רבים תוהים לגבי משמעות המקדש בימינו, למה בעצם אנחנו כמהים לחזרה לבית המקדש ולמה אנחנו נצמדים ומקדשים את הכותל המערבי כשריד ו״מצבה״ לאותו מקדש.
בתשעה באב תשע״ה הלכה לעולמה סבתי, ונקברה בקבר המשותף לה עם סבא. כשליטפנו את החול שכיסה את סבתא ואת המצבה של סבא שהוזזה ע״מ לאפשר לסבתא להיכנס למקומה - הבנתי את הסיבות לתהיות הנ״ל.
סבא וסבתא כבר אינם איתנו. למרות טריות האובדן, הרי גם סבא נפטר כשנתיים בלבד לפני סבתא, אנחנו זוכרים ומתגעגעים לסבא וסבתא. הבית שלהם, כשהם חיים בתוכו, הוא בית המקדש המשפחתי שלנו! אנחנו כמהים למצב בו נחזור אליו, אבל אנחנו לא יכולים להשיג את זה כעת. לכן, מה שנותר לנו הוא קברם ומצבותיהם. הם הכותל המערבי שלנו, הם מקדש המעט שלנו. הם מסמלים את הזיכרון שלנו מסבא וסבתא - זיכרון שאמנם לא זקוק לאבן, אך אותה האבן מייצגת אותו והיא מקום המפגש של כל אחד מבני המשפחה עם הזיכרון . וימי הזיכרון , הם הימים בהם כולנו יוצאים מהשגרה שלנו, נפגשים ונזכרים ומספרים על סבא וסבתא ועל מורשתם.
והקבר הוא המקום המשותף לכל ממשיכי דרכם של סבא וסבתא - בנים, נכדים, נינים, משפחה וחברים; מהארץ ומשווייץ, גדולים וקטנים. הרי בשגרה אנחנו מפוזרים בכל מיני מקומות וכל אחד מאיתנו טרוד בשגרה ובמשימות היומיומיות שלו, וקשה לשמור על קשר רציף - הרי יש ימים בהם אנו בקושי מצליחים לדבר עם בן\בת זוגנו... ובימי הזיכרון כולנו מגיעים, מאותם המקומות של כל אחד מאיתנו, לאותו המקום, ומתמקדים באותו הדבר. הלוואי והיינו יכולים לעשות זאת בביתם של סבא וסבתא, אבל כעת המקום שנותר לנו ״להיפגש״ עם סבא וסבתא הוא קברם.
וכך גם בית המקדש עבור עם ישראל, הכמה לחזור לימי המקדש - מבחינה רוחנית אך גם יומיומית של עם היושב לבטח בארצו. כרגע אנו לא במצב הזה, ומה שנשאר לנו זה ה״מצבות״, ובראשן הכותל המערבי, הוא המזכרת שלנו מבית המקדש וממה שהוא מסמל עבורנו.
בתשעה באב תשע״ה הלכה לעולמה סבתי, ונקברה בקבר המשותף לה עם סבא. כשליטפנו את החול שכיסה את סבתא ואת המצבה של סבא שהוזזה ע״מ לאפשר לסבתא להיכנס למקומה - הבנתי את הסיבות לתהיות הנ״ל.
סבא וסבתא כבר אינם איתנו. למרות טריות האובדן, הרי גם סבא נפטר כשנתיים בלבד לפני סבתא, אנחנו זוכרים ומתגעגעים לסבא וסבתא. הבית שלהם, כשהם חיים בתוכו, הוא בית המקדש המשפחתי שלנו! אנחנו כמהים למצב בו נחזור אליו, אבל אנחנו לא יכולים להשיג את זה כעת. לכן, מה שנותר לנו הוא קברם ומצבותיהם. הם הכותל המערבי שלנו, הם מקדש המעט שלנו. הם מסמלים את הזיכרון שלנו מסבא וסבתא - זיכרון שאמנם לא זקוק לאבן, אך אותה האבן מייצגת אותו והיא מקום המפגש של כל אחד מבני המשפחה עם הזיכרון . וימי הזיכרון , הם הימים בהם כולנו יוצאים מהשגרה שלנו, נפגשים ונזכרים ומספרים על סבא וסבתא ועל מורשתם.
והקבר הוא המקום המשותף לכל ממשיכי דרכם של סבא וסבתא - בנים, נכדים, נינים, משפחה וחברים; מהארץ ומשווייץ, גדולים וקטנים. הרי בשגרה אנחנו מפוזרים בכל מיני מקומות וכל אחד מאיתנו טרוד בשגרה ובמשימות היומיומיות שלו, וקשה לשמור על קשר רציף - הרי יש ימים בהם אנו בקושי מצליחים לדבר עם בן\בת זוגנו... ובימי הזיכרון כולנו מגיעים, מאותם המקומות של כל אחד מאיתנו, לאותו המקום, ומתמקדים באותו הדבר. הלוואי והיינו יכולים לעשות זאת בביתם של סבא וסבתא, אבל כעת המקום שנותר לנו ״להיפגש״ עם סבא וסבתא הוא קברם.
וכך גם בית המקדש עבור עם ישראל, הכמה לחזור לימי המקדש - מבחינה רוחנית אך גם יומיומית של עם היושב לבטח בארצו. כרגע אנו לא במצב הזה, ומה שנשאר לנו זה ה״מצבות״, ובראשן הכותל המערבי, הוא המזכרת שלנו מבית המקדש וממה שהוא מסמל עבורנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה