בירור המושג "תועבה" והשימוש בו בתנ"ך




המילה ״תועבה״ מזוהה מאוד ועולה רבות בדיונים אודות איסור ״משכב זכר״.

ומסבירים חלק מהאנשים, שהשימוש בה הופך את האיסור לחמור יותר משאר האיסורים, וחלקם גם מתיר לעצמו לקרוא להומואים ולסביות ״סוטים״, "חולים" ושאר כינויי גנאי קשים - כי הרי התורה רשמה ״תועבה״.


אז אכן התורה מגדירה את איסור משכב זכר כתועבה - "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא״.
אפשר גם להניח שיש פה ביטוי שמדגיש את חומרת העניין.


אבל - מה לא ניתן להסיק מהשימוש במונח ״תועבה״?


ראשית, כל האיסור והדיבור הוא על המעשה, לא על האנשים. המעשה הוא תועבה.
ואגב, יש כאלו שמגדילים לעשות ולא משליכים את ה״ברכות״ שלהם רק על העושים את המעשה האסור, אלא גם על אלו בעלי הנטיה אשר נמנעים לעשות את המעשה - שאלו וודאי צדיקים! וההשלכה עליהם של כל הגינויים חמורה אף יותר.


ונמשיך - האם זה הוא האיסור היחיד אליו מוצמדת התווית ״תועבה״?
חיפוש פשוט ומהיר ימצא שלא. 16 פעמים מוזכר הביטוי המדוייק (לא כולל הטיות - אשר הכללה שלהם תגדיל עוד יותר את המספר) בתנ״ך, על נושאים ואיסורים שונים (ראו פירוט למטה).
בתורה מוזכר הביטוי שש פעמים:
1. במפגש יוסף ואחיו במצרים ״לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם״.
2. על משכב זכר, כאמור (פעמיים) - יחד עם איסורי העריות כולם.
3. על עבודת אלילים.
4. על מאכלים שאינם כשרים.
5. על חתונת זוג גרושים לאחר שהגרושה נישאה והתגרשה מאדם אחר.
ובנ״ך משתמשים הנביאים בביטוי החריף ״תועבה״ לתיאור חטאים קשים של עם ישראל, הן בחטאים כלפי ה׳ והן בחטאים בין אדם לחברו, ובעיקר על חטא עבודה זרה.



אם כן, למה בוחרים לקלל רק את החוטאים במשכב זכר בביטויי גנאי על סמך המילה "תועבה"?
הרי תועבה נאמר גם על אחרים: האם כל מי שאוכל אכל שאינו כשר הוא ״סוטה״? האם מי שמתחתן עם גרושתו שנישאה לאחר הוא ״חולה״?


האם אנחנו מתייחסים לחוטאים אלו באותה סלידה ודחייה כמו להומואים ולסביות?
לא.
למה?
וודאי יש סיבות שונות ומשונות לכך.
אני מניח שיחס האנושות להומואים במהלך ההיסטוריה - עד לשנים האחרונות - גרם לשיח כזה כלפיהם. הרי לא רק אצל היהודים, אלא בכלל העולם, המילה ״הומו״ הייתה קללה עד לפני שנים ספורות, והאנושות התייחסה אל הומואים כסוטים וחולים ללא קשר לדת ולאום - ולכן כנראה היחס של אנשים מסויימים נשאר כזה גם היום.



*
ובהקשר של משכב זכר, בואו נתעמק שניה בעניין התועבה.


משכב זכר אכן מזוהה במדרשי חז"ל, יותר מכל חטא אחר, עם המושג "תועבה". ולכן זהו ביטוי מרכזי בנידון.


הפירוש הסטנדרטי של "תועבה" הוא יחס של מיאוס, סלידה ותיעוב קיצוניים.


הגמרא במסכת נדרים שואלת: "מאי תועבה?" ובתשובתה היא דורשת את המילה כמורכבת משלוש מילים: "תועה אתה בה". פרשנות זו שונה לגמרי מהפירוש הקודם, ומכניסה את המושג לקטגוריות של הבנה. כביכול קובעת התורה: "יש לך טעות", "אתה תועה בדרכך". תעייה זו מתפרשת על ידי הראשונים כמעילה בערכי המשפחה.


כמו שכבר אמרנו, המושג "תועבה" מופיע בתורה פעמים רבות ובהקשרים שונים. בפרק בו נאמר ״תועבה״ על משכב זכר - המילה תועבה מופיעה פעם אחר פעם בהתייחס לאיסורי העריות כולם, לא רק ביחס ל"משכב זכר", כמו גם מילים אחרות המביאות סלידה ממעשים לא מקובלים, "זימה" למשל. בחומש דברים קורא הכתוב "תועבה" למספר רב של עבירות שונות זו מזו, כשהבולטת שבהן היא דווקא עבודת אלילים.
כלומר - אין ספק שהשימוש במונח "תועבה" בהקשר הזה מביעה אמירה חמורה, אך אין לאיסור "משכב זכר" בלעדיות מיוחדת על המונח, שמיוחס גם לעבירות אחרות וכנראה שהסיבות שהמונח מוצמד כ"כ חזק דווקא לזה קשורות גם למחשבות, נטיות ורגשות - ולא רק לפשט הכתוב.


חז"ל ראו את עיקר הפסול ביחסים הומוסקסואליים, בנזק שהם גורמים לעקרונות הקיום וההמשכיות, שהתורה רואה בהם חובה אישית ואחריות המוטלות על כל יחיד. יש בדברי חז"ל הדגשה לכך שחטא משכב זכר הוא שהביא פעם אחר פעם לקטיעת קיומם של חברות בהן הוא היה נפוץ. מה שמצביע על הקשר בין מהות החטא ובין העונש, תוצאתו. קיום משכב זכר באופן שיטתי משקף מעילה מצד האנשים בחברה באחריותם להמשך קיומה. זכות הקיום ויכולת ההמשכיות נשללים מחברה שחבריה עצמם מועלים בה ונמנעים מלמלא את חובתם זאת כראוי. הענישה הקשה, אפוא, אינה באה בהכרח בשל חומרת החטא החורגת באופן מהותי מחטאים אחרים, אלא מאופיו של חטא זה, ובהתאם לחוקיות של מידה כנגד מידה, שבה העונש הוא תוצאה הקשורה קשר מהותי בקלקול שבחטא.


צא ולמד - שאי אפשר לומר בוודאות שהשימוש במילה "תועבה" מדרג את האיסורים האלו כחמורים יותר מאחרים.



*
ועוד דבר אחרון.

"תועבה" הוא אכן ביטוי קשה. גם אם נאמר שהכתוב רוצה להדגיש את חומרת החטא, הרי שיש שימוש במילים אחרות קשות לא פחות לתיאור איסורים אחרים. כל שלא בטוח ש"תועבה" הוא הבוטה מכולם.
המונח "זימה" מתואר כלפי עבירות עריות, על אי אלו חטאים נאמר שהארץ "תקיא" אותנו, על חטאים רבים מובטחים לנו צרות וקללות אם נעבור אותם. ומן העבר השני - על ציוויים רבים נאמר "אני ה' אלוקיך" - כדי להדגיש את חשיבותם.


ועוד דבר - ישנם איסורים שחומרתם מוסכמת על כולם - ואין כלפיהם פירוט ואין שום כינוי כלל. דוגמאות? "לא תרצח", "לא תגנוב".


אז מי אמר ש"תועבה" הוא החזק מכל אלו?



*
אז לסיכום במשפט:
תועבה זה חמור. אבל אי אפשר להכתיר חטא שכונה "תועבה" כוודאי חמור יותר מאחרים.




*
פירוט 16 המקומות בהם מופיע הביטוי (המדויק) תועבה בתנ״ך
בראשית, מג, לב: "וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם."
ויקרא, יח, כב: "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא."
ויקרא, כ, יג: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם."
דברים, ז, כו: "וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא."
דברים, יד, ג: "לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה."
דברים, כד, ד: "לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה כִּי תוֹעֵבָה הִוא לִפְנֵי יְהוָה וְלֹא תַחֲטִיא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה."
ישעיהו, א, יג: "לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה."
ישעיהו, מא, כד: "הֵן אַתֶּם מֵאַיִן וּפָעָלְכֶם מֵאָפַע תּוֹעֵבָה יִבְחַר בָּכֶם."
ירמיהו, ו, טו: "הֹבִישׁוּ כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ גַּם בּוֹשׁ לֹא יֵבוֹשׁוּ גַּם הַכְלִים לֹא יָדָעוּ לָכֵן יִפְּלוּ בַנֹּפְלִים בְּעֵת פְּקַדְתִּים יִכָּשְׁלוּ אָמַר יְהוָה."
ירמיהו, ח, יב: "הֹבִשׁוּ כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ גַּם בּוֹשׁ לֹא יֵבֹשׁוּ וְהִכָּלֵם לֹא יָדָעוּ לָכֵן יִפְּלוּ בַנֹּפְלִים בְּעֵת פְּקֻדָּתָם יִכָּשְׁלוּ אָמַר יְהוָה."
יחזקאל, טז, נ: "וַתִּגְבְּהֶינָה וַתַּעֲשֶׂינָה תוֹעֵבָה לְפָנָי וָאָסִיר אֶתְהֶן כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי."
יחזקאל, יח, יב: "עָנִי וְאֶבְיוֹן הוֹנָה גְּזֵלוֹת גָּזָל חֲבֹל לֹא יָשִׁיב וְאֶל הַגִּלּוּלִים נָשָׂא עֵינָיו תּוֹעֵבָה עָשָׂה."
יחזקאל, כב, יא: "וְאִישׁ אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ עָשָׂה תּוֹעֵבָה וְאִישׁ אֶת כַּלָּתוֹ טִמֵּא בְזִמָּה וְאִישׁ אֶת אֲחֹתוֹ בַת אָבִיו עִנָּה בָךְ."
יחזקאל, לג, כו: "עֲמַדְתֶּם עַל חַרְבְּכֶם עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה וְאִישׁ אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ."
משלי, כא, כז: "זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה אַף כִּי בְזִמָּה יְבִיאֶנּוּ."
משלי, כח, ט: "מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה."
- הנתונים מ:

האם מותר לאנוס נשים גויות במלחמה?




מפעם לפעם שואלים בתמיהה את השאלה שבכותרת: האם מותר לאנוס נשים גויות במלחמה?

השאלה עולה עקב פרשת ״אשת יפת תואר״ בפרשת כי תצא:
״כי תצא למלחמה על איביך ונתנו יהוה אלהיך בידך ושבית שביו. וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה ולקחת לך לאשה. והבאתה אל תוך ביתך וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה. והסירה את שמלת שביה מעליה וישבה בביתך ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים ואחר כן תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה. והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה ומכר לא תמכרנה בכסף לא תתעמר בה תחת אשר עניתה״. (דברים, כא, י-יד)

נו אז? מותר או לא?

ודאי שלא!

אז מה זה הטקסט הנ״ל?

התורה היא תורת חיים, ודנה בכל המצבים, גם אלו שאינם רצויים.
התורה אוסרת על אונס - כל אונס.
אבל, חייל במלחמה - בעיקר בתקופות קדומות בהן מעמד האישה בעולם היה נמוך והעולם בכלל היה אלים יותר - עלול להגיע למצבים לא רצויים.
במקרה שאותו אדם מתדרדר למצבים נחותים כאלו - גם שם התורה נמצאת, ומדריכה אותו כיצד לנהוג, תוך כדי השתתת ״רוח החוק״ שלה גם במצב הרע הנתון, ונסיון למנוע ממנו את הפעולה הזו! הדינים הללו נועד לגרום לחייל לחזור מכוונתו לקחת את השבויה לאישה, על ידי סדרת פעולות שמצניעות את יופייה ומדגישות את אישיותה ואת צערה. אם לאחר כל התהליך עדיין רצונו לשאת אותה לאישה, הוא מחויב לעשות זאת על ידי כל הכללים הנדרשים.

בגדול, התורה די ״מבאסת״ את ההנאה מאותו אונס בזוי, וכך מנסה למנוע את הפעולה.

את יחסה (השלילי) של התורה לעניין ניתן ללמוד בבירור מסיום הדברים: ״לֹֽא־תִתְעַמֵּ֣ר בָּ֔הּ תַּ֖חַת אֲשֶׁ֥ר עִנִּיתָֽהּ:״ 

מכיוון שבימינו מעמד האישה לא נחות כבעבר (בעבר בעולם בכלל, לא רק אצלנו), והעולם ברמה מוסרית גבוהה בהרבה, וודאי שסיטואציה כזאת של אונס איננה רלוונטית, וגם הדברים שהתורה רשמה ל״מקרה ש...״ לא רלוונטים.

אגב, פרשה דומה לקריאה של דברי התורה והבנת ״רוח החוק״ מהכתובים, ניתן ללמוד גם מפרשת ״שתי נשים״ הבאה מייד לאחר פסוקים אלו, כתבתי על כך בעבר פה: http://overallsimplicity.blogspot.com/2014/09/blog-post.html

לסיכום:
אסור לאנוס. אף אחת.
אם התדרדרת למצב רע ונמוך - גם שם התורה תהיה ותנסה לעזור לך ולמנוע את המעשה הרע.


תלונות ישראל בדור גאולה - במדבר והיום




רוב ספר במדבר הוא למעשה session של פרשות שבכל אחת מהן יש איזה ריב או מחלוקת. אבקש במאמר זה לא להתמקד רק בסיפור אחד ובלקחים הספציפים ממנו, אלא לעשות zoom out על כלל המריבות הללו.

ואכן, כאשר בוחנים את מסע בנ״י במדבר, מוצאים כמעט בכל פרשה סיפור אחר של מרד והתאוננות: המתאוננים בפרשת בהעלותך, המרגלים בפרשת שלח, קרח ועדתו בפרשת קרח, מי המריבה בפרשת חקת, פרשת בלק, וכמעט שכחנו את התלונות מספר שמות: לפני קריעת ים סוף, מי המרה, התלונות על האכל שהביאו לשליו ולמן, חטא העגל. האמת, לא פלא שמתישהו החליט הקב"ה לעשות restart ולהחליף דור - כמה אפשר להתאפק…

כיצד ניתן להבין את אוסף התלונות הבלתי נגמר הזה? ויותר מכך - דור המדבר ראו בעיניהם כמה מגדולי הניסים שעשה הקב"ה - יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מלחמת עמלק; אנשים אלו היו במעמד הר סיני וחזו בו LIVE, זה הוא דור שזכה להיות תחת המנהיג והנביא מספר אחד משה רבינו;
איך אפשר לחטוא כ"כ הרבה, וכמה אפשר להתאונן בדור גאולה שכזה?

ועוד נבחין ונשאל: התלונות הראשונות, בספר שמות, זכו למענה - קריעת ים סוף, המים שהומתקו במרה, המן והשליו, ההצלה מן העמלקים. בניגוד אליהם, התלונות המאוחרות יותר בספר במדבר, הסתיימו בעונשים. מה ההבדל?



אלא שהעניין פה הוא שמדובר בתהליך. תהליך התבגרות של עם, שמתחיל כעם של עבדים וצועד לקראת גאולה. הציפייה ממי שהרגע השתחרר מעול עבדות של שנים היא אחרת מהציפייה מאדם חופשי. לכן, בתחילת הדרך הקב״ה נענה לתלונות ומספק לעם פתרונות לטענותיו. ככל שעובר הזמן, הציפייה היא שהעם יתבגר ויתקדם בתהליך השחרור והגאולה. כשזה לא קורה, נאלץ הקב״ה להגיב בצורה קשה יותר, וודאי לטענות שאינן סבירות.

לאחר חטא המרגלים, מובן שתהליך ההבשלה הזה לא יוכל להסתיים בזמן קצר של שנה-שנתיים, ועם ישראל זקוק לעוד דור של נדודים ע״מ להיות מוכן לכניסה לארץ ישראל.
כ-38 שנים של נדודים לא מפורטים בתורה כמו השנתיים הראשונות והחודשים האחרונים של המסע. יש להניח שאם היו בזמן הזה מקרים יוצאי דופן כמו אלו שהזכרנו - הם היו נזכרים בתורה, אך כנראה שאין כאלו. בשנים הללו העם למעשה נבנה ומתבגר.

ואכן, בפרשת חקת, בשנה הארבעים, לפני הכניסה לארץ, נקרא ש: "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד  יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים, וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי.  וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר, אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם. וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם".
נראה שבפעם הראשונה, שלושים ותשע שנים לאחר יציאת מצרים, העם מתבגר: באו כנענים למלחמה, העם אינו מתלונן ואינו חסר אונים, אלא מתפלל, מקבל על עצמו נדר, יוצא למלחמה, מנצח ומחזיר את השבויים.

מושלם? מסתבר שלא ב-100%, שכן לאחר מכן ״וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם, וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ. וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר, כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל.״
כלומר, למרות ההתקדמות המשמעותית, יש עדיין לאן להתקדם.
ואנחנו יודעים, שגם לאחר הכניסה לארץ, כיבושה, ההתיישבות בה ואפילו לאחר בניית בית המקדש - העם יחזור לא פעם למסורת הקיטורים, הטענות והחטאים.

וכעת, ננסה שניה לבדוק: האם אנחנו באמת לא מסוגלים להבין איך עם שזוכה לניסים גדולים ומנהיגים עצומים חוטא ומתלונן?
האם אנחנו (ולמעשה כל הדורות בתולדות עם ישראל, אך לא אעבור פה על כולם) שונים מאותו דור המדבר?

אמנם בימינו אנחנו לא רוצים לחזור למצרים, אבל בהחלט יש כאלו שיטענו ש״טוב לנו שוב ברלינה או ניו יורקה״,
אנחנו בסדר עם השליו והמן, אבל נקטר על המילקי והקוטג׳ (גם אם בצדק מסויים) ונשכח שרק לפני שתי דורות סבא וסבתא שלנו התחננו לפת לחם יבשה בשואה,
אנחנו נפחד מאיראן ולא תמיד נזכור להעריך את זה שהיום יש לנו צבא שמתמודד מול הבעיה,
נטען גם על המנהיגים, שהם חילונים מדי, מקצינים מדי; ״מדוע תתנשאו על קהל ה׳״?

עשיתי ניסוי - בהחלפת כמה מילים בודדות נאום המרגלים של דור המדבר הופך לנאום המרגלים של הבית השלישי: ״אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ ... האיראני יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ פרס; והלבנוני והסורי והמצרי יוֹשֵׁב בָּהָר, והפלסטינאי יוֹשֵׁב עַל-הַיָּם, וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן ... לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ".
(לנאום המרגלים המלא של בית שלישי: עיינו פה: http://overallsimplicity.blogspot.co.il/2016/06/blog-post.html )

ונכון, אין לנו את משה ואהרן. אבל האם אין לנו מנהיגים ורבנים שיתנבאו וידריכו אותנו? האם כל דור זוכה לענק כדוגמת הרב קוק שיבאר לו ש״ואחרי אגודים כל כך קדושים שקשרה תורה״ק שבכתב כולה, על שלושת חלקיה, התורה הנביאים והכתובים, את האומה לדורותיה עם בנין הארץ וקדושתה, עם צפיית הישועה ועריגת הנפש לראות בתקומת ישראל עליה, - היש מקום להסתפק על אימוצי הבנין אשר נתגלו בדורנו, אם הם מכלל חובת התורה?״ (מאמרי הראי״ה)
הלוואי עלינו עוד רבנים כדוגמת הרב גורן שיחבר ויאחד את הצבא והעם, ובכל מבצע יגיע עם השופר וידגיש לנו כמה הקב״ה מעורב בתהליך הגאולה: ״ואכן במלחמת ששת הימים, כאשר ראינו עין בעין את ניסי ה׳ ונפלאותיו, כאשר שחררנו את עיר האלוקים ומקום מקדשנו ושריד תפארתנו, החלה נבואתו של יחזקאל להתגשם, בהתקדש שם שמים ושם ישראל לעיני עמים רבים בעולם, ובהקבץ נדחי ישראל ... הייתה בזה משום אתחלתא של תהליך הגאולה, עד אשר נזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו״. (מצוות קידוש השם לעיני הגויים לאור ההלכה).



דור המדבר יצא מעבדות של מאות שנים וראה את ים סוף נקרע ואת עמלק מובס. אבל האם לדורנו יש סיבה להרגיש מקופח? האם לא קמה פה מדינה ולא היה קיבוץ גלויות מכל העולם אחרי 2000 שנות גלות? האם נצחונותינו במלחמות - מעטים מול רבים - מובנים מאליהם?

בקיצור, כנראה נישאר עם של  ׳קוטרים׳ לנצח. למה? מי יודע...
וגם בשנות האלפיים; הגאולה היא תהליך - שאנחנו בתוכו - ממש כמו דור המדבר וכמו הדור של עזרא ונחמיה.
רק צריך לנסות להישאר בפרופורציות הנכונות, ומדי פעם לעצור את הקיטורים ולהעריך ולהודות על הטוב שזכינו לו.