שמיטת כספים - שינוי הלכה עקב שינוי במציאות כיצד?




"וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'"(1).

כידוע, מלבד האדמה, גם חובות של אדם לרעהו משתמטים בשנת השמיטה. זהו ציווי שקשה לקיימו, ואכן במהלך השנים נמנעו בני ישראל מלהלוות כספים בסמוך לשנת השמיטה - על אף מצוות שמיטת כספים ועל אף האזהרה המפורשת בתורה בהמשך לציווי: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא"(2).

כך היה גם בימיו של הלל. בשלהי ימי בית המקדש השני זיהה הלל הזקן מצוקה בעם ישראל, שכן רבו העניים שהתקשו להחזיר הלוואות ועקב כך נמנעו אנשים מלהלוות כסף לנזקקים - בגלל ביטול החובות בשמיטת כספים -  ותיקן את ה"פרוזבול"; מסמך שלמעשה מפקיע את שמיטת החובות.


האם תקנה זו של הלל ראויה? האם בגלל שינוי במציאות נוכחית ניתן לשנות - ואף לבטל - ציווי מפורש מן התורה? האם מציאות מסויימת יכולה להשפיע על תורת החיים הרלוונטית תמיד?

יש לציין שרבים במהלך השנים סייגו את תקנת הפרוזבול כרלוונטית רק כאשר מצוות שמיטה היא מדרבנן, אך כנגדם היו גם את אלו שלא קיבלו את הטענה שמצוות שמיטה בימינו מדרבנן או שפירשו את תקנת הפרוזבול כרלוונטית גם כאשר שמיטה מן התורה.


ובכן, נחזור ונשאל: מה מיוחד בפרוזבול שהתקבל? ונרחיב ונשאל האם אנחנו יכולים לגזור ממנו לשינויי מציאות אחרים בימינו ובכלל?

האם כל שינוי מציאות מצדיק שינוי הלכה?

האם, סתם לדוגמא, מציאות בה אנשים לא מצליחים להימנע משימוש בטלפון נייד בשבת תוכל להצדיק איזה "טריק" הלכתי שיאפשר זאת בדרך כלשהי?

או דוגמא "כבדה" ומשמעותית יותר: האם שינוי המציאות בעם ישראל במאה-מאתיים שנים האחרונות בהם רוב היהודים לא רואים עצמם מחוייבים לתרי"ג מצוות יכול להשפיע על פסיקת הלכה או התנהגות מסויימת, למשל בנוגע לקבלת מצוות בתהליך הגיור?


שני דברים לדעתי גורמים לכך שהפרוזבול, על אף היותו צורך של מציאות מסויימת, הוא "כשר" הלכתית ואינו סותר את ציווי התורה.


ראשית, הלל לא ביטל את מצוות התורה. הוא לא טען שבגלל המציאות הנוכחית מצוות התורה על שמיטת כספית מבוטלת או לא רלוונטית. להיפך- הוא הכיר בה ובחשיבותה, ומתוך המקום הזה התקין את הפרוזבול בהתאם לכללים ההלכתיים הנהוגים. אם לא היה נמצא פתרון בהתאם לכללים האלו - הלל היה מקיים את שמיטת הכספים על אף המציאות החדשה.


את העניין השני הבנתי מתוך עיון בספר החינוך. שימו לב כמה מצוות מונה בעל הספר חינוך:

  1. שלא לתבוע חוב שעברה עליו שביעית (תעה).
  2. מצוה לנגוש את הנכרי (תעו).
  3. שישמיט כל הלואותיו בשביעית (תעז).
  4. שלא יאמץ את לבבו על העני (תעח).
  5. שלא נמנע מלהלוות קודם שמיטה (תפ).

חמש מצוות! למה לא אמר שמצוות לשמוט כספם בשביעית, אלא פירט 5 מצוות מכל הכיוונים והצדדים?

אלה שמפה אפשר וצריך ללמוד נקודה חשובה.

ושימו לב למשנה בה מתוארת פסיקת הפרוזבול(3):

"פְּרוּזְבּוּל, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהִתְקִין הִלֵּל הַזָּקֵן כְּשֶׁרָאָה שֶׁנִּמְנְעוּ הָעָם מִלְּהַלְווֹת זֶה אֶת זֶה, וְעוֹבְרִין עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְּלִיַּעַל" וְגו', הִתְקִין הִלֵּל פְּרוּזְבּוּל".

לא רק שהלל הכיר בשמיטת הכספים, הוא הבין שלולא פתרון אנשים יעברו על מצווה מפורשת בתורה - שלא נמנע מלהלוות קודם שמיטה. בזכות שטר הפרוזבול המשיכו אנשים להלוות איש לרעהו ללא חשש לכספם, ובכך לא רק שנפתרה בעיה חברתית במציאות מסויימת, אלא גם נמנעה עבירה על מצוות אחרות.


אם נחזור לדוגמאות שמקודם:

גם אם מאוד קשה לנו במציאות הנוכחית להימנע משימוש בטלפון נייד בשבת, אנחנו לא יכולים לבטל את האיסור ע"י התעלמות ממצוות השבת וללא הוכחה שבמעשה זה אנחנו נמנעים מאיסור אחר.

ולגבי הגיור? אם אני מכיר בחשיבות קבלת עול מצוות בחלק מתהליך הגיור ולא רוצה לוותר עליו ואף רוצה שגרים יקבלו על על עצמם את עול המצוות, אך מצד שני אני מכיר במציאות המשתנה ומנסה למצוא דרכים בהם לא נוותר הן על מצוות התורה והן על הגר הבא להתגייר. האם לא זו הדרך להתמודד עם בעיה שכזו?


לסיכום, בשורה התחתונה: לא רק שהלל לא ביטל את מצוות השמיטה,

הוא גם מנע עבירה על מצוות "שלא נמנע מלהלוות קודם שמיטה".

הוא גם אפשר לעשירים לעזור לעניים בהלוואות סמוך לשמיטה וגם להמשיך לקיים את מצוות השמיטה.

כלומר, הוא לא ביטל את השמיטה, ההיפך הוא הנכון: הוא קיים אותה!


לעניות דעתי, זאת דוגמא פרטית מצויינת שממנה ניתן לצאת וללמוד למקרים אחרים של פסיקת הלכה אל מול מציאות משתנה- ללא ויתור על קיום התורה וללא ויתור על קיום חברתי.