תתן אמת ליעקב




פרשות הסיום של ספר בראשית מספרות את סיפורו של אבינו השלישי - יעקב.

המידה המזוהה עם יעקב היא מידת האמת: "תתן אמת ליעקב"(1). אבל בפועל, כשעוברים על סיפור חייו; מכירת הבכורה, גניבת הברכות, נישואיו ללאה ולרחל, הסיפורים עם לבן, חמור ושכם, יוסף ואחיו ועוד - נראה שלאורך כל הדרך מידת האמת דווקא פחות מתאימה - משני הכיוונים - ממנו ואליו.
אם כן, איזה אמת יש לתת ליעקב?
ואם אנחנו אמורים ללמוד מאבותינו, מה הלימוד שיש ללמוד ממעשיו של אב זה?

הרב שטיינזלץ מסביר, שבעצם יש שקרים שבלעדיהם העולם לא היה מתקיים. שקרים שהם למעשה מה שאנחנו קוראים שקרים חברתיים, ואפילו "דרך ארץ" - לא פחות. אנחנו לא אומרים אחד לשני כל מה שאנחנו חושבים או שיש בליבנו, ובטח לא בכל סיטואציה - מה שנקרא מוסכמות חברתיות. ככה גם דברים שמאוד היינו רוצים לעשות, אך לא נעשה אותם ואף לא נאמר אמת לגבי אותו רצון. ופעמים רבות - טוב שכך…
גם בהלכה, הליכה של אמת ללא להסתכל לצדדים מובילה לנזק לא פעוט. לכן הפרוזבול, מכירת חמץ וכדו' אינם רמאות אלא "תורת חיים".

אברהם אבינו היה האב המגלה, הסטארטאפיסט - הוא מצא שיש אלוהים, הלך לארץ המובטחת והקים את הכל.
יצחק אבינו חי ברוח העולם הבא, הרי הוא כבר כמעט הגיע לשם בעקידה, כמו שכתב הרב קוק: "מיוחד הוא יצחק אחרי העקידה, שחי בו רוחא דעלמא דאתי"(2).
יעקב אבינו חי את החיים האמיתיים. הוא מוסיף על גדולתם של יצחק ואברהם את הרובד המעשי. הוא עובד, מגדל ילדים, מתמודד עם צרות, שנאה וגלות. האמת שלו צריכה להיות אמת שאפשר לחיות איתה, לא סוג של אמת אידיאלית תיאורטית. הוא צריך להתמודד עם לבן שרק מחפש איך "לעקוץ" אותו, הוא צריך להתמודד עם עשו שרוצה להרוג אותו, עם שכם וחמור שאונסים את בתו.
ובתוך כל אלו הוא צריך לתמרן בין האמת והתום שלו לבין השרידות. 
כי אי אפשר לשרוד אצל לבן אם תהיה אמיתי בצורה עיוורת. לא תוכל להציל את עצמך ואת משפחתך מעשו וצבאו אלא אם כן תפעל לא רק בחכמה אלא גם בעורמה.

ואגב, לא סתם יעקב יוצא בסדר בעינינו מכל סיפורי בראשית, ומעשיו נראים לנו אמת וצדק גם כשהם לא ממש נעשים בדרך הרגילה. עוד מהגן, למרות שקצת מוזר לנו שזה נעשה במרמה, היה לנו ברור שיעקב היה אמור לזכות בברכה מלכתחילה וטוב שאכן - בדרך לא דרך - הוא היה זה שיצחק ברך אותו. ברור לנו שהוא הטוב בסיפורים עם עשו, עם לבן, עם שכם וחמור. ולמה ככה? מכיוון שגם איש אמת צריך להיות חפץ חיים, וכדי לשרוד את החיים האלו - צריך לפעמים לנהוג כמו שנוהגים במגרש המשחקים של החיים.

ומי מאיתנו לא נתקל בזה? אם תהיה ישר מדי מול מעסיק נצלן ורמאי - אתה תפסיד. אם תהיה ישר וכנה ותחשוף את הקלפים שלך מול יריב במו"מ עסקי או אחר - אתה תפסיד. עורכי דין ישמרו כמה קלפים צמוד לחזה ולא ינהגו באמת "מטופשת" ויחשפו את עצמם ואת לקוחותיהם לעיני כל כבר בדיון הראשון בבית המשפט.
זהו מאבק תמידי בין להיות טוב לבין להיות פראייר.

ולמה יעקב אבינו צריך להיות דמות שמתעסקת בכל אלו? לא עדיף לנו דמות הירואית נקיה מכל חטא?
אלא שסיפורי האבות, כמו שאר סיפורי התנ"ך, הם סיפורים עם השלכות מעשיות לחיינו אנו - ולא סיפורים על גיבורי על מעולם אחר. כי אם היו כאלו - אז מה יש לנו, אנשים פשוטים, ללמוד מהם? איזה סיכוי יש לנו לחקות אותם? אלא, שיש ערך ללימוד ממעשי אבותינו דווקא כי הם היו בני אנוש, שמנהלים חיי שגרה כמו כל אחד. וכמו שהם הגיעו להיות גדולים כמו שהיו - אז גם לנו יש מה ללמוד כדי להיות טובים יותר.


הערות
(1) מיכה, ז, כ.
(2) אורות הקודש ג, עמ' קלה.

סיום מסכת ברכות, או: על לימוד גמרא




אל לימוד הגמרא חזרתי 21 שנים לאחר לימוד גמרא בתיכון. כמו רבים, סחבתי סוג של "טראומה" מלימוד הגמרא בבתי ספר. במבט לאחור אני מזהה 2 סיבות למה תלמידים לא אוהבים גמרא ונרתעים ממנה שנים רבות לאחר סים לימודיהם:
הסוגיות המשעשעות של מקרי קצה, שלא הוסבר מספיק טוב ההקשר שלהם.
מעולם לא קיבלנו הסבר למה חשוב כ"כ ללמוד גמרא - ובטח בהיקפים שזה נלמד.

אז איך ומדוע החלטתי לנסות שוב?
ובכן, כשלמדתי את "אורות התורה" של הרב קוק זצ"ל, אחרי י"ג פרקי הספר מלאי האורות על לימוד התורה, בנספח "לחיזוק דברי התורה", הסביר הרב על חשיבות לימוד הגמרא: "אל יקטן ערך של שיעור גפ"ת (גמרא, פירוש הקונטרס[=רש"י], תוספות) מסודר בכל יום ויום, הלוא זאת היא עבודת הקודש, שגדולי ישראל בכל הדורות נתנו את נפשם עליה, למוד הגמרא וברור ההלכה, ונטית המשא-ומתן של הפלפול וההערה הישרה המחדדת המשמחת את הלב וממשכת את הנפש לחיבת התורה" וממשיך ולבסוף חותם "ואם יהיו הצעירים בני קיבול, בטח תרגילם במהלך של רעיון אצילי והרגשת קדש עדינה, ואהבת המדע הרוחני באור תורה ודעת קודש".
אני מאמין שלומדים ע"מ לקיים וליישם, על אחת כמה וכמה אחרי הסבר זה שמשתלב גם עם הנלמד לפני ואחרי:
הגמרא היא הבסיס לכל הספרים שנכתבו אחריה. איך שלא מנתחים את זה, זאת המסקנה. אז מתישהו כדאי להגיע גם לבסיס.
שיטת הפלפול שבגמרא איננה "חפירה" בעלמא, אלא כלי ללימוד וליבון סוגיות עד הקצה - גם אם לפעמים הוא קצה קצת ביזארי - וזאת ע"מ להבין את כל המקרים ובעיקר להניח תשתית לכל מצב עתידי שהוא - גם אם האמוראים לפני מאות ואלפי שנים לא ידעו להגדיר אותו.

זאת מטרת הלימוד האמיתית לדעתי - את שיטת הלימוד, ההיקש והפסיקה של הגמרא להביא לימינו - למצבים של ימינו, סיטואציות של ימינו, למקרים שאף אמורא לא דמיין - ולהבין מהם מה עלינו לעשות. כמו שעשו חכמי ישראל לאורך ההיסטוריה. שיטת לימוד כזו, ובעיקר תוצרי לימוד כזה "מחדדת ומשמחת את הלב וממשכת את הנפש לחיבת התורה".

וכך למדתי. והנה הגעתי לסיום מסכת ברכות, מי היה מאמין.

ואיך מסתיימת המסכת? אחרי חידוד קריאת שמע - הלכותיה ורעיונותיה, התפילה - הלכותיה ורעיונותיה, ברכות נהנין, זימון, ועוד, הפרק התשיעי והאחרון עוסק בברכות כלליות, במצבים שונים ובלימודים ורעיונות שונים על הברכות. והקטע החותם את המסכת הוא מפורסם וחשוב (סד ע"א), ומתקשר למה שהתחלתי איתו:
"אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר (ישעיהו נד, יג) וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך אל תקרי בניך אלא בוניך (תהלים קיט, קסה)"
"אל תקרי בניך אלא בוניך" - אנו צריכים לבנות את התורה, ולא רק להיות בנים - ולחקות את הורינו. לבנות, לרומם, לחדש, לתרגם לשפה הנוכחית.
וממשיך בתוצאות בנייה זו:
"שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול (תהלים קכב, ז) יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך (תהלים קכב, ח) למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך (תהלים קכב, ט) למען בית ה' אלהינו אבקשה טוב לך (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום."

ואי אפשר להזכיר לימוד גמרא בלי להלל את הרב הגאון והגדול הרב שטיינזלץ, שבפירושו הבהיר מנגיש את הגמרא לבני הדור הזה, רש"י מודרני.





ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח‎




אומרת הגמרא בסנהדרין, צד, א:
"ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג אמרה מדת הדין לפני הקב"ה רבש"ע ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשיתו משיח חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו(1) ולא אמר שירה לפניך תעשהו משיח".

איזו אמירה. חזקיהו היה ראוי להיות משיח, הכל כבר היה מוכן, אבל רק בגלל פרט שנראה, לכאורה, שולי - העסק בוטל.

במדרש שיר השירים רבה (פרשה ד) מובא הצד של חזקיהו:
"אמר רבי אבא בר כהנא: אמר חזקיהו תורה שאני עוסק בה מכפרת על השירה.
אמר רבי לוי: אמר חזקיהו מה אנו צריכין לומר נסיו וגבורותיו של הקב"ה, כבר מודעת זאת מסוף העולם ועד סופו, לא כבר עמד גלגל החמה באמצע הרקיע וראו נסיו וגבורותיו של הקדוש ברוך הוא עד סוף העולם?!"

אם הכל היה כ"כ מתאים – למה דווקא עניין השירה הפיל את זה?
ועוד אומר חזקיהו, אני מתעסק בתורה וניסיו של הקב"ה ידועים, כל זה אמור להיות טוב לפחות כמו השירה!

ולפני שנענה נמשיך לקרוא בגמרא הנ"ל ש"מיד פתחה הארץ ואמרה לפניו רבש"ע אני אומרת לפניך שירה תחת צדיק זה ועשהו משיח", אולם הצעה זו לא התקבלה.

אבל זה בדיוק העניין. יש עניין לאדם להגיד שירה – משמע תודה – על הניסים שקורים לו.
כי השירה-תודה הזו עניינה הוא לחבר את מה שקרה – את המציאות – לטוב האלוקי, להבין שמה שקרה לנו ולעתים אף נראה טבעי הוא בעצם קשור להקב"ה – גילוי הרוחני בחומרי.
לכן לימוד התורה לא מחליף את אמירה התודה. ולכן גם השמים והארץ לא יכולים "לעשות את העבודה" עבור חזקיהו.
גם אם ניסיו של הקב"ה המסופרים בתנ"ך ידועים – אם לא נבין שהטוב הלא מובן מאליו שקורה לנו הוא גם נס אלוקי – אז סיפורי הניסים בתנ"ך יישארו כסיפור בדיוני ולא כמציאות.
והכל מעיד על כשל באמונה.
ולכן גם "לעתיד לבא כל הקרבנות בטלים, וקרבן תודה אינה בטלה"(2).
כי גם במצב שלא יהיו חטאים שיצריכו קורבנות, יהיה עדיין צורך בתודה.
ואי אפשר שלא להקביל לדורות שלנו, בהם חווינו ניסי ניסים בתקומת המדינה, במלחמות ישראל, בקיבוץ גלויות, ולא להגיע למצב שנפספס משהו בגלל אי אמירה התודה – שראויה להיאמר גם ללא כל פרס שיינתן אמור אמירתה.

הערות
1. רש"י במקום: כל הנסים הללו - שניצל מסנחריב ונתרפא מחליו.
2. ילקוט שמעוני, ויקרא פרק כב, תרמג.



מקורות
1. לפרשת אמור – חשיבותם של קורבן התודה וההודאה בחיינו \ הרב גור גלון
2. חזקיה שלא אמר שירה – תעשהו משיח?! \ הרב אביהוד שורץ
3. שירת הגאולה \ ישיבת מעלות

רבי יהודה היה נותן בהם סימנים




אלו עשר מכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים, ואלו הן:
דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד, ארבה, חשך, מכת בכורות.
רבי יהודה היה נותן בהם סימנים: דצ"ך עד"ש באח"ב.(1)

רבות נכתב על הסימנים של רבי יהודה ומשמעותם (הפירושים העיקריים יובאו בסוף המאמר).
אולם, אם נחזור לפשט, אולי באמת הסימנים נועדו רק כדי לזכור את המכות?


אם נעיין במשנה, מסכת מנחות יא ד, נמצא את אותו רבי יהודה נותן סימנים:
"כל המנחות יש בהן מעשה כלי בפנים, ואין בהן מעשה כלי בחוץ. כיצד, שתי הלחם ארכן שבעה ורחבן ארבעה וקרנותיהן ארבע אצבעות. לחם הפנים, ארכן עשרה ורחבן חמשה וקרנותיו שבע אצבעות.
רבי יהודה אומר, שלא תטעה, זד"ד יה"ז."
רבי עובדיה מברטנורא במקום מסביר את הסימנים ואומר ש"ודרכו של ר' יהודה לתת סימנים, כמו דצ"ך עד"ש באח"ב".

יש לזכור שהמשנה עלתה על הכתב רק בימי יהודה הנשיא, ועד אז נלמדה ונשמרה בע"פ, ואז יובן למה בכלל היה צורך בסימנים כאלו – שאכן היו בשימוש.
אולם, גם לאחר שהמשנה הועלתה על הכתב המשיכו חכמים להיעזר בסימנים כדי לזכור הלכות שונות, כמה מהם ידועים ביותר:
  • זמ"ן נק"ט - ששה סדרי משנה: זרעים, מועד, נשים, נזיקין, קדשים, טהרות.
  • יקנה"ז - סדר ברכות ההבדלה הנוהג בליל חג שחל במוצאי שבת: יין קידוש נר הבדלה זמן.
  • יע"ל קג"ם - שש המחלוקות היחידות בתלמוד הבבלי שבהן נפסקה הלכה כאביי לעומת רבא: יאוש שלא מדעת, עד זומם, לחי העומד מאליו, קידושין שלא נמסרו לביאה, גילוי דעת בגט, מומר אוכל נבלות להכעיס.

פעם הסביר לי חבר את ההבדל בין 'סיבה' ל'טעם': סיבה היא משהו מוחלט: הצתתי אש אז נדלק אור. טעם הוא כמו באוכל – לכל אחד יש את הטעם שלו ולפי זה הוא מבאר את משמעותו של דבר מסוים.

נראה שהפרשנויות השונות שניתנו במהלך הדורות לסימנים אלו הם בגדר טעמים,
בעוד הסיבה היא פשוטה: כדי לזכור את המכות וסדרן.

נספח: פירושים ידועים לסדר המכות:
  • במזמור עח בתהלים מופיעות המכות בסדר שונה, אז יש צורך בסידור הנכון.
  • קיומה של ההתראה לפני המכות: בכל שלישייה שניים בהתראה והשלישית בלי התראה: דם וצפרדע עם התראה וכינים ללא התראה – דצ"כ, ערוב וברד עם התראה ושחין ללא התראה – עד"ש, ברד וארבה עם התראה וחושך ללא התראה – באח"ב.
  • האם ההכאה הייתה עם המטה או ללא המטה: דצ"ך – על ידי אהרון עם המטה, עד"ש – היו על ידי משה ללא המטה, באח"ב – על ידי משה ועם המטה.
  • המכה האחרונה בכל שלישייה פוגעת באדם לעומת שתי הראשונות שפוגעות ברכוש.
  • המהר"ל אומר שהעולם מתחלק לשלושה חלקים: תחתון, עליון וממוצע והמכות מחולקות כנגדן.
  • פירושים שמבחינים בין רעיונות ומסרים שונים בכל שלישיה.

והכי נחמד ששמעתי זה שאם נותנים מכות בלי שנשארים סימנים זה לא באמת מכות… :) *

הערות
1. מתוך ההגדה של פסח.
* בהומור כמובן :)

עונש מוות ביהדות‎




העונש המוזכר בתנ"ך על עבירות רבות הוא עונש מוות: סקילה, חניקה ועוד.

האמנם במדינה אשר חוקי התורה הם חוקיה יתחילו להוציא אנשים להורג?
האם התורה איננה תורה מוסרית?

נבדוק זאת במאמר זה.


אז מה התנאים למתן גזר דין מוות ביהדות?
  1. כמובן, דבר ראשון: זה העונש הנזכר בתורה.
  2. שני עדים כשרים שהיתרו בעבריין שהוא עובר על עבירה שדינה מוות.
  3. שני עדים כשרים שראו את המעשה.
  4. מתן פסק הדין ע"י מושב סנהדרין בהרכב של עשרים ושלושה דיינים סמוכים.
  5. שיטת דיון המנסה "ללמד זכות" על הנאשם ולא לתקוף אותו.
  6. בית המקדש קיים.
  7. לפני ביצוע גזר הדין לא נמצא מישהו שיכול ללמד זכות על העבריין.
עתה נפרוט את התנאים האלו, ונבדוק מתי הם מתקיימים.
לגבי ציון העונש בתורה אין מה להרחיב.
עדים במשפט זה ברור, גם במשפט אזרחי נדרשים עדים. אלא, שבנוסף להיות העדים, התורה מדגישה שני דברים: ראשית שהעדים היתרו בעבריין, הדגישו בפניו את העבירה, את חומרתה ואת עונשה - וכמובן שהוא שמע והבין אותם ולמרות זאת הביע כוונה לבצע את העבירה. לאחר מכן נדרשת עדות ראיה של המעשה עצמו עליו מואשם אותו אדם: לא מספיק שראו אותו בדרך לביצוע המעשה (גם אם רמת הוודאות למעשה היא מלאה), לא מספיק אם שמעו אותו מביע כוונה לבצע את המעשה – הדגש הוא ראיה בעת ביצוע המעשה ממש. כמו כן הכוונה לראיה ברורה של המעשה. העדים עוברים חקירה צולבת על דקדוקי המעשה עד הפרטים הקטנים.
כל זה רלוונטי רק כשבית המקדש קיים וכשהמשפט נערך מול 23 דיינים מוסמכים של הסנהדרין.
ואחרי כל זה, ולאחר דיון הוגן, אם לפני ביצוע גזר הדין היה נמצא מישהו שיכול ללמד זכות על העבריין – היו חוזרים לדיון חוזר בעניין.

ובכן: מה הסיכוי לביצוע עונש מוות עפ"י התורה? אני מניח שהשאלה רטורית.(1)
למעשה, התורה עושה הכל כדי למנוע מאיתנו את האפשרות להרוג אדם כעונש על עבירה.

ואכן, סנהדרין שהוצאו על ידה יותר מדי אנשים להורג נקראה "חובלנית". כמה זה "יותר מדי"? מחלוקת:
"סנהדרין ההורגת אחד בשבוע (שבוע = שבע שנים) נקראת חובלנית. רבי אלעזר בן עזריה אומר: אחד לשבעים שנה"(2).
ובכל מקרה, המסר נראה ברור. התורה לא בעד גזר דין מוות. "חביב אדם שנברא בצלם"(3) – התורה מדגישה את צלם האלוקים שבאדם.
אם כן, למה להשתמש באיומים האלו? שרפה, סקילה, חנק והרג – נשמע מאיים ונוראי.
ובכן, איומים זה לא נעים אבל לפעמים נדרש.
העבירות עליהן ניתן להגיע למצב של גזר דין מוות הן החמורות ביותר, שהתורה רוצה להדגיש כמה היא סולדת מהן. דבר זה בטח חשוב ונדרש כ"כ כדי לנהל חברה צודקת. דבר זה מקבל משמעות כפולה כאשר בדרך לעבירה העבריין הותרע ע"י שני עדים, שגם הדגישו בפניו את חומרת המעשה וזאת במטרה לעצור אותו - ולמרות זאת הוא בחר לבצע את העבירה.
כלומר, יש פה יותר מביצוע עבירה. מדובר בביצוע עבירה במזיד ובהתרסה. זאת לא רק עבריינות, זה מעשה שיוצא כנגד כל המוסכמות. זה מעשה שיכול לערער חברה שלמה. כנגד מעשה כזה חברה בריאה צריכה לצאת באופן חד וברור. ואם לא בשביל אותו עבריין, בעיקר בשביל החברה. בשביל שמקרה כזה לא יחזור, לא ייהפך לשגרה.
ומה לגבי "עין תחת עין"?
"לא סלקא דעתך דתניא יכול סימא את עינו מסמא את עינו קטע את ידו מקטע את ידו שיבר את רגלו משבר את רגלו ת"ל 'מכה אדם ומכה בהמה' מה מכה בהמה לתשלומין אף מכה אדם לתשלומין"(4).
הגמרא מסבירה שכשם שעל הכאת בהמה העונש הוא תשלום על הנזק – כך גם כאן. "עין תחת עין" – כמסר – עונש במידה שוות ערך לפשע – ולא כביצוע כפשוטו.
ושוב נשאל: מה מטרת הניסוח ה"אלים" הזה?
אביא פה את דברי ה"חזון איש": "עניין עין תחת עין הכוונה ללמד את העונש לטעת בלב העם רגש לעוול. זאת נכון לומר בסגנון נמרץ, וכאשר יאמר השם יתברך שראוי לכתוב בתורה על המשחית "עין תחת עין" הפועל הרבה על הרגש האנושי באמצעות רגשי קודש ורגשי האמונה".
התורה רוצה להדגיש לנו כמה חמורים מעשים מסויימים. התורה רוצה ע"י האיום לחנך אותנו, לא להוציא לנו עיניים או לסקול אותנו.
לכן, אגב, יש גם דירוג בסוגי המוות: סקילה, שריפה, הרג, חנק,(5) כך אפשר ללמוד על חומרת המעשים האלו.
ולבסוף, המטרה היא מיגור חטאים ומעשים לא ראויים – ולא מיגור חוטאים-אנשים, וגם לא ענישתם. כפי שמוסבר בגמרא(6):
"יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ" (תהלים קד לה) – חטאים ולא חוטאים. ואז, כאשר לא יהיו חטאים – מן הסתם גם לא יהיו חוטאים, ואז גם "וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם".

*
הערות
1. יש לציין שההלכה נותנת סמכות לבית הדין בכל זמן להעניש לפי צורך השעה אף בעונש מיתה – אך רק בתנאים מגבילים ונדירים.
2. תלמוד בבלי, מכות ז:א.
3. משנה, אבות ג יד.
4. תלמוד בבלי, בבא קמא פג:ב.
5. לשיטה אחרת שריפה חמורה פחות מסקילה.
6. תלמוד בבלי, ברכות י:א. 


מקורות מידע
1. ארבע מיתות בית דין \ ויקיפדיה https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A8%D7%91%D7%A2_%D7%9E%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%AA_%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%93%D7%99%D7%9F
2. שאל את הרב - עונש מוות ביהדות??? https://www.kipa.co.il/%D7%A9%D7%90%D7%9C-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%A8%D7%91/%D7%A2%D7%95%D7%A0%D7%A9-%D7%9E%D7%95%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA/
3. סקילות וחנק? מה יקרה אם תהיה מדינת הלכה \ ידידיה שפירא https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/11/ART2/676/257.html
4. עונש מוות בימינו \ הרב ד"ר איתמר ורהפטיג https://www.toraland.org.il/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%9B%D7%9C%D7%9B%D7%9C%D7%94-%D7%95%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98/%D7%90%D7%A7%D7%98%D7%95%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%94-%D7%91%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98/%D7%A2%D7%95%D7%A0%D7%A9-%D7%9E%D7%95%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%99%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%95/
5. עונש - מטרות הענישה במשפט העברי ובחוקי מדינת ישראל \ אנציקלופדיה יהודית דעת http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=202
6. משפט מוות עפ"י התורה בעבר ובהוה \ הרב יחיאל מיכל טיקוצינסקי http://www.zomet.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/tm-1-054tiko.pdf