איך נכון לקרוא וללמוד את התנ"ך? כיצד נכון ללמוד הלכה בימינו?

(הדברים נאמרו בבית הכנסת - דבר תורה לפרשת בראשית (תשע״ח) ולציון סיום לימוד יומי של התנ"ך ומשנה תורה לרמב"ם)

כל שנה אני צוחק על זה שאין דבר תורה לפרשת בראשית שלא פותח ברש״י הראשון בתורה המפורסם, והנה ניתנה לי אפשרות לתת דבר תורה בפרשת בראשית ואני עומד לפתוח - ברש״י הראשון בתורה....

אז הנה דברי רש״י, למי שאיכשהו שכח:
״אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם, שהיא מצווה ראשונה שנצטוו ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום (תהלים קי"א) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל, ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעת גויים, הם אומרים להם, כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו:".

אוקיי. 'וורט' מקסים. אבל מה עושים איתו בעולם האמיתי? לוקחים חומש למו״מ המדיני?
מי שזוכר - ציפי חוטובלי, כשנכנסה לתפקיד סגנית שר החוץ, ציטטה את הרש"י הזה כלשונו וחטפה שלל בדיחות על חשבונה.

זכיתי לסיים בחודש האחרון שני לימודים חשובים: את משנה תורה לרמב"ם ואת התנ"ך. במקרה יצא ששניהם למעשה הם הבסיס לעולם ההלכתי-יהודי שלנו.
התנ"ך - הוא כמובן הבסיס להכל. למשנה, לתורה שבע"פ, להיסטוריה ולמסורת שלנו.
משנה תורה - הרמב"ם קיבץ את כל ההלכות מהתורה שבכתב ומהתורה שבע"פ, מהמשנה והגמרא ומכל הראשונים - ויצר ספר - או ליתר דיוק י"ד ספרים - שהם הבסיס לספרי ההלכה ולכל העולם ההלכתי כפי שאנו מכירים אותו.

יותר מכך - הן התנ"ך והן משנה תורה - רשומים וערוכים בצורה שגם קורא בן זמננו - מאות ואלפי שנים לאחר כתיבתם - יכול וצריך להבין ולהשליך מהם לחייו.

דוגמא קטנה מהרמב"ם: משנה תורה, ספר נזיקין, הלכות נזקי ממון פרק א הלכה א:
"כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שהזיקה--הבעלים חייבין לשלם, שהרי ממונם הזיק:  שנאמר "כי ייגוף שור איש את שור ריעהו" (שמות כא,לה); אחד השור ואחד שאר בהמה חיה ועוף, לא דיבר הכתוב בשור אלא בהווה".
"לא דיבר הכתוב בשור אלא בהווה" - משמע במציאות הרווחת והמצויה היום. הרמב"ם קורא לנו להחליף בהלכות הרלוונטיות את המילה "שור" במילה "רכב", "לפטופ" וכדו' - לפי ההקשר ולפי הזמן.

וכך גם לגבי התנ"ך. גם אותו יש לקרוא "בלשון הווה". 
מעניין, שאחד שעשה זאת בצורה מעוררת השראה הוא דוד בן גוריון, יהודי "חופשי" כהגדרתו. 
בן גוריון מתאר את התנ"ך כ"הספר הניצחי, שממנו אנחנו שואבים את סוד מציאותנו"(1), ומסביר "שרק פה, בארץ מולדתו, מתוך חידוש עצמאותנו, נוכל לחדור יותר לאותה אוירה מיוחדת ולסביבה שבה הופיע התנ"ך ושהיא יצרה אותו"(2), ומסביר שטבעי הדבר שיהודי במדינת ישראל ירגיש קרוב יותר - מבחינה יהודית - לתקופת המקרא מאשר לעיירה בגולה (3). מרתק לקרוא וללמוד כיצד הוא לוקח את התנ"ך ולומד ממנו לחייו הוא וחיינו אנו: הוא משווה בין תקופת כורש לתקופת בלפור (4), מסיק מסקנות מהנהגתם של משה רבינו, יהושע בן נון ודוד המלך להנהגת מדינת ישראל (5) ועוד ועוד.

פרשת בראשית ותחילת סבב חדש של קריאה בתורה - ובמקרה השנה גם תחילת סבב חדש של הרמב"ם היומי - הוא זמן טוב להרחיב את השאלה: איך נכון לקרוא וללמוד את התנ"ך? ואת הרמב"ם, שלחן ערוך ודומיהם - כיצד נכון ללמוד הלכה בימינו?
האם אנחנו צריכים לקרוא את התנ"ך כספר דתי-היסטורי, אשר גיבוריו הם "גיבורי על" - אשר מעשיהם מושלמים וחפים מכל חטא, או לדעת ללמוד ממעשי אבותינו - כולל מחטאיהם? האם הסיפורים המסופרים שם הם סיפורי ניסים שהיו בעבר או כאלו שאפשר ללמוד מהם גם לימינו אנו? האם שמיטה, עבד עברי, שור שנגח, מלכים וכו' הם משפטים של פעם ללא קשר לעולם הדיגיטלי של היום?

אנחנו קוראים לתנ"ך ״תורת חיים״, אך לפעמים מפספסים אותו ככזה.

כשאנחנו קוראים חוקי עבד עברי אנחנו צריכים להקיש מזה לחוקי עובדים (לא עבדים, עובדים) בימינו.
מדיני מלכים אפשר וצריך להשליך לדיני ראשי ממשלה במדינה יהודית דמוקרטית.
השמיטה - מושג כלכלי מרכזי בתורה ובהלכה - לא קיימת בחיי היומיום שלנו - במיוחד אצל רובנו שאינם חקלאים.
אנו רוצים שתהיה מדינה שומרת מצוות, אך עוד לא נכתב "שלחן ערוך" לימי מדינה יהודית עצמאית מודרנית.
גרוע מכך, אנו ממשיכים להשתמש כלפי מוסדות המדינה היהודית במושגים של "ערכאות גויים", "דינא דמלכותא דינא" וכו' - כאילו אנו חיים בוורשה או בקהיר.
כשאנו אומרים "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה" - בניגוד גמור לנכתב בתנ"ך ואף ע"י דוד המלך בעצמו - אנו הופכים את התנ"ך לספר מעין "הארי פוטר" או "שר הטבעות", במקום ללמוד את הלקח מחטאיהם וטעויותיהם של אבותינו בתנ"ך - כפי שהם עצמם עשו, כמתואר בכתובים.

ואני לא מדבר על אלו שמסבירים באידיש למה נגאלו ישראל ממצרים כי שמרו על לשונם… או על אלו השרים בדבקות בפסח או ביום כיפור "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" ממקום מושבם בניו יורק או באירופה...

ונחזור לרש"י איתו פתחנו. כדי להשתמש בו - יש לתרגם אותו לשפתנו.
ראשית - כלפי פנים - יש לקבל את התנ"ך כעובדה - לא רק דתית אלא היסטורית. לא צריך לקחת רבנים גדולים כדוגמא - כאמור - בן גוריון כיהודי שהגדיר עצמו "חופשי" - יכול להיות דוגמא מצויינת. בואו נאמין בצדקת דרכינו. 
שנית, כלפי חוץ, יש להסביר זאת בשפה שיבינו הנמענים: הרי התנ"ך הוא הבסיס גם לנצרות והאיסלם, ואם בתנ"ך הובטחה הארץ ליהודים - יש להגיש זאת לפרטנרים נוצרים או מוסלמים בשפתם הדתית.

זוהי דוגמא אחת מני רבות (ואולי הפחות טובה, אבל כאמור חובה להשתמש ברש"י הראשון בפרשת בראשית :) ).
אני יכול לתת עוד ועוד דוגמאות ולהרחיב על כך את הדיבור ללא סוף.

הלקח הגדול שלי מלימוד התנ"ך ומשנה תורה - הוא שיש לקרוא את התורה כאילו אנחנו בזמן הנאמר ואז להשליך להווה. בהלכה, בתפיסת המציאות, ברוח היהדות.
כך נמשיך את מסורת אבותינו וסבותינו ונחיה את התורה כתורת חיים.

הערות

1. דוד בן גוריון, עיונים בתנ"ך, "לדמותו של המלך כורש".

2. שם.

3. דוד בן גוריון, עיונים בתנ"ך, "אבי האומה העברית".

4.  דוד בן גוריון, עיונים בתנ"ך, "התנ"ך והעם היהודי".

5.  דוד בן גוריון, עיונים בתנ"ך, לאורך כל מאמרים בספר.

תגובה למאמר "מהי חילוניות?" של ח"כ יאיר לפיד

ב-2/7/2017, רשם ח"כ יאיר לפי את הטור "מהי חילוניות?" במוסף שבת של מקור ראשון.

בטור זה מבקש לפיד להגדיר את החילוניות הישראלית כזרם ביהדות - שהחילונים יגדירו את עצמם בעצמם, וכותב על סיבת היותנו דווקא כאן.

ראשית, מדובר בטור חשוב. למרות אינסטינקט של כמה מגיבים מהזרם הדתי לתקוף, ח"כ לפיד מציג פה הסבר וסקירה מרהיבים למה בעצם אנחנו פה - ולא רק עבור מי שהסיבות הדתיות ברורות לו (אבל תכלס - גם בשבילו).

אני מבקש להעיר הערה וחצי למה לדעתי ההגדרה של החילוניות כזרם ביהדות היא מיותרת - לא בגלל עניין ה"חילוניות", אלא בגלל הצד של ה"זרם".

-----

בפרשת יתרו בה מסופר על קבלת התורה, רבים התיאורים והפרשנויות על "ויחן העם כנגד ההר" - על כך שהיו שם כולם ללא יוצא מהכלל. כולם הוזמנו וכולם באו. לא רק "גדולי הדור", לא רק ה"דתיים", לא רק שבט מסוים. כולם. התורה ניתנה לעם ישראל. לכל עם ישראל.

לכן, אין שום צורך להצדיק את היות החילונים זרם ביהדות. כל יהודי הוא חלק מהיהדות. גם ה"חילונים" היו בהר סיני וקיבלו את התורה.

היהדות שייכת לכולם. כמובן - שהיא גם מחייבת את כולם. המצוות ניתנו וחלות על כולם. נכון, לא כולם מקיימים את כולן. למעשה - אף אחד לא מקיים את כולן - "אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא".

וכמו  שאדם חילוני לא מקיים מצוות - הוא גם כן מקיים מצוות. את חלקן פירט ח"כ לפיד בטור:

"החילוני הישראלי חוגג את ראש השנה, יושב עם משפחתו בליל הסדר, לעיתים אפילו צם ביום כיפור... החילוניות הישראלית כוללת אפילו את המחויבות לגורל היהודי בכל העולם".

ועוד, כותב ח"כ לפיד ש"מה שנראה ל"חזון איש" כעגלה ריקה הוא עגלה מלאה בתוכן יהודי–עברי". לא יודע מה ראה החזון איש, אבל לי ולשכמותי, ברור מאוד ש: "האוטובוס העוזב את הבקו"ם כשבתוכו 40 מתגייסים טריים הוא אוטובוס מצוות. סטודנטים גלויי ראש הרכונים על דף תלמוד במכללת עלמא בתל אביב הם בחורי ישיבה. שורשיו של עץ התפוח שנטע חקלאי מיובל ידיים בקיבוץ אל רום ברמת הגולן הם שורשים יהודיים" (ציטוט מהמאמר). בני הציונות הדתית רואים בשירותם הצבאי את אחת המצוות הגדולות ביותר שקיימו בחייהם.

"האדם הדתי, שחי בתוך קהילה מורכבת, מודע מאוד לכך שיש אינספור צורות חיים דתיות" - נכון. 70 פנים לתורה.

ולכן, וודאי ש"החלוקה אם כן אינה בין אמת לאי–אמת, אלא בין מגוון אינסופי של אפשרויות". כי הרי - מי יודע מה יהיה משקל כל מצווה או עבירה שנעשה בבית דין של מעלה? האם אדם ששומר שבת, אבל מה לעשות - לא הכי מכבד את הוריו - עדיף מזה המכבד את הוריו אך מחלל את השבת? להזכירכם - שתי אלו דיברות מעשרת הדברות.

"הוא (החילוני, א"ג) יצר מבנה הגותי שלם ומפואר שלפיו הציונות לא הייתה תנועת נגד ליהדות, אלא דווקא המימוש המוחלט שלה. מצוות כיבוש הארץ, קבע, היא בעצם היישום המודרני של עבודת הא–ל. הרב קוק היה אף סלחני כלפי חילוניותם של החלוצים הסוציאליסטים מפני שהאמין שהם כלים א–לוהיים בדרך אל הגאולה" - אמר ח"כ לפיד, ובזה הסביר טוב ממני דווקא את המסר שאני רוצה להדגיש - כולנו יהודים, שווים בזכויותינו ובחובותינו. הכיפה שעל ראשי לא נותנת לי שום יתרון אל מול ראשו החשוף של ח"כ לפיד. לימוד תורה של בן ישיבה וחלוץ ללא כיפה אשר גואל את הארץ - שניהם מימושים של היהדות.

נכון, האדם היהודי נדרש לחיות עפ"י התורה ולשים אותה במרכז חייו. בוודאי שקיום מצוות ואורח חיים "דתי" הם דברים חשובים ביותר. אך האמת - האם ביומיום יש הבדל גדול בין החילוני לדתי?

לכן, לעניות דעתי, המושגים "דתי", "חילוני", "חרדי" וכו' אינם מבטאים רמת דתיות, או סוג דתיות. מושגים אלו הם הגדרות של קבוצות חברתיות שונות. כל אחת מהן אורח חיים טיפה שונה, מה שמצריך - למשל - בתי ספר אחרים, אבל אין לאף קבוצה בעלות או יתרון על היהדות. יש הרבה אמת בכך ש"הדבר היחיד שמשותף לכל הפלגים הוא הטענה שהוא ורק הוא אוחז באמת וכל האחרים סוטים מן העיקר" - כמו שכותב ח"כ לפיד - אבל זו תמצית הטרגדיה. אותה טרגדיה שהביאה לחורבן בית המקדש והשלטון היהודי לפני 2000 שנה ואשר פוגעת בנו היום - באופן דומה להחריד למה שקרה לנו כבר כמה פעמים בהיסטוריה.

לכן, רוב הכתוב במאמר זה הוא משקף גם את רעיונותי.

גם עבורי, הדגל קדוש כמו הטלית. גם אני שם במרכז קיומי רעיונות - רובם דומים לאלו של אותו חילוני שמתואר במאמר. גם עבורי הצבא הוא מימוש של היהדות, קודש הקודשים ממש. כולנו חיים בארץ ישראל בעיקר מסיבות יהודיות. החיים בארץ ישראל – להבדיל מהחיים בחו"ל – מציעים לכולנו קיום יהודי מלא - הרי גם אם מאוד ירצה - לא יוכל שום יהודי לקיים את המצוות התלויות בארץ בחוץ לארץ! לכולנו (או לרובינו המוחלט) יותר משותף משונה.

אולם, אינני מסכים למסקנתו של ח"כ לפיד, וחושב כי אין צורך להגדיר זרם נוסף. כולנו יהודים. לכולנו יותר משותף משונה - את הרוב ציין ח"כ לפיד במאמרו.

אין צורך להגדיר זרם נוסף. זרמים לא עשו לנו טוב אף פעם, כבר יותר מ-2000 שנה.

הערות

1. כדאי לקרוא את המאמר בשלמותו. לקריאה: https://musaf-shabbat.com/2017/07/02/%D7%9E%D7%94%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%99%D7%90%D7%99%D7%A8-%D7%9C%D7%A4%D7%99%D7%93/

2. שמות, יט, ב.

3. קהלת, ז, כ.

הלוויה ואזכרה בתשעה באב, או: משמעות המקדש והכותל בימינו

רבים תוהים לגבי משמעות המקדש בימינו, למה בעצם אנחנו כמהים לחזרה לבית המקדש ולמה אנחנו נצמדים ומקדשים את הכותל המערבי כשריד ו״מצבה״ לאותו מקדש.

בתשעה באב תשע״ה הלכה לעולמה סבתי, ונקברה בקבר המשותף לה עם סבא. כשליטפנו את החול שכיסה את סבתא ואת המצבה של סבא שהוזזה ע״מ לאפשר לסבתא להיכנס למקומה - הבנתי את הסיבות לתהיות הנ״ל.

סבא וסבתא כבר אינם איתנו. למרות טריות האובדן, הרי גם סבא נפטר כשנתיים בלבד לפני סבתא, אנחנו זוכרים ומתגעגעים לסבא וסבתא. הבית שלהם, כשהם חיים בתוכו, הוא בית המקדש המשפחתי שלנו! אנחנו כמהים למצב בו נחזור אליו, אבל אנחנו לא יכולים להשיג את זה כעת. לכן, מה שנותר לנו הוא קברם ומצבותיהם. הם הכותל המערבי שלנו, הם מקדש המעט שלנו. הם מסמלים את הזיכרון שלנו מסבא וסבתא - זיכרון שאמנם לא זקוק לאבן, אך אותה האבן מייצגת אותו והיא מקום המפגש של כל אחד מבני המשפחה עם הזיכרון . וימי הזיכרון , הם הימים בהם כולנו יוצאים מהשגרה שלנו, נפגשים ונזכרים ומספרים על סבא וסבתא ועל מורשתם.
והקבר הוא המקום המשותף לכל ממשיכי דרכם של סבא וסבתא - בנים, נכדים, נינים, משפחה וחברים; מהארץ ומשווייץ, גדולים וקטנים. הרי בשגרה אנחנו מפוזרים בכל מיני מקומות וכל אחד מאיתנו טרוד בשגרה ובמשימות היומיומיות שלו, וקשה לשמור על קשר רציף - הרי יש ימים בהם אנו בקושי מצליחים לדבר עם בן\בת זוגנו... ובימי הזיכרון כולנו מגיעים, מאותם המקומות של כל אחד מאיתנו, לאותו המקום, ומתמקדים באותו הדבר. הלוואי והיינו יכולים לעשות זאת בביתם של סבא וסבתא, אבל כעת המקום שנותר לנו ״להיפגש״ עם סבא וסבתא הוא קברם.

וכך גם בית המקדש עבור עם ישראל, הכמה לחזור לימי המקדש - מבחינה רוחנית אך גם יומיומית של עם היושב לבטח בארצו. כרגע אנו לא במצב הזה, ומה שנשאר לנו זה ה״מצבות״, ובראשן הכותל המערבי, הוא המזכרת שלנו מבית המקדש וממה שהוא מסמל עבורנו.

מי מריבה - משה רבינו חטא חטא אחד והמפרשים העמיסו עליו‎

במהלך פרשת חקת בני ישראל חונים בקדש, וכמו שקרה כבר בעבר הם צמאים למים ומתלוננים: "וְלָמָ֤ה הֲבֵאתֶם֙ אֶת־קְהַ֣ל יְהֹוָ֔ה אֶל־הַמִּדְבָּ֖ר הַזֶּ֑ה לָמ֣וּת שָׁ֔ם אֲנַ֖חְנוּ וּבְעִירֵֽנוּ?"

בתגובה לתלונתם מצווה הקב"ה למשה ולאהרן להקהיל את העדה ולדבר אל הסלע כדי שיצא ממנו מים. משה מקהיל את העם אך במקום לדבר - מכה בסלע.

המים יוצאים מן הסלע ומשקים את העדה, אך בשל הכאת הסלע נגזר על משה ואהרן שלא להיכנס לארץ המובטחת.

המפרשים הפכו, פירשו ודנו בעניין, וזאת הפכה להיות לאחת הפרשות שזכו למספר הרב ביותר של פרשנויות - מה היה חטאו של משה בפרשת מי המריבה?

1. רש"י מפרש כפשוטו - שחטאו של משה היה שלא דיבר אל הסלע אלא היכה אותו.
2. יש המפרשים שהחטא הוא ההכאה שניה, ולא רק פעם אחת.
3. יש המפרשים שהחטא הוא שמשה עשה זאת בדרך כעס.
4. הרמב"ם מפרש שחטאו של משה היה בכך שכעס על בני ישראל - וכעס איננו מתאים למנהיג כמשה.
5. הרמב"ן מפרש שחטאו של משה היה בכך שאמר לבני ישראל: " המן הסלע הזה נוציא לכם מים" - כביכול משה הוא המוציא מים ולא הקב"ה.
6. האבן עזרא טוען שכעסו של משה רבינו גרם לו לדבר דברים "שלא כהוגן" כלפי העם ('הַמֹּרִּים').
7. בעל העיקרים מפרש שהחטא היה שלא יזם את העניין, אלא חיכה לציווי של הקב"ה.
8. יש המפרשים את הפסוק(1) "ויבא משה ואהרן מפני הקהל אל פתח אהל מועד ויפלו על פניהם": "ויבא משה ואהרן מפני הקהל - כדמות בורחים". במקום לעמוד מול העם - להוכיח אותו, לתת לו פתרון או לשמוע אותו - הם העדיפו "להימלט" לאוהל מועד.

ועוד ועוד… עד כדי דקדוק על קוצו של סלע ומיקומם של המים יחסית לסלע.

עד כדי כך שר' שמואל דוד לוצאטו (שד"ל) אמר את מה שאולי היינו חושבים אך לא מעיזים להגיד:

"משה רבנו חטא חטא אחד, והמפרשים העמיסו עליו שלושה עשר חטאים ויותר, כי כל אחד מהם בדה מלבו עוון חדש..."

אני וודאי לא אנסה להוסיף עוד חטא למשה רבינו, אך כן אבקש להבין שתי נקודות,  אשר רלוונטיות לכל פירוש של החטא(2) אשר נבחר:

1. מה בעצם חמור כ"כ בחטא?
2. העונש - לא להיכנס לארץ ישראל המובטחת - נראה לא פרופורציונאלי. למה עונש חמור כ"כ?

כדי להבין זאת, נלך עם ניתוחו של האברבנאל לפרשת מי המריבה.

האברבנאל מרחיב את היריעה מעבר לסיפור עצמו וטוען(3) "שמשה ואהרון, שניהם נענשו בעבור עוונות שעשו (= עוונות אחרים, א"ג), אם אהרון בעוון העגל, ואם משה בעניין המרגלים...".

כלומר - החטא של מי המריבה הוא לא הסיבה האמיתית לעונש הקשה. והוא גם באמת לא חטא חמור כ"כ. אלא כעת, בפרשת מי המריבה, הקב"ה "מעמיס" על חטא זה את החטאים הקודמים של משה ושל אהרן:

• כשמשה שלח את המרגלים הוא הוסיף על דבר ה' משימות וחקירות נוספות עבור המרגלים - החזק הוא הרפה, מעט הוא אם רב, ומה הארץ הטובה אם רעה, וכו' - ודרישות אלו גרמו למעשה למרגלים לחקור ובדיעבד להתנהלות שגרמה לחטא.
• לגבי אהרן - חלקו בחטא העגל ידוע - הוא זה שהניע את העם לעשות את העגל - מתוך כוונה "למשוך זמן" עד לחזרת משה.

האמנם העונש אינו על חטא מי המריבה? הרי לכאורה הכתוב פשוט שמשה חטא ונענש כי היכה את הסלע.

אלא שגם משה עצמו גם מתייחס בהזדמנויות שונות לחטא שלו בהקשר המרגלים, ככזה שהביא לאי כניסתו לארץ. לדוגמא, בפרשת דברים: "ַּגַּם בִּי הִתְאַנַּף יְהוָה בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר: "גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם"(4), ובהמשך "וַֽה' הִתְאַנֶּף־בִּ֖י עַל־דִּבְרֵיכֶ֑ם וַיִּשָּׁבַ֗ע לְבִלְתִּ֤י עָבְרִי֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן וּלְבִלְתִּי־בֹא֙ אֶל־הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָֽה"(5). יחד עם זאת, בפרשת האזינו חוזר משה לציין את מי המריבה: "אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן"(6).

שאלת אגב - למה אם כך נענו רק עכשיו ולא בשעת החטא?

עונה על כך האברבנל: "ולפי שישראל חטא במזיד, והוא, ע"ה, חטא בשוגג ובכוונה טובה, רצה הש"י לחוס על כבוד משה, ולא תהיה גזרתו בתוך גזרת העם בפרשת שלח לך אנשים. והאריך עליו אפו כמו שהאריך בזה האופן לאהרן על מעשה העגל עד פרשת מי-מריבה המפורשת בחוקת".

שאלת אגב זו - ובעיקר תשובת האברבנל - תעזור לנו להבין מה מיוחד בחטאים אלו של משה ואהרן.

שהרי הם לא חטאו ככל העם - במזיד - בחטאים של פרשת המרגלים ושל חטא העגל.

אלא, שחטאיהם היו "חטאי מנהיגות". הם לא כיוונו לחטוא, יותר מכך - הם ניסו להניע את העם מלחטוא - אבל טעויות בשיקול הדעת הביאו לכישלון של העם כולו.

לכן - לא משנה מה היה חטאם - התוצאה הסופית ומשמעותה הן חשובות לגבי הנושאים את עול הציבור. כאשר מדובר במנהיגים, לא ייתכן שגורלו יהיה שונה מהעדה שאותה הוא מנהיג, גם אם התנהגותו שונה מהתנהגותם. גם אם המנהיג עשה ככל שניתן על מנת להוביל את העם בדרך המלך, גורלו לא יכול להיות שונה מעמו, והחטא הוא חטא ועונש יינתן.

לכן חטאו משה ואהרן, לכן גם לא נענשו יחד עם כל העם ואפילו לא באותה העת.

וכעת, הכתוב מעמעם את חטא מי מריבה, כדי שלא נחשוב שבאמת רק בעטיו של חטא זה משה ואהרן לא נכנסו לארץ.

ולגבי חומרת העונש, נקרא שוב את הפסוק:

"וַיֹּ֣אמֶר ה' אֶל־משֶׁ֣ה וְאֶל־אַֽהֲרֹן֒ יַ֚עַן לֹא־הֶֽאֱמַנְתֶּ֣ם בִּ֔י לְהַ֨קְדִּישֵׁ֔נִי לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֵ֗ן לֹ֤א תָבִ֨יאוּ֙ אֶת־הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לָהֶֽם".

לָכֵ֗ן לֹ֤א תָבִ֨יאוּ֙ אֶת־הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ - העונש בעצם הוא לא אי כניסה לארץ - אלא אי הבאת בנ"י לארץ - לא הם יהיו המנהיגים בכניסה לארץ. העונש הוא מידה כנגד מידה על חטאי ההנהגה הנ"ל של משה ואהרון, ולא על מעשה זה או אחר של בעניין הוצאת המים מן הסלע.

רגע - אז אם כך - האם יכלו משה ואהרן להיכנס לארץ כאזרחים רגילים - מנהיגים לשעבר?

ואכן, מתואר במדרש תנחומא(7), לאחר תחינתו של משה להיכנס לארץ:

"אמר לו (הקב"ה, א"ג): כך עלתה במחשבה וכך מנהגו של עולם. דור דור ודורשיו, דור דור ופרנסיו, דור דור ומנהיגיו. עד עכשיו היה חלקך לשרת, ועכשיו הגיע חלקו של יהושע תלמידך לשרת. אמר לפניו: ריבונו של עולם, אם מפני יהושע אני מת, אלך ואהיה תלמידו. אמר לו: אם אתה רוצה לעשות כך – לך עשה."

ובהמשך המדרש מתואר ניסיונו של משה להיות תחת יהושע כאזרח מן השורה, ואיך העם הרואה זאת מגיב , ועל חוסר יכולתו של משה להיות בעמדת "המנהיג בדימוס"(8):

"אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: בשעה שפתח יהושע ואמר ברוך שבחר בצדיקים ובמשנתם, ניטלו מסורות החכמה ממשה וניתנו ליהושע, ולא היה יודע משה מה יהושע דורש. אחר שעמדו ישראל אמרו לו למשה, סתם לנו את התורה, אמר להם איני יודע מה אשיב לכם, והיה משה רבינו נכשל ונופל."

ומסיים המדרש בדברי משה שמבין שלא יוכל להיות כאדם פשוט ופונה להקב"ה:

"באותה שעה אמר: רבונו של עולם, עד עכשיו ביקשתי חיים ועכשיו הרי נפשי נתונה לך".

בכך הסתיים פרק מנהיגותו של משה ואתו הסתיימו אף שליחותו וחייו. משה סיים את תפקידו ואין הוא יכול לחזור ולהמשיך לחיות כאדם פשוט. דבר זה גם אינו יכול להתקבל על ידי העם. בעיני העם משה הוא המנהיג ומנהיגותו של יהושע לא תוכל לצאת אל הפועל בצלו של משה.

על כן - ולא בגלל חטא מסוים (יהיה אשר יהיה) - הוא אינו יכול להיכנס אל הארץ, כאשר יהושע הוא המכניס את העם אליה. "דור דור ודורשיו, דור דור ופרנסיו, דור דור ומנהיגיו".

הערות

1. במדבר כ, ו.

2. שבכל מקרה היה סביב ההכאה.

3. "... שמשה ואהרון, שניהם נענשו בעבור עוונות שעשו (= עוונות אחרים, א"ג), אם אהרון בעוון העגל, ואם משה בעניין המרגלים...ואמנם, חטא משה רבנו עליו השלום, כי כאשר שאלו ישראל המרגלים, לא אמרו כי אם: 'וישיבו אתנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבא אליהן'. והא-ל יתברך לא אמר גם כן, כי אם 'שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען' וגו', והנה אדוננו משה, הוסיף בשליחות דברים הרבה - כי ציווה אותם שיראו 'את העם היושב עליה החזק הוא הרפה, המעט הוא אם רב. ומה הארץ אשר הוא ישב בה הטובה אם רעה... היש בה עץ אם אין, ומה הערים אשר הוא יושב בהנה, הבמחנים אם במבצרים'".

4. דברים א, לז.

5. דברים ד, כא.

6. דברים ל"ב, נ"א.

7. ואתחנן, פסקה ו.

8. "עמד משה והשכים לפתחו של יהושע, והיה יהושע יושב ודורש, ועמד משה וכפף קומתו, והניח ידו על פיו, ונתעלמו עיניו של יהושע ולא ראה אותו, כדי שיצטער וישלים עצמו למחתה. והלכו ישראל אצל פתחו של משה, ומצאוהו בפתחו של יהושע, והיה יהושע יושב ומשה עומד. אמרו לו ליהושע: מה עלתה לך שמשה רבינו עומד ואתה יושב. כיוון שתלה עיניו וראהו, מיד קרע את בגדיו וצעק ובכה, ואמר: רבי רבי, אבי אבי ואדוני. אמרו ישראל למשה, משה רבינו למדנו תורה, אמר להן אין לי רשות. אמרו לו אין אנו מניחין אותך. יצתה בת קול ואמרה להם למדו מן יהושע. קיבלו עליהן לישב וללמוד מפי יהושע. ישב יהושע בראש ומשה מימינו ואלעזר ואיתמר משמאלו, ויושב ודורש בפני משה. אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: בשעה שפתח יהושע ואמר ברוך שבחר בצדיקים ובמשנתם, ניטלו מסורות החכמה ממשה וניתנו ליהושע, ולא היה יודע משה מה יהושע דורש. אחר שעמדו ישראל אמרו לו למשה, סתם לנו את התורה, אמר להם איני יודע מה אשיב לכם, והיה משה רבינו נכשל ונופל."

מקורות מידע

1. סיום תקופת מנהיגותם של משה ואהרון \ יחיאל לאש http://www.orot.ac.il/publications/amadot/amadotpdf/5-7.pdf
2. פרשת חקת - הקשר בין חטא מי מריבה לבין חטא המרגלים / הרב אמיר אדרעי ראש אולפנת בני עקיבא צפירה http://www.yba.org.il/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%97%D7%A7%D7%AA---%D7%94%D7%A7%D7%A9%D7%A8-%D7%91%D7%99%D7%9F-%D7%97%D7%98%D7%90-%D7%9E%D7%99-%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%91%D7%94-%D7%9C%D7%91%D7%99%D7%9F-%D7%97%D7%98%D7%90-%D7%94%D7%9E%D7%A8%D7%92%D7%9C%D7%99%D7%9D-/-%D7%94%D7%A8%D7%91-%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%A8-%D7%90%D7%93%D7%A8%D7%A2%D7%99-%D7%A8%D7%90%D7%A9-%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%A4%D7%A0%D7%AA-%D7%91%D7%A0%D7%99-%D7%A2%D7%A7%D7%99%D7%91%D7%90-%D7%A6%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%94
3. למה משה רבינו לא נכנס לארץ \ פשוטו של מקרא - סוכם ע"י תלמידים \ ישיבת ברכת משה - מעלה אדומים http://www.ybm.org.il/Admin/uploaddata/LessonsFiles/Pdf/9725.pdf
4. חוקת - חטא מי מריבה \ ר' אלי וינברגר http://www.ybm.org.il/Admin/uploaddata/LessonsFiles/Pdf/9476.pdf
5. האם ניתן להעמיד לדין מנהיגי ציבור  \ אלישי בן-יצחק \ בר אילן http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/chukath/benizhak.pdf

מצה - לחם עוני או לחם קודש?

בשני מקומות אנו מצווים לאכל מצה ולא חמץ: בפסח ובמספר קורבנות.

בהקשר של פסח מתוארת המצה:
"וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם" (שמות יב, לט)
וגם: "מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים עַל שׁוּם מָה, עַל שׁוּם שֶׁלֹּא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחְמִיץ..."  
הטעם לאכילת מצות בפסח הוא החיפזון, והמצה היא סמל השעבוד. נמיכות. בריחה. חיפזון. גירוש. נמלטים.

בהקשר של הקורבנות מתוארת המצה:
"כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה’ לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה’" (ויקרא ב, יא)
"וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ. לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם" (ויקרא ו, ט-י)
מכאן נראה שהמצה היא סמל של עליונות ושל עוצמה. סמל המתאים להיות לחם הקודש, לחם המלך.

לא מובן: אם מצה היא לחם הקודש, לחם המקדש, לחם של מלכות, קשה לומר שזהו סמל של שיעבוד!

אם כך, המצה היא לחם עוני או לחם של חירות ועוצמה?

כדי להבין את הדברים ננסה לעמוד על מהותה של המצה.
מצד אחד, מקובל לראות את המצה כסמל לענווה. לחיים ללא תפיחה עצמית וגאווה. לפי זה ניתן ללמוד את צד החירות שבמצה.
מצד שני, התורה קוראת למצה - העשויה רק מחומרים בסיסיים - "לחם עוני", משמע שיש בה צד נמוך, צד של עוני. 
כלומר, ניתן להצביע על המאפיינים של המצה: א. המצה לא תופחת. ב. המצה עשויה רק מחומרים בסיסיים.

מאפיינים אלו מלמדים כי המצה מסמלת את המהות הפנימית שלנו – כפי שהיא, בטהרתה - ללא כל תוספות. המצה היא רק קמח ומים, רק המצה עצמה, היא בטהרתה, ללא שום תוספות.

על כן המצה היא מצד אחד 'לחם עוני' – פשוטה, ישרה וטהורה ומצד שני היא 'לחם החירות', מכיוון שהיא מבטאת את הפנימיות האמיתית של האדם.

'לחם עוני' אינו סותר את החירות והגאולה, אלא הוא המאפשר אותם. עם ישראל ביציאת מצרים שב לעצמיותו ולמהותו הפנימית, וכך הוא הצליח להשתחרר ולהיגאל.
אכילת המצה בפסח תלמד אותנו כיצד לשוב לעצמיותנו וכיצד לחיות ע"פ הטבע האמתי שלנו. 

מכוח אכילה זו נצא אל שאר ימות השנה ונחזור לאכול את החמץ, אך הפעם נעשה זאת מתוך מחויבות למהותנו הפנימית. נקבל מן העולם שמחוצה לנו ונִיפָּתח להתפתחויות השונות המתרחשות סביבנו, אך נעשה זאת מתוך נאמנות לעצמיותנו ונרתום אותם לחיזוק מעשינו וייעודנו. 

למה בעצם נהיו הקטניות לכזה issue בשנים האחרונות?

(למי שלא מכיר אותי, טור זה נכתב על ידי יהודי אשכנזי שומר מצוות)

נראה שעד לפני דור, מקסימום שנים, האשכנזים קיבלו עליהם את עול הקטניות, ולא שמענו כ"כ הרבה מקטרגים כנגד אותו מנהג. לעומת זאת, בשנים האחרונות נושא הקטניות עולה בכל שנה לפני חג הפסח, הטענות והכעס כלפי המנהג הולכים וגוברים, ומספר האנשים הבוחרים להפסיק ולשמור על המנהג עולה ועולה מדי שנה.

מה קרה בעצם בשנים האחרונות?

לדעתי, שני גורמים משמעותיים:

1. "נישואי תערובת". פעם כל אחד היה מתחתן עם בת העדה שלו. בדור האחרון עניין העדה הוא בכלל לא גורם שנשקל בבחירת בן\בת זוג. כתוצאה מכך, יותר ויותר זוגות עומדים בפני מצבים לא סבירים בהם הם אינם יכולים לאכול אוכל שבישלו במשפחה שלהם – גם כאשר מדובר בשומרי כשרות. פעם, היינו מוותרים על ביקור אצל כמה חברים שלא שומרים על מנהג הקטניות ובזה פתרנו את אי הנוחות. אבל אי אפשר לא לבקר את חמותך בשום פסח...

2. הגזמה. לפני כשלושים שנה, פירוט הקטניות היה ברור ומגודר יותר. יותר מכך, הכיתוב "כשר לפסח" ציין שהכשרות היא לכל המנהגים, ורק אם נכתב במפורש "כשר לפסח לאוכלי קטניות בלבד" היינו (האשכנזים) יודעים שזה לא בשבילנו. אז ויתרנו על אורז ועדשים, ואפילו על במבה. לא נעים, לא נורא. אלא שמאז, עניין הקטניות תפח (מה שאסור לחמץ, מותר לקטניות מסתבר...): נראה שיותר ויותר מאכלים הוגדרו כקטניות, הוכנסו עוד ועוד סוגי שמנים, לפתית וכו' ל"רשימה השחורה" וגם הכיתוב "כשר לפסח" פתאום לא הספיק, אלא רק כאשר נכתב "כשר לפסח ללא חשש קטניות" מותר לאשכנזי לחשוב על לגעת במוצר. ופתאום, זה לא רק אורז... מעבר לזה שהקצנה תמיד גורמת ל"אנטי", התוספת מעבר למנהג המקורי – שצמח מתוך סיבות ברורות – העצימו את האבסורד שבסיבה המקורית והקשרה לימינו אנו.

ואני מבקש להוסיף עוד עניין:

כמעט 70 שנה שמדינת ישראל קיימת. אנו קוראים לה – ובצדק – "ראשית צמיחת גאולתנו". ובואו נחשוב על סוף   התהליך, כאשר יהיה פה בית מקדש. מה יעשה כהן אשכנזי כאשר עולה לרגל מרוקאי יביא את קורבן הפסח עם תוספת קטניות? הגיע הזמן – ולא רק בקטניות – ליישום מנהג אחד – מנהג ארץ ישראל – לכל העדות. אנחנו בדור גאולה, מכל התפוצות יהודים עולים ארצה, בואו ניתן להם לאכול יחד בפסח.