הלכות תשובה של הרמב"ם, כמו הלכות אחרות במשנה תורה, מחולקות לחלק "מעשי" - פירוט ההלכות והכללים של מצוות התשובה, וחלק "רעיוני" בו מסביר ומפרט הרמב"ם את עקרונות התשובה.
החלק המעשי נפתח כך (א,א):
"כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני הא-ל ברוך הוא ..." וכו'.
לעומת זאת, החלק הרעיוני נפתח כך (ז,א):
"ישתדל אדם לעשות תשובה ולהתודות בפיו מחטאיו ולנעור כפיו מחטאיו כדי שימות והוא בעל תשובה ויזכה לחיי העולם הבא".
"ישתדל אדם"? זהו?
הרמב"ם פתח בתיאור התשובה כמצווה וחובה, ומסיים כ"השתדלות"?
ובאמת בואו נחשוב שוב על מושג התשובה.
לכאורה פשוט, כמו שלמדנו בגן: אדם חטא, מכיר בחטאו, ועושה עליו תשובה כמתחייב: עזיבת החטא, קבלה לעתיד, חרטה, וידוי.
כלומר, בימים הנוראים אנו עושים תשובה על כל החטאים שלנו, מתנקים, ומחר מייד אחרי תקיעת השופר כולנו צחים וטהורים.
ואז מה? הרי ביננו, חמש דקות אחרי זה כבר "נתלכלך" חזרה בחטאים חדשים.
האמנם עזבנו את חטאינו? הרי "אין צדיק בארץ שלא יחטא" וודאי נחטא גם בשנה הבאה.
ואם נתעקש לדמיין אדם תמים שלא יחטא כלל השנה - האם פטור הוא מעשיית תשובה בשנה הבאה?
ובעקבות כל זה - למה אנחנו חוזרים על כל העסק הזה מדי שנה? האם אנחנו מנסים להעמיד פנים של "חזרה בתשובה" בפני הקב"ה או בפני עצמנו?
אולי בגלל זה הרמב"ם כתב על השתדלות - בבחינת "הרי לא באמת נצליח לעשות תשובה, בואו לפחות נשתדל"?
אלא שתשובה היא מושג אחד המתחלק לשניים, כמו שדורשים גדולי הרבנים.
יש את התשובה על החטא הספציפי - כמו שתואר לעיל. עשיתי חטא X, ועכשיו אעשה עליו תשובה.
ויש את התשובה במובן הכללי יותר, תשובה במובן של תהליך של התקדמות והגעה למדרגה אישית גבוהה יותר.
ה'שפת אמת' מגדיר זאת:
"כי הנה עיקר התשובה אינו על עבירה דוקא, אך שצריך האדם לשוב להתדבק בשורשו, ..., כלומר שצריכין לשוב אל החלק שיש לכל איש נשמת אלוק ממעל כמו שכתוב ושבת עד ה' אלוקיך".
הגר"א כתב ש
"כל עבודת ה' תלוי בתיקון המידות וכל החטאים מושרשים במידות ושעיקר חיות האדם הוא להתחזק תמיד בשבירת המידות ואם לאו למה לו חיים".
הרב סולובייצ'יק דן בשני מושגים - כפרה וטהרה:
"התשובה האמיתית היא איפוא לא רק מכפרת (מחיית העונש), אלא גם מטהרת (מן הטומאה), משחררת את האדם מטמטום הלב, מאטימות החושים, מחזירה לאדם חיותו, נותנת לו מחדש את דמותו המקורית. ויש... שהיא אף מעלה אותו לגבהים חדשים שטרם ידע כמותם".
הרב קוק תופס את התשובה כאידיאל העליון של חיינו:
התשובה "איננה רק איזה ברק הנופל בחשכת הליל של החטאים ומאיר את דרך האדם, אלא יסוד מתמיד של החיים כולם, הפועל את פעולתו החיונית, בהמריצו את אישי ההויה כולה לקראת התקדמותם והתפתחותם השלמה" - התפתחות בכל תחום ובכל מימד בחיים - תביעה להבין טוב יותר, להיות מוסרי יותר, ללמוד יותר, להשתכלל מכל הבחינות כולן - בטכנולוגיה, במדע, בחקלאות, בלאומיות, באהבה, באמונה, בתורה, במצוה ובכל כוחות החיים כולם.
ואסיים - כמו שהתחלתי - ברמב"ם, אשר חותם ומסכם את הלכות תשובה באומרו:
"לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג".
בתהליך ארוך ותמידי כזה של השתפרות מובן יותר עניין ההשתדלות. מעבר לחזרה בתשובה על חטא מסוים אחד, עלינו להתמיד בתהליך כולל וגדול, המקיף את כל חיינו, והתשובה היא למעשה לא רק ברגע או מעשה מסוים אלא בכל רגע נתון בחיינו, תהליך בו אנו "חוזרים לשורש" ועל ידי כך מתקרבים להקב"ה.
מן הסתם - השתדלות, מאמץ ורצון נדרשים פה לרוב.
האמנם אנו מסוגלים לכזה תהליך, לכזאת תשובה? האם כל אחד יכול להגיע לרמה כזאת?
את התשובה לכך קבלנו לא מזמן - לפני כשבוע, בפרשת ניצבים, ממשה רבינו עליו השלום,
אשר מגדיר לנו את היעד של התהליך: "וְשַׁבְתָּ֞ עַד־יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙"
ומייד מרגיע ומדריך ש"כִּ֤י תָשׁוּב֙ אֶל־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָל־לְבָֽבְךָ֖ וּבְכָל־נַפְשֶֽׁךָ: - כִּ֚י הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָֽנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לֹֽא־נִפְלֵ֥את הִוא֙ מִמְּךָ֔ וְלֹֽא־רְחֹקָ֖ה הִֽוא: לֹ֥א בַשָּׁמַ֖יִם הִ֑וא … וְלֹֽא־מֵעֵ֥בֶר לַיָּ֖ם הִ֑וא … כִּֽי־קָר֥וֹב אֵלֶ֛יךָ הַדָּבָ֖ר מְאֹ֑ד בְּפִ֥יךָ וּבִלְבָֽבְךָ֖ לַֽעֲשׂתֽוֹ:"
"לא בשמים היא" - אלא "קרוב אליך הדבר מאוד".
שיהיה לנו בהצלחה, וגמר חתימה טובה.
מקורות
משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות תשובה (א',א'), (ז',א'), (י',ו').
-
-
-
- פרשת ניצבים, חומש דברים, פרק ל'.