האם שייך לצום את צומות החורבן בימינו?




"כה אמר ה' צבאות: צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים" (זכריה, ח, יט).

ידוע ומוסכם כי הצומות על החורבן (צום גדליה, עשרה בטבת, יז בתמוז ותשעה באב) עתידים להתבטל, ואף להפוך לימי שמחה.
מתי זה יקרה?
והאם בימי תחילת הגאולה שאנו חיים בהם שייך לצום צומות חורבן?

במאמר זה אציג את דעתי בנידון. אינני רב וודאי לא פוסק, לכן אין פה התיימרות לקבוע משהו למישהו, אלא להציג את עמדתי האישית.

*

אם כן - מתי נאמרה ההבטחה הנ״ל ובאיזה הקשר?
עולי בבל שבאו לבנות את בית המקדש השני שאלו את הנביא זכריה האם יש טעם עוד בצומות החורבן. המצב אז היה דומה במובנים מסויימים למצב בימינו - תחילת גאולה של שיבת ישראל לארצו אך ללא בית המקדש שעדיין לא הוקם. לא בדיוק כמו היום - אבל דומה; אז החלו לבנות את בית המקדש - מה שבימינו לא נראה באופק, אך מאידך גיסא המצב הבטחוני והמדיני בימינו טוב לאין ערוך מאז - עם ישראל עצמאי והוא הריבון בארצו. אחרי הקיזוזים הללו, ניתן להתייחס לזמן ההוא כנקודת השוואה טובה לימינו.

יש לשים לב, ששאלת עולי בבל היא על תשעה באב (צום החמישי) בלבד: ״האבכה בחודש החמישי? הִנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים?", (זכריה, ז, ג). סביר ששלושת הצומות האחרים לא נהגו בזמן ההוא - שכן לא נראה שיבקשו לבטל את תשעה באב בזמן שהצומות הקלים יותר עוד ינהגו.

ובאמת - האמנם לא צמו?

"רבי... רחץ בקרונה של צפורי בשבעה עשר בתמוז ובקש לעקור תשעה באב ולא הודו לו" (מגילה ה, ע"א-ב).
"רבי" המדובר פה הוא לא אחר מרבי יהודה הנשיא הגדול, שלא רק שלא התענה בי"ז בתמוז, אלא אף ביקש לבטל את תשעה באב! (1)

ועוד ניתן ללמוד על התקופה ההיא ממסכת רה״ש:
"על שישה חודשים שלוחים יוצאים:  על ניסן, מפני הפסח; על אב, מפני התענית; על אלול, מפני ראש השנה; על תשרי, מפני תקנת המועדות; על כסליו, מפני חנוכה; ועל אדר, מפני הפורים.  וכשהיה בית המקדש קיים--יוצאין אף על אייר, מפני פסח קטן." (מסכת ראש השנה, א, ג)
שליחים נשלחו בכל חודש שיש בו אירוע מיוחד - חג או תענית. על חודש אב יצאו שליחים - בשל ט׳ באב - לעומת שאר צומות החורבן - עליהם לא יצאו השליחים, לכן נראה שבתקופת תחילת הגאולה ההיא לא התענו בהם.

האם יש לזה כלל? נראה שכן:
"אמר רב פפא: הכי קאמר:
בזמן שיש שלום - יהיו לששון ולשמחה;
יש שמד - צום;
אין שמד ואין שלום - רצו מתענין, רצו אין מתענין" (גמרא, ר"ה ח, ע"ב).

נבדוק - מה המצב בימינו?
אנחנו לא בתקופת שמד. 2000 שנות גלות נפסקו עם הקמת מדינת יהודים חזקה, תוך כדי קיבוץ גלויות אדיר - מכל קצוות עולם, מוקמות בארץ ובעולם ישיבות ותלמודי תורה, ועוד.
אנחנו גם לא בתקופת שלום. גם לפי הפירוש המילולי - שכן עדיין לא הנחנו את חרבנו, וגם מבחינת הפירוש המקובל ל״שלום״ בהקשר הזה - בית המקדש לא קיים.
אם כן, הגדרת הביניים ״אין שמד ואין שלום״ מתאימה בהחלט. משמע - הצומות בימינו ודאי אינם חובה.

וארחיב פה, כי זה חשוב.
לפני שניתנה ההבטחה שציטטתי בתחילת המאמר אודות ביטול הצומות, נאמר\הובטח: (זכריה, ח, ד-ט)
"כה אמר יהוה צבאות עד ישבו זקנים וזקנות ברחבות ירושלם ואיש משענתו בידו מרב ימים. ורחבות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחבתיה. כה אמר יהוה צבאות כי יפלא בעיני שארית העם הזה בימים ההם גם בעיני יפלא נאם יהוה צבאות. כה אמר יהוה צבאות הנני מושיע את עמי מארץ מזרח ומארץ מבוא השמש. והבאתי אתם ושכנו בתוך ירושלם והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלהים באמת ובצדקה. כה אמר יהוה צבאות תחזקנה ידיכם השמעים בימים האלה את הדברים האלה מפי הנביאים אשר ביום יסד בית יהוה צבאות ההיכל להבנות".
הקב״ה מבטיח פה הבטחות נהדרות, שנראות - גם בתקופת תחילת הגאולה ההיא - וודאי שב-2000 שנות הגלות - כחלום רחוק ובלתי מושג של היהודים בכל העולם.
ובתקופתינו - זכינו להתגשמות של הנ״ל! יהודים, על אף הפרעות שספגו בכל מקום בעולם, התקבצו ובאו לארץ ישראל מארץ מזרח ומארץ מבוא השמש ומכל הארצות בהן היו פזורים. רוב היהודים היום גרים במדינת ישראל, שהייתה שוממת עד לפני כמאה שנה. מדינה יהודית הוקמה, הדפה את אויביה שביקשו להשמידה, התחזקה והתפתחה. ילדים וילדות משחקים ברחבתיה של ירושלים, ושל כל עיר וישוב בארץ ישראל. ישיבות, תלמודי תורה, בתי ספר יהודיים מוקמים לרוב. העם מרוכז סביב המדינה, ואינו מנוהל כאוסף קהילות בעולם ללא חוט מחבר - גם הרחוקים יכולים לעמוד בקשר עם מדינת ישראל ומודעים למתרחש בה.
כי יפלא בעיני שארית העם הזה בימים ההם - הלו הם הימים הללו? האם ניתן שלא להתייחס ולהודות על כל אלו? האם ניתן להחשיב את תקופתינו כתקופת שמד? תחזקנה ידינו ונבין שאנו בעידן של גאולה, לא של חורבן!

*

אם כך, האם גם צום תשעה באב - החמור יותר - אינו חובה היום?
גם רב פפא נדרש לכך בהמשך הגמרא לעיל:
"אי הכי, ט׳ באב נמי [גם]? אמר רב פפא, שאני ט' באב דאמר מר בט' באב חרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר".
תשעה באב עדיין תענית חובה. שכן בתשעה באב הוכפלו הצרות שכל אחד מהם ״שווה צום״ בעצמו. תשעה באב הוא גם היום בו צמים על החורבן ממש - ולא מציינים שלב בתהליך החורבן - ומכיוון שבית המקדש טרם הוקם - תענית תשעה באב רלוונטית.

*

סיכום ביניים:
אנו נמצאים בתקופת ביניים: טרם הגענו וזכינו לגאולה השלמה, אך ללא ספק התהליך החל - ובגדול. לפי הכלל של רב פפא, ודאי שהצומות ה״קטנים״ אינם חובה כיום.
תשעה באב, לעומתם, רלוונטי וודאי חובה - כל עוד בית המקדש טרם הוקם.

*

אם כן - למה צמים היום את הצומות ה״קטנים״?
השולחן ערוך פוסק חד משמעית: "הכל חייבין להתענות ארבע הצומות הללו ואסור לפרוץ גדר" (שו"ע או"ח תקנ, א).
אולם - זה נכון לתקופת השמד בה נכתב השלחן ערוך ועד לתקופה שאינה שמד. חשוב לציין שהשלחן ערוך, בניגוד לאחרים, לא מדבר ופוסק עבור תקופת עתידיות של גאולה, מדינה ובית מקדש - אלא מתמקד בתקופתו - עד לימי הגאולה, בהם יהיו שינויים - מן הסתם.

הסיבה העיקרית לכך שהרבנים בימינו מורים לצום מוסברת יפה ע"י הרב אליעזר מלמד שאומר ש"למעשה, נהגו ישראל גם במצב הביניים לצום בכל הצומות" - כלומר שישראל לקחו על עצמם להתענות גם במצב הביניים בו אין שמד ואין שלום. עם זה קשה להתווכח, ועל מידת חוזקו של מנהג בישראל הדיון ההלכתי ארוך ולא פה מקומו. כמובן שגם הרב מלמד יסכים שבבוא ה״שלום״ (על פירושיו השונים) - יבוטלו צומות החורבן.

*

האם יש התייחסות ומעבר מהלכה של גלות להלכות מדינה?
חלקית: (2)
מבחינת החרדים - שאינם מכירים במדינה וב״אתחלתא דגאולה״ - דבר לא השתנה.
הציונות הדתית - רגל פה רגל שם. מצד אחד שותפים למדינה, אומרים הלל ביום העצמאות וכו׳, אך מצד שני עדיין לא לגמרי השתחררה מהלכות הגלות - נוסחי תפילה לפי עדות (3), עדכון הקינות לשפה מובנת ותיאורים רלוונטים (4), ובכלל טרם עודכנו מושגי גלות רבים במושגי מדינה (5).

מי שעשה גם עשה את המעבר מתורת הגלות הוא הרב גורן - אבי תורת המדינה. הוא זה שנתן את האפשרות לשילוב דתיים וחילונים בצבא וסידר כשרות, שבתות ומועדים, נוסח אחיד ועוד בצבא - אי אפשר לדמיין שילוב דתיים בצבא בלעדי הרב גורן.
והוא, בין השאר, ניסה לשנות את נוסח תפילת ׳נחם׳ של תשעה באב ולהחליף ניסוחים כגון ״העיר החרבה והבזויה״ - שכן ירושלים בשליטת מדינת ישראל איננה חרבה ואיננה בזויה.


*

ובכן מה המסקנה?

אזכיר שוב את שאמרתי בראשית המסמך - המסקנה שתובא פה הינה המסקנה שאני מסיק מלימוד העניין, ומכיוון שאינני בר-סמכא לפסיקת הלכה - אני מציג פה את הכרעתי כלפי עצמי. הכרעה שבאה מתוך הקפדה על התעניות כולן מגיל מצוות ועד היום בהיותי בן 37. אני רואה ערך בצומות מעבר לעניין הצום עצמו - כיום של חשבון נפש ועצירה כלשהי בשגרה, סיבות שאינן עיקר הצום אבל הן תוספות ראויות.

ובכן, לגבי תשעה באב אין ספק - התענית רלוונטית - הן בגלל הכפלת הצרות והן בגלל שבית המקדש טרם הוקם - וודאי שיש להתענות ביום זה.

לגבי צומות החורבן ה״קטנים״ - צום גדליה, עשרה בטבת וי״ז בתמוז - אנחנו במצב ביניים של ״אין שמד ואין שלום״, בו נרצה נתענה, נרצה אין נתענה.
מה נחליט?
הרבנים היום, כמו שפירטנו, מורים לצום - ממספר סיבות:
1. בגלל המנהג שלקחו על עצמם ישראל לצום גם בתקופת ביניים. לכאורה קשה להתווכח, אם כי בדור או שנים האחרונים נראה שישראל קצת נסוגו מהמנהג הזה - שכן הרוב הגדול לא צם - הן חילונים והן דתיים.
2. בגלל סיבות נוספות מעבר לעניין הצום עצמו (ושפורטו לעיל) - אני מסכים להן, אך זה לא טיעון מספק - שכן תמיד ובכל יום יש לנו סיבות טובות לחשבון נפש ותענית. הן במימד האישי והן במימד הלאומי ראוי לעשות חשבון נפש ועצירה קטנה מדי פעם.
3. ״כי ככה זה ולא משנים״ - לא מקובל, שכן לכל הדעות המצב של התענית בימים אלו יבוטל. מתי? את זה יהיה צריך להכריע והיא תוכרע - מלמעלה (הרבנים) או מלמטה (מה שיעשו העם בפועל).

אבל אני ארצה שההכרעה שלי לא תהיה רק על דרך השלילה - ואכן אין סיבה שתהיה רק כזו.

כבר פירטתי למעלה את ניסי הניסים שעשה לנו הקב״ה בדורות האחרונים - קיבוץ הגלויות, הקמת המדינה והמרכז היהודי בארץ ישראל, והביטחון של עם ישראל בארצו (נכון, יש מה לשפר, אך מצבינו ב״ה טוב לעין שיעור ממצב ״שמד״ ואף יותר מכך).
נכון - טרם הגענו לגאולה השלמה, אך לימדונו רבותינו שהגאולה תגיע בשלבים. אם כך - נראה שנבואות הגאולה מתחילות להתגשם - כלשונן ממש!
ולכן לדעתי - עזות מצח לא להכיר בחסדי ה׳. לא נכון ולא הגון להמשיך לתת לתקופתינו סממנים של "שמד". אפשר וצריך להמשיך להתפלל לגאולה השלמה, אך בה בעת גם להודות על הטוב שבמצבינו.

ואני אומר - הרי צומות החורבן הם למעשה כנגד השלבים בחורבן - תחילת המצור, הבקעת החומות, חורבן, רצח המנהיג של שארית הפליטה - אם כן למה לא להודות לה׳ ולבטל את התעניות כנגד ציון השלבים בגאולה? הרי החלה הגאולה והובקעו כבר חומותיה של הגאולה, אז למה לא לציין זאת ולא להתענות על ה״שמד״ המקביל?

על כן, הכרעתי האישית, לאחר שנים של הקפדה על הצומות כולם, היא שאפסיק לצום את הצומות הקטנים - שלבי הגאולה אל מול שלבי החורבן. אני, באופן אישי, מרגיש שלהתענות על "שמד" בימי גאולה זאת עזות מצח כנגד הקב״ה והתעלמות מופגנת מהניסים ומהטובה שעשה לנו.

הייתי שמח שהחלטה זו הייתה מגובת בפסק רבני של רבנים היודעים הרבה יותר ממני, אך כשפסיקה כזו חסרה - אקח על עצמי את ההחלטה ואתלה במנדט שנתן רב פפא - ״רצו מתענין, רצו אין מתענין״.

בתקווה לגאולה שלמה וסעודה דשנה בתשעה באב בבית המקדש - במהרה בימינו, אמן.


הערות:

1.  מסופר פה על רחצה המותרת בימינו בי"ז בתמוז, אך בתקופת רבי יהודה הנשיא היא הייתה אסורה אף בצומות הקלים. אומרים שהוא בחר דווקא ברחיצה ולא באכילה כי אם היה אוכל היו יכולים לחשוב שאוכל מפאת צורך גופני - אך כאשר הוא רוחץ - וודאי שאינו מקפיד על התענית.
2.  וגם זה דיון ארוך שלא פה המקום לפרט, אעשה זאת בעתיד ברשומה אחרת בע״ה.
3. הרב עובדיה יוסף איחד את נוסחי עדות המזרח, אך לצערינו הוא נעצר בזה ולא סיים את המלאכה באיחוד נוסחי כל עם ישראל - וחבל שכך - שכן ללא ספק היה לו הכח, המעמד והגדולה לעשות כך אם היה חפץ בזה.
4. מיד נראה זאת בהקשר של הרב גורן.
5. וכאמור - הדיון בזה ארוך ולא יובא פה


*

מקורות מידע

להלן רשימת מקורות המידע, מלבד אלו הנזכרים בתוך הטקסט.

  1. פניני הלכה - מעמד הצומות בימינו http://ph.yhb.org.il/05-07-01/
  2. הרב יהודה זולדן/ גאולת הארץ המקדש והצומות http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/emunat/24/02402.htm
  3. האם עוד יש מקום לצום בעשרה בטבת? http://kipa.co.il/jew/54648.html
  4. רמב"ם, משנה תורה, הלכות תענית
  5. חלקים בספר "הברית הישראלית" של יואב שורק נתנו ופיתחו אצלי רעיונות.
  6. ועוד שאינני זוכר כנראה :)

6 תגובות:

  1. קודם כל יישר כח על הפוסט!
    לעניות דעתי אתה מפספס עניין חשוב. הצום בעשרה בטבת מצטרף למה שקרה בשמיני ובתשיעי בטבת. בשמיני - תורגמה התורה ליוונית, בתשיעי נפטר עזרא הסופר אחרון הנביאים (הוא מלאכי). אין כאן מקום להיכנס למלוא המשמעות אך בקצרה אומר כי צום עשרה בטבת, כמו שאר צומות החורבן באים על מנת להזכיר לנו שאנחנו רחוקים מאוד מדבר אלוקים חיים. כלומר, אנחנו לא נביאים, אין לנו נביאים ובאופן כללי אנחנו חיים עם תורה מצומצמת מאוד שנוגעת רק לפרטים טכניים קטנים בחיינו ולא מגדילה ומאדירה אותנו וסוחפת אותנו בכל צדדי החיים שלנו. על זה האבל. לא רק על כך שהמקדש נחרב (אן שהתחיל המצור...) אלא שאין לנו קשר כיום עם הקב"ה דרכו אנו יודעים מה רצונו מאיתנו.
    בתקופת בית שני הקשר עוד היה קיים בצורה זו או אחרת...
    בכל מקרה, בכל שאר השנה, ראוי מאוד להודות לקב"ה על כל הטוב שעשה לנו בימינו אנו.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה על הקריאה והתגובה!
      משמעויות רבות יש לצום עשרה בטבת בפרט (הוא גם יום הקדיש הכללי) ולצומות בכלל. יש - לדעתי - גם משמעות לצום כיום צום - כיום של עצירה קטנה (מאוכל ושתיה) שעוזרת במיני חשבון נפש של אמצע החיים.
      אך גם יש אירועים אחרים הראויים לצום שאיננו מציינים בדרך זו (מסיבות מגוונות) - השואה, יום הזכרון, רצת רבין וכו'.
      אז מדוע דווקא את זכרון החורבן - זה שאנחנו ב"אתחלתא דגאולה" ממנו - אנו ממשיכים לציין בדרך של צום?

      מחק
  2. יפה מאד כתבת. יש כאן שיקול חשוב נוסף - מנהג ישראל ושייכות לכלל ישראל. זה כמובן עובד לשני הכיוונים: הרוב הרי לא שומרים הלכה בדקדוק וכמובן לא צמים בקטנים, מצד שני בקרב פוקדי בתי הכנסת המקובל הוא שהצום תקף. לכן, מתוך הזדהות עם שלומי אמוני ישראל, אני צם בצומות הללו עד חצות היום

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה על הקריאה והתגובה (ואם שמת לב בתגובות - גם על הרבה מידע)!
      שאלה: בקרב פוקדי בתי הכנסת - כמה אחוזים צמים את הצומות הקטנים? האם הרוב צמים או לא?

      מחק
  3. צריך גם מתי שהוא לדון במושג של "כלל ישראל", כאשר כבר הרבה שנים רוב עם ישראל לא שומר מצוות, כדרך חיים. זו תופעה יחידה בהסטוריה של עם ישראל והפסיקה לא נתנה עליה את דעתה. מי מרים את הכפפה ?

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה על הקריאה והתגובה!
      לעניות דעתי זהו נושא שכבר זוכה לדיון והתייחסות - גם אם לא בפני עצמו - אז כחלק ממערכת שיקולים בנושאים שונים.

      מחק