‏הצגת רשומות עם תוויות יציאת מצרים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות יציאת מצרים. הצג את כל הרשומות

קריעת ים סוף "בשידור ישיר"




בחנוכה בשנה שעברה, במקום שעבדתי, ביקשו מבחור חרדי להגיד משהו בהרמת הכוסית לכבוד החג. הוא דיבר על הניסים והנפלאות שנעשו לאבותינו בחנוכה וחתם במשפט "ויהי רצון שנזכה שיחזרו הניסים גם בתקופתינו". מפאת כבודו התאפקתי לא לענות לו, למרות שלדעתי להגיד שבימינו אנחנו לא זוכים לניסים היא כפירה ממש. מאות טילים שנופלים פה גורמים לאפס הרוגים, אויבים רבים שמקיפים אותנו ומתים להשמיד אותנו ואנחנו יכולים להם, נצחונות מזהירים בכל מלחמות ישראל, הקמת מדינה באזור עוין וההצלחות הרבות שלה - ועוד הישגים לא נתפסים ולא טבעיים - והבחור לא מוצא ניסים…

כשאני קורא את התנ"ך אני בדיוק חושב על הדבר הזה. איך זה היה באמת? אנחנו קוראים על ניסים, ומתואר שהקב"ה עשה אותם. אין לי ספק שהקב"ה עשה את אותם הניסים, אבל זה מעניין איך כל זה היה נראה בעיניים של אלו שהיו שם.
קריעת ים סוף אותה קרואים בפרשת בשלח היא דוגמא קלאסית. מה ראו ומה הרגישו בני ישראל כשעברו בים? איך הם ניתחו את הסיטואציה בזמן ולאחר האירוע? מה היו "כותרות העיתונים" בבוקר למחרת?

אז מה היה שם בים סוף? 
בואו נחזור בזמן, לבני ישראל, שרק יצאו ממצרים וכעת הם מול ים סוף, לא מבינים מה הנתיב. לפתע, מאחוריהם, צבא מצרים דוהר לעברם. תחושת פאניקה אדירה. הכל מתבלבל: בשביל מה הקב"ה הוציא אותנו ממצרים? בשביל מה כל המכות שכתשו את ארץ מצרים - בשביל למות בים סוף? או שבכלל הכל הייתה אשליה אחת גדלה והנה נגמר והם חוזרים למציאות - לעבדות במצרים.
ואז פתאום … 
פתאום מתחילה רוח מדברית חמה ויבשה מהמזרח, רוח חזקה ולא שגרתית. סערה שכזאת. המים מתחילים לזוז בצורה מוזרה, גלים מוזרים. לפתע מתגלה במה שהיה נראה הים איזשהו נתיב. אין הרבה מה לעשות, אז נכנסים... אחרי בני ישראל נכנסים גם המצרים, אבל הרוחות לא לטובתם. יש שיגידו עניין של מזל. כשאנחנו מבינים שהמצרים טבעו, החזאים מנסים להסביר שכבר אלפי שנים לא היה מצב מטאורולוגי שכזה.


לא המצאתי את התיאור הזה בשביל שיהיה מעניין. יש חוקרים - לא יהודים ולא שומרי הדת היהודית - שזה ההסבר שלהם למה שקרה שם. אגב, ככה גם לכל מכות מצרים - שמוסברות שתופעות לוואי של התפרצות הר געש שארעה בזמן בהיסטוריה בו ארעו האירועים של יציאת מצרים: מים אדומים, שמים חשוכים מתמיד, מחלות וארבה וצפרדעים שנמלטים מאזור הסכנה ומגיעים למצרים.

דרכו של אלוקים להביא ניסים היא דרך הטבע, בדרך נסתרת. ספר החינוך (מצווה קלב) מסביר את זה היטב: "ידוע הדבר בינינו ואצל כל חכם, כי נסים גדולים אשר יעשה האל אל בני אדם בטובו הגדול, לעולם יעשה דרך סתר, ונראים העניינים נעשים קצת כאלו הם בדרכי הטבע ממש או בקרוב לטבע, כי גם בנס קריעת ים סוף שהיה נס מפורסם כתוב שם (שמות יד כא) ויולך ה’ את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים. והמשכילים יבינו כי עניין סתר זה למעלת האדון ושפלות המקבל".
כמו בעל ספר החינוך, גם אלברט איינשטיין אמר פעם ש"צירוף מקרים היא הדרך של אלוהים להישאר אנונימי".

אז חנוכה כבר היה ועוד חודש פורים - ומגילת "הסתר הפנים" - ששם ה' לא מופיע בה וחז"ל מסבירים שזה מסר עיקרי במגילה: שהניסים של הקב"ה קורים אבל ללא הודעה מנביא או ממנהיג מקביל למשה רבינו.
ואנחנו צריכים לנסות למצוא את הניסים שלנו בטבע, ומדי פעם להגיד עליהם תודה. כמו מרדכי ואסתר בפורים, וכמו אבותינו ששרו שירה אחרי קריעת ים סוף - וגם אמותינו למרות שמדובר ב"שירת נשים" ;)

רבי יהודה היה נותן בהם סימנים




אלו עשר מכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים, ואלו הן:
דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד, ארבה, חשך, מכת בכורות.
רבי יהודה היה נותן בהם סימנים: דצ"ך עד"ש באח"ב.(1)

רבות נכתב על הסימנים של רבי יהודה ומשמעותם (הפירושים העיקריים יובאו בסוף המאמר).
אולם, אם נחזור לפשט, אולי באמת הסימנים נועדו רק כדי לזכור את המכות?


אם נעיין במשנה, מסכת מנחות יא ד, נמצא את אותו רבי יהודה נותן סימנים:
"כל המנחות יש בהן מעשה כלי בפנים, ואין בהן מעשה כלי בחוץ. כיצד, שתי הלחם ארכן שבעה ורחבן ארבעה וקרנותיהן ארבע אצבעות. לחם הפנים, ארכן עשרה ורחבן חמשה וקרנותיו שבע אצבעות.
רבי יהודה אומר, שלא תטעה, זד"ד יה"ז."
רבי עובדיה מברטנורא במקום מסביר את הסימנים ואומר ש"ודרכו של ר' יהודה לתת סימנים, כמו דצ"ך עד"ש באח"ב".

יש לזכור שהמשנה עלתה על הכתב רק בימי יהודה הנשיא, ועד אז נלמדה ונשמרה בע"פ, ואז יובן למה בכלל היה צורך בסימנים כאלו – שאכן היו בשימוש.
אולם, גם לאחר שהמשנה הועלתה על הכתב המשיכו חכמים להיעזר בסימנים כדי לזכור הלכות שונות, כמה מהם ידועים ביותר:
  • זמ"ן נק"ט - ששה סדרי משנה: זרעים, מועד, נשים, נזיקין, קדשים, טהרות.
  • יקנה"ז - סדר ברכות ההבדלה הנוהג בליל חג שחל במוצאי שבת: יין קידוש נר הבדלה זמן.
  • יע"ל קג"ם - שש המחלוקות היחידות בתלמוד הבבלי שבהן נפסקה הלכה כאביי לעומת רבא: יאוש שלא מדעת, עד זומם, לחי העומד מאליו, קידושין שלא נמסרו לביאה, גילוי דעת בגט, מומר אוכל נבלות להכעיס.

פעם הסביר לי חבר את ההבדל בין 'סיבה' ל'טעם': סיבה היא משהו מוחלט: הצתתי אש אז נדלק אור. טעם הוא כמו באוכל – לכל אחד יש את הטעם שלו ולפי זה הוא מבאר את משמעותו של דבר מסוים.

נראה שהפרשנויות השונות שניתנו במהלך הדורות לסימנים אלו הם בגדר טעמים,
בעוד הסיבה היא פשוטה: כדי לזכור את המכות וסדרן.

נספח: פירושים ידועים לסדר המכות:
  • במזמור עח בתהלים מופיעות המכות בסדר שונה, אז יש צורך בסידור הנכון.
  • קיומה של ההתראה לפני המכות: בכל שלישייה שניים בהתראה והשלישית בלי התראה: דם וצפרדע עם התראה וכינים ללא התראה – דצ"כ, ערוב וברד עם התראה ושחין ללא התראה – עד"ש, ברד וארבה עם התראה וחושך ללא התראה – באח"ב.
  • האם ההכאה הייתה עם המטה או ללא המטה: דצ"ך – על ידי אהרון עם המטה, עד"ש – היו על ידי משה ללא המטה, באח"ב – על ידי משה ועם המטה.
  • המכה האחרונה בכל שלישייה פוגעת באדם לעומת שתי הראשונות שפוגעות ברכוש.
  • המהר"ל אומר שהעולם מתחלק לשלושה חלקים: תחתון, עליון וממוצע והמכות מחולקות כנגדן.
  • פירושים שמבחינים בין רעיונות ומסרים שונים בכל שלישיה.

והכי נחמד ששמעתי זה שאם נותנים מכות בלי שנשארים סימנים זה לא באמת מכות… :) *

הערות
1. מתוך ההגדה של פסח.
* בהומור כמובן :)

על מה ולמה סוכות?





"בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים… כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".(1)
למה חוגגים סוכות? כי ישבנו במדבר בסוכות. תשאלו זאת כל אחד, כל אחד ידקלם את התשובה הזאת.

אבל…
1. האמנם בני ישראל גרו במדבר בסוכות? "אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ", "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת-הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ", "לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם", ועוד (2) (3) (4). הרוב המוחלט של האזכורים לגבי ״דירת הארעי״ של בנ״י במדבר מדברים על אהלים, לא על סוכות.
אם תחפשו סוכות בתורה, מייד תמצאו שלאחר יציאת מצרים בני ישראל הלכו ועצרו במקום שנקרא סוכות: "וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף"(5). ייתכן אגב, ששם המקום הוא סוכות כי אכן גרו שם בסוכות, בדומה לשם המקום סוכות בספר בראשית: "וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת"(6). בכל אופן, אולי לסוכות הזה התכוון הפסוק איתו פתחנו.
ואז נשאל עוד:
2. למה חוגגים את סוכות בחודש תשרי? היינו אמורים לחגוג אותו כמה ימים לאחר פסח, כציון התאריך ההיסטורי של האירוע.
ובכלל:
3. בנ״י ישבו בסוכות - אז מה? מה הטעם במצווה הזאת? לשבת בסוכה כי ככה היו בני ישראל במדבר? או כי שם חנו במדבר? היינו יכולים באותה מידה ללבוש בגדים דומים למה שלבשו במדבר, למה דווקא סוכות?

בקיצור, קצת מוזר. יש חג, עם סיבה לא ברורה (בסוכות הושבתי), בתאריך לא ברור (תשרי ולא ניסן-אייר), עם ציווי בולט לא ברור (ישיבה בסוכה). מה קורה פה?

יש האומרים שסוכות הכוונה בכלל לענני הכבוד אשר ליוו את בנ״י במדבר. לשיטה זו, אכן יש פה עניין ניסי של ענני הכבוד, ויותר ברורה הסיבה הישירה לציון החג. עדיין אבל יש לבדוק את תזמון החג דווקא בחודש תשרי - שהרי היקף ענני הכבוד התחיל בניסן.


כשמתוארת חניית ישראל בסוכות, התיאור הוא מפורט ונרחב יותר מסתם תיאור של עצירת ביניים במסע.
"וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס, סֻכֹּתָה, כְּשֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים, לְבַד מִטָּף. וְגַם-עֵרֶב רַב, עָלָה אִתָּם, וְצֹאן וּבָקָר, מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד. וַיֹּאפוּ אֶת-הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם, עֻגֹת מַצּוֹת--כִּי לֹא חָמֵץ:  כִּי-גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם, וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַם-צֵדָה, לֹא-עָשׂוּ לָהֶם. וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם--שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וַיְהִי, מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְאַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה; וַיְהִי, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, יָצְאוּ כָּל-צִבְאוֹת יְהוָה, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיהוָה, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:  הוּא-הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיהוָה, שִׁמֻּרִים לְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם."(7).
בני ישראל עצרו לראשונה, אחרי הבהלה והלחץ של יציאת מצרים, וחנו בסוכותץ שם התארגנו קצת על הציוד, אפו את המצות ועיקלו את כל מה שעבר עליהם במהלך האדיר הזה של יציאת מצרים - מעבדים לעם שמתחיל מסע במדבר. יותר מכך, המקרא סוקר יותר מיציאת מצרים עצמה, וסוקר את כל תקופת ישראל במצרים. בהמשך גם יקבלו בנ"י את שתי המצוות הראשונות - קרבן פסח לדורות וקידוש הבכורות.

כלומר, בסוכות בני ישראל עצרו לרגע וחשבו, ועיקלו. בין ה"אטרף" של יציאת מצרים אחרי מאות שנות עבדות ל"אטרף" של המסע במדבר, עוצרים, חושבים, מבינים. ישבו בסוכות והפנימו ועברו לא רק תהליך פיזי - אלא גם רוחני.
וזהו גם ההקשר למצוות חג סוכות - אין פה ציווי לאכול (או לא לאכול…) משהו מיוחד, או ציווי לעשות פעולה מסויימת מיוחדת, אלא לצאת לסוכה ולעשות שם מה שתרצה - לאכול, לישון וכו'. שם, במרחב הזה, תהיה כבר החשיבה, ההתבוננות במה שהיה לנו (באופן אישי או לאומי) ובמה שצפוי לנו, ונוכל גם להבים ולעבד את החומר לדברים מועילים.

ואז גם אולי נבין את תזמון החג. העניין לא קשור לתאריך היסטורי מסוים. זה לא פסח שחוגג ספציפית את יציאת מצרים ביום המדוייק, או כמוהו שבועות, פורים, חנוכה ובהמשך יום העצמאות. העניין פה הוא ההבנה הפנימית שתיארנו, והיא מתאימה לבוא לאחר אירוע השיא של הימים הנוראים - יום כיפור. אחרי חשבון הנפש והתשובה בימים הנוראים, אני אצא לסוכה, ושם אתבונן במה עשיתי בשנה הקודמת, לאן אני הולך בשנה הקרובה, ואוכל להסיק מסקנות ותובנות.

ולגבי תזמון החג בהקשר של סוכות כענני הכבוד, הגר״א מפרש זאת עבורינו: בחטא העגל נסתלקו ענני הכבוד וחזרו לישראל רק כשהתחילו להקים את המשכן. ביום הכיפורים ירד משה רבינו מהר סיני עם הלוחות השניים, למחרת (יא תשרי) הקהיל את העם וציווה להקים משכן, בשני הבקרים הבאים (כמו שכתוב ״בבוקר בבוקר״ - משמע שני בקרים) העם הביא נדבה, בי״ד תשרי נטלו חכמי הלב ממשה את הזהב, ובט״ו תשרי החלו לעשות את המשכן וחזרו ענני הכבוד! ולכן סוכות בט״ו תשרי.


-------------------------------------
* את הרעיון הראשוני קבלתי ממאמרו של הרב שמעון קליין מלמד שפורסם במוסף 'שבת' של העיתון 'מקור ראשון' לקראת סוכות תשע"ז
(8). קראתי עוד במאמר על חג סוכות מאת הרב משה בלייכר, ובעוד מקורות שונים.

1. ויקרא כג, מב–מג
2. שמות, טז, טז
3. במדבר, יא, י
4. דברים ה, כז
5. שמות יב, לח
6. בראשית לג, יז
7. שמות, יב, לז-מב

תלונות ישראל בדור גאולה - במדבר והיום




רוב ספר במדבר הוא למעשה session של פרשות שבכל אחת מהן יש איזה ריב או מחלוקת. אבקש במאמר זה לא להתמקד רק בסיפור אחד ובלקחים הספציפים ממנו, אלא לעשות zoom out על כלל המריבות הללו.

ואכן, כאשר בוחנים את מסע בנ״י במדבר, מוצאים כמעט בכל פרשה סיפור אחר של מרד והתאוננות: המתאוננים בפרשת בהעלותך, המרגלים בפרשת שלח, קרח ועדתו בפרשת קרח, מי המריבה בפרשת חקת, פרשת בלק, וכמעט שכחנו את התלונות מספר שמות: לפני קריעת ים סוף, מי המרה, התלונות על האכל שהביאו לשליו ולמן, חטא העגל. האמת, לא פלא שמתישהו החליט הקב"ה לעשות restart ולהחליף דור - כמה אפשר להתאפק…

כיצד ניתן להבין את אוסף התלונות הבלתי נגמר הזה? ויותר מכך - דור המדבר ראו בעיניהם כמה מגדולי הניסים שעשה הקב"ה - יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מלחמת עמלק; אנשים אלו היו במעמד הר סיני וחזו בו LIVE, זה הוא דור שזכה להיות תחת המנהיג והנביא מספר אחד משה רבינו;
איך אפשר לחטוא כ"כ הרבה, וכמה אפשר להתאונן בדור גאולה שכזה?

ועוד נבחין ונשאל: התלונות הראשונות, בספר שמות, זכו למענה - קריעת ים סוף, המים שהומתקו במרה, המן והשליו, ההצלה מן העמלקים. בניגוד אליהם, התלונות המאוחרות יותר בספר במדבר, הסתיימו בעונשים. מה ההבדל?



אלא שהעניין פה הוא שמדובר בתהליך. תהליך התבגרות של עם, שמתחיל כעם של עבדים וצועד לקראת גאולה. הציפייה ממי שהרגע השתחרר מעול עבדות של שנים היא אחרת מהציפייה מאדם חופשי. לכן, בתחילת הדרך הקב״ה נענה לתלונות ומספק לעם פתרונות לטענותיו. ככל שעובר הזמן, הציפייה היא שהעם יתבגר ויתקדם בתהליך השחרור והגאולה. כשזה לא קורה, נאלץ הקב״ה להגיב בצורה קשה יותר, וודאי לטענות שאינן סבירות.

לאחר חטא המרגלים, מובן שתהליך ההבשלה הזה לא יוכל להסתיים בזמן קצר של שנה-שנתיים, ועם ישראל זקוק לעוד דור של נדודים ע״מ להיות מוכן לכניסה לארץ ישראל.
כ-38 שנים של נדודים לא מפורטים בתורה כמו השנתיים הראשונות והחודשים האחרונים של המסע. יש להניח שאם היו בזמן הזה מקרים יוצאי דופן כמו אלו שהזכרנו - הם היו נזכרים בתורה, אך כנראה שאין כאלו. בשנים הללו העם למעשה נבנה ומתבגר.

ואכן, בפרשת חקת, בשנה הארבעים, לפני הכניסה לארץ, נקרא ש: "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד  יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים, וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי.  וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר, אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם. וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם".
נראה שבפעם הראשונה, שלושים ותשע שנים לאחר יציאת מצרים, העם מתבגר: באו כנענים למלחמה, העם אינו מתלונן ואינו חסר אונים, אלא מתפלל, מקבל על עצמו נדר, יוצא למלחמה, מנצח ומחזיר את השבויים.

מושלם? מסתבר שלא ב-100%, שכן לאחר מכן ״וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם, וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ. וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר, כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל.״
כלומר, למרות ההתקדמות המשמעותית, יש עדיין לאן להתקדם.
ואנחנו יודעים, שגם לאחר הכניסה לארץ, כיבושה, ההתיישבות בה ואפילו לאחר בניית בית המקדש - העם יחזור לא פעם למסורת הקיטורים, הטענות והחטאים.

וכעת, ננסה שניה לבדוק: האם אנחנו באמת לא מסוגלים להבין איך עם שזוכה לניסים גדולים ומנהיגים עצומים חוטא ומתלונן?
האם אנחנו (ולמעשה כל הדורות בתולדות עם ישראל, אך לא אעבור פה על כולם) שונים מאותו דור המדבר?

אמנם בימינו אנחנו לא רוצים לחזור למצרים, אבל בהחלט יש כאלו שיטענו ש״טוב לנו שוב ברלינה או ניו יורקה״,
אנחנו בסדר עם השליו והמן, אבל נקטר על המילקי והקוטג׳ (גם אם בצדק מסויים) ונשכח שרק לפני שתי דורות סבא וסבתא שלנו התחננו לפת לחם יבשה בשואה,
אנחנו נפחד מאיראן ולא תמיד נזכור להעריך את זה שהיום יש לנו צבא שמתמודד מול הבעיה,
נטען גם על המנהיגים, שהם חילונים מדי, מקצינים מדי; ״מדוע תתנשאו על קהל ה׳״?

עשיתי ניסוי - בהחלפת כמה מילים בודדות נאום המרגלים של דור המדבר הופך לנאום המרגלים של הבית השלישי: ״אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ ... האיראני יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ פרס; והלבנוני והסורי והמצרי יוֹשֵׁב בָּהָר, והפלסטינאי יוֹשֵׁב עַל-הַיָּם, וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן ... לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ".
(לנאום המרגלים המלא של בית שלישי: עיינו פה: http://overallsimplicity.blogspot.co.il/2016/06/blog-post.html )

ונכון, אין לנו את משה ואהרן. אבל האם אין לנו מנהיגים ורבנים שיתנבאו וידריכו אותנו? האם כל דור זוכה לענק כדוגמת הרב קוק שיבאר לו ש״ואחרי אגודים כל כך קדושים שקשרה תורה״ק שבכתב כולה, על שלושת חלקיה, התורה הנביאים והכתובים, את האומה לדורותיה עם בנין הארץ וקדושתה, עם צפיית הישועה ועריגת הנפש לראות בתקומת ישראל עליה, - היש מקום להסתפק על אימוצי הבנין אשר נתגלו בדורנו, אם הם מכלל חובת התורה?״ (מאמרי הראי״ה)
הלוואי עלינו עוד רבנים כדוגמת הרב גורן שיחבר ויאחד את הצבא והעם, ובכל מבצע יגיע עם השופר וידגיש לנו כמה הקב״ה מעורב בתהליך הגאולה: ״ואכן במלחמת ששת הימים, כאשר ראינו עין בעין את ניסי ה׳ ונפלאותיו, כאשר שחררנו את עיר האלוקים ומקום מקדשנו ושריד תפארתנו, החלה נבואתו של יחזקאל להתגשם, בהתקדש שם שמים ושם ישראל לעיני עמים רבים בעולם, ובהקבץ נדחי ישראל ... הייתה בזה משום אתחלתא של תהליך הגאולה, עד אשר נזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו״. (מצוות קידוש השם לעיני הגויים לאור ההלכה).



דור המדבר יצא מעבדות של מאות שנים וראה את ים סוף נקרע ואת עמלק מובס. אבל האם לדורנו יש סיבה להרגיש מקופח? האם לא קמה פה מדינה ולא היה קיבוץ גלויות מכל העולם אחרי 2000 שנות גלות? האם נצחונותינו במלחמות - מעטים מול רבים - מובנים מאליהם?

בקיצור, כנראה נישאר עם של  ׳קוטרים׳ לנצח. למה? מי יודע...
וגם בשנות האלפיים; הגאולה היא תהליך - שאנחנו בתוכו - ממש כמו דור המדבר וכמו הדור של עזרא ונחמיה.
רק צריך לנסות להישאר בפרופורציות הנכונות, ומדי פעם לעצור את הקיטורים ולהעריך ולהודות על הטוב שזכינו לו.

מסע בעקבות ברית בין הבתרים - נבואה על גלות מצרים בלבד או שמא על כל הגלויות כולן?




בברית בין הבתרים בישר הקב"ה לאברהם אבינו שזרעו יירשו את ארץ ישראל, אבל גם בישר לו שלפני זה זרעו ישועבד בארץ זרה - ורק לאחר מכן יזכו לירושה הזו.
ומה היא אותה הגלות? כל ילד יגיד מייד את מה שמקובל - ירידת יעקב ובניו למצרים בזמן הרעב, השעבוד שם והגאולה ביציאת מצרים עד לכניסה לארץ.

אבקש במאמר זה לעבור על ההיסטוריה - מאז הברית ועד ימינו - מעל 3500 שנים - אך להביט בה בעיני החיים באותה תקופה - ללא הידע ההיסטורי הרטרואקטיבי שיש בידינו היום.

ברית בין הבתרים
ראשית,נביא את דברי הברית , בשנת 1731 לפנה"ס, כפי שמתוארים בספר בראשית:
"וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם--אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה. וְגַם אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ, דָּן אָנֹכִי; וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ, בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל. וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל-אֲבֹתֶיךָ, בְּשָׁלוֹם:  תִּקָּבֵר, בְּשֵׂיבָה טוֹבָה. וְדוֹר רְבִיעִי, יָשׁוּבוּ הֵנָּה:  כִּי לֹא-שָׁלֵם עֲו‍ֹן הָאֱמֹרִי, עַד-הֵנָּה" (בראשית טו, יג-טז).

מאותה נקודה בזמן, אברהם אבינו חי בידיעה שיום אחד, מישהו מצאצאיו יצא לגלות.


ואולי לא תהיה גלות?
שני אירועים יכולים לגרום לאברהם לחשוב אולי שונתה הגזירה והברית הומרה בברית אחרת:
האירוע הראשון - ברית המילה:
"וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים לֵאמֹר: אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם: וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ: וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ: וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ: וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם: זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר: (בראשית יז, ג-י)
זאת בריתי - ולא הברית הקודמת - ברית בין הבתרים?
האירוע השני - עקידת יצחק (1676 לפנה"ס):
וַיִּקְרָא מַלְאַךְ ה' אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם: וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ: כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו: וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי: (בראשית כב, טו-יח)
את הדבר הזה - ולא הברית ההיא?

יש תקוה לאברהם - על בסיס האירועים ודברי ה' הללו - לחשוב אולי הברית "הומרה" באחת מבריתות אלו.

יצחק אבינו לא יוצא מהארץ
בהמשך, בימי יצחק אבינו - רעב בארץ, ויצחק - שלא כמו אביו - לא יורד מהארץ. האם הוא נוהג כך בהשפעת ברית בין הבתרים - שוודאי נמסרה לו מפי אברהם אביו?
"וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה: וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ: גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ: וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי: (בראשית כו, א-ה).

בואו ננסה להיכנס לראשו של יצחק - האם השבועה אכן הומרה באחת הבריתות שדברנו עליהן - והנה הוא מקבל הבטחה שאלוהים שזרעו יחיה בארץ "וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ"? 
יצחק לא יודע מה יקרה בעתיד - ומדברים אלו בהחלט הוא יכול לקוות שהגלות מברית בין הבתרים לא תהיה.

גלות חרן
החיים ממשיכים, ושנאה מתעוררת בין בניו של יצחק - עשיו ויעקב, שנאה ששיאה לאחר החלפת הברכות:
"וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו; וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי:" (בראשית כז, מא).
רצונו עשיו להרוג את יעקב מתגלה לאמם - רבקה - שרוצה להצילו - ובעקבות כך יעקב גולה מארץ ישראל:
"וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ: וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה: וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ:" (בראשית כז, מב-מד).
הן יעקב והן יצחק וודאי מכירים את ברית בין הבתרים, ולמרות זאת יעקב גולה לחרן.
האם מתחילה הגלות המדוברת?

יעקב יורד לחרן, ובדרך הוא מקבל הבטחה אלוהית לשמירה בגלות ולשיבה לארץ:
"וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ: … וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ:" (בראשית כח).
יעקב מגיע ללבן וגר בחרן, עובד אצלו שנים רבות, 
הוא זוכה להצלחה כלכלית - "וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַיְהִי לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים" (בראשית ל, מג),
הצלחה זו מביאה לקנאה מצד המקומיים - "וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה: וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם" (בראשית לא, א-ב),
התגלות אלוקית מביאה ליציאה מהגלות: "אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ:" (בראשית לא, יג),
ויעקב אכן יוצא מהגלות - ברכוש גדול: "וַיָּקָם יַעֲקֹב וַיִּשָּׂא אֶת בָּנָיו וְאֶת נָשָׁיו עַל הַגְּמַלִּים: וַיִּנְהַג אֶת כָּל מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל רְכֻשׁוֹ אֲשֶׁר רָכָשׁ מִקְנֵה קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּפַדַּן אֲרָם לָבוֹא אֶל יִצְחָק אָבִיו אַרְצָה כְּנָעַן:" (בראשית לא, יז-יח),
ובדרך ביציאה מהגלות - לבן רודף אחרי יעקב - "וַיֻּגַּד לְלָבָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בָרַח יַעֲקֹב: וַיִּקַּח אֶת אֶחָיו עִמּוֹ וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים וַיַּדְבֵּק אֹתוֹ בְּהַר הַגִּלְעָד:" (בראשית לא, כב-כג).

מוכר מאיפשהו?
עוד לא יציאת מצרים - אנחנו כאמור הולכים עם ההיסטוריה - ואנחנו כעת לפני גלות ויציאת מצרים.
זה נשמע מוכר כי יש הקבלה לברית בין הבתרים:
וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי:

  • גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם - יעקב בארץ חרן,
  • וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם - עבדות יעקב אצל לבן,
  • וְגַם אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ, דָּן אָנֹכִי; וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ, בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל - יעקב יוצא ברכוש גדול.

ובכן תמה גלות יעקב בחרן, והוא חוזר ומתיישב בארץ. הנחנו כבר שאת ברית בין הבתרים הוא וודאי הכיר - האם חשב יעקב שבזה תם העניין? הרי הייתה גלות - של כשלושים שנים - שעמדה בקריטריונים שניתנו בברית בין הבתרים - והנה היא הסתיימה והוא ומשפחתו בארץ ישראל - לכאורה - ייתכן ותם העניין.

גלות מצרים
אלא שהעניינים מתגלגלים, וגם בין בניו של יעקב מתעוררת שנאה לאחד מהם - ליוסף:
"וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם: … וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ" (בראשית לז).
וגם הפעם, כמו אצל יעקב ועשיו, מתערבים לטובת האח השנוא וממירים את המוות בגלות - הפעם אלו ראובן ויהודה:
"וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ: לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו: וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה" (בראשית לז, כו-כח).
ומשם העניינים ידועים ולא נספר את הידוע - יוסף עולה לגדולה במצרים, כאשר שורר רעב במצרים ובארץ ישראל יעקב שולח את בניו להביא אוכל ממצרים ולאחר התגלות יוסף לאחיו יעקב ומשפחתו יורדים מצריימה (בשנת 1523 לפנה"ס), ומתחילה גלות מצרים.
ישנם סממנים מאוד דומים בין גלות חרן וגלות מצרים, ובין הגלויות לברית בין הבתרים.
גם כעת, יעקב מקבל הבטחה אלוהית לשמירה בגלות ולשיבה לארץ: "וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ" (בראשית מו, ג-ד),
גם פה זוכים ישראל להצלחה כלכלית: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד" (בראשית מז, כז), "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (שמות א, ז),
וגם פה הצלחה זו מביאה לקנאה מצד המקומיים: "וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ" (שמות א, ט) - קנאה שמביאה להריגת זכרי ישראל ולעבדות קשה,
שוב התגלות אלוקית מביאה ליציאה מהגלות: "וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: … וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו: וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי: וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם: וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שמות ג),
גם הפעם יוצאים ישראל מהגלות ברכוש גדול: "וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף: וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד" (שמות יב, לז-לח),
ולסיום - גם הפעם בדרך ביציאה מהגלות - המשעבד רודף אחרי בני ישראל: "וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ: וַיֶּאְסֹר אֶת רִכְבּוֹ וְאֶת עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ: וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם וְשָׁלִשִׁם עַל כֻּלּוֹ: וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה" (שמות יד, ה-ח).

ונראה גם כעת את ההקבלה לברית בין הבתרים:
וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי:

  • גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם - בני ישראל במצרים,
  • וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם - עבדות בני ישראל במצרים,
  • אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה \ וְדוֹר רְבִיעִי, יָשׁוּבוּ הֵנָּה - מדרשים רבים מסדרים את מניין השנים בין הברית לגלות,
  • וְגַם אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ, דָּן אָנֹכִי; וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ, בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל - המצרים נענשים בעשרת המכות ובקריעת ים סוף, ובני ישראל יוצאים ברכוש גדול, כאמור.

ובסופו של מסע במדבר, בני ישראל חוזרים לארץ ישראל (במאה ה-13 לפני הספירה) - כמובטח, ומוקמת מלכות ישראל, מוקם בית המקדש וכו'. 
ואכן מקובל לראות את התגשמות ברית בין הבתרים בשיעבוד בני ישראל במצרים, ביציאה ממנה ובכניסה לארץ ישראל.
אם כן, כאשר עם ישראל כובש חזרה את הארץ ומתיישב בה - ובודאי כאשר בית המקדש מוקם - יכול העם לראות את הברית ככזו שהובטחה וגם קרתה בפועל.

האם תם ונשלם?

גלות בבל - חורבן בית ראשון
כאמור, במאה ה-13 לפנה"ס חזרו בני ישראל לארץ, בשנת 957 לפנה"ס הוקם בית המקדש, ובמהלך השנים היו שנות פריחה, רוגע ואחדות. עם ישראל וודאי מכיר את ברית בין הבתרים, אבל יש להניח שהוא גם מכיר את התקיימותה בגלות מצרים. כנראה שמבחינתם - הגלות הייתה ולא תקרה שוב.
אבל - שוב - אותו ריטואל מגלויות חרן ומצרים חוזר על עצמו.
שנאה ומתחים מתעוררים בעם ישראל, ובשיאם (924 לפנה"ס) מתפצלת הממלכה לשתים - מלכות ישראל ומלכות יהודה. בשנת 720 לפנה"ס נחרבת מלכות ישראל ועשרת השבטים יוצאים לגלות, ובשנת 586 לפנה"ס נחרבת גם ממלכת יהודה ומתחילה גלות בבל - לא לפני שהשנאה - בה התחילו גם הגלויות הקודמות - בשיאה: גילוי עריות ושפיכות דמים הם חלק מהחטאים והריקבון שהביאו לגלות, וגם כאשר נשארת שארית הפליטה השנאה לא מרפה, והמנהיג גדליה בן אחיקם נרצח בידי יהודי - דבר שמביא להכחדת שארית הפליטה שנשארה בארץ יהודה.
והנה ישראל - בפעם השלישית - בגלות.

התרגלנו בגליות הקודמות להבטחה אלוהית בחלום לשמירה בגלות ולחזרה לארץ, הפעם אנו מקבלים אותה באמצעות הנביא ירמיהו - זה שניבא את הגלות - וגם דואג לנבא גאולה:
"כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: לְכָל-הַגּוֹלָה אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי מִירוּשָׁלִַם, בָּבֶלָה. בְּנוּ בָתִּים, וְשֵׁבוּ; וְנִטְעוּ גַנּוֹת, וְאִכְלוּ אֶת-פִּרְיָן. קְחוּ נָשִׁים, וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת, וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת-בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים, וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת; וּרְבוּ-שָׁם, וְאַל-תִּמְעָטוּ. וְדִרְשׁוּ אֶת-שְׁלוֹם הָעִיר, אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם שָׁמָּה, וְהִתְפַּלְלוּ בַעֲדָהּ, אֶל-יְהוָה:  כִּי בִשְׁלוֹמָהּ, יִהְיֶה לָכֶם שָׁלוֹם.  ... כִּי-כֹה, אָמַר יְהוָה, כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה, אֶפְקֹד אֶתְכֶם; וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם, אֶת-דְּבָרִי הַטּוֹב, לְהָשִׁיב אֶתְכֶם, אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה. כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת-הַמַּחֲשָׁבֹת, אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב עֲלֵיכֶם--נְאֻם-יְהוָה:  מַחְשְׁבוֹת שָׁלוֹם וְלֹא לְרָעָה, לָתֵת לָכֶם אַחֲרִית וְתִקְוָה. וּקְרָאתֶם אֹתִי וַהֲלַכְתֶּם, וְהִתְפַּלַּלְתֶּם אֵלָי; וְשָׁמַעְתִּי, אֲלֵיכֶם. וּבִקַּשְׁתֶּם אֹתִי, וּמְצָאתֶם:  כִּי תִדְרְשֻׁנִי, בְּכָל-לְבַבְכֶם. וְנִמְצֵאתִי לָכֶם, נְאֻם-יְהוָה, וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּתְכֶם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל-הַגּוֹיִם וּמִכָּל-הַמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּי אֶתְכֶם שָׁם, נְאֻם-יְהוָה; וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם--אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר-הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם מִשָּׁם." (ירמיהו כט)

ואכן, בתקופה של כשבעים שנה תמה הגלות: בשנת 538 לפנה"ס קרא כורש מלך פרס ליהדות בבל לחזור לארץ-ישראל, ומתחילה שיבת-ציון בראשותו של זרובבל, ועם ישראל מתחיל בבניית בית-המקדש השני. ב-457 לפנה"ס הגיע גל עולים שני מבבל בראשות עזרא הסופר וב-445 מגיע גל עולים נוסף בראשות נחמיה.
עם ישראל (לא כולו, אבל זה כבר סיפור אחר) שוב בארץ, בית המקדש השני קם, וגלות בבל תמה.


גלות אדום\רומי - חורבן בית שני
שקט ושלווה? תלוי מתי… יש ממלכה יהודית בארץ - עצמאית פחות או יותר ויש את בית המקדש. היו תקופות קשות (היוונים וההתבוללות - חנוכה, גזירות של העמים השולטים בארץ על היהודים, הקמת הנצרות ועוד) ולצידן תקופות טובות ופריחה יהודית בארץ. ובכל מקרה, הייתה התיישבות יהודית המקיימת תורה ומצוות ושיאה בית המקדש.

אלא מה? ששוב ההיסטוריה חוזרת. ושוב הריטואל המתואר בברית בין הבתרים חוזר.
השנאה בתוך עם ישראל חוגגת - מי לא מכיר את הסיפור על קמצא ובר קמצא, מי לא שמע על כל 12,000 תלמידיו של רבי עקיבא שמתו מפני שלא נהגו כבוד זה לזה? השנאה רבה כ"כ עד כדי כך שהגמרא (יומא דף ט) קובעת ש"מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים".
ובשנת 70 שוב גלות - ששוב מתחילה בעקבות שנאת אחים.

הבטחה אלוהית ישירה לשמירה בגלות ולחזרה לארץ אין לנו, אך נביאי ישראל - לצד נבואות החורבן נתנו גם תקווה ונבואות תקומה. אביא דוגמא אחת ידועה של ישעיהו (פרק ב):
"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים, וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה."
עם ישראל בגלות כמעט 2000 שנה. אי אפשר לסכם בפסקה אחת תקופה ארוכה כזאת של עם המפוזר בכל העולם, אך ניתן לראות במהלכן תקופות של הצלחה כלכלית בגלות, של קהילות גדולות ומפוארות - הרי היהודים ידועים כאלו שעמדו בצמתים חשובים בהיסטוריה העולמית - גם בתקופות ללא מדינה יהודית.
וכמו תמיד, ההצלחה מביאה לקנאה ושנאה כלפי היהודים - פרעות, גזירות, שואה ומה לא.

ואמנם לא 400 שנה כמצויין בברית בין הבתרים, אלא 1878 שנים, ובשנת התש"ח (1948) מוקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, עם ישראל - שוב פעם לא כולו אך חלק גדול ממנו - עולה לארץ מחדש, מחייה את השפה העברית ומקים מדינה לתפארת.
גם הפעם - כמו לבן אחרי יעקב, כמו פרעה אחרי בני ישראל - לא כולם מקבלים את רוע הגזירה ומייד קמים עלינו לכלותינו - מלחמת העצמאות וגם אלו שאחריה - אך עדיין אנחנו פה.



סיכום
מאז ברית בין הבתרים ראינו ארבע גלויות - גלות יעקב בחרן, גלות מצרים, חורבן בית ראשון וחורבן בית שני.
הדעה הרווחת מקשרת את ברית בין בבתרים לגלות מצרים. אולם, יש דעות המרחיבות אותה יותר. במכילתא דרבי ישמעאל (יתרו פרשה ט) נכתב:
"הראהו ארבע מלכיות שהן עתידין לשעבד את בניו. שנאמר: "ויהי השמש לבא ותרדמה נפלה על אברם והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו" (בראשית טו יב). "אימה" – זו מלכות בבל, "חשכה" – זו מלכות מדי, "גדולה" – זו מלכות יון, "נופלת" – זו מלכות רביעית, רומי חייבתא."

והמכילתא דרבי ישמעאל בא (מס' דפסחא בא פרשה יד) אומר:
"רבי (יהודה הנשיא, א"ג) אומר: כתוב אחד אומר 'ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה' וכתוב אחד אומר 'ודור רביעי ישובו הנה'; כיצד יתקיימו שני כתובין אלו? אמר הקדוש ברוך הוא: אם עושין תשובה אני גואלם לדורות, ואם לאו אני גואלם לשנים." כלומר - משך הגאולה תלוי בעם ישראל ובדרכיו.

ואכן, אם נסכם את כל מה שאמרנו, נראה שסדר העניינים של כל גלות כמעט זהה:

  • מתחיל בשנאה,
  • גלות,
  • הבטחה אלוהית לשמירה בגלות ולחזרה לארץ,
  • הצלחה כלכלית בגלות וריבוי מספרי,
  • ההצלחה מביאה לקנאה ושנאה,
  • התגלות אלוקית ליציאה מהגלות,
  • יוצאים ברכוש גדול,
  • רדיפת המשעבד אחרי המשועבד,
  • מדינה יהודית בארץ ישראל.


*

ניסינו לעקוב אחרי ההיסטוריה בזמן ״הווה״ של החיים בכל תקופה. גם הם ידעו על הגלויות לפניהם וקיוו שלא עוד. אבל גם הם נפלו בטעויות של קודמיהם.

כל חורבן וגלות החלו בשנאה פנימית בעם ישראל. הנצי"ב מוולוז'ין כתב על כך דברים נוקבים וחזקים (פירוש העמק דבר, פתיחה לספר בראשית):
"... נתבאר בשירת האזינו על הפסוק "הצור תמים פעלו... צדיק וישר הוא" דשבח "ישר הוא" נאמר להצדיק דין הקדוש ברוך הוא בחורבן בית שני, שהיה "דור עקש ופתלתל", ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן, מפני שנאת חנם שבלבם זה אל זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית. ועל זה היה צידוק הדין, שהקדוש ברוך הוא ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאֵלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם, ולא בעקמימות אף־על־גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסוּת ישוב הארץ."

ומה היום?מה איתנו? האם כדברי המכילתא סוף דבר לאחר ארבע גלויות ותמו הגלויות? האם אכן לא יהיה חורבן בית שלישי?

לעניות דעתי, המסקנה המתבקשת היא לא לסמוך על הנס, ולא להישען רק על נבואות ופירושים אופטימיים.
מצב האהבה/שנאה בעם ישראל היום לא מזהיר, בלשון המעטה. 
אם כך - למה לטעות בדיוק באותו מקום כמו אבות אבותינו?
וזהו המסר - שאי אפשר לנסח אותו טוב יותר מהראי״ה קוק - שכבר אמר (אורות הקודש ג שכד) - את שכולם יודעים לצטט:
״ואם נחרבנו, ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חנם, נשוב להבנות והעולם עמנו יבנה, על ידי אהבת חנם".



במהרה בימינו, אמן!

חטא העגל - מה בעצם היה החטא?




״וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר;
וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ--כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ.״ (שמות לב א)

עם ישראל טעה בספירה של הימים בהם היה משה בהר סיני, ולכן חשש שמשה רבינו מנהיגם מת. הם פונים לאהרן, ומבקשים ממנו ״לעשות״ להם מנהיג חדש שיתווך בינם לבין הקב״ה. הם לא מבקשים אלוהים אחרים, הם לא כופרים במשה - פשוט עקב טעות הם חושבים שמשה איננו, הם מבכים על לכתו ורוצים למנות לו מחליף שעליו תשרה רוח השכינה.

אם כן, מה החטא הגדול פה? הרי זו דרישה מובנת והגיונית, במיוחד לעם שרק לפני מספר חודשים היו עבדים תחת עם אחר - החשש וההיסטריה מובנים.
אפשר לתהות על ההגיון להחליף אדם בפסל - אבל זה עדיין בגדר מחשבה מוטעית - לא חטא.
ואגב, אם בודקים קצת, גם המחשבה הזו לא כ״כ מופרכת, שכן הקב״ה ציווה על עשיית ״צורה״ שעליה תשרה השכינה - הכרובים בבית המקדש. אם כן, טעותם של ישראל היא בבחירת צורת עגל במקום כרובים, והמעשה נראה אפילו פחות חמור משחשבנו קודם!

אלא, שהחטא היה בכך שבנ״י, לאחר יצירת העגל, לא חיכו לראות האם אכן הקב״ה משרה שכינתו עליו, אלא היו בטוחים שע״י יצירת העגל יהיה הקב״ה מוכרח להשרות שכינתו עליו. הם לא חיכו לאות שמימי או לסימן אחר מאלוקים על קבלתו את העגל בתור השליח, הם לא התפללו לאלוקים שישרה את שכינתו על הצורה שהכינו, אלא מייד מתחילים לעבוד את העגל וקובעים לעצמם ולהקב״ה עובדות בשטח.

זה - כמובן - חטא.




איננו יכולים לכפות רצוננו על אלוקים. מותר לטעות - וייתכן שאם היו בנ״י מחכים לאות מהקב״ה לגבי העגל שבנו, הוא היה מורה להם על טעותם, או שפשוט היה עובר היום אותו הם פספסו בספירה ומשה היה חוזר ומסביר להם את טעותם - ובזה הייתה תמה הפרשה. הניסיון לכפיית רצונם ומחשבתם על הקב״ה - הוא החטא, וזהו אכן חטא חמור ופגם רציני באמונה.

אגב, ללא קשר לאלוקים, אמונה וחטאים - זהו גם מעשה לא חכם, הגובל ביוהרה. כאשר אנחנו מנסים להבין מה עלינו לעשות במצבים מסויימים כלפי מישהו אחר - לאו דווקא כלפי אלוהים או מנהיג, אלא כלפי כל אדם - מטופש יהיה מבחינתנו להניח מה עלינו לעשות ולחשוב שהעולם יתגמש לפי מה שנחליט. בד״כ עדיף להתנהג יותר בצניעות, ולחכות לאישור-הסכמה מאותו גורם, וממנה לדעת בוודאות שאנחנו בכיוון הנכון. מעשה העגל אינו רק חטא של בנ״י, הוא גם התנהגות לא חכמה ולא צנועה.


ובמבט לימינו: כמה אנשים מנסים לכפות את דעתם על הקב"ה? מחליטים לעצמם מה בסדר ומצפים שהכל יתיישר לפי זה?
אולי מחטא העגל ניתן (ורצוי!) גם ללמוד שיעור בצניעות.



* מבוסס על מאמר של עריכת דבריו של הרב אביגדר הלוי נבנצל.

ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים




״ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלהים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה״ (שמות פרק י"ג, פרשת בשלח).

בני ישראל יוצאים ממצרים, מתחילים את המסע לארץ ישראל, והקב״ה מחליט שלא ללכת בדרך הקצרה אלא לעשות סיבוב במדבר, שיעכב משמעותית את ההגעה לארץ ישראל. ומדוע? עם ישראל עלול לחטוף ״פיק ברכים״ במקרה של עימות צבאי ולעשות פניית פרסה ולחזור למצרים.
האמנם? האם אותו האלוקים שעשה ניסי ניסים במצרים מחשב מסלול מחדש בגלל מלחמה אפשרית? האם הוא אינו יכול לעשות עוד נס ולמנוע מלחמה כזו, או לחלופין ללחום אותה ולהביס את האוייב בנקל?

שאלה זאת מתמיהה יותר כאשר נראה בהמשך שאותו סיבוב במדבר גרם לכ״כ הרבה סיבוכים ובעיות  - המתאוננים, חטא המרגלים, פרשת קורח ועוד ועוד.

מה פשר הסיבוב הזה?

ניתן לתמצת את התשובה בסיסמא הצבאית ״אין לא יכול יש לא רוצה״... ודאי שהקב״ה יכול לקחת את בני ישראל מהדרך הקצרה, למנוע מלחמה ולעשות ניסים גדולים בדרך - אבל הוא כנראה לא רוצה.
כמה פעמים הורה יכול לחסוך לבנו מאמץ בביצוע דבר כלשהו, אך הוא אינו עושה זאת, ע״מ ללמד את הבן (או הבת כמובן) דבר או שנים? ייתכן שירצה שהבן יכיר וילמד את הדרך למטרה לבדו ע״מ להכשירו לעתיד. ייתכן שירצה שהבן יעריך את מה שיקבל, ולא יראה זאת כמובן מאליו. ייתכן שהאב אפילו מוכן למקרים שהבן יספוג מפלה בדרך - בשליטה כמובן - וכך ילמד ויתחשל לעתיד.
כך גם אבינו שבשמים.
הסיבוב במדבר הוא בעצם סדרת חינוך, מעין אימון מקדים שנועד לחשל את העם. רק אחרי הכנה יוכל עם של עבדים להגיע מוכן לקבלת התורה ולכניסה לארץ. שינויים מנטליים, תורניים ופיזיים נדרשים בדרך - ולכן קיצור דרך אינו בא בחשבון.


אבל נשאל שוב: האם הקב״ה לא יכול לחשל את עם ישראל בדרך נס מהירה ולהחדיר בלבם אומץ לב ושאר תכונות נדרשות? הרי ״קטן עליו״ לחולל נס שכזה...

אם היינו שואלים שאלה זאת את הרמב"ם (מורה נבוכים ב.לג), הוא היה נוזף בנו לפני שיענה: "שמע אפוא את תשובתך אשר תסיר מלבך את החוֹלי הזה". לדעת הרמב"ם הסיבוב הזה טומן בחובו אמיתות יסוד קריטיות של אמונת ישראל.
ונענה בלשון הרמב״ם, ש"לא אמרנו זאת מכיוון שאנו מאמינים ששינוי טבע אחד מפרטי בני-אדם יקשה עליו יתעלה. אדרבה, זה אפשר, נמצא בגדר היכולת. אבל הוא לא חפץ בזה מעולם ולא יחפוץ בו לעולם.״
כאמור - ה' יעשה כל נס שבעולם אם ירצה בכך. אבל הוא לא רוצה לשנות את טבע העולם, כי "לו היה בחפצו לשנות את טבעו של כל פרט מקרב בני- אדם למה שהוא יתעלה רוצה מאותו פרט, שליחת הנביאים וכל מתן המצוות היו לריק".
אם הקב״ה יתערב ויעצב אותנו בדרך הישרה והנכונה - מה הטעם במצוות? מה הטעם ב"שכר ועונש"? מה הטעם בכל הרעיון ודרך החיים של התורה? האם סביר שאלוקים יצווה אותנו על משהו וישר יקיים זאת בשבילנו?
״אף-על-פי שהנסים הם השתנות טבעו של נמצא מפרטי הנמצאים, הרי את טבעם של פרטי בני-אדם אין האל משנה בשום אופן על דרך הנס".
הקב״ה לא משנה את טבע האדם - למרות שהוא יכול. לעתים ישנה ציפיה אנושית להתערבות אלהית שתשנה את טבע האדם: התערבות שתגרום לי להצלחה במשימה כלשהי, בעבודה, בחיים האישיים, בזוגיות ועוד. לא פעם כאשר אנחנו רוצים משהו - אנחנו מתעצלים ו\או מתקשים לבצעו, ובמקום זאת נושאים פנינו לשמים ומתפללים - ללא עשייה. ציפייה כזו היא סוג של חולי. גם אם הדרך ארוכה, הקב״ה מצפה שנעבור עבורה ונלמד אותה. הוא יעזור אם וכאשר וכיצד שיחליט.
האמונה שהקב״ה יקצר לנו את הדרך ללא עבודה מצידנו - מנוגדת לרוח התורה. כי אם כך - כל הנהגות והדרכות התורה מיותרות. ניתן לצפות ולהתפלל שהקב״ה יעזור, אך לא יהיה נכון לצפות לנס שישנה אותנו ויעשה עבורנו את הכל. 

וזה המסר - הסיבוב במדבר, הנסיונות והקשיים - ממש כמו אתגרים שיש לכל אחד בחייו - לא נכון לפתור אותם ע"י נס מהיר. יש פעמים שעלינו לעבור דרך ותהליך - לעתים ארוכים וקשים - כדי להגיע אל היעד - מוכנים ונכונים.


מה הקשר בין חוקי צדק לבין מחיית עמלק? (בפרשת כי תצא)




פרשת כי תצא מפרטת רשימה ארוכה של מצוות וכללים, שרובם עניינים רלוונטיים ויום-יומיים שבהתנהגות שבין אדם לחברו, והתורה מורה לנו על התנהגות מתחשבת ומוסרית שביחס לאנשים במצבים שונים: היחס ללקיחת אשה מהאויב בעת מלחמה, מצוות בניית מעקה למניעת סכנה, אסור נשך, צדק מוחלט בעת שקילה ובעת מדידה, מתנות עניים, מצוות השבת אבידה, שילוח הקן, קידוש אשה, קיום נדרים, איסור הלנת שכר, ועוד.
בכל החוקים שהזכרתי וגם באלו שלא, ניתן לראות את החמלה, ההתחשבות והרגישות המתבקשת, לא רק בדברים הגדולים והברורים אלא גם בדברים הקטנים שלכאורה "מה זה כבר משנה". לא רק כלפי אשתך, אלא גם כלפי עבד, עני, אישה שנלקחה בשבי ואפילו כלפי ציפור וגוזליה.

אל מול כל אלו, הפרשה מסתיימת באזכור מעשהו של עמלק והמצווה למחייתו. מעשה זה הוא ניגוד מוחלט לכל חוקי הצדק שהוזכרו קודם. מעשהו של עמלק הוא בלתי מוסרי בעליל, שהרי הוא תקף את ישראל ללא סיבה הגיונית, ונלחם בקצה האחורי של המחנה, בחלשים, וזאת בשעת חולשה של העם שהיה צמא למים.

מה בעצם הקשר שבין החלק הגדול של הפרשה המפרט חוקי צדק לבין סיומה במחיית עמלק?

מעשהו של עמלק מנוגד לכל חוקי המוסר הפשוטים ואינו מאפשר לו מקום בעולמו של הקב"ה ולכן גם בני ישראל מצטווים ציווי עתידי על מחיית עמלק. זהו בעצם ציווי מוסרי, שנועד להסיר את מה שהוא כ"כ מנוגד לעולם מוסרי, צודק וחברתי.

אבל, המסר מפרשת עמלק אינו רק ברמה הלאומית, אלא גם ברמה האישית, ופה, לעניות דעתי, מצוי הקשר בין עיקר הפרשה לסיומה.
אנחנו כבני אדם צריכים לנהוג בצורה מוסרית והוגנת כלפי הסובבים אותנו - לא רק כלפי בני משפחתינו וחברינו, אלא גם כלפי כל אדם או אפילו חיה. לצערנו, לא כולם בעולם מתנהגים בצורה מוסרית וראויה, וישנם את אלו שמחפשים את נקודות החולשה ותוקפים בהם. אלו מעין "עמלקים" קטנים, שאותם אנחנו צריכים לזהות, וכאשר אנחנו מוצאים אותם - היחס חייב להיות חד משמעי - כמו ברמה הלאומית - אל מול אותו עמלק. וכמו שאר המצוות והחוקים בפרשה - זוהי גם מצווה מוסרית מעין כמוה, שכן ההתייצבות החד משמעית אל מול אותם "עמלקים" המהווים ניגוד לכל הערכים המוסריים שלנו - הינה הגנה על החברה בכלל ועל עצמנו והקרובים לנו בפרט.

האם פרעה היה חמאסניק?




ראשי החמאס מקשים את ליבם ולא מוכנים להפסקת אש, למרות האבידות והמפלות הרבות שלהם, ולמרות שברור שהפגיעה בהם תימשך ואף תיגבר. עוד מכה ועוד מכה, עוד הזדמנות מבחינתם לצאת מהעניין הזה, עוד סכנה לחייהם ובעיקר לחיי בני עמם, ושוב ושוב הם מקשיחים את ליבם וממשיכים בלחימה.


נשמע קצת מוכר, לא? לי זה העלה אסוציאציות להקשחת לב ידועה אחרת, במצרים לפני אלפי שנה.

וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים: וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְהֹוָה בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם:(1)

כבר בהתחלה ה׳ מתריע בפני משה שפשוט לא הולך להיות, ושפרעה יקשיח את לבו, ולא ישחרר את בני ישראל בקלות. ואכן כך קורה:
וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה:(2)
כך זה ממשיך אחרי כל מכה ומכה ממכות מצרים. כך גם אחרי מכת כינים ואחרי אזהרותיהן של יועצי פרעה:
וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה:(3)
כך גם בהמשך, כאשר מצרים פגועה והרוסה, והנזק הלאומי גדול ביותר. גם אחרי רגעים קשים בהם פרעה כבר מודיע למשה שהוא מעוניין לשחרר את בנ״י, מייד כשנגמרת המכה ומתחילה רגיעה מסויימת, הוא חוזר לסורו:
וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת וַיֹּסֶף לַחֲטֹא וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו: וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה בְּיַד משֶׁה:(4)

העם המצרי סובל, המדינה נפגעת קשות, והיועצים מתריעים:
וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם:(5)
ושוב ושוב פרעה מסרב ומסלק את משה מפניו:
וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת:(6)
ושוב ושוב, והתורה די מפרטת את עניין הקשחת הלב של פרעה:
וּמשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת כָּל הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְחַזֵּק יְהֹוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ:(7)

ואז, במכה האחרונה והקשה, מכת בכורות, מבין פרעה - בכור בעצמו - שתורו למות מגיע בקרוב, והוא נעתר ומשחרר בבהלה את בנ״י:
וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיהֹוָה הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם ...: וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת: וַיִּקְרָא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהֹוָה כְּדַבֶּרְכֶם:(8)

בדומה למנהיגי חמאס, שלא מתרגשים מהנזק והמוות שנגרם לבני עמם - אבל פוחדים מאד ממותם שלהם, כך גם פרעה. בשלב זה הוא נעתר ומשחרר את בני ישראל. בנ״י יוצאים ממצרים ומתחילים את מסעם במדבר.

סוף פסוק? מסתבר שלא! פרעה מתחרט שוב, ויוצא לרדוף אחרי בנ״י במדבר:
וַיְחַזֵּק יְהֹוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה:(9)
איך זה נגמר בסוף כולם יודעים. הקשחת הלב הזאת היא אחת יותר מדי, ופרעה וצבאו טובעים ומתים בים סוף, ובנ״י ממשיכים במסעם.

מנהיגי חמאס נלחמים בישראל, מדינה חזקה מהם, ולא מפסיקים בלחימה - גם כשעמם סופג מכות נוראיות, אבידות ברכוש ואבידות בנפש, גם כשנכסים אסטרטגיים שלהם מושמדים, כאשר הכלכלה על הפנים, גם כאשר נשמע איום (לפחות מילולי...) על חייהם וגם כאשר די ידוע איך זה ייגמר ובידי מי יש יותר כח ויכולות.


שתי הקשחות לב, בהפרש של אלפי שנים.
האם יש קשר בין שני הסיפורים? אינני יודע, אני די בטוח שאין קשר ישיר.
האם אלוהים הוא זה המקשיח את ליבם של מנהיגי חמאס? קטונו מלקבוע, ולכן לא אתייחס לכך בצורה כזו.
האם ניתן ללמוד משהו מההקבלה בין המקרים? האם ניתן להבין כל סיפור טוב יותר בעקבות ההשוואה לסיפור השני? כנראה שכן.

למה היה צורך בהקשחת לב פרעה? למה התעקש הקב״ה להעביר את מצרים ואת בני ישראל את כל הדרך הארוכה עד לגאולת ישראל? האם לא היה די בנס אחד גדול וזהו? האם אלוהים אירגן לעצמו מופע גרנדיוזי ואולי אפילו מיותר?
תשובות רבות ניתנו המבלך ההיסטוריה לשאלות אלו, ולא פה המקום לפרט. פה אשווה זאת למערכה הנוכחית (צוק איתן) מול החמאס ואנסה ללמוד ממנה לגבי השאלות האלו.

כל הקשחת לב של החמאס מביאה את ישראל לנקוט בצעד קשה יותר מקודמו: הבלגה, תגובה מאופקת, תגובה מהאוויר, כניסה קרקעית נרחבת לעומק מעוזי החמאס - כאשר בכל שלב עוצמות האש והתגובה עולות ואיתן גם המחיר שמשלם החמאס ועמו -אוכלוסיית עזה. גם אם לעתים נראה שלחמאס כואב ושהוא מוריד הילוך ואף רומז להפסקת אש, הוא לפתע מקשיח את ליבו שוב ובחסות רגיעה כלשהי בוחר שלא לסיים את המערכה. אם נחזור על הפסוקים שצוטטו ונחליף את השם ״פרעה״ בשמו של אחד מבכירי חמאס - נקבל ממש את הסיפור של ימינו!

אבל - משהו חשוב קורה בכל עליית מדרגה כזאת. בכל מדרגה עוד ישראלים משתכנעים בצדקת המבצע, במטרותיו ובצדקתה של ישראל. בכל שלב כזה יותר אנשים תומכים בהנהגה ובמבצע וכתוצאה מכך גם הרוח הגבית לצבא מתעצמת. רובו המכריע של העם הולך ומתאחד - דבר גדול ולצערינו גם די נדיר. רגעי אחדות נדירים מתגלים בזמן המבצע - ביקור חיילים פצועים, ליווי חיילים בודדים למנוחת עולמים של עשרות אלפי אנשים שכלל לא הכירו אותם, תמימות דעים נדירה ע״י רוב מכריע של המפלגות למבצע, ועוד ועוד.
האם גם כך היה במצרים? ננסה לבדוק. אנו יודעים שבתחילה, מחמת עבודת הפרך הקשה, היו בני ישראל סקפטים מאד לגבי משה רבינו והבשורה שלו. כשפרעה הגיב לצעדיו של משה בהחמרת הגזרות על בנ״י, הם עוד פחות תמכו במשה ואף סילקו אותו. אנחנו מכירים את עם ישראל, ובמיוחד את התנהגות ה״קומץ״ המקטר בעם ישראל - כבר מדור המדבר - ולכן יש להניח שגם במהלך תהליך הגאולה במצרים היו את אלו שיצאו נגד משה וטענו שהצעדים שהוא נוקט אינם נכונים, ניצים מדי וכדו׳. מוכרת הטענה שהשמיע יהודי כלפי משה רבינו כשזה הפריד בין שני ישראלים ניצים: "מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי״(10). כנראה שבמהלך תהליך הגאולה ממצרים, כל מכה ממכות מצרים, כל שלב ושלב בדרך, איחדו יותר ויותר את בני ישראל סביב התהליך, סביב המטרה וסביב משה רבינו (כשליחו של הקב״ה). כל טענה שיכולה הייתה להיות נגד יציאה ממצרים ובעד הישארות תחת פרעה נעלמה עם עקשנותו של פרעה, כשם שהטענות בעד הבלגה מול החמאס לא יכלו לעקשנותו הרבה בימינו.

כלומר, לא לכבודו של אלוהים או של משה רבינו נעשתה הגאולה כתהליך מדורג. סיבות רבות לכך, אך פה אנו למדים על מטרתה כתהליך שיוצר איחוד בעם, הן כחברה והן סביב המטרה המשותפת והצודקת. כמו בישראל של שנת 2014, כך גם בנ״י במצרים היו צריכים תהליך מדורג, כזה שקורה ומתבצע באחדות העם. האחדות הזאת חשובה מכמה סיבות, כולן חשובות: הן כאחדות החשובה בפני עצמה, והן כאחדות המאפשרת לעם, למנהיגיו ולצבא לבצע את המשימה ברוגע ובתחושה שלמה - שהרי העם מאוחד יחד איתם.

זהו לקח חשוב שאנחנו צריכים ללמוד, והלוואי נזכור ש״כוחנו באחדותנו״ לא רק בימי מלחמה.


מנחם-אב התשע"ד, ימי מבצע "צוק איתן"



(1) שמות, ז, ג-ה (פרשת וארא)
(2) שמות, ז, יג (פרשת וארא)
(3) שמות, ח, טו (פרשת וארא)
(4) שמות, ט, לד-לה (פרשת וארא)
(5) שמות, י, ז (פרשת בא)
(6) שמות, י, כח (פרשת בא)
(7) שמות, יא, י (פרשת בא)
(8) שמות, יב, כט-לא (פרשת בא)
(9) שמות, יד, ח (פרשת בשלח)
(10) שמות, ב, יד (פרשת שמות)