לך לך - מהלך שמתחיל ע"י בן אדם והקב"ה "תופס עליו טרמפ" בהמשך‎




"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ:" (בראשית יב א).
בתחילת פרשת לך לך אנו קוראים על ציווי ה' לאברהם לעזוב את ביתו ובית אביו וללכת לארץ כנען – ארץ ישראל.
אבל, שני פסוקים אחורה, בסוף פרק יא, אנו קוראים:
"וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם" (בראשית יא לא).
כלומר, אברהם החל את המסע לפני הציווי האלוהי, והסיבות שהביאו את אברהם לצאת למסע הינם סיבות גשמיות ולא רוחניות. סיבות רבות ניתנו ע"י המפרשים; בריחה מאור כשדים לאחר ניתוץ האלילים ע"י אברהם, סיבות של רעב וכלכלה ועוד.
אגב, נראה אפילו שהחלטת "לך לך" הייתה של תרח אבי אברהם, אותו תרח שהיה עובד עבודה זרה - הפוך לגמרי מיציאה בשם ה'.
 
אז מי יזם את ההליכה – אברהם או ה'?
ויותר מכך, אותו "לך לך" הוא אחד מעשרת הניסיונות שניסה ה' את אברהם. כיצד מעשה שהחל ע"י אברהם (\תרח) נחשב לו כניסיון מאת ה'?


ישנם פרשנים הפותרים את השאלות האלו בפשטות, ללא ייחוס חשיבות לסדר הכתובים, ואומרים שהציווי מה' היה כבר על היציאה הראשונה מאור כשדים, אע״פ שלא כך סדר כתיבת הדברים המדוייק בתורה.

הסתכלות אחרת היא שהציווי האלוקי לאברהם באמצע הדרך נבע מהרצון החופשי שהתעורר אצל אברהם. הקב״ה נאמן לעקרון הבחירה החופשית, וממתין לבחירתו של אברהם.
דרך זו מתאימה מאוד לאברהם אבינו, זה שאמונתו באלוקים ובאל אחד הייתה מבחירתו האישית אחרי שהבין שדרך האלילים שנהגה בזמנו איננה אמיתית.
ובדרך זו יש גם מסר של עבודת ה׳ מבחירה חופשית ולא בכפייה. ומתוך ובעקבות רצון אנושי - גם ה׳ "יצטרף" לדרך הטובה שיבחר בן אדם.

פירוש שהוא קצת דומה וקצת אחר, מופיע בדברי השפת אמת. לפי פירוש זה
"'לך לך' נאמר מה' יתברך לכל האנשים תמיד… ואברהם אבינו שמע וקיבל".
קריאת "לך לך" מהדהדת מאז ומתמיד. אברהם הוא זה ששומע, מבין ומוכן ליישם את קריאתו של הקב"ה. אברהם הוא הראשון שהולך בעקבות ה"לך לך", ופועל בכל כוחו באמת כדי לקיים את רצון ה' בעולם.
וגם לפי זה, המסר ברור. קריאת "לך לך" מהדהדת בעולם גם היום. אנחנו צריכים להאזין לאותה קריאה, ולפעול לפיה.

ומכל מקום, יש מה להסתכל עוד יותר על העניין של מהלך שמתחיל ע"י בן אדם והקב"ה "תופס עליו טרמפ" במהלכו. במיוחד לאור המסרים שהובאו לעיל עם השלכה לימינו.
אברהם יצא למהלך בו הביא את דבר ה' בעולם. אני רוצה כעת לדון בעוד דוגמאות כאלו, והן משה רבינו והרצל חוזה מדינת ישראל.

ההשוואה בין הרצל למשה רבינו ידועה ופופולארית. שניהם גדלו בין הגויים ובתרבותם, שניהם ראו "מהצד" את סבלות עם ישראל - ללא שממש הרגישו את הסבל על בשרם, ושניהם הגיעו "מבחוץ" לתוך עם ישראל ומשכו את העם לדרך הגאולה.
שניהם דומים גם לאברהם אבינו.
בדומה לאברהם שהחל את מסעו מבית של עבודה זרה, גם משה רבינו החל את מסעו לגאולת עם ישראל מארמונו של פרעה, אחרי שגדל שם אחרי שנאסף ע"י בת פרעה. הוא יוצא משם, רואה את סבלות עמו - עם ישראל, רואה ומתערב בין איש מצרי לאיש עברי, ורק במדין משה מקבל את השליחות מהקב״ה עצמו.
גם הרצל גדל בין גויים וחי בתרבות אירופאית. גם הוא ראה מהצד את סבלות היהודים, מה שגרם לו להתחיל את המסע אל מדינת היהודים. על סיפור זה אין לנו את עדותו של משה או נביא אחר על "דבר ה'", אך כיום מקובל וברור שמדינת ישראל היא "ראשית צמיחת גאולתנו" והיא מהלך (או חלק ממהלך) אלוהי לגאולת ישראל.

רבים תקפו את הציונות ואת הרצל על כך שהמהלך למדינת ישראל החל והתפתח כמהלך "חילוני". ממה שלמדנו כעת, אפשר - ולטעמי חובה - ללמוד שלא תמיד זה משנה. לעתים רצון ה' לא מתגלה בישיבה או בבית הכנסת. לפעמים מי שיאזין ויבין את קריאת "לך לך" האלוקית לא יהא רב גדול. ולא תמיד הסדר יהיה מלמעלה (הקב"ה) למטה.

וכנראה שלא רק במהלכים גדולים או לאומיים, אלא דברים אלו נכונים גם לכל אדם לעצמו, משפחתו וסביבתו. שכשאדם שומע את קריאת "לך לך" ומתחיל בדרך טובה, הקב״ה יצטרף ויעזור לו בדרכו.

קנאותו של פנחס‎ - מתי קנאות תהיה רצויה, ומתי לא?




"וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם, לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן; וַיֹּאכַל הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל, לְבַעַל פְּעוֹר; וַיִּחַר-אַף יְהוָה, בְּיִשְׂרָאֵל. ...
וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי מֹשֶׁה, וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל; וְהֵמָּה בֹכִים, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.
וַיַּרְא, פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר, בֶּן-אַהֲרֹן, הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדו. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה, מֵעַל, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ...
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ פִּֽינְחָ֨ס בֶּן־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן הֵשִׁ֤יב אֶת־חֲמָתִי֙ מֵעַ֣ל בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּקַנְא֥וֹ אֶת־קִנְאָתִ֖י בְּתוֹכָ֑ם וְלֹא־כִלִּ֥יתִי אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקִנְאָתִֽי׃
לָכֵ֖ן אֱמֹ֑ר הִנְנִ֨י נֹתֵ֥ן ל֛וֹ אֶת־בְּרִיתִ֖י שָׁלֽוֹם׃"
(במדבר כ"ה, פרשת פנחס)

תקציר העלילה: רבים מבני ישראל מתפתים לזנות עם בנות מואב וכתוצאה מכך לעבוד לאלוהיהם. ה' כועס על בנ"י ומחולל מגפה.
בשיא, זמרי בן סלוא לוקח את כזבי המדיינית לשכב איתה לעיני משה וכל העדה.
כולם בחוסר אונים, למעט פנחס שמבצע מעשה והורג את שניהם.
כתוצאה ממעשה זה של פנחס נפסקת המגפה.

הקנאות לה' שהפגין פנחס נחשבת לדרגה העליונה של האמונה. כמו כן, קנאותו של פנחס זוכה לאהדת הקב"ה, עד כדי קבלת "ברית שלום".
ונשאלת השאלה, האם כמסר מפרשה זו – חטא בעל פעור – יש להעצים פעולות של קנאים?
לדוגמא מהשנים האחרונות, יש כאלו שישאלו האם ישי שליסל – שרצח  נערה ופצע עוד מספר אנשים במצעד הגאווה בירושלים בשנת 2015 – ראוי גם לכבוד כזה כאחד שפעל (לכאורה) מתוך כאב על עבירה על דברי אלוקים?
(פוסט זה נכתב בעקבות שאלה בפייסבוק על השוואה זו).
ואם נרחיב את השאלה: מתי קנאות תהיה מבורכת או מקובלת, ומתי תהיה לא רצויה?

אלא,
שכדי שמעשה קנאות קיצוני ייחשב למקובל או מבורך – צריכים להתקיים תנאים רבים.
תנאים אלו הופכים מעשה קיצון מבורך לכמעט בלתי אפשרי למעשה.
לראייה, אפילו קנאותו של אליהו הנביא לא נחשבה למבורכת או מקובלת.
תנאים אלו מחדדים את ההבדל בין פורקן יצרים אלימים לרגשות קודש.


אתחיל לפרט תנאים אלו, ואקביל אותם לדוגמאות – משליסל ועד אליהו הנביא (להבדיל).

א.
ראשית, לא על כל עבירה הקנאות מותרת.
המשנה (סנהדרין, ט, ו) מפרטת: "הגונב את הקסוה (אחד מכלי שרת) והמקלל בקוסם (המברך את השם בשם עבודה זרה) והבועל ארמית, קנאין פוגעין בו".
משמע כל שאר העבירות – מחוץ לתחום הקנאות. כולל עבירות חמורות ביותר כגון עבודה זרה, שפיכות דמים, וגילוי עריות.
כבר צמצמנו את תחום המעשים עליהם מותר לקנא לקטן ביותר.

ב.
דרגתו של הקנאי באהבת ה' צריכה להיות גבוהה בצורה קיצונית. לא כל אחד שלפתע נחרד ממעשה כזה או אחר רשאי "לקחת את החוק לידיים".
רק מי שרמת האמונה שלו היא מעל ומעבר לשכל ולרגש – יכול להיות "מועמד" לקנאות מבורכת.
רק מי שנקי מכל רבב יכול להיות קנאי מבורך.
בקריטריון זה עומדים כמובן הן אליהו הנביא והן פנחס. לגבי שליסל – כנראה פחות. כך גם לגבי רובם ככולם של האנשים.
משמע, גם תחום האנשים הפוטנציאלים לקנאות הוא קטן ביותר.

ג.
קנאות צריכה להיות לטובת עם ישראל ולא כנגדו.
כשיש מגפה בעם ישראל ופנחס עוצר אותה – הוא לטובת בעד עם ישראל.
כשאליהו יוצא נגד ישראל – "קנא קנאתי לה' א-להי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל" – הוא פועל כנגדם. הוא לא מסנגר על ישראל – כמצופה ממנו – אלא מקטרג עליהם.
ניתן גם ללמוד ממשה רבינו, שגם בחטאים הגדולים ביותר של עם ישראל – הוא מגונן על העם בפני הקב"ה ולא מקנא כלפיהם.

ד.
כשבאים לשפוט מעשה קנאות יש חשיבות מכרעת גם לתוצאותיו: האם הועיל לעם ישראל או שמא לא?
מעשה קנאות ללא תוצאות (ובודאי כזה עם תוצאות הרסניות) – לא יכול להיחשב כראוי.
פנחס עצר מגפה שפשטה בעם. האם מעשהו של אותו שליסל הועיל במשהו למישהו? מובן שלא.

ה.
בהמשך לזה, יש הבדל גדול בין קנאות כלפי אדם פרטי לבין קנאות כנגד עם שלם או קבוצה. מושג של קנאה לא קיים כשהוא כנגד הכלל.
במקרה של שליסל, גם אם לא נאהב זאת, ה"כלל" אישרו את מצעד הגאווה, ולכן מעשה קנאות כנגד זה הוא מעשה כנגד הכלל.

ו.
הקנאי הפוטנציאלי צריך לשאול את עצמו האם הסטנדרטים של עבודת השם או של מעשה מסוים אותו הוא מקנא ניתנים לביצוע ע"י כלל העם, או שמא לא.
האם כל אחד מבני ישראל מסוגל להיות ברמתו של אליהו הנביא? מובן שלא. אליהו הנביא לא מבין זאת וברמת אמונתו האדירה מצפה מכולם להיות כמותו, דבר בלתי אפשרי.

ז.
קנאות מקובלת היא טבעית, לא מתוכננת.
פנחס ראה את המעשה, ומרגש האמונה פעל בטבעיות, בלי תכנון מוקדם.
אין להשוות מעשה כזה להחלטה מוקדמת להגיע למצעד זה או אחר או למקום מסויים ולתכנן את אקט הקנאות. אקט הקנאות הוא בלתי ניתן לתכנון.
אותו כנ"ל לגבי "קנאות" לכאורה שהתקבלה אחרי שאילת שאלות ובדיקות, שהרי אם אתה מברר לגבי מעשה מסויים – וודאי שהוא לא טבעי. (משפט זה נכתב לאור שון"תים שהופנו לגבי קנאות רצויה - ושוב שליסל הובא כדוגמא. ראו לדוגמא מקורות 3,6 למטה).

ח.
בהמשך לכך, קנאות למעשה חטא צריכה להיות תוך כדי מעשה העבירה.
זה הגיוני – שכן אחרת היא איננה טבעית!
פנחס הרג את זמרי בשיא האירוע – בזמן העבירה, לעומת שליסל שדקר סתם בזמן מסוים, כאשר הקורבן לא ביצע חטא.

ט.
מעשה קנאות מבורך צריך להתקבל ע"י הקב"ה.
פנחס, להבדיל מקנאים לאורך ההיסטוריה, קיבל את אישורו המפורש של הקב"ה.


סיכום:
כבר במהלך פירוט הנקודות הנ"ל השורה התחתונה נהייתה ברורה.
המרחק בין להיחשב בעל ברית שלום עם אלוקים ועד כדי להיקרא רוצח הוא קטן ביותר – אך גם גדול ביותר.
מעשה קנאות מבורך הוא נדיר עד בלתי אפשרי.
לכן פנחס הוא יחיד במינו בהיסטוריה היהודית, שכן קנאים אחרים לא התקבלו וודאי לא נחשבו מבורכים – כולל אליהו הנביא בכבודו ובעצמו.
לכן גם לא נמצא בספרי ההלכה "הלכות קנאות". קנאות זה לא משהו הלכתי עם הגדרות. אין לחכמים כוח לתקן להרוג מדין קנאות.
כמו שגם ראינו, המקנא לא יכול ללמוד את קנאותו – שכן אז היא לא תהיה טבעית – כלומר לא תהיה קנאות אמיתית (ראה סעיף ז').

וחשוב להבליט נקודה נוספת (הרחבה של נקודה ה' לעיל). "וַיַּרְא, פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר, בֶּן-אַהֲרֹן, הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה … בְּקַנְא֥וֹ אֶת־קִנְאָתִ֖י בְּתוֹכָ֑ם". הקנאי צריך לבוא מתוך העדה, להיות בתוך העדה, הקנאי צריך להיות מקובל על העדה. אתה לא יכול להיות קנאי לחברה שאתה לא חלק ממנה - לא בהרגשה שלך ולא בהרגשה של האנשים בחברה הזו. וזה, כמובן, הבדל גדול מאוד בין פנחס לשליסל - ובין מעשיהם.


השורה התחתונה היא שקנאות איננה נורמה, ולא רצויה כנורמה.
בוודאי שלהשוות מעשים כגון זה של שליסל במצעד הגאווה לקנאותו של פנחס – היא השוואה שאיננה במקום כלל וכלל.

ועוד דבר:
מעבר למה שראינו שהקנאות זוכה להגבלה וצמצום מצד חז״ל,
התורה היא תורת אמת ותורה נצחית, אולם האופן שבו היא באה לידי ביטוי יכול להשתנות לפי התקופה.
האם פנחס היה נוהג אותו דבר גם היום? אני בספק. האם קנאותו לה׳ הייתה זהה? בוודאי.
לפני 3000 שנה העולם היה אחר - יותר אלים ופחות מוסרי, ומעשיהם של האנשים - יהודים ושאינם יהודים - היו קצת אחרים.
דוגמא: לפני פחות ממאה שנים אנשים שנחשבו נאורים (דתיים וחילונים, יהודים וגויים) מנעו מנשים להצביע בבחירות. היום אנשים בעלי דעות כאלו וודאי לא היו נחשבים נאורים, אבל האם אותם אנשים נאורים מאז היו מחזיקים בדעות אלו היום? כנראה שלא.


מקורות:
1. שורש הקנאות של פנחס לעומת אליהו \ הרב ישראל רוזנברג http://ybm.org.il/Admin/uploaddata/LessonsFiles/Pdf/7236.pdf
2. ביאור:פנחס - קנאות יהודית מתוך אהבת ישראל https://he.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8:%D7%A4%D7%A0%D7%97%D7%A1_-_%D7%A7%D7%A0%D7%90%D7%95%D7%AA_%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%AA_%D7%9E%D7%AA%D7%95%D7%9A_%D7%90%D7%94%D7%91%D7%AA_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C
3. הרב מיכאל אברהם, שו"ת על פרשת פנחס https://mikyab.net/%D7%A9%D7%95%D7%AA/%D7%A7%D7%A0%D7%90%D7%95%D7%AA%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%A4%D7%A0%D7%97%D7%A1/
4. פרשת פנחס תשמ"ט-נ"ד: קנאות, שלום והנהגה \ הרב זלמן ברוך מלמד https://www.yeshiva.org.il/midrash/60#3a
5. אוניברסיטת בר-אילן, דף שבועי, פרשת פינחס, תשס"ה https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/pinchas/hal.html
6. קנאותו של פנחס – שו"ת לרב יובל שרלו http://shut.moreshet.co.il/shut2.asp?id=57087
7. על קנאות ופתיחות בפרשת פנחס \ הרב יובל שרלו, צהר http://www.tzohar.org.il/?p=10967
8. ישעיהו לייבוביץ על פנחס http://www.leibowitz.co.il/leibarticles.asp?id=90
9. הרצח שביצע ישי שליסל במצעד הגאווה: https://news.walla.co.il/item/2877538
10. הרוצח ממצעד הגאווה: "עשיתי מה שצריך היה לעשות" http://www.mako.co.il/news-israel/local-q1_2016/Article-9a2b927ce4c3251004.htm

ספר ויקרא - מוסר טבעי בתוך ספר תורת הכהנים




ספר ויקרא נקרא גם "ספר הקדושה" וגם "תורת הכהנים", ואכן עיקרו הוא עבודת הכוהנים ובית המקדש.
אולם, משובצים בספר ויקרא גם חלקים המכילים ציוויים מוסריים-כלליים ברוח "קדושים תהיו" - הקשורים לקדושת העם בכלל - בעיקר במעשיו - וכולל ציוויים רבים שהם מוסריים נטו, ללא קשר למקדש.

מתי נכתב\נאמר ספר ויקרא?
יש האומרים שאלו דברי משה שנאמרו מפי הגבורה לפני צאתם למסע הנדודים לארץ ישראל, וקראתי גם לא מזמן דעה האומרת שמי שאספו את תורות הכהנים והעלו אותה על הכתב (שכן גם התורה שבכתב הועברה במשך כמה דורות בע"פ) היא אסכולת כהנים בתקופת בית ראשון, שכתבו אותה בצורת "תורות" - תורה העולה, תורת החטאת וכו' - מעין "הוראות הפעלה" לכהנים בבית המקדש.
לכאורה - אין קשר בין אותה תורת כהנים שהיא עוסקת בציוויי המקדש בלבד וציוויים "דתיים"-יהודים, לבין ציוויים מוסריים - שאת רובם נדע לגזור גם מהמוסר הטבעי שלנו. מה מקומם של אלו בספר ויקרא? ומה ההוא המסר פה  שמעביר משה לפני הכניסה לארץ ו\או הכהנים עובדי ה' במקדש האחראים על ספר זה?

המסר פה הוא שקדושה ביהדות איננה רק פולחן וקורבנות, אלא היא באה עם המוסר - ובעיקר המוסר הטבעי. "קדושים תהיו כי קדוש אני". אם אכן הכהנים בתקופת בית ראשון כתבו את תורת הכהנים הזו - אז המסר הזה הוא גם ביקורת חריפה על בני דורם, שחשבו שבית המקדש יגן עליהם מפני החטאים שלהם. אם משה העביר את המסר - הרי זו הנחיה ואזהרה חשובה לפני הכניסה לארץ וניהול החיים בה.

אין טעם לדקדק בקורבנות ללא שמירה על מוסריות טבעית. ולא רק בענייני קורבנות - אין טעם בשמירת הלכה ללא מוסריות. אין טעם להקריב קורבן ככתבו או לשמור את השבת כהלכתה אם לאחר מכן מרמים במסחר, לוקחים שוחד, לא דואגים לחלשים בחברה או לא מקבלים את הגר. עבודת ה' כזו לא מקובלת ולא מתקבלת גם ע"י הקב"ה עצמו.
הקדושה הנתבעת מאיתנו - ובאה לידי ביטוי בספר ויקרא ובמבנהו - אינה נוגעת רק בקדושי עליון, אלא היא "קדושה אנושית-מוסרית" החובקת את החיים כולם, מרום שמיים ועד תחתיות ארץ. וזהו גם המסר של ספר ויקרא.

את המסר הזה זועקים גם הנביאים בתקופת בית ראשון:
עמוס (ח, ה): "מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ (ראש חודש - בו נהגו לשבות ממסחר) וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר וְהַשַּׁבָּת וְנִפְתְּחָה בָּר לְהַקְטִין אֵיפָה וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה".
ירמיהו (ז, ג-ד): "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה. אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם, אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר: הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה".
וכך גם ישעיהו (למשל בפרק א') ועוד. אין הקורבן שווה דבר ואין השבת שווה מאומה אם לפניהם ואחריהם נוהגים בחוסר מוסריות.
וגם "נביא" מהתקופה שלנו, הראי"ה קוק: (למהלך האידיאות בישראל, אורות):
"הרגש הדתי … הוריד את הגבורה העליונה האידיאלית אשר לנשמת האדם עשר מעלות בשפל. חדל הששון הפנימי, אפסה העצמה הרוחנית העליונה, המשוה את רגלי האדם כאילות, המנצחתו בנגינותיה ושירת עוזה, ויבא סגנון של פרושיות של "מה חובתי ואעשנה" בעבדות קטנה מלאה זועה ורפיון."

ואת המסר הזה ראוי ללמוד, לשנן ולחזור ולשנן - בימינו ובכלל.

עקידת יצחק - הכיצד?




וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהָאֱלֹהִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה, עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. ... וַיַּעֲקֹד, אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ, וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל-הַמִּזְבֵּחַ, מִמַּעַל לָעֵצִים. וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת-יָדוֹ, וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת, לִשְׁחֹט, אֶת-בְּנוֹ. וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן-הַשָּׁמַיִם, ... וַיֹּאמֶר, אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ, מְאוּמָה:  כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ, מִמֶּנִּי(1).

פרשת העקידה היא סמל ומופת לנאמנות להקב"ה, היא מרכזית באמונתנו ובתפילותינו (במיוחד בימים הנוראים).
מצד שני, זו פרשה קשה ומאתגרת:
  1. כיצד נדרש האדם המאמין לניסיון כזה של עקידת בנו? היכן המוסריות של הקב"ה ומאמיניו?
  2. כיצד נדרש אברהם לעשות מעשה בניגוד להבטחה מפורשת אחרת שקיבל מה' - שיצחק יהיה ממשיכו וממנו ימשיך זרעו? מה אמור לעשות אברהם בעומדו בין שתי אימרות סותרות של הקב"ה?
  3. אברהם נלחם בבני דורו המשתחווים לפסלים והמקריבים את בניהם. כיצד נדרש הוא עצמו לעשות מעשה כזה?
  4. הקרבת בנים לאלים השונים הייתה מנהג רווח בימיו של אברהם. אם כך - מה גדולתו הרבה כ"כ של אברהם בניסיון זה - הרי הוא התנהג לפי הנורמה הנהוגה בימיו?
  5. התורה מתנגדת להקרבת בנים ע"י הוריהם. כיצד זה מסתדר עם ניסיון זה?
  6. מדוע אברהם לא מתווכח עם הקב"ה על הקרבת בנו כשם שהתווכח עמו על השמדת סדום ועמורה?
  7. מה המסר מפרשה קשה זו?

או בקיצור: למה ואיך? למה ניסה אלוקים את אברהם בניסיון זה? וכיצד הלך אליו אברהם בלי לומר מילה?
ובלשון חצופה יותר: האם בתקופתנו אנו עדיין צריכים ויכולים להתלהב מעמידה בניסיון אכזרי שכזה?

אנסה במאמר זה - בצניעות גדולה - להבין את כל הנ"ל מעיניו של.אברהם אבינו, המקבל ציווי הסותר את כל תפיסת עולמו, אמונתו ועתידו, ועומד בו בגבורה.


א.
פירושים רבים ניתנו לשאלות הנ"ל במהלך הדורות - מסוגים שונים.
ראשית - אדחה כמה פירושים אשר לא נותנים מענה מספק לכלל השאלות שצוינו בתחילת הדברים. חלקם אף לא מסתדרים עם עובדות ואמונות בסיסיות.

1. מעשה של הקרבת ילדים לאל היה נפוץ בימיו של אברהם אבינו. יש כאלו הפוטרים את אברהם אבינו - שכן סה"כ עשה מעשה שבתקופתו לא היה חריג כ"כ.
אך לעניות דעתי - גם אברהם עצמו לא פוטר עצמו בשל כך. צידוק מול העולם בו אברהם אבינו חי אינו נדרש - שהרי מעשה שכזה נחשב בתקופה ההיא לסטנדרטי. האתגר במעשה העקידה הוא מול המוסר האלוהי-יהודי הנצחי, ומול המוסר בימינו. כמובן שיש לעמוד מול האתגר הזה, ולא מול הנורמה הקלוקלת של הימים ההם. גם אברהם אבינו ניצב מול האתגר הזה, ולא מול מנהגי בני דורו - נגדם יצא לא אחת בחייו.
יותר מכך, אם נקבל את הצידוק הזה, הרי שבימינו עלינו להפסיק לציין את עקידת יצחק כשיא האמונה. פעולה של הקרבת ילדים שהייתה נהוגה בימים עברו - לא רלוונטית ולא מקובלת היום. דת התומכת באקט כזה - ודאי איננה מקובלת. אך תורתנו היא תורת חיים, וודאי שלא מקבלת מעשים כאלו.

2. יש כאלו האומרים שאברהם למעשה כשל בניסיון - שכן הניסיון היה לסרב לצו זה המנוגד לאמונתו ולרצון אלוקים.
אז כיצד מסתדרת הטענה שאברהם כשל בניסיון עם הצורה בה נזכר ניסיון זה בתורה, בהיסטוריה, בתפילות ובאמונה שלנו - בה אברהם מוזכר לטובה כמי שעמד בניסיון?

3. קיצוניים פחות אומרים שלמעשה המסר הוא שהתורה נגד קורבנות אדם, גם כמעשה המבטא את נאמנות ואמונתו התמימה של אברהם לבוראו.
אך אם כך - מדוע משבח ה' את אברהם "כִּי, יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ, אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידֶךָ. כִּי-בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וגו'"?

4. אלו האומרים שהניסיון נועד להראות שאין גבול לאמונה, לאהבה, ליראה לדבקות בה' - קשה: למה אם כן לא הסתיים המעשה בהקרבת יצחק? למי שיטען שיש בעיה בכך שאם ייעקד לא יוכל יצחק להיות ממשיכו של אברהם כמובטח - נענה שהיה יכול הקב"ה לפתור זאת בדרך נס כלשהי - החזרתו לחיים, הולדת בן אחר וכדו', ועדיין הניסיון היה צריך - לשיטה זו - להסתיים בעקידתו והקרבתו של יצחק.

5. יש גם סברה שה' לא אמר לאברהם מי יהיה הקרבן, ולכן אברהם לא לקח שום קרבן איתו, וכשיצחק שואל "ואיה השה לעולה?" אברהם עונה "אלוהים יראה לו השה לעולה" - כלומר אברהם איננו יודע, ומחכה להגיע למקום ולחכות שם להוראה "מלמעלה" מה הוא אותו קורבן. כמובן שסברה זו איננה מסתדרת עם הכתוב בפסוקים ועם המסורת העוברת מדור לדור במשך אלפי שנים.


ב.
כעת, אנסה להתחיל לעשות קצת סדר בדברים. ראשית, אפרוט את הדברים שאין ספק לגביהם.

1. התורה בוודאי נגד מעשה של הקרבת ילדים.
"לֹא-תַעֲשֶׂה כֵן, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ:  כִּי כָל-תּוֹעֲבַת יְהוָה אֲשֶׁר שָׂנֵא, עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם--כִּי גַם אֶת-בְּנֵיהֶם וְאֶת-בְּנֹתֵיהֶם, יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם"(2).
וכך גם נלמד מתוכחת ירמיהו הנביא: "וּבָנ֞וּ אֶת־בָּמ֣וֹת הַבַּ֗עַל לִשְׂרֹ֧ף אֶת־בְּנֵיהֶ֛ם בָּאֵ֖שׁ עֹל֣וֹת לַבָּ֑עַל אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־צִוִּ֨יתִי֙ וְלֹ֣א דִבַּ֔רְתִּי וְלֹ֥א עָלְתָ֖ה עַל־לִבִּֽי"(3).
ובכלל -  לֹ֥֖א תִּֿרְצָֽ֖ח!
אברהם קדם כמובן לספר ויקרא ולירמיהו הנביא, אך ודאי עקידת בנו הייתה נגד אמונתו. אברהם אבינו אף יצא נגד מנהגים כאלו ודומים לזה אצל בני זמנו.

2. הניסיון היה הקרבת יצחק. למרות האיסור על הקרבת ילדים, הציווי כאן מפורש: עקידת יצחק.

3. אברהם עמד בניסיון. "יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה", "עֵקֶב, אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי".

4. בסופו של דבר, לא נעקד ילד - יצחק - לעולה להקב"ה.


ג.
כעת, יש ליישב בין הסתירות שבין הציווי לאיסור הדתי והמוסרי.

אברהם אבינו נלחם כנגד דתות בני תקופתו, בין השאר בהקרבת ילדים לקורבן.
אברהם אבינו קיבל הבטחה מפורשת מהקב"ה שיצחק בנו הוא הוא ממשיכו וממנו ימשיך זרעו.
בניגוד לשני אלו מקבל כעת אברהם ציווי להקריב את בנו, ציווי הסותר את כל מה שעולמו של אברהם עומד עליו:
  1. סותר את המוסר הטבעי של אברהם,
  2. סותר את אמונתו ואת ציוויי אלוהיו,
  3. סותר את ההבטחה המפורשת שקיבל מהקב"ה שמיצחק יצא לו זרע.

מה אמור לעשות אברהם? נראה שכל צעד שיעשה - יצא מפסיד. סיטואציה ללא מהלך מנצח, ללא מהלך נכון, הרי:
  • אם יסרב לצו ולא יקריב את יצחק - הרי שסתר צו אלוהי מפורש.
  • ואם יציית לאותו צו - הרי שיעשה דבר נגד אמונתו ונגד דברים מפורשים שקיבל מאלוהיו, ואפילו יפגע בתדמית אלוהיו כאל מוסרי.
כיצד יכול אברהם לעמוד בניסיון מר שכזה?

אין ספק שאברהם עומד בין שני עקרונות סותרים שאמורים להסתדר ביחד: התביעה הטוטאלית לקיום רצונו של האל אל מול תביעת תורתו של אותו האל לשים גבול מוסרי למסירות זו.

אברהם לא מבין את הצו האלוהי. אבל אברהם מבין שזהו בדיוק הניסיון!
הגיון אנושי לא ימצא דרך פעולה אשר תסתדר עם כל האקסיומות שציינו. בן אנוש לא ימצא פתרון ל"כתב החידה" הזה.
אברהם מבין - שהוא לא מבין, ויוצא אל הניסיון הזה באמונה שיש לעשות את דבר ה', ושמעשה זה לא יסתור את דברי ה' האחרים שהצו הזה סותר. כיצד? אברהם לא יודע. אבל הוא יודע ומאמין - וזאת אמונתו הגדולה - שהקב"ה לא יצווה דבר שינגוד את עצמו.
הקב"ה ציווה להקריב את יצחק וגם הבטיח שממנו יצא לו זרע? אברהם מאמין ובטוח שזה יקרה, גם - ובמיוחד - כשהוא לא מבין כיצד זה יקרה.

הרמב"ם מסביר(4):
"אבל מיראתו אותו יתעלה ואהבתו לציית לציוויו הוא מקל בערך הילד האהוב הזה, משליך כל את אשר קיווה לו, וממהר לשחוט אותו כעבור כמה ימים. לוּ כי עשׂה זאת מייד בשעת מתן הצו זה היה מעשׂה של תדהמה ובלבול בלי מיצוי ההתבוננות. ואילו כאשר עשׂה זאת כעבור כמה ימים אחרי מתן הצו אליו זה היה מעשׂה מתוך מחשבה ושיקול־דעת אמיתי והתבוננות במה שמתחייב ממצוותו יתעלה לאמיתה ומאהבתו ויראתו, ולא ראוי לטעון למצב אחר ולא להשפעת שום היפעלות כי אברהם אבינו לא מיהר לשחוט את יצחק מתוך מן פחד פן האל יהרגנו או ירושש אותו, אלא  אך ורק בגלל אהבתו יתעלה ויראתו המוטלים על בני־האדם לא בשל ציפייה לשׂכר ולא מתוך פחד מפני עונש, כמו שהסברנו בכמה מקומות. לכן לו אמר המלאך "כי: עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה" ב"כ כלומר: "במעשׂה הזה אשר בגללו יֵאָמֵ ר עליך ירא אלוהים ידעו בני כל מה אדם הוא קצה גבול יראת ה'."

אברהם יוצא למסע, והוא יודע שיש לו כמה ימים עד לסיומו, והוא יודע-מאמין שהדברים יתיישרו בזמן הזה. הוא לא יודע כיצד - ולכן הוא לא מפרט יותר מדי לבנו ולעבדיו; לא על המעשה, לא על זהות הקורבן וכו'. אם היה יודע את כל התשובות אולי היה מפרט אותן, אך הוא לא יודע.

אברהם לא יוצא אל הניסיון אחוז "עמוק" ולהט יצרי להרוג את בנו. לו היה נוהג ככה, היה כנראה מזדרז להגיע אל "המקום אשר אראך" והורג את יצחק במהירות האפשרית. אברהם שקול ומאמין, ובכל שלב עושה את המוטל עליו - ומצד שני ממתין לראות איך יסתדרו הדברים אותם הוא לא מבין.
וגם בסוף המעשה - אברהם לא מצטער על כך ש"פספס" את ההזדמנות להקריב את בנו ולהראות כמה מאמין הוא באלוקים. להיפך, הוא לוקח בשמחה את השה תחת בנו ולא מתעקש לקיים את הצו "כפשוטו".

אברהם יודע שמעשה שבא כצו מהקב"ה לא ידחק את המוסר הטבעי(5).
"ע"כ אל תשלח אל ידך הנער, בכל חומר האיסור הפשוט והישר שבדבר, ואל תחשוב שיש כאן איזה נגוד מפעלי בין אהבת האב הטהורה  שלך לבנך יקירך לבין אהבת ד' האצילית, ההולכת ושוטפת בגבורתה בתהומות נשמתך העמוקה [ כי ]... רחמי אב ואהבתו בנשמה טהורה היא היא הנה אש לבת קדש, הולכת ישרה מאהבת אלוקים הטהורה ורחמיו כל על מעשיו , שהופעתה בעולם מרבה את ההוד והתפארת של הקדושה המגמתית העליונה, המרימה את החיים ואת היקום כולו לרום מעלתם"(6).

חשוב להבהיר: אברהם מבין ומקבל שאם לא ימצא "פתרון" ואם הוא לא יבין כיצד מסתדר הצו עם כל האמונות של חייו - עדיין הוא יקיים את דברי אלוקים. הוא יעשה זאת, ויתפלל להבנה כיצד הכל יתיישב לטובה. וזה מעצים את אמונתו בהקב"ה ואת עמידתו בניסיון.

אברהם אבינו עומד בניסיון, למרות כל הסתירות - בגלל אמונתו השלמה בחוסר יכולתו של האדם להבין את האלוקים, ובגלל אמונתו השלמה שמעשי אלוקים יהיו תואמים למוסר הטבעי והאלוקי.

הקב"ה לא ציפה מאברהם להקריב את בנו, וכמובן לא רצה ולא היה צריך בכך. אולם, כשעמד אברהם בניסיון - כמו שהוסבר - מעלה לו הקב"ה כאילו עמד בניסיון "כפשוטו". הקב"ה לא התכוון שיוקרב יצחק, אבל עמידתו של אברהם בניסיון גדול זה מזכה אותו ב"נקודות" כאילו הקריב את בנו.
"אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל ? אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל , כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני"(7).


ד.
כעת נבין למה התפלל אברהם על אנשי סדום, אך לא נשא תפילה עבור יצחק בנו ועבורו עצמו. אך אחרי ההבנה על מה הוא הניסיון, ניתן להבין גם את הפתרון לשאלה זו.
כשהקב"ה מודיע לאברהם אבינו על כוונתו לגבי סדום ואנשיה, הוא מודיע לאברהם על רצונו לערוך להן משפט. כאשר נערך משפט, יכול אברהם להגיד דברים בזכות הנאשם. הזמנה למשפט היא למעשה גם הזמנה לדיון. אולם, בעקידת יצחק איו הזמנה לדיון אלא צו מפורש. במקרה כזה, אברהם הוא איש מאמין ואינו שואל שאלות; לא שואל על עצם המעשה ולא שואל כיצד יסתדרו הדברים עם הבטחות וציוויים קודמים. המוסר והאמונה מתלכדים בניסיון העקידה, גם כאשר אברהם אבינו לא מבין כיצד יעבדו הדברים - אך עומד בניסיון ובוטח שהקב"ה שלמרות שהמעשים נראים סותרים הם יסתדרו ויסתיימו כמילוי כל ההבטחות, ללא סתירת עקרונות האמונה.


סיכום
כסיכום אביא את דבריו של הראי"ה קוק, המדריכים אותנו כיצד ראוי לנהוג:

"וכללו של דבר הוא,
שכל זמן שלא יבקש האדם כי אם ללכת בדרך השם יתברך,
לעשות המצות ולשקוד בתורה ולקדש עצמו מלמטה,
וכן בענין התפלה לכוין רצונו לענין התפלה ולפירוש המלות,
הרי זה מתעלה,
ומן השמים יעזרוהו להתגדל בתורה ובחכמה ובמעשים טובים"(8).

"יש דברים נסתרים לא נבין לא נדע, נעשה גם דברים שנראים בלי סיבה". אנו בני אדם, איננו אלוקים. אנו מאמינים בהקב"ה ובתורתו, ואנו מאמינים שציווי מאת ה' לא יכול לסתור את בסיסי תורתו - גם אם אנו לא מבינים כיצד הכל יסתדר. "נעשה ונשמע".

זהו ניסיונו הגדול של אברהם - בו הוא עמד בהצלחה עצומה.
ולכן, אנו מציינים זאת שוב ושוב בתפילותינו, ובעיקר בימים הנוראים בהם אנו מבקשים שזכות אבות זו תעמוד לטובתנו.

וזהו גם המסר לדורי דורות. וזהו הלימוד הגדול פה לגבי האמונה בהקב"ה.
לא חכמה להאמין כאשר האמונה מסתדרת עם הרגש הטבעי שלנו, כאשר התהליך ברור לנו. האמונה האמיתית - הנעלה - היא להאמין שהקב"ה מאת ודרכו אמת - גם אם לנו במוחנו נראה שהיא סותרת את הטבע, את המוסר. אנו יודעים שהתורה היא מוסרית, אנו יודעים שאין הקב"ה מצפה מאיתנו לנהוג כנגד המוסר הטבעי(9), וגם אם נידרש לעמד בניסיון שיעמיד את הערכים אלו מול אלו - נאמין באלוקים שהדברים בסופו של דבר יסתדרו.


נ.ב.
אביא כמה דברים - שונים אבל דומים, שמתחברים לאותו מסר ולאותו עיקרון עליו עמדנו.

1. התנהגות דומה ניתן לראות מאברהם אבינו גם לקראת מותו, כאשר הוא אינו מברך את יצחק:
""ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק" – … משל למלך שהיה לו פרדס, מסרו לאריס, והיו בו שני אילנות כרוכים זה לזה, אחד של סם חיים ואחד של סם המות. אמר אותו אריס: אם משקה אני זה של סם חיים, זה של סם המות שותה עמו. ואם איני משקה זה של סם המות, היאך זה של סם חיים חי? חזר ואמר: אני אריס, עושה אני אריסותי ומה שהנאה לו לבעל הפרדס לעשות יעשה. כך אמר אברהם: אם מברך אני את יצחק, עכשיו בני ישמעאל ובני קטורה בכלל. ואם אין אני מברך בני ישמעאל ובני קטורה, היאך אני מברך את יצחק? חזר ואמר: בשר ודם אני, היום כאן ומחר בקבר, כבר עשיתי שלי, מכאן ואילך מה שהקב"ה רוצה לעשות בעולמו יעשה.
כיון שמת אברהם אבינו, נגלה הקב"ה על יצחק וברכו, זהו שכתוב: "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלוהים את יצחק בנו" (בראשית כה יא)(10).
אברהם - שוב - מבין את מגבלותיו, ונותן אמון באמונתו ובהקב"ה.

2. אדם מאמין אחר שעמד בניסיון קשה אשר איים על כל מה שיש לו הוא איוב.
איוב על אף היותו צדיק איבד את כל רכושו, את בנין ואת כבודו - ואמונתו עמדה במבחן. איוב עמד באותו מבחן, אך כשל בכך שרצה להוכיח להקב"ה שהעונש לא מגיע לו - או במילים אחרות שיש לאלוקים טעות. ופה ההבדל בינו לבין אברהם - שהבין שגם כאשר לפי שיכלו והבנתו יש סתירה בין דברים ועקרונות - עליו להאמין ולקיים את צו ה' ולדעת-להאמין שאין פה באמת סתירה, אלא שהקב"ה הוא זה שמגלגל את האירועים בצורה שתוביל לפתרון.(11)

3. מברך על הטובה הטוב והמיטיב אף על פי שירא שמא יבוא לו רעה ממנו‎:
הלכה מפורשת היא בשולחן ערוך(12):
"מברך על הטובה הטוב והמיטיב אף על פי שירא שמא יבוא לו רעה ממנו. כגון שמצא מציאה וירא שמא ישמע למלך ויקח כל אשר לו".
ופירש הרב יהודה עמיטל(13): אם יחשוב אדם חשבונות רבים, אם ראוי לו לברך הטוב והמיטיב, האם אותו דבר שזכה בו טוב הוא לו, או שמא להיפך - אפשר בכלל מסוכן הדבר, מי יודע מה יהיה. אם כך היה חושב היה חושש בוודאי לברכה לבטלה. אבל האמונה הפשוטה, אותה אמונה תמימה, אותו ציווי של "הרנינו כל ישרי לב" אומרת: זכיתי בטובה - אני מברך.
ואני אוסיף: זכיתי בטובה - אני מברך, ואני מאמין שגם הרעה שאני חושש שתסתור את הטובה - תסתדר בצורה טובה שהקב"ה מתכנן ויודע.


הערות

  1. בראשית כ"ב, פרשת וירא.
  2. דברים י"ב, ל"א.
  3. ירמיהו י"ט, ה'.
  4. מורה נבוכים ג', כ"ד.
  5. "אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם אז כי, אינה עוד יראת שמים טהורה. סימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי, הנטוע בטבע הישר של האדם, הולך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדה". (הראי"ה קוק, אורות הקודש ג).
  6. הראי"ה קוק, עולת הראי"ה.
  7. ראש השנה טז, ע"א.
  8. הראי"ה קוק, מוסר אביך, ד', ג'.
  9. ראה דברי הראי"ה קוק בהערה 5.
  10. פרשת חיי שרה, בראשית רבה סא ו "ויתן אברהם".
  11. מאמר שכתבתי המרחיב על המסר של ספר איוב: https://overallsimplicity.blogspot.co.il/2017/11/blog-post_18.html
  12. שולחן ערוך אורח חיים רכב, ד.
  13. המעלות ממעמקים: בפעמי הגאולה \ הרב יהודה עמיטל זצ"ל.



מקורות מידע

  1. בראשית כ"ב - עקידת יצחק – בראי הפרשנות | מחברת: מירי להב http://mikranet.cet.ac.il/mikradidact/pages/printitem.asp?item=23744
  2. "עתה ידעתי" הקול הכפול בפרשת העקדה \ הרב יהודה גלעד http://asif.co.il/?wpfb_dl=573
  3. עקידת יצחק - האם אברהם עמד בניסיון? \ אראל סגל הלוי http://tora.us.fm/tnk1/tora/brejit/aqda2.html
  4. מה כל-כך מיוחד בעקדת יצחק? \ אראל סגל הלוי http://tora.us.fm/tnk1/tora/brejit/aqdt_ycxq.html
  5. מדוע אברהם הגן על אנשי סדום ולא על יצחק? \ אראל סגל הלוי http://tora.us.fm/tnk1/tora/brejit/aqda_sdom.html
  6. טורים מאתר 929: http://www.929.org.il/page/22
  7. על הקרבת המצפון למען האל – מי הקורבן האמיתי? \ תומר פרסיקו https://7minim.wordpress.com/2017/09/24/hal-2/