר להם את טעותם - ובזה הייתה תמה הפרשה. הניסיון לכפיית רצונם ומחשבתם על הקב״ה - הוא החטא, וזהו אכן חטא חמור ופגם רציני באמונה.

אגב, ללא קשר לאלוקים, אמונה וחטאים - זהו גם מעשה לא חכם, הגובל ביוהרה. כאשר אנחנו מנסים להבין מה עלינו לעשות במצבים מסויימים כלפי מישהו אחר - לאו דווקא כלפי אלוהים או מנהיג, אלא כלפי כל אדם - מטופש יהיה מבחינתנו להניח מה עלינו לעשות ולחשוב שהעולם יתגמש לפי מה שנחליט. בד״כ עדיף להתנהג יותר בצניעות, ולחכות לאישור-הסכמה מאותו גורם, וממנה לדעת בוודאות שאנחנו בכיוון הנכון. מעשה העגל אינו רק חטא של בנ״י, הוא גם התנהגות לא חכמה ולא צנועה.

ובמבט לימינו: כמה אנשים מנסים לכפות את דעתם על הקב"ה? מחליטים לעצמם מה בסדר ומצפים שהכל יתיישר לפי זה?
אולי מחטא העגל ניתן (ורצוי!) גם ללמוד שיעור בצניעות.

* מבוסס על מאמר של עריכת דבריו של הרב אביגדר הלוי נבנצל.

ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים

״ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלהים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה״ (שמות פרק י"ג, פרשת בשלח).

בני ישראל יוצאים ממצרים, מתחילים את המסע לארץ ישראל, והקב״ה מחליט שלא ללכת בדרך הקצרה אלא לעשות סיבוב במדבר, שיעכב משמעותית את ההגעה לארץ ישראל. ומדוע? עם ישראל עלול לחטוף ״פיק ברכים״ במקרה של עימות צבאי ולעשות פניית פרסה ולחזור למצרים.
האמנם? האם אותו האלוקים שעשה ניסי ניסים במצרים מחשב מסלול מחדש בגלל מלחמה אפשרית? האם הוא אינו יכול לעשות עוד נס ולמנוע מלחמה כזו, או לחלופין ללחום אותה ולהביס את האוייב בנקל?

שאלה זאת מתמיהה יותר כאשר נראה בהמשך שאותו סיבוב במדבר גרם לכ״כ הרבה סיבוכים ובעיות - המתאוננים, חטא המרגלים, פרשת קורח ועוד ועוד.

מה פשר הסיבוב הזה?

ניתן לתמצת את התשובה בסיסמא הצבאית ״אין לא יכול יש לא רוצה״... ודאי שהקב״ה יכול לקחת את בני ישראל מהדרך הקצרה, למנוע מלחמה ולעשות ניסים גדולים בדרך - אבל הוא כנראה לא רוצה.
כמה פעמים הורה יכול לחסוך לבנו מאמץ בביצוע דבר כלשהו, אך הוא אינו עושה זאת, ע״מ ללמד את הבן (או הבת כמובן) דבר או שנים? ייתכן שירצה שהבן יכיר וילמד את הדרך למטרה לבדו ע״מ להכשירו לעתיד. ייתכן שירצה שהבן יעריך את מה שיקבל, ולא יראה זאת כמובן מאליו. ייתכן שהאב אפילו מוכן למקרים שהבן יספוג מפלה בדרך - בשליטה כמובן - וכך ילמד ויתחשל לעתיד.
כך גם אבינו שבשמים.
הסיבוב במדבר הוא בעצם סדרת חינוך, מעין אימון מקדים שנועד לחשל את העם. רק אחרי הכנה יוכל עם של עבדים להגיע מוכן לקבלת התורה ולכניסה לארץ. שינויים מנטליים, תורניים ופיזיים נדרשים בדרך - ולכן קיצור דרך אינו בא בחשבון.

אבל נשאל שוב: האם הקב״ה לא יכול לחשל את עם ישראל בדרך נס מהירה ולהחדיר בלבם אומץ לב ושאר תכונות נדרשות? הרי ״קטן עליו״ לחולל נס שכזה...

אם היינו שואלים שאלה זאת את הרמב"ם (מורה נבוכים ב.לג), הוא היה נוזף בנו לפני שיענה: "שמע אפוא את תשובתך אשר תסיר מלבך את החוֹלי הזה". לדעת הרמב"ם הסיבוב הזה טומן בחובו אמיתות יסוד קריטיות של אמונת ישראל.
ונענה בלשון הרמב״ם, ש"לא אמרנו זאת מכיוון שאנו מאמינים ששינוי טבע אחד מפרטי בני-אדם יקשה עליו יתעלה. אדרבה, זה אפשר, נמצא בגדר היכולת. אבל הוא לא חפץ בזה מעולם ולא יחפוץ בו לעולם.״
כאמור - ה' יעשה כל נס שבעולם אם ירצה בכך. אבל הוא לא רוצה לשנות את טבע העולם, כי "לו היה בחפצו לשנות את טבעו של כל פרט מקרב בני- אדם למה שהוא יתעלה רוצה מאותו פרט, שליחת הנביאים וכל מתן המצוות היו לריק".
אם הקב״ה יתערב ויעצב אותנו בדרך הישרה והנכונה - מה הטעם במצוות? מה הטעם ב"שכר ועונש"? מה הטעם בכל הרעיון ודרך החיים של התורה? האם סביר שאלוקים יצווה אותנו על משהו וישר יקיים זאת בשבילנו?
״אף-על-פי שהנסים הם השתנות טבעו של נמצא מפרטי הנמצאים, הרי את טבעם של פרטי בני-אדם אין האל משנה בשום אופן על דרך הנס".
הקב״ה לא משנה את טבע האדם - למרות שהוא יכול. לעתים ישנה ציפיה אנושית להתערבות אלהית שתשנה את טבע האדם: התערבות שתגרום לי להצלחה במשימה כלשהי, בעבודה, בחיים האישיים, בזוגיות ועוד. לא פעם כאשר אנחנו רוצים משהו - אנחנו מתעצלים ו\או מתקשים לבצעו, ובמקום זאת נושאים פנינו לשמים ומתפללים - ללא עשייה. ציפייה כזו היא סוג של חולי. גם אם הדרך ארוכה, הקב״ה מצפה שנעבור עבורה ונלמד אותה. הוא יעזור אם וכאשר וכיצד שיחליט.
האמונה שהקב״ה יקצר לנו את הדרך ללא עבודה מצידנו - מנוגדת לרוח התורה. כי אם כך - כל הנהגות והדרכות התורה מיותרות. ניתן לצפות ולהתפלל שהקב״ה יעזור, אך לא יהיה נכון לצפות לנס שישנה אותנו ויעשה עבורנו את הכל.

וזה המסר - הסיבוב במדבר, הנסיונות והקשיים - ממש כמו אתגרים שיש לכל אחד בחייו - לא נכון לפתור אותם ע"י נס מהיר. יש פעמים שעלינו לעבור דרך ותהליך - לעתים ארוכים וקשים - כדי להגיע אל היעד - מוכנים ונכונים.

נכתב על בסיס עלון שבוע של הרמב"ם היומי

פסיקת הלכה ושו"ת סלולארי

בשבת פרשת שמות תשע״ו, פורסם בעלון ״עולם קטן״ השו״ת סלולארי הזה:

התגלתה מחלוקת (לשם שמים :) )בין עורכי דף מטופשו"ת לגבי השו״ת:

אחד מאיתנו אומר שלא כולם משתמשים במעלית שבת, ובמקרה הזה הרב אליהו מתעסק בתחום ההלכה; זו פסיקת ההלכה שלו - ואותה הוא מביא, ללא צורך להביא בחשבון את הדעות האחרות - דבר לגיטימי.

השני חש לא בנח - שכן חלק גדול מאוד (הרוב?) מהציבור הקורא את העלון משתמש במעלית שבת, ומתשובה חדה כזו נראה כאילו בתשובתו הזאת הופך הרב ציבור שלם למחללי שבת - בלי לציין שיש כאלו המתירים.

אגב, יכול להיות שהבעיה היא בכלל המדיום בו זה נענתה התשובה, שכן שו״ת סלולארי קצר לא יכול לתת מענה מפורט מדי, ופעמים רבות המדיה הזו גוררת תשובות קצרות, חדות וקיצוניות לכיוון אחד.
שלא כמו, למשל, הצגת הדעות השונות במאמר הזה ובוודאי בספרים או מדיות אחרות. נביא לדוגמא כתבה בנושא הזה בדיוק, שפורסמה באתר ynet בעבר:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3782751,00.html

כדי לבדוק את העניין, הפננו מספר שאלות לרבנים ואישים אחרים במגזר:

האם הרב אכן מאשים פה ציבור גדול מדי בעבירה חמורה של חילול שבת? או שזו קביעה דרמטית מדי במקרה הזה?
האם הרב מחויב במקרים כאלו להציג גם את הדעות המנוגדות לפסיקתו?
האם הפורמט של שו״ת סלולארי מתאים פה?

נביא סיכום של התשובות - ללא ציון שמות העונים - שכן חלקם ביקשו זאת.

מצד אחד, אמר לנו אחד מהנשאלים ש:
״נראה לי שאתה דווקא צודק, כלומר מבחינה עקרונית: הוא פסק ששומרי מצוות רבים מחללים שבת. בעניין הרגש, לא הייתי לוקח ללב״.

רב אחר אמר ש:
״אני לא חושב שרב מחויב להציג דעות חולקות, אך זה מקובל״.
שאלתי: והאם נכון להגיד שלא מתאימה הפלטפורמה של שות סמס במקרה כזה?
הרב: הוא היה יכול להרחיב. כדי להציג שתי דעות ומקורות מתומצתים? די בכמה מאות תווים. "יש בדבר מחלוקת בין אחרוני זמננו; יש מחמירים ויש מקילים. ודעתי: מותר בשעת הדחק לשאינם בריאים בלבד (ראה: שו" ת פלוני, סימן תרפפ"ו)".

רב אחר אמר ש:
״אני לא בטוח שאני מבין את השאלה שלכם״, אך אמר ש״האוסרים להשתמש במעלית שבת חוששים לדעות הלכתיות שוליות מאד, לענ"ד, שהן לא רק מיעוט בין הפוסקים אלא שההיגיון שלהם אינו מובן. כיוון שכך לטעמי התשובה הזאת אינה מנוסחת נכון להלכה, והיה צריך לכתוב: מותר ויש מחמירים. או אפילו: מותר לכתחילה ויש שנהגו להחמיר״.

תשובה נוספת מרב אחר:
״לגיטימי שרב עונה את דעתו שלו. לגיטימי גם שהוא עונה אותה בקיצור. לדעתי לא צריך לפרסם זאת ברבים בכתב, כי אז מתאימה יותר תשובה מפורטת עם מקורות, שמביאה גם דעות אחרות. בכל אופן, זה לא המקרה הכי קיצוני שראיתי של תשובה לא מוצלחת בסמס...״

ורב אחר ניתח זאת כך:
״השאלה שלך עקרונית וחשובה, ולא פעם אני תוהה לגביה: מתי פוסק, המפרסם את פסקיו ברבים, אמור להביע רק את דעתו האישית, ומתי עליו להביא לידי ביטוי קיומן של דעות אחרות. דומני שהקו העקרוני צריך להיות באיזו מידה הוא מתייחס בשלילה לדעות אחרות. יש כאלה שעושים זאת לפעמים. הרב אליהו כאן מתנהל בצורה יותר עדינה: הוא מביע את דעתו לחומרא ואיננו שולל קולא במקרה מסוים. אם הוא היה מתבטא בסגנון שמי שעולה במעלית שבת מחלל שבת - זה בהחלט היה מקומם ולא הוגן. אולם בניסוח הקיים נראה לי שזה לגיטימי מצדו להביע את דעתו האישית בנושא.״

לאחר הסבב הזה תהינו אולי פרסום התשובה בעלון עם תפוצה רחבה בציבור גדול היא הבעייתית - שכן שואל ששאל רב ספציפי ירצה לקבל את פסיקתו, השאלה איך זה נראה כשזה מפורסם כלפי ציבור הקוראים של העלון.
לתהייה זו קבלנו שתי תגובות משנים מהרבנים ששאלנו:

״זה ששו"ת סמס ברבים זה נורא, זה ברור (לי לפחות)״.

״אבל הוא בוודאי פוסק לכולם. זה לא שמישהו באמת שאל.״
תהינו האם כל השו״תים נשאלים ממש או ״מומצאים״, ממה שאנחנו יודעים, הרב אבינר הוא אומר בפירוש שהוא לעתים גם השואל, לגבי רבנים אחרים אין לנו מידע.

לסיום, ובעצת אחד הרבנים, הפנינו את השאלות (באמצעות דפי הפייסבוק של הרבנים) גם לרב אליהו עצמו ולרב אבינר שהוא המוביל במענה לשו״ת SMS.

עורכת הדף של הרב אליהו אמרה שהעבירה את השאלה לרב. עדיין לא קבלנו את תשובתו. (אם וכאשר תתקבל - אעדכן).

עורך הדף של הרב אבינר יצא תחילה נגד הדף שלנו וטען שהוא מביא לביזוי ת״ח (כמובן שזו אינה מטרתנו). אך למרות זאת נמשך הדיון בינינו (בהמשך אביא את הדיון במלואו), ובסופו קבלנו תשובה לשאלתנו:
״לא הבנתי על מה הבעיה. כל רב יכול לומר מהי דעתו ופסיקתו בנושאים ההלכתיים המגוונים, ולפרסמם בציבור כפי דעתו. אדם שפוסק לפי רב אחר יכול ללכת על פי רבו.
עניין השו"ת מסרונים הוא להעלות נושאים שייתכן ואנשים חושבים ש'פשוט' שהם מותרים, שיתוודעו לכך שייתכן וההלכה אוסרת זאת, ואם אכן כיצד רבו פוסק בנושא זה״.

*

דיון מעניין, מה המסקנה?
כנראה שאין, והדעות (והרגשות) חלוקות. או כמו שמכריזה הגמרא במקרים כאלו - תיקו - תשבי יתרץ קושיות ושאלות (מעניין אם יעשה זאת ב-SMS...).

האם שייך לצום את צומות החורבן בימינו?

"כה אמר ה' צבאות: צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים" (זכריה, ח, יט).

ידוע ומוסכם כי הצומות על החורבן (צום גדליה, עשרה בטבת, יז בתמוז ותשעה באב) עתידים להתבטל, ואף להפוך לימי שמחה.

מתי זה יקרה?

והאם בימי תחילת הגאולה שאנו חיים בהם שייך לצום צומות חורבן?

במאמר זה אציג את דעתי בנידון. אינני רב וודאי לא פוסק, לכן אין פה התיימרות לקבוע משהו למישהו, אלא להציג את עמדתי האישית.

אם כן - מתי נאמרה ההבטחה הנ״ל ובאיזה הקשר?

עולי בבל שבאו לבנות את בית המקדש השני שאלו את הנביא זכריה האם יש טעם עוד בצומות החורבן. המצב אז היה דומה במובנים מסויימים למצב בימינו - תחילת גאולה של שיבת ישראל לארצו אך ללא בית המקדש שעדיין לא הוקם. לא בדיוק כמו היום - אבל דומה; אז החלו לבנות את בית המקדש - מה שבימינו לא נראה באופק, אך מאידך גיסא המצב הבטחוני והמדיני בימינו טוב לאין ערוך מאז - עם ישראל עצמאי והוא הריבון בארצו. אחרי הקיזוזים הללו, ניתן להתייחס לזמן ההוא כנקודת השוואה טובה לימינו.

יש לשים לב, ששאלת עולי בבל היא על תשעה באב (צום החמישי) בלבד: ״האבכה בחודש החמישי? הִנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים?", (זכריה, ז, ג). סביר ששלושת הצומות האחרים לא נהגו בזמן ההוא - שכן לא נראה שיבקשו לבטל את תשעה באב בזמן שהצומות הקלים יותר עוד ינהגו.

ובאמת - האמנם לא צמו?

"רבי... רחץ בקרונה של צפורי בשבעה עשר בתמוז ובקש לעקור תשעה באב ולא הודו לו" (מגילה ה, ע"א-ב).

"רבי" המדובר פה הוא לא אחר מרבי יהודה הנשיא הגדול, שלא רק שלא התענה בי"ז בתמוז, אלא אף ביקש לבטל את תשעה באב! (1)

ועוד ניתן ללמוד על התקופה ההיא ממסכת רה״ש:

"על שישה חודשים שלוחים יוצאים: על ניסן, מפני הפסח; על אב, מפני התענית; על אלול, מפני ראש השנה; על תשרי, מפני תקנת המועדות; על כסליו, מפני חנוכה; ועל אדר, מפני הפורים. וכשהיה בית המקדש קיים--יוצאין אף על אייר, מפני פסח קטן." (מסכת ראש השנה, א, ג)

שליחים נשלחו בכל חודש שיש בו אירוע מיוחד - חג או תענית. על חודש אב יצאו שליחים - בשל ט׳ באב - לעומת שאר צומות החורבן - עליהם לא יצאו השליחים, לכן נראה שבתקופת תחילת הגאולה ההיא לא התענו בהם.

האם יש לזה כלל? נראה שכן:

"אמר רב פפא: הכי קאמר:

בזמן שיש שלום - יהיו לששון ולשמחה;

יש שמד - צום;

אין שמד ואין שלום - רצו מתענין, רצו אין מתענין" (גמרא, ר"ה ח, ע"ב).

נבדוק - מה המצב בימינו?

אנחנו לא בתקופת שמד. 2000 שנות גלות נפסקו עם הקמת מדינת יהודים חזקה, תוך כדי קיבוץ גלויות אדיר - מכל קצוות עולם, מוקמות בארץ ובעולם ישיבות ותלמודי תורה, ועוד.

אנחנו גם לא בתקופת שלום. גם לפי הפירוש המילולי - שכן עדיין לא הנחנו את חרבנו, וגם מבחינת הפירוש המקובל ל״שלום״ בהקשר הזה - בית המקדש לא קיים.

אם כן, הגדרת הביניים ״אין שמד ואין שלום״ מתאימה בהחלט. משמע - הצומות בימינו ודאי אינם חובה.

וארחיב פה, כי זה חשוב.

לפני שניתנה ההבטחה שציטטתי בתחילת המאמר אודות ביטול הצומות, נאמר\הובטח: (זכריה, ח, ד-ט)

"כה אמר יהוה צבאות עד ישבו זקנים וזקנות ברחבות ירושלם ואיש משענתו בידו מרב ימים. ורחבות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחבתיה. כה אמר יהוה צבאות כי יפלא בעיני שארית העם הזה בימים ההם גם בעיני יפלא נאם יהוה צבאות. כה אמר יהוה צבאות הנני מושיע את עמי מארץ מזרח ומארץ מבוא השמש. והבאתי אתם ושכנו בתוך ירושלם והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלהים באמת ובצדקה. כה אמר יהוה צבאות תחזקנה ידיכם השמעים בימים האלה את הדברים האלה מפי הנביאים אשר ביום יסד בית יהוה צבאות ההיכל להבנות".

הקב״ה מבטיח פה הבטחות נהדרות, שנראות - גם בתקופת תחילת הגאולה ההיא - וודאי שב-2000 שנות הגלות - כחלום רחוק ובלתי מושג של היהודים בכל העולם.

ובתקופתינו - זכינו להתגשמות של הנ״ל! יהודים, על אף הפרעות שספגו בכל מקום בעולם, התקבצו ובאו לארץ ישראל מארץ מזרח ומארץ מבוא השמש ומכל הארצות בהן היו פזורים. רוב היהודים היום גרים במדינת ישראל, שהייתה שוממת עד לפני כמאה שנה. מדינה יהודית הוקמה, הדפה את אויביה שביקשו להשמידה, התחזקה והתפתחה. ילדים וילדות משחקים ברחבתיה של ירושלים, ושל כל עיר וישוב בארץ ישראל. ישיבות, תלמודי תורה, בתי ספר יהודיים מוקמים לרוב. העם מרוכז סביב המדינה, ואינו מנוהל כאוסף קהילות בעולם ללא חוט מחבר - גם הרחוקים יכולים לעמוד בקשר עם מדינת ישראל ומודעים למתרחש בה.

כי יפלא בעיני שארית העם הזה בימים ההם - הלו הם הימים הללו? האם ניתן שלא להתייחס ולהודות על כל אלו? האם ניתן להחשיב את תקופתינו כתקופת שמד? תחזקנה ידינו ונבין שאנו בעידן של גאולה, לא של חורבן!

אם כך, האם גם צום תשעה באב - החמור יותר - אינו חובה היום?

גם רב פפא נדרש לכך בהמשך הגמרא לעיל:

"אי הכי, ט׳ באב נמי [גם]? אמר רב פפא, שאני ט' באב דאמר מר בט' באב חרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר".

תשעה באב עדיין תענית חובה. שכן בתשעה באב הוכפלו הצרות שכל אחד מהם ״שווה צום״ בעצמו. תשעה באב הוא גם היום בו צמים על החורבן ממש - ולא מציינים שלב בתהליך החורבן - ומכיוון שבית המקדש טרם הוקם - תענית תשעה באב רלוונטית.

סיכום ביניים:

אנו נמצאים בתקופת ביניים: טרם הגענו וזכינו לגאולה השלמה, אך ללא ספק התהליך החל - ובגדול. לפי הכלל של רב פפא, ודאי שהצומות ה״קטנים״ אינם חובה כיום.

תשעה באב, לעומתם, רלוונטי וודאי חובה - כל עוד בית המקדש טרם הוקם.

אם כן - למה צמים היום את הצומות ה״קטנים״?

השולחן ערוך פוסק חד משמעית: "הכל חייבין להתענות ארבע הצומות הללו ואסור לפרוץ גדר" (שו"ע או"ח תקנ, א).

אולם - זה נכון לתקופת השמד בה נכתב השלחן ערוך ועד לתקופה שאינה שמד. חשוב לציין שהשלחן ערוך, בניגוד לאחרים, לא מדבר ופוסק עבור תקופת עתידיות של גאולה, מדינה ובית מקדש - אלא מתמקד בתקופתו - עד לימי הגאולה, בהם יהיו שינויים - מן הסתם.

הסיבה העיקרית לכך שהרבנים בימינו מורים לצום מוסברת יפה ע"י הרב אליעזר מלמד שאומר ש"למעשה, נהגו ישראל גם במצב הביניים לצום בכל הצומות" - כלומר שישראל לקחו על עצמם להתענות גם במצב הביניים בו אין שמד ואין שלום. עם זה קשה להתווכח, ועל מידת חוזקו של מנהג בישראל הדיון ההלכתי ארוך ולא פה מקומו. כמובן שגם הרב מלמד יסכים שבבוא ה״שלום״ (על פירושיו השונים) - יבוטלו צומות החורבן.

האם יש התייחסות ומעבר מהלכה של גלות להלכות מדינה?

חלקית: (2)

מבחינת החרדים - שאינם מכירים במדינה וב״אתחלתא דגאולה״ - דבר לא השתנה.

הציונות הדתית - רגל פה רגל שם. מצד אחד שותפים למדינה, אומרים הלל ביום העצמאות וכו׳, אך מצד שני עדיין לא לגמרי השתחררה מהלכות הגלות - נוסחי תפילה לפי עדות (3), עדכון הקינות לשפה מובנת ותיאורים רלוונטים (4), ובכלל טרם עודכנו מושגי גלות רבים במושגי מדינה (5).

מי שעשה גם עשה את המעבר מתורת הגלות הוא הרב גורן - אבי תורת המדינה. הוא זה שנתן את האפשרות לשילוב דתיים וחילונים בצבא וסידר כשרות, שבתות ומועדים, נוסח אחיד ועוד בצבא - אי אפשר לדמיין שילוב דתיים בצבא בלעדי הרב גורן.

והוא, בין השאר, ניסה לשנות את נוסח תפילת ׳נחם׳ של תשעה באב ולהחליף ניסוחים כגון ״העיר החרבה והבזויה״ - שכן ירושלים בשליטת מדינת ישראל איננה חרבה ואיננה בזויה.

ובכן מה המסקנה?

אזכיר שוב את שאמרתי בראשית המסמך - המסקנה שתובא פה הינה המסקנה שאני מסיק מלימוד העניין, ומכיוון שאינני בר-סמכא לפסיקת הלכה - אני מציג פה את הכרעתי כלפי עצמי. הכרעה שבאה מתוך הקפדה על התעניות כולן מגיל מצוות ועד היום בהיותי בן 37. אני רואה ערך בצומות מעבר לעניין הצום עצמו - כיום של חשבון נפש ועצירה כלשהי בשגרה, סיבות שאינן עיקר הצום אבל הן תוספות ראויות.

ובכן, לגבי תשעה באב אין ספק - התענית רלוונטית - הן בגלל הכפלת הצרות והן בגלל שבית המקדש טרם הוקם - וודאי שיש להתענות ביום זה.

לגבי צומות החורבן ה״קטנים״ - צום גדליה, עשרה בטבת וי״ז בתמוז - אנחנו במצב ביניים של ״אין שמד ואין שלום״, בו נרצה נתענה, נרצה אין נתענה.

מה נחליט?

הרבנים היום, כמו שפירטנו, מורים לצום - ממספר סיבות:

1. בגלל המנהג שלקחו על עצמם ישראל לצום גם בתקופת ביניים. לכאורה קשה להתווכח, אם כי בדור או שנים האחרונים נראה שישראל קצת נסוגו מהמנהג הזה - שכן הרוב הגדול לא צם - הן חילונים והן דתיים.

2. בגלל סיבות נוספות מעבר לעניין הצום עצמו (ושפורטו לעיל) - אני מסכים להן, אך זה לא טיעון מספק - שכן תמיד ובכל יום יש לנו סיבות טובות לחשבון נפש ותענית. הן במימד האישי והן במימד הלאומי ראוי לעשות חשבון נפש ועצירה קטנה מדי פעם.

3. ״כי ככה זה ולא משנים״ - לא מקובל, שכן לכל הדעות המצב של התענית בימים אלו יבוטל. מתי? את זה יהיה צריך להכריע והיא תוכרע - מלמעלה (הרבנים) או מלמטה (מה שיעשו העם בפועל).

אבל אני ארצה שההכרעה שלי לא תהיה רק על דרך השלילה - ואכן אין סיבה שתהיה רק כזו.

כבר פירטתי למעלה את ניסי הניסים שעשה לנו הקב״ה בדורות האחרונים - קיבוץ הגלויות, הקמת המדינה והמרכז היהודי בארץ ישראל, והביטחון של עם ישראל בארצו (נכון, יש מה לשפר, אך מצבינו ב״ה טוב לעין שיעור ממצב ״שמד״ ואף יותר מכך).

נכון - טרם הגענו לגאולה השלמה, אך לימדונו רבותינו שהגאולה תגיע בשלבים. אם כך - נראה שנבואות הגאולה מתחילות להתגשם - כלשונן ממש!

ולכן לדעתי - עזות מצח לא להכיר בחסדי ה׳. לא נכון ולא הגון להמשיך לתת לתקופתינו סממנים של "שמד". אפשר וצריך להמשיך להתפלל לגאולה השלמה, אך בה בעת גם להודות על הטוב שבמצבינו.

ואני אומר - הרי צומות החורבן הם למעשה כנגד השלבים בחורבן - תחילת המצור, הבקעת החומות, חורבן, רצח המנהיג של שארית הפליטה - אם כן למה לא להודות לה׳ ולבטל את התעניות כנגד ציון השלבים בגאולה? הרי החלה הגאולה והובקעו כבר חומותיה של הגאולה, אז למה לא לציין זאת ולא להתענות על ה״שמד״ המקביל?

על כן, הכרעתי האישית, לאחר שנים של הקפדה על הצומות כולם, היא שאפסיק לצום את הצומות הקטנים - שלבי הגאולה אל מול שלבי החורבן. אני, באופן אישי, מרגיש שלהתענות על "שמד" בימי גאולה זאת עזות מצח כנגד הקב״ה והתעלמות מופגנת מהניסים ומהטובה שעשה לנו.

הייתי שמח שהחלטה זו הייתה מגובת בפסק רבני של רבנים היודעים הרבה יותר ממני, אך כשפסיקה כזו חסרה - אקח על עצמי את ההחלטה ואתלה במנדט שנתן רב פפא - ״רצו מתענין, רצו אין מתענין״.

בתקווה לגאולה שלמה וסעודה דשנה בתשעה באב בבית המקדש - במהרה בימינו, אמן.

הערות:
1. מסופר פה על רחצה המותרת בימינו בי"ז בתמוז, אך בתקופת רבי יהודה הנשיא היא הייתה אסורה אף בצומות הקלים. אומרים שהוא בחר דווקא ברחיצה ולא באכילה כי אם היה אוכל היו יכולים לחשוב שאוכל מפאת צורך גופני - אך כאשר הוא רוחץ - וודאי שאינו מקפיד על התענית.

2. וגם זה דיון ארוך שלא פה המקום לפרט, אעשה זאת בעתיד ברשומה אחרת בע״ה.

3. הרב עובדיה יוסף איחד את נוסחי עדות המזרח, אך לצערינו הוא נעצר בזה ולא סיים את המלאכה באיחוד נוסחי כל עם ישראל - וחבל שכך - שכן ללא ספק היה לו הכח, המעמד והגדולה לעשות כך אם היה חפץ בזה.

4. מיד נראה זאת בהקשר של הרב גורן.

5. וכאמור - הדיון בזה ארוך ולא יובא פה

מקורות מידע

להלן רשימת מקורות המידע, מלבד אלו הנזכרים בתוך הטקסט.

פניני הלכה - מעמד הצומות בימינו http://ph.yhb.org.il/05-07-01/
מדרשת http://midreshet.org.il/pageview.aspx?id=931
הרב יהודה זולדן/ גאולת הארץ המקדש והצומות http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/emunat/24/02402.htm
האם שייך לצום בימינו את יז בתמוז/ הרב עידו פכטר http://alonshabbat.com/2012/07/04/%D7%94%D7%90%D7%9D-%D7%A9%D7%99%D7%99%D7%9A-%D7%9C%D7%A6%D7%95%D7%9D-%D7%91%D7%99%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%95-%D7%90%D7%AA-%D7%99%D7%96-%D7%91%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%96-%D7%94%D7%A8%D7%91-%D7%A2%D7%99/
על תשעה באב ואבלות החורבן בימינו https://amitashel.wordpress.com/2015/07/23/%D7%A2%D7%9C-%D7%AA%D7%A9%D7%A2%D7%94-%D7%91%D7%90%D7%91-%D7%95%D7%90%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%91%D7%9F-%D7%91%D7%99%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%95/
האם עוד יש מקום לצום בעשרה בטבת? http://kipa.co.il/jew/54648.html
שו״ת על הנ"ל (6): http://shut.moreshet.co.il/shut2.asp?id=166840
רמב"ם, משנה תורה, הלכות תענית
חלקים בספר "הברית הישראלית" של יואב שורק נתנו ופיתחו אצלי רעיונות.
ועוד שאינני זוכר כנראה :)