ביטול תקנת ראשונים ו"הלכה פסוקה"




בגדול, הגישה ההלכתית הרווחת היא שלא מבטלים תקנת חכמים.

האם זהו סוף פסוק וסיום הדיון? מסתבר שלא בטוח. אציג פה את הטיעונים לכאן ולכאן. האמת, כרגיל, תהיה איפשהו באמצע.

פירוט הסיבות והמקומות בהם ניתן לבטל תקנת ראשונים:
לפי התוספות:
אם לא פשטה התקנה ברוב ישראל, גם בי"ד קטן יכול לבטל.
וודאי כאשר הסיבה היא "דאין רוב הציבור יכולים לעמוד בתקנת הראשונים".
לפי הרמב"ם:
רק בי"ד שהוא גדול מחברו בחכמה ובמניין יכול לבטל את התקנות והגזירות שאסרו 'כשאר דיני תורה'. 
אולם יש התנייה שהדברים אכן פשטו בכל ישראל, ואם לאו - המצב שונה.
לפי הרמב"ן:
אם לא פשטה התקנה של ברוב ישראל, מפני שאין יכולין לעמוד בה – אפילו בי"ד קטן מתיר.
יתר על כן, כשיש סברא לבטל, וסברא נתפסת כדין תורה, ודאי שיש לבי"ד האחר הכח לבטל את תקנת הראשונים ואפילו פחותים מהם.
בטל הטעם – בטלה התקנה
יש מהראשונים האומרים שאם בטל הטעם – בטלה התקנה או הגזירה מאליה, בלי צורך במניין אחר להתירה. ראשי המדברים בעניין זה אלו התוספות בכמה מקומות.
לפי הרא"ש:
מחובתו של הדיין – שהוא השופט שבימיו – לחלוק על דברי אמוראים (!), שהרי תמיד דברי האחרונים חשובים מהראשונים, כי האחרונים מודעים לדברי הראשונים ולא להיפך, או בלשונו "כיון שידעו סברת הראשונים וסברתם והכריעו בין אלו הסברות ועמדו על עיקרו של דבר".
הרב עובדיה יוסף
הרב עובדיה יוסף ידוע בכמה פסיקות מקילות, דוגמא ידועה היא לגבי כהן שאינו שומר תורה ומצוות המגיע לבית כנסת ומבקש לשאת כפיים. לכאורה השולחן ערוך אינו מותיר אפשרות לאפשר זאת, אך הרב עובדיה יוסף מוצא שאפשר, בעיקר עקב השתנות הזמנים והמנהגים.
שולחן ערוך אורח חיים סימן קכח סעיף לז: "מומר לעבודת אלילים לא ישא את כפיו".
משנה ברורה סימן קכח ס"ק קלד: "וכן אם הוא מומר לחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעו"ג [כעובד גלולים - גוי] ולא ישא כפיו".
וזה מה שהרב עובדיה יוסף פוסק: "נשאלתי אודות כהן שאינו שומר תורה ומצוות האם יש למנעו מלישא כפיו לברכת כהנים? ... עדיין אנו צריכים למודעי אם הכהן הוא מחלל שבת בפרהסיא, האם ראוי למונעו שלא ישא כפיו, כי הנה מרן הש"ע (סימן קכח סעיף לז) כתב, מומר לעבודה זרה לא ישא כפיו. וכתב הפרי חדש שם, וכן אם הוא מחלל שבת בפרהסיא, הרי הוא כעכו"ם, ולא ישא כפיו עד שיחזור בתשובה ... אולם בהיות שלדאבון לבנו עבירה זו נפרצה מאד בדורות האחרונים ויש בכמה קהלות כהנים מחללי שבת, ואם ימנעו אותם ממצות נשיאות כפים יבאו לידי קטטה ואיבה מצה ומריבה, ועמך כמריבי כהן, ואנו אין בנו כח להעמיד כל משפטי הדת על תלם (הרמב"ם בפרק כ"א מהל' סנהדרין ה"ה, וטוש"ע חו"מ סימן יז ס"ג), הילכך ראינו לנכון לגבב קולות בנידון זה, במקום שיש צורך בדבר ... מסקנא דדינא שאין למנוע מן הכהן המחלל שבת בפרהסיא להצטרף אל אחיו הכהנים לישא כפיו לברכת כהנים. ואם אין שם כהן אחר אם אפשר טוב לשכנעו שיצא מחוץ לבהכ"נ ולא ישא כפיו, (וכמ"ש בשו"ת קנין תורה ח"א ס"ס לה). ואם אי אפשר יש להעלים עין גם בזה, וישא כפיו לברכת כהנים".
מקומות בהם מובאת בתלמוד חומרת רבי זירא כדוכמא למנהג שהפך להלכה פסוקה יכולים להתפרש כיחזוק לחומרה משום שעדיין לא היתה  מושרשת מספיק. 

פירוט הסיבות שלא לבטל תקנת ראשונים:
לא כולם מקבלים את כל אלו, וטוענים שאין לבטל "הלכה פסוקה".

הגמרא בברכות לא ע"א אומרת: "תנו רבנן: אין עומדין להתפלל לא מתוך דין ולא מתוך דבר הלכה אלא מתוך הלכה פסוקה". כדוגמה ל"הלכה פסוקה" מביא אביי את חומרת ר' זירא, ורש"י שם מסביר: "הלכה פסוקה - שאינה צריכה עיון, שלא יהא מהרהר בה בתפילתו". ניתן להסביר את דברי אביי כבחירת דוגמה של מקרה קצה: "אפילו חומרה דר' זירא נחשבת ל"הלכה פסוקה" - כי כך קיבלו בנות ישראל על עצמן. כלומר, כבר בתקופת הגמרא מפסיקה הלכה זו להיות "מנהג נשים" ומקבלת תוקף של הלכה פסוקה. (ייתכן ואביי מרגיש צורך לחזק את "חומרת ר' זירא" ולקרוא לה כך, משום שעדיין לא היתה  מושרשת מספיק. לדעת המתנגדים לביטול, זה לא מוריד מהחוזקה של הקביעה פה).
על שינוי השם של הלכה זו עמד הרמב"ן  באומרו:  "חומרא זו שנהגו בה בנות ישראל הוכשרה בעיני חכמי ישראל ועשאוה כהלכה פסוקה בכל מקום, לפיכך אסור לאדם להקל בה ראשו לעולם".
בחומרות של יחידים יש מקום להרהור על תוקפה של החומרה בשינוי התקופות, מה שאין כן במקרים שהפכו להלכה פסוקה כבר מימי עיצובה של ההלכה בימי חז"ל, והפכה להיות  מקובלת על כל הפוסקים מהאמוראים ועד אחרוני האחרונים.

ישנה גישה נוספת באחרונים, שאיסורי דרבנן שהונהגו מחמת הספק לביטול של דינים דאורייתא, הינם אפילו חמורים יותר מאיסורי דרבנן רגילים. וזה לשון הש"ך (יורה דעה סימן קי כללי ספק ספיקא ס"ק יז): "מה שיש בו חשש איסור דאורייתא, דהיינו שאסרוה רבנן לא מכח חומרא בעלמא, אף על גב דמדינא שרי, ורבנן אסרוה מכח דאיכא למיחש שמא יש בו חשש איסור דאורייתא בגופו, אף על פי שמדאורייתא מותר מטעם רובא וכהאי גוונא, וחכמים אסרוהו מחמת המיעוט, הוי כודאי איסור דאורייתא, דהא אסרוה מכח אותו ספק".

אין תגובות:

פרסום תגובה