מחשבה לגבי הערבה




ידוע שכל אחד מארבעת המינים מסמל סוג מסוים של יהודים: אתרוג - יש בו טעם וריח, לולב - יש בו טעם אך אין לו ריח, הדס - יש לו ריח אך אין לו טעם, והערבה - אין לה לא טעם ולא ריח.
ואומרים שארבעת המינים מסמלים את אחדות העם, שאת כולם אוגדים יחד - כולל את הערבה - המסמלת את הפשוטים בעם ישראל, שאפילו שאין בהם טעם וריח - תורה ומעשים טובים - עדיין אנחנו מאגדים אותם איתנו.
יפה.
אבל למה דווקא אותם אנחנו חובטים בהושענא רבה? למה שולחים לחביטה דווקא את הפשוטים, את המסכנים, את אלו שלפני שניה קרבנו אותם? האם קרבנו אותם רק בשביל לבחור אותם כקורבנות עבור כולנו? יש שיאמרו - אפליה של החלש!

אלא שלדעתי צריך להסתכל על זה הפוך.
בהושענא רבה הוא יום חתימת הדין ובו אנחנו גם מתפללים לגשמי ברכה, פרנסה טובה ועוד. לטקס של החביטה צריכים מישהו, ולא סתם דווקא הערבה היא זו שאנו לוקחים.
השפת אמת מסביר ש"מצות ערבה שבחרו חז"ל בערבה יותר מבכל המינים, אף כי הוא נגד אותם שאין בהם טעם וריח, כי באמת מזה ניכר יותר דביקות בני ישראל להשי"ת, כי מאין באה חביבות בני אדם הללו, רק שבני ישראל נקראו בנים למקום, ויש בכל איש ישראל דביקות בה' אלקים כמו שכתוב ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם וגו'" - הערבה היא עם ישראל הפשוט, ללא מה שיוסיף או לא יוסיף על עצמו, והם דבקים וקשורים להקב"ה בצורה טבעית - מעצם הסגולה הישראלית.

ואני אומר אף יותר מזה - לא פעם, אלו שיצאו ראשונים ונחבטו למען כלל עם ישראל הם לא ה"צדיקים" הגדולים לכאורה, אלו האנשים ה"פשוטים", שאינם מפורסמים, רבנים וכדו'. דוגמא מספר אחת - הקמת מדינת ישראל, אותה הובילו אנשים שלכאורה יצאו נגד היהדות וזרקו אותה מעליהם. אבל הם אלו שנחבטו עבור העם פה בארץ - ובסופו של דבר - הביאו גאולה.


על מה ולמה סוכות?





"בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים… כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".(1)
למה חוגגים סוכות? כי ישבנו במדבר בסוכות. תשאלו זאת כל אחד, כל אחד ידקלם את התשובה הזאת.

אבל…
1. האמנם בני ישראל גרו במדבר בסוכות? "אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ", "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת-הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ", "לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם", ועוד (2) (3) (4). הרוב המוחלט של האזכורים לגבי ״דירת הארעי״ של בנ״י במדבר מדברים על אהלים, לא על סוכות.
אם תחפשו סוכות בתורה, מייד תמצאו שלאחר יציאת מצרים בני ישראל הלכו ועצרו במקום שנקרא סוכות: "וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף"(5). ייתכן אגב, ששם המקום הוא סוכות כי אכן גרו שם בסוכות, בדומה לשם המקום סוכות בספר בראשית: "וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת"(6). בכל אופן, אולי לסוכות הזה התכוון הפסוק איתו פתחנו.
ואז נשאל עוד:
2. למה חוגגים את סוכות בחודש תשרי? היינו אמורים לחגוג אותו כמה ימים לאחר פסח, כציון התאריך ההיסטורי של האירוע.
ובכלל:
3. בנ״י ישבו בסוכות - אז מה? מה הטעם במצווה הזאת? לשבת בסוכה כי ככה היו בני ישראל במדבר? או כי שם חנו במדבר? היינו יכולים באותה מידה ללבוש בגדים דומים למה שלבשו במדבר, למה דווקא סוכות?

בקיצור, קצת מוזר. יש חג, עם סיבה לא ברורה (בסוכות הושבתי), בתאריך לא ברור (תשרי ולא ניסן-אייר), עם ציווי בולט לא ברור (ישיבה בסוכה). מה קורה פה?

יש האומרים שסוכות הכוונה בכלל לענני הכבוד אשר ליוו את בנ״י במדבר. לשיטה זו, אכן יש פה עניין ניסי של ענני הכבוד, ויותר ברורה הסיבה הישירה לציון החג. עדיין אבל יש לבדוק את תזמון החג דווקא בחודש תשרי - שהרי היקף ענני הכבוד התחיל בניסן.


כשמתוארת חניית ישראל בסוכות, התיאור הוא מפורט ונרחב יותר מסתם תיאור של עצירת ביניים במסע.
"וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס, סֻכֹּתָה, כְּשֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים, לְבַד מִטָּף. וְגַם-עֵרֶב רַב, עָלָה אִתָּם, וְצֹאן וּבָקָר, מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד. וַיֹּאפוּ אֶת-הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם, עֻגֹת מַצּוֹת--כִּי לֹא חָמֵץ:  כִּי-גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם, וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַם-צֵדָה, לֹא-עָשׂוּ לָהֶם. וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם--שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וַיְהִי, מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְאַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה; וַיְהִי, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, יָצְאוּ כָּל-צִבְאוֹת יְהוָה, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיהוָה, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:  הוּא-הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיהוָה, שִׁמֻּרִים לְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם."(7).
בני ישראל עצרו לראשונה, אחרי הבהלה והלחץ של יציאת מצרים, וחנו בסוכותץ שם התארגנו קצת על הציוד, אפו את המצות ועיקלו את כל מה שעבר עליהם במהלך האדיר הזה של יציאת מצרים - מעבדים לעם שמתחיל מסע במדבר. יותר מכך, המקרא סוקר יותר מיציאת מצרים עצמה, וסוקר את כל תקופת ישראל במצרים. בהמשך גם יקבלו בנ"י את שתי המצוות הראשונות - קרבן פסח לדורות וקידוש הבכורות.

כלומר, בסוכות בני ישראל עצרו לרגע וחשבו, ועיקלו. בין ה"אטרף" של יציאת מצרים אחרי מאות שנות עבדות ל"אטרף" של המסע במדבר, עוצרים, חושבים, מבינים. ישבו בסוכות והפנימו ועברו לא רק תהליך פיזי - אלא גם רוחני.
וזהו גם ההקשר למצוות חג סוכות - אין פה ציווי לאכול (או לא לאכול…) משהו מיוחד, או ציווי לעשות פעולה מסויימת מיוחדת, אלא לצאת לסוכה ולעשות שם מה שתרצה - לאכול, לישון וכו'. שם, במרחב הזה, תהיה כבר החשיבה, ההתבוננות במה שהיה לנו (באופן אישי או לאומי) ובמה שצפוי לנו, ונוכל גם להבים ולעבד את החומר לדברים מועילים.

ואז גם אולי נבין את תזמון החג. העניין לא קשור לתאריך היסטורי מסוים. זה לא פסח שחוגג ספציפית את יציאת מצרים ביום המדוייק, או כמוהו שבועות, פורים, חנוכה ובהמשך יום העצמאות. העניין פה הוא ההבנה הפנימית שתיארנו, והיא מתאימה לבוא לאחר אירוע השיא של הימים הנוראים - יום כיפור. אחרי חשבון הנפש והתשובה בימים הנוראים, אני אצא לסוכה, ושם אתבונן במה עשיתי בשנה הקודמת, לאן אני הולך בשנה הקרובה, ואוכל להסיק מסקנות ותובנות.

ולגבי תזמון החג בהקשר של סוכות כענני הכבוד, הגר״א מפרש זאת עבורינו: בחטא העגל נסתלקו ענני הכבוד וחזרו לישראל רק כשהתחילו להקים את המשכן. ביום הכיפורים ירד משה רבינו מהר סיני עם הלוחות השניים, למחרת (יא תשרי) הקהיל את העם וציווה להקים משכן, בשני הבקרים הבאים (כמו שכתוב ״בבוקר בבוקר״ - משמע שני בקרים) העם הביא נדבה, בי״ד תשרי נטלו חכמי הלב ממשה את הזהב, ובט״ו תשרי החלו לעשות את המשכן וחזרו ענני הכבוד! ולכן סוכות בט״ו תשרי.


-------------------------------------
* את הרעיון הראשוני קבלתי ממאמרו של הרב שמעון קליין מלמד שפורסם במוסף 'שבת' של העיתון 'מקור ראשון' לקראת סוכות תשע"ז
(8). קראתי עוד במאמר על חג סוכות מאת הרב משה בלייכר, ובעוד מקורות שונים.

1. ויקרא כג, מב–מג
2. שמות, טז, טז
3. במדבר, יא, י
4. דברים ה, כז
5. שמות יב, לח
6. בראשית לג, יז
7. שמות, יב, לז-מב

יום כיפור: על התשובה




הלכות תשובה של הרמב"ם, כמו הלכות אחרות במשנה תורה, מחולקות לחלק "מעשי" - פירוט ההלכות והכללים של מצוות התשובה, וחלק "רעיוני" בו מסביר ומפרט הרמב"ם את עקרונות התשובה.
החלק המעשי נפתח כך (א,א):
"כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני הא-ל ברוך הוא ..." וכו'.
לעומת זאת, החלק הרעיוני נפתח כך (ז,א):
"ישתדל אדם לעשות תשובה ולהתודות בפיו מחטאיו ולנעור כפיו מחטאיו כדי שימות והוא בעל תשובה ויזכה לחיי העולם הבא".

"ישתדל אדם"? זהו?
הרמב"ם פתח בתיאור התשובה כמצווה וחובה, ומסיים כ"השתדלות"?

ובאמת בואו נחשוב שוב על מושג התשובה.

לכאורה פשוט, כמו שלמדנו בגן: אדם חטא, מכיר בחטאו, ועושה עליו תשובה כמתחייב: עזיבת החטא, קבלה לעתיד, חרטה, וידוי.
כלומר, בימים הנוראים אנו עושים תשובה על כל החטאים שלנו, מתנקים, ומחר מייד אחרי תקיעת השופר כולנו צחים וטהורים.
ואז מה? הרי ביננו, חמש דקות אחרי זה כבר "נתלכלך" חזרה בחטאים חדשים.
האמנם עזבנו את חטאינו? הרי "אין צדיק בארץ שלא יחטא" וודאי נחטא גם בשנה הבאה.
ואם נתעקש לדמיין אדם תמים שלא יחטא כלל השנה - האם פטור הוא מעשיית תשובה בשנה הבאה?
ובעקבות כל זה - למה אנחנו חוזרים על כל העסק הזה מדי שנה? האם אנחנו מנסים להעמיד פנים של "חזרה בתשובה" בפני הקב"ה או בפני עצמנו?

אולי בגלל זה הרמב"ם כתב על השתדלות - בבחינת "הרי לא באמת נצליח לעשות תשובה, בואו לפחות נשתדל"?



אלא שתשובה היא מושג אחד המתחלק לשניים, כמו שדורשים גדולי הרבנים.
יש את התשובה על החטא הספציפי - כמו שתואר לעיל. עשיתי חטא X, ועכשיו אעשה עליו תשובה.
ויש את התשובה במובן הכללי יותר, תשובה במובן של תהליך של התקדמות והגעה למדרגה אישית גבוהה יותר.
ה'שפת אמת' מגדיר זאת:
"כי הנה עיקר התשובה אינו על עבירה דוקא, אך שצריך האדם לשוב להתדבק בשורשו, ..., כלומר שצריכין לשוב אל החלק שיש לכל איש נשמת אלוק ממעל כמו שכתוב ושבת עד ה' אלוקיך".
הגר"א כתב ש
"כל עבודת ה' תלוי בתיקון המידות וכל החטאים מושרשים במידות ושעיקר חיות האדם הוא להתחזק תמיד בשבירת המידות ואם לאו למה לו חיים".
הרב סולובייצ'יק דן בשני מושגים - כפרה וטהרה:
"התשובה האמיתית היא איפוא לא רק מכפרת (מחיית העונש), אלא גם מטהרת (מן הטומאה), משחררת את האדם מטמטום הלב, מאטימות החושים, מחזירה לאדם חיותו, נותנת לו מחדש את דמותו המקורית. ויש... שהיא אף מעלה אותו לגבהים חדשים שטרם ידע כמותם".
הרב קוק תופס את התשובה כאידיאל העליון של חיינו:
התשובה "איננה רק איזה ברק הנופל בחשכת הליל של החטאים ומאיר את דרך האדם, אלא יסוד מתמיד של החיים כולם, הפועל את פעולתו החיונית, בהמריצו את אישי ההויה כולה לקראת התקדמותם והתפתחותם השלמה" - התפתחות בכל תחום ובכל מימד בחיים - תביעה להבין טוב יותר, להיות מוסרי יותר, ללמוד יותר, להשתכלל מכל הבחינות כולן - בטכנולוגיה, במדע, בחקלאות, בלאומיות, באהבה, באמונה, בתורה, במצוה ובכל כוחות החיים כולם.
ואסיים - כמו שהתחלתי - ברמב"ם, אשר חותם ומסכם את הלכות תשובה באומרו:
"לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג".

בתהליך ארוך ותמידי כזה של השתפרות מובן יותר עניין ההשתדלות. מעבר לחזרה בתשובה על חטא מסוים אחד, עלינו להתמיד בתהליך כולל וגדול, המקיף את כל חיינו, והתשובה היא למעשה לא רק ברגע או מעשה מסוים אלא בכל רגע נתון בחיינו, תהליך בו אנו "חוזרים לשורש" ועל ידי כך מתקרבים להקב"ה.
מן הסתם - השתדלות, מאמץ ורצון נדרשים פה לרוב.

האמנם אנו מסוגלים לכזה תהליך, לכזאת תשובה? האם כל אחד יכול להגיע לרמה כזאת?

את התשובה לכך קבלנו לא מזמן - לפני כשבוע, בפרשת ניצבים, ממשה רבינו עליו השלום,
אשר מגדיר לנו את היעד של התהליך: "וְשַׁבְתָּ֞ עַד־יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙"
ומייד מרגיע ומדריך ש"כִּ֤י תָשׁוּב֙ אֶל־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָל־לְבָֽבְךָ֖ וּבְכָל־נַפְשֶֽׁךָ: - כִּ֚י הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָֽנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לֹֽא־נִפְלֵ֥את הִוא֙ מִמְּךָ֔ וְלֹֽא־רְחֹקָ֖ה הִֽוא: לֹ֥א בַשָּׁמַ֖יִם הִ֑וא וְלֹֽא־מֵעֵ֥בֶר לַיָּ֖ם הִ֑ואכִּֽי־קָר֥וֹב אֵלֶ֛יךָ הַדָּבָ֖ר מְאֹ֑ד בְּפִ֥יךָ וּבִלְבָֽבְךָ֖ לַֽעֲשׂתֽוֹ:"

"לא בשמים היא" - אלא "קרוב אליך הדבר מאוד".

שיהיה לנו בהצלחה, וגמר חתימה טובה.


מקורות

  1. משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות תשובה (א',א'), (ז',א'), (י',ו').
  2. תשובה של ר"ה ותשובה של יום הכיפורים \ אליעזר דניאל יסלזון (יו"ר הנהלת המכון הגבוה לתורה באונ' בר אילן) http://www.daat.ac.il/daat/shabat/rosh/tshuva.htm
  3. האם התשובה היא תיקון המעידות או אולי יותר מכך? \ הרב חגי לונדין http://www.shoresh.org.il/spages/articles/article1845.htm
  4. תשובה ממעשים ותשובה מדרך חטאים \ הרב שלמה שפר (רב הקמפוס אונ' בר אילן) http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/kipur/she.html
  5. פרשת ניצבים, חומש דברים, פרק ל'.