פרשות הסיום של ספר בראשית מספרות את סיפורו של אבינו השלישי - יעקב.
המידה המזוהה עם יעקב היא מידת האמת: "תתן אמת ליעקב"(1). אבל בפועל, כשעוברים על סיפור חייו; מכירת הבכורה, גניבת הברכות, נישואיו ללאה ולרחל, הסיפורים עם לבן, חמור ושכם, יוסף ואחיו ועוד - נראה שלאורך כל הדרך מידת האמת דווקא פחות מתאימה - משני הכיוונים - ממנו ואליו.
אם כן, איזה אמת יש לתת ליעקב?
ואם אנחנו אמורים ללמוד מאבותינו, מה הלימוד שיש ללמוד ממעשיו של אב זה?
הרב שטיינזלץ מסביר, שבעצם יש שקרים שבלעדיהם העולם לא היה מתקיים. שקרים שהם למעשה מה שאנחנו קוראים שקרים חברתיים, ואפילו "דרך ארץ" - לא פחות. אנחנו לא אומרים אחד לשני כל מה שאנחנו חושבים או שיש בליבנו, ובטח לא בכל סיטואציה - מה שנקרא מוסכמות חברתיות. ככה גם דברים שמאוד היינו רוצים לעשות, אך לא נעשה אותם ואף לא נאמר אמת לגבי אותו רצון. ופעמים רבות - טוב שכך…
גם בהלכה, הליכה של אמת ללא להסתכל לצדדים מובילה לנזק לא פעוט. לכן הפרוזבול, מכירת חמץ וכדו' אינם רמאות אלא "תורת חיים".
אברהם אבינו היה האב המגלה, הסטארטאפיסט - הוא מצא שיש אלוהים, הלך לארץ המובטחת והקים את הכל.
יצחק אבינו חי ברוח העולם הבא, הרי הוא כבר כמעט הגיע לשם בעקידה, כמו שכתב הרב קוק: "מיוחד הוא יצחק אחרי העקידה, שחי בו רוחא דעלמא דאתי"(2).
יעקב אבינו חי את החיים האמיתיים. הוא מוסיף על גדולתם של יצחק ואברהם את הרובד המעשי. הוא עובד, מגדל ילדים, מתמודד עם צרות, שנאה וגלות. האמת שלו צריכה להיות אמת שאפשר לחיות איתה, לא סוג של אמת אידיאלית תיאורטית. הוא צריך להתמודד עם לבן שרק מחפש איך "לעקוץ" אותו, הוא צריך להתמודד עם עשו שרוצה להרוג אותו, עם שכם וחמור שאונסים את בתו.
ובתוך כל אלו הוא צריך לתמרן בין האמת והתום שלו לבין השרידות.
כי אי אפשר לשרוד אצל לבן אם תהיה אמיתי בצורה עיוורת. לא תוכל להציל את עצמך ואת משפחתך מעשו וצבאו אלא אם כן תפעל לא רק בחכמה אלא גם בעורמה.
ואגב, לא סתם יעקב יוצא בסדר בעינינו מכל סיפורי בראשית, ומעשיו נראים לנו אמת וצדק גם כשהם לא ממש נעשים בדרך הרגילה. עוד מהגן, למרות שקצת מוזר לנו שזה נעשה במרמה, היה לנו ברור שיעקב היה אמור לזכות בברכה מלכתחילה וטוב שאכן - בדרך לא דרך - הוא היה זה שיצחק ברך אותו. ברור לנו שהוא הטוב בסיפורים עם עשו, עם לבן, עם שכם וחמור. ולמה ככה? מכיוון שגם איש אמת צריך להיות חפץ חיים, וכדי לשרוד את החיים האלו - צריך לפעמים לנהוג כמו שנוהגים במגרש המשחקים של החיים.
ומי מאיתנו לא נתקל בזה? אם תהיה ישר מדי מול מעסיק נצלן ורמאי - אתה תפסיד. אם תהיה ישר וכנה ותחשוף את הקלפים שלך מול יריב במו"מ עסקי או אחר - אתה תפסיד. עורכי דין ישמרו כמה קלפים צמוד לחזה ולא ינהגו באמת "מטופשת" ויחשפו את עצמם ואת לקוחותיהם לעיני כל כבר בדיון הראשון בבית המשפט.
זהו מאבק תמידי בין להיות טוב לבין להיות פראייר.
ולמה יעקב אבינו צריך להיות דמות שמתעסקת בכל אלו? לא עדיף לנו דמות הירואית נקיה מכל חטא?
אלא שסיפורי האבות, כמו שאר סיפורי התנ"ך, הם סיפורים עם השלכות מעשיות לחיינו אנו - ולא סיפורים על גיבורי על מעולם אחר. כי אם היו כאלו - אז מה יש לנו, אנשים פשוטים, ללמוד מהם? איזה סיכוי יש לנו לחקות אותם? אלא, שיש ערך ללימוד ממעשי אבותינו דווקא כי הם היו בני אנוש, שמנהלים חיי שגרה כמו כל אחד. וכמו שהם הגיעו להיות גדולים כמו שהיו - אז גם לנו יש מה ללמוד כדי להיות טובים יותר.
הערות
(1) מיכה, ז, כ.
(2) אורות הקודש ג, עמ' קלה.