האם מותר לאנוס נשים גויות במלחמה?

מפעם לפעם שואלים בתמיהה את השאלה שבכותרת: האם מותר לאנוס נשים גויות במלחמה?

השאלה עולה עקב פרשת ״אשת יפת תואר״ בפרשת כי תצא:

״כי תצא למלחמה על איביך ונתנו יהוה אלהיך בידך ושבית שביו. וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה ולקחת לך לאשה. והבאתה אל תוך ביתך וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה. והסירה את שמלת שביה מעליה וישבה בביתך ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים ואחר כן תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה. והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה ומכר לא תמכרנה בכסף לא תתעמר בה תחת אשר עניתה״. (דברים, כא, י-יד)

נו אז? מותר או לא?

ודאי שלא!

אז מה זה הטקסט הנ״ל?

התורה היא תורת חיים, ודנה בכל המצבים, גם אלו שאינם רצויים.

התורה אוסרת על אונס - כל אונס.

אבל, חייל במלחמה - בעיקר בתקופות קדומות בהן מעמד האישה בעולם היה נמוך והעולם בכלל היה אלים יותר - עלול להגיע למצבים לא רצויים.

במקרה שאותו אדם מתדרדר למצבים נחותים כאלו - גם שם התורה נמצאת, ומדריכה אותו כיצד לנהוג, תוך כדי השתתת ״רוח החוק״ שלה גם במצב הרע הנתון, ונסיון למנוע ממנו את הפעולה הזו! הדינים הללו נועד לגרום לחייל לחזור מכוונתו לקחת את השבויה לאישה, על ידי סדרת פעולות שמצניעות את יופייה ומדגישות את אישיותה ואת צערה. אם לאחר כל התהליך עדיין רצונו לשאת אותה לאישה, הוא מחויב לעשות זאת על ידי כל הכללים הנדרשים.

בגדול, התורה די ״מבאסת״ את ההנאה מאותו אונס בזוי, וכך מנסה למנוע את הפעולה.

את יחסה (השלילי) של התורה לעניין ניתן ללמוד בבירור מסיום הדברים: ״לֹֽא־תִתְעַמֵּ֣ר בָּ֔הּ תַּ֖חַת אֲשֶׁ֥ר עִנִּיתָֽהּ:״ 

מכיוון שבימינו מעמד האישה לא נחות כבעבר (בעבר בעולם בכלל, לא רק אצלנו), והעולם ברמה מוסרית גבוהה בהרבה, וודאי שסיטואציה כזאת של אונס איננה רלוונטית, וגם הדברים שהתורה רשמה ל״מקרה ש...״ לא רלוונטים.

אגב, פרשה דומה לקריאה של דברי התורה והבנת ״רוח החוק״ מהכתובים, ניתן ללמוד גם מפרשת ״שתי נשים״ הבאה מייד לאחר פסוקים אלו, כתבתי על כך בעבר פה: http://overallsimplicity.blogspot.com/2014/09/blog-post.html

לסיכום:

אסור לאנוס. אף אחת.

אם התדרדרת למצב רע ונמוך - גם שם התורה תהיה ותנסה לעזור לך ולמנוע את המעשה הרע.

פרשת וישלח - מעשה דינה ועונשם של שמעון ולוי

בד״כ בפרשת וישלח נותנים דבר תורה על היערכות יעקב למפגש עם עשיו וכל אחד נותן את הפרשנות המדינית האקטואלית שלו - אחד מדגיש את המחוות והוויתורים, השני את ההיערכות למלחמה והשלישי את התפילה.
אז אם אקטואליה, אז כמו שהשבוע קצת פחות התעסקו בזה ויותר באיזו הטרדה מינית, גם אני אעבור למעשה דינה ושכם.
אגב, גם את דינה יש כאלו שהאשימו שהתנהגה כזונה ואולי הביאה את האונס על עצמה, ושאולי זה לא היה ממש ממש אונס. אבל המסר הברור מרוח הפרשה היא שוודאי שזהו מעשה חמור ואסור של שכם, והדיונים והפרשנויות מתפנות לעסוק בעיקר בתגובות של המעורבים.

"וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ, וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ. …  וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ …  וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים, וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב, שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אֲחֵי דִינָה, אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח, וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר" (בראשית לד, פרשת וישלח)

שמעון ולוי בני יעקב, שעשו את מעשה הנקמה בעיר שכם, נתקללו בקללה של "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" (בראשית פרק מט). בשניהם אף התקיימה הקללה, שכן לשני השבטים לא הייתה נחלה עצמאית:
ללוי נאמר "לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל אשי ד' ונחלתו יאכלון. ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו, ד' הוא נחלתו כאשר דבר לו (דברים יח, א-ב).
לשמעון נאמר "ויצא הגורל השני לשמעון למטה בני שמעון למשפחותם ויהי נחלתם בתוך נחלת בני יהודה" (יהושע יט,א).

אולם - לא ניתן להתעלם מן הפער התהומי בהתגשמות הקללה - בעוד שלשבט לוי לא ניתנה נחלה, כיוון שזכה הוא לדבר הגבוה הרבה מנחלה רגילה - בהיותם עובדי המקדש, לשבט שמעון לא הייתה נחלה משום שקיבל דבר מה שהוא פחות מנחלה עצמאית, ונחלתו בלועה בתוך נחלת שבט יהודה.

אותו מעשה, אותה קללה, ביצוע שונה. מה ההבדל?

מעשה שכם יכול להתפרש כמעשה קנאות לשם שמיים כשם שיכול הוא להתפרש כמעשה רצח ונבלה. ההבחנה בין שמעון ולוי אינה במעשה שכם עצמו - שכן המעשה הוא אותו מעשה - אלא בהקשרים האחרים.
שמעון אינו יכול להתעטר בעטרת קנאת ד' שכן אחד מבניו קרוי "שאול בן הכנענית", דבר המורה על סתירה פנימית שמקורה בצביעות - מי שנושא אישה כנענית אינו יכול לבוא בשם הקנאה על כבוד אחותו ובית אביו שחולל. וגם בהמשך ההיסטוריה - זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון, לוקח אישה מבנות מואב, ורוב החוטאים בזנות עם בנות מואב בערבות מואב היו מבני שמעון.
לעומת זאת, בני לוי ידעו להשתמש בקנאה בתפקידים חיוביים במקרים מיוחדים; לאחר חטא העגל, בני לוי נענים מיד לקריאת משה "מי לה' אלי" (שמות ל"ב, כז), ושם בקנאות הורגים את אלו שחוטאים בעגל. פנחס – משבט לוי – הורג את זמרי הנ"ל.

לכן, כאשר באים לדון בהתנהגות אדם במעשה מסוים, ישנה חשיבות לא רק למעשה עצמו, אלא גם להתנהגות האדם עצמו במקרים דומים. אם קיים ניגוד או שקיימת חוסר עקביות - הרי שיש פה סתירה פנימית שמקורה בצביעות.