קנאותו של פנחס‎ - מתי קנאות תהיה רצויה, ומתי לא?

"וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם, לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן; וַיֹּאכַל הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל, לְבַעַל פְּעוֹר; וַיִּחַר-אַף יְהוָה, בְּיִשְׂרָאֵל. ...

וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי מֹשֶׁה, וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל; וְהֵמָּה בֹכִים, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

וַיַּרְא, פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר, בֶּן-אַהֲרֹן, הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדו. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה, מֵעַל, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ...

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ פִּֽינְחָ֨ס בֶּן־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן הֵשִׁ֤יב אֶת־חֲמָתִי֙ מֵעַ֣ל בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּקַנְא֥וֹ אֶת־קִנְאָתִ֖י בְּתוֹכָ֑ם וְלֹא־כִלִּ֥יתִי אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקִנְאָתִֽי׃

לָכֵ֖ן אֱמֹ֑ר הִנְנִ֨י נֹתֵ֥ן ל֛וֹ אֶת־בְּרִיתִ֖י שָׁלֽוֹם׃"

(במדבר כ"ה, פרשת פנחס)

תקציר העלילה: רבים מבני ישראל מתפתים לזנות עם בנות מואב וכתוצאה מכך לעבוד לאלוהיהם. ה' כועס על בנ"י ומחולל מגפה.

בשיא, זמרי בן סלוא לוקח את כזבי המדיינית לשכב איתה לעיני משה וכל העדה.

כולם בחוסר אונים, למעט פנחס שמבצע מעשה והורג את שניהם.

כתוצאה ממעשה זה של פנחס נפסקת המגפה.

הקנאות לה' שהפגין פנחס נחשבת לדרגה העליונה של האמונה. כמו כן, קנאותו של פנחס זוכה לאהדת הקב"ה, עד כדי קבלת "ברית שלום".

ונשאלת השאלה, האם כמסר מפרשה זו – חטא בעל פעור – יש להעצים פעולות של קנאים?

לדוגמא מהשנים האחרונות, יש כאלו שישאלו האם ישי שליסל – שרצח  נערה ופצע עוד מספר אנשים במצעד הגאווה בירושלים בשנת 2015 – ראוי גם לכבוד כזה כאחד שפעל (לכאורה) מתוך כאב על עבירה על דברי אלוקים?

(פוסט זה נכתב בעקבות שאלה בפייסבוק על השוואה זו).

ואם נרחיב את השאלה: מתי קנאות תהיה מבורכת או מקובלת, ומתי תהיה לא רצויה?

אלא,

שכדי שמעשה קנאות קיצוני ייחשב למקובל או מבורך – צריכים להתקיים תנאים רבים.

תנאים אלו הופכים מעשה קיצון מבורך לכמעט בלתי אפשרי למעשה.

לראייה, אפילו קנאותו של אליהו הנביא לא נחשבה למבורכת או מקובלת.

תנאים אלו מחדדים את ההבדל בין פורקן יצרים אלימים לרגשות קודש.

אתחיל לפרט תנאים אלו, ואקביל אותם לדוגמאות – משליסל ועד אליהו הנביא (להבדיל).

א.

ראשית, לא על כל עבירה הקנאות מותרת.

המשנה (סנהדרין, ט, ו) מפרטת: "הגונב את הקסוה (אחד מכלי שרת) והמקלל בקוסם (המברך את השם בשם עבודה זרה) והבועל ארמית, קנאין פוגעין בו".

משמע כל שאר העבירות – מחוץ לתחום הקנאות. כולל עבירות חמורות ביותר כגון עבודה זרה, שפיכות דמים, וגילוי עריות.

כבר צמצמנו את תחום המעשים עליהם מותר לקנא לקטן ביותר.

ב.

דרגתו של הקנאי באהבת ה' צריכה להיות גבוהה בצורה קיצונית. לא כל אחד שלפתע נחרד ממעשה כזה או אחר רשאי "לקחת את החוק לידיים".

רק מי שרמת האמונה שלו היא מעל ומעבר לשכל ולרגש – יכול להיות "מועמד" לקנאות מבורכת.

רק מי שנקי מכל רבב יכול להיות קנאי מבורך.

בקריטריון זה עומדים כמובן הן אליהו הנביא והן פנחס. לגבי שליסל – כנראה פחות. כך גם לגבי רובם ככולם של האנשים.

משמע, גם תחום האנשים הפוטנציאלים לקנאות הוא קטן ביותר.

ג.

קנאות צריכה להיות לטובת עם ישראל ולא כנגדו.

כשיש מגפה בעם ישראל ופנחס עוצר אותה – הוא לטובת בעד עם ישראל.

כשאליהו יוצא נגד ישראל – "קנא קנאתי לה' א-להי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל" – הוא פועל כנגדם. הוא לא מסנגר על ישראל – כמצופה ממנו – אלא מקטרג עליהם.

ניתן גם ללמוד ממשה רבינו, שגם בחטאים הגדולים ביותר של עם ישראל – הוא מגונן על העם בפני הקב"ה ולא מקנא כלפיהם.

ד.

כשבאים לשפוט מעשה קנאות יש חשיבות מכרעת גם לתוצאותיו: האם הועיל לעם ישראל או שמא לא?

מעשה קנאות ללא תוצאות (ובודאי כזה עם תוצאות הרסניות) – לא יכול להיחשב כראוי.

פנחס עצר מגפה שפשטה בעם. האם מעשהו של אותו שליסל הועיל במשהו למישהו? מובן שלא.

ה.

בהמשך לזה, יש הבדל גדול בין קנאות כלפי אדם פרטי לבין קנאות כנגד עם שלם או קבוצה. מושג של קנאה לא קיים כשהוא כנגד הכלל.

במקרה של שליסל, גם אם לא נאהב זאת, ה"כלל" אישרו את מצעד הגאווה, ולכן מעשה קנאות כנגד זה הוא מעשה כנגד הכלל.

ו.

הקנאי הפוטנציאלי צריך לשאול את עצמו האם הסטנדרטים של עבודת השם או של מעשה מסוים אותו הוא מקנא ניתנים לביצוע ע"י כלל העם, או שמא לא.

האם כל אחד מבני ישראל מסוגל להיות ברמתו של אליהו הנביא? מובן שלא. אליהו הנביא לא מבין זאת וברמת אמונתו האדירה מצפה מכולם להיות כמותו, דבר בלתי אפשרי.

ז.

קנאות מקובלת היא טבעית, לא מתוכננת.

פנחס ראה את המעשה, ומרגש האמונה פעל בטבעיות, בלי תכנון מוקדם.

אין להשוות מעשה כזה להחלטה מוקדמת להגיע למצעד זה או אחר או למקום מסויים ולתכנן את אקט הקנאות. אקט הקנאות הוא בלתי ניתן לתכנון.

אותו כנ"ל לגבי "קנאות" לכאורה שהתקבלה אחרי שאילת שאלות ובדיקות, שהרי אם אתה מברר לגבי מעשה מסויים – וודאי שהוא לא טבעי. (משפט זה נכתב לאור שון"תים שהופנו לגבי קנאות רצויה - ושוב שליסל הובא כדוגמא. ראו לדוגמא מקורות 3,6 למטה).

ח.

בהמשך לכך, קנאות למעשה חטא צריכה להיות תוך כדי מעשה העבירה.

זה הגיוני – שכן אחרת היא איננה טבעית!

פנחס הרג את זמרי בשיא האירוע – בזמן העבירה, לעומת שליסל שדקר סתם בזמן מסוים, כאשר הקורבן לא ביצע חטא.

ט.

מעשה קנאות מבורך צריך להתקבל ע"י הקב"ה.

פנחס, להבדיל מקנאים לאורך ההיסטוריה, קיבל את אישורו המפורש של הקב"ה.

סיכום:

כבר במהלך פירוט הנקודות הנ"ל השורה התחתונה נהייתה ברורה.

המרחק בין להיחשב בעל ברית שלום עם אלוקים ועד כדי להיקרא רוצח הוא קטן ביותר – אך גם גדול ביותר.

מעשה קנאות מבורך הוא נדיר עד בלתי אפשרי.

לכן פנחס הוא יחיד במינו בהיסטוריה היהודית, שכן קנאים אחרים לא התקבלו וודאי לא נחשבו מבורכים – כולל אליהו הנביא בכבודו ובעצמו.

לכן גם לא נמצא בספרי ההלכה "הלכות קנאות". קנאות זה לא משהו הלכתי עם הגדרות. אין לחכמים כוח לתקן להרוג מדין קנאות.

כמו שגם ראינו, המקנא לא יכול ללמוד את קנאותו – שכן אז היא לא תהיה טבעית – כלומר לא תהיה קנאות אמיתית (ראה סעיף ז').

וחשוב להבליט נקודה נוספת (הרחבה של נקודה ה' לעיל). "וַיַּרְא, פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר, בֶּן-אַהֲרֹן, הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה … בְּקַנְא֥וֹ אֶת־קִנְאָתִ֖י בְּתוֹכָ֑ם". הקנאי צריך לבוא מתוך העדה, להיות בתוך העדה, הקנאי צריך להיות מקובל על העדה. אתה לא יכול להיות קנאי לחברה שאתה לא חלק ממנה - לא בהרגשה שלך ולא בהרגשה של האנשים בחברה הזו. וזה, כמובן, הבדל גדול מאוד בין פנחס לשליסל - ובין מעשיהם.

השורה התחתונה היא שקנאות איננה נורמה, ולא רצויה כנורמה.

בוודאי שלהשוות מעשים כגון זה של שליסל במצעד הגאווה לקנאותו של פנחס – היא השוואה שאיננה במקום כלל וכלל.

ועוד דבר:

מעבר למה שראינו שהקנאות זוכה להגבלה וצמצום מצד חז״ל,

התורה היא תורת אמת ותורה נצחית, אולם האופן שבו היא באה לידי ביטוי יכול להשתנות לפי התקופה.

האם פנחס היה נוהג אותו דבר גם היום? אני בספק. האם קנאותו לה׳ הייתה זהה? בוודאי.

לפני 3000 שנה העולם היה אחר - יותר אלים ופחות מוסרי, ומעשיהם של האנשים - יהודים ושאינם יהודים - היו קצת אחרים.

דוגמא: לפני פחות ממאה שנים אנשים שנחשבו נאורים (דתיים וחילונים, יהודים וגויים) מנעו מנשים להצביע בבחירות. היום אנשים בעלי דעות כאלו וודאי לא היו נחשבים נאורים, אבל האם אותם אנשים נאורים מאז היו מחזיקים בדעות אלו היום? כנראה שלא.

מקורות:

1. שורש הקנאות של פנחס לעומת אליהו \ הרב ישראל רוזנברג http://ybm.org.il/Admin/uploaddata/LessonsFiles/Pdf/7236.pdf
2. ביאור:פנחס - קנאות יהודית מתוך אהבת ישראל https://he.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8:%D7%A4%D7%A0%D7%97%D7%A1_-_%D7%A7%D7%A0%D7%90%D7%95%D7%AA_%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%AA_%D7%9E%D7%AA%D7%95%D7%9A_%D7%90%D7%94%D7%91%D7%AA_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C
3. הרב מיכאל אברהם, שו"ת על פרשת פנחס https://mikyab.net/%D7%A9%D7%95%D7%AA/%D7%A7%D7%A0%D7%90%D7%95%D7%AA%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%A4%D7%A0%D7%97%D7%A1/
4. פרשת פנחס תשמ"ט-נ"ד: קנאות, שלום והנהגה \ הרב זלמן ברוך מלמד https://www.yeshiva.org.il/midrash/60#3a
5. אוניברסיטת בר-אילן, דף שבועי, פרשת פינחס, תשס"ה https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/pinchas/hal.html
6. קנאותו של פנחס – שו"ת לרב יובל שרלו http://shut.moreshet.co.il/shut2.asp?id=57087
7. על קנאות ופתיחות בפרשת פנחס \ הרב יובל שרלו, צהר http://www.tzohar.org.il/?p=10967
8. ישעיהו לייבוביץ על פנחס http://www.leibowitz.co.il/leibarticles.asp?id=90
9. הרצח שביצע ישי שליסל במצעד הגאווה: https://news.walla.co.il/item/2877538
10. הרוצח ממצעד הגאווה: "עשיתי מה שצריך היה לעשות" http://www.mako.co.il/news-israel/local-q1_2016/Article-9a2b927ce4c3251004.htm