יצחק איש האמת - לפרשת תולדות




וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרשׁ אֶת יְהֹוָה:

עד לא מזמן, אם אשה הרגישה שמשהו קצת קשה יותר בהריון הזה מהאחרים, אף אחד לא ידע להגיד לה שיש לה תאומים - עד ללידה עצמה. ודאי שלא ניתן היה לחזות את מין העוברים, או ממצאים רפואיים אחרים.
והנה, אלפי שנים לפני המצאת האולטרא-סאונד, רבקה עוברת הריון לא פשוט, ומקבלת סקירת מערכות פרטנית ביותר: יש לה תאומים, זכרים, ההריון קשה אבל התאומים יוולדו בשלום, ובנוסף רבקה מקבלת תחזית גם לכמה דורות קדימה -"שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ".


הכל ברור לכאורה - שני בנים שיצמחו לשני עמים. אחד צדיק והשני לא. וכשהתינוקות גדלים מאד ברור מי הצדיק ומי הרשע.

אלא, למרבה ההפתעה, נראה שדווקא יצחק אבינו, גיבור הפרשה, לא מבין את המובן כ״כ, ואוהב את הרשע.
הסיבה לכך - "כי ציד בפיו" - מגבירה את התמיהה - האם ולמה  בוחר יצחק קריטריון גשמי כ״כ להעדפת הבן שעתיד להיות לעם וללאום גדול?
ויותר מכך - גם את ברכתו מייעד יצחק לעשיו, ולא לדמות הטובה והצדיקה - יעקב. האם אנחנו, בני יעקב - "העם הנבחר" - היינו צריכים לגנוב את הברכה שלנו? האם קבלנו את ברכתינו ובכורתינו רק בזכות "תרגיל עוקץ" של רבקה ויעקב? האם בעצם ההיסטוריה "רומתה"? אני זוכר שעוד כילד הפריע לי מהלך הסיפור - איך זה שלא, ברגע האחרון - כמו בכל סיפור טוב - יצחק החליט - בעצמו - לתת את הברכה ליעקב בזכות ולא בתרמית?

יצחק, אחד משלושה שזכו להיקרא "אבותינו", מסתמן לכאורה כדמות חלשה, נגררת, כזו שאינה מבינה את המציאות - לא דמות הגיבור הקלאסית לה היינו מצפים. קצת מפתיע ודי מאכזב.
וכל השאלות האלו מתעצמות לאור זה שספר בראשית הוא בגדר ״מעשה אבות סימן לבנים״ - מה אנחנו אמורים ללמוד ממעשיו של יצחק?

אלא, שאם נבחן שוב את מהלכיו ואת אופיו של יצחק, נמצא שאין מדובר באיש חלש ונגרר, אלא כאדם חכם, היודע היטב לתכנן את צעדיו, ובו זמנית איש אמת הנוהג לפי אמות מידה גבוהות של צדק.

עשו הוא בנו של יצחק, בדיוק כמו יעקב. אמנם הוא מתגלה כבעייתי יותר מכמה בחינות, אך אין זו סיבה להרחיק אותו עוד יותר. יצחק, באהבתו לעשו, מנסה לקרב את עשו ואף מצליח בצורה כזאת או אחרת. יצחק ייתן צ׳אנס לעשו לפני שיעביר את הבכורה ליעקב. ע״י הציד, הדבר שעשו מצטיין בו, ינסה יצחק להגיע אליו - ולכן גם בהקשר של הברכה מעורב עניין הציד. יצחק לא טיפש, והוא יודע היטב שיש חשש שמא רשעותו של עשו חסרת תקנה, והוא אינו ראוי לברכה - אבל עד הרגע האחרון הוא ישאיר לו פתח.
לפני הברכה; עשו יוצא לצוד - ופה ניתנת ההזדמנות ליעקב לפעול. יעקב איש תמים - אך התמימות והצדיקות של יעקב לא טוב שתהיה פסיבית וללא חזון. לא ייעשו נסים למי שאינו משתדל ומנסה לעשות את חלקו. ואכן, כשיצחק מבין שלא ברך את עשו אלא את יעקב, הוא אינו כועס על יעקב, אלא אומר: "גם ברוך יהיה". זאת אינה תגובה של מי שמופתע או מרגיש מרומה, או של מי שמאוכזב ממה שקרה, מה שאומר שיצחק שלם עם התוצאה ועם ברכתו של יעקב. הוא מבין שיעקב יודע להסתדר, לצאת מתמימותו כשיצטרך, לעמוד כנגד הרשעים ולנצחם. בפרשות הבאות נראה שאכן יעקב ידע לנהוג כך.

יצחק הוא איש האמת. מכל האבות - יצחק הוא היחיד שלא יצא מהארץ, הוא היחיד שאת כל אהבתו העניק לאשה אחת ומאשה אחת נתברך זרעו. הוא עמד בכל המבחנים ובסופו של דבר כל החלטותיו היו הטובות ביותר.
גם אם הוא נראה אפור, גם אם מעשיו לא תמיד מובנים לנו ולעיתים הם נראים שגויים - בטח בראייה מיידית - לטווח הרחוק ובהסתכלות אחורה - יצחק יצליח במעשיו ועל הדרך גם מלמד אותנו מסר אחד או שנים.

אין תגובות:

פרסום תגובה