מה לנו ולקורבנות? לספר ויקרא




(נכתב כדבר תורה לפרשת ויקרא-זכור תשפ"ב)

ספר ויקרא - הוא "תורת כהנים" - העוסק בעיקר בהלכות הקורבנות והמקדש, גורם לנו קצת אי נחת. מה לנו במאה ה-21 ולקורבנות וטקסים "פגאניים" שונים ומשונים?
והשאלות בעניין ידועות ונוקבות: 
  • האם בשביל לעבוד את אלוקים אנחנו צריכים לשחוט בעל חיים? 
  • האם ע"י שחיטת חיה אנחנו מממשים את הרוחניות שלנו? 
  • האם הקב"ה צריך את הקורבן שלנו כדי לספק איזשהו צורך?
  • האם בגלל שהבאתי לה' קורבן הוא ישנה את החלטתו לגבי מעשים שעשיתי או יחליט לתת לי איזו טובה שאני רוצה?
וגם בלי השאלות ה"פוסט מודרניות" האלו:
  • מה לנו ולכל פירוט החוקים והדקדוקים של עבודת הקורבנות, שחוזרת על עצמה בפרשות הראשונות בספר ויקרא? גם ככה איננו מתחברים לזה אז למה לא לכתוב "מדריך למשתמש" מיוחד לכהנים שיעבדו במקדש - ולשאר העם לכתוב משהו קצר ו"להמשיך הלאה" מבלי 'להתיש' אותנו בפרטי הפרטים?
  • ועוד יותר בזמן שאין לנו בית מקדש - וכל העסק הזה לא נוגע לנו (לכאורה).
[ במאמר מוסגר נגיד שמסתבר שישנם פרשנים שבחרו לדלג או לקצר בפירוש ספר ויקרא ולדלג ישר לספר במדבר, בדיוק מהטעמים האלו. ]

ונשאל עוד משהו:

  • אם כבר החלטתי שבשביל עבודת ה' שלי אני רוצה לשחוט בעל חיים - תנו לי להקריב את הקורבן שלי בצורה שתעשה לי טוב - בלי לקבוע לי מה להגיד ואיך לעשות בפירוט הלכות וכללים מתיש ודקדקני - ובכך אוכל למצות את ההתקרבות לה' בדרכי שלי בצורה שתעשה לי הכי טוב.


אפשר לשים לב ששאלות רבות מאלו נשאלות גם על התפילות - שבצורה כזו או אחרת מחליפות את הקורבנות בזמן שבית המקדש איננו קיים:

  • גם התפילות לעתים מעיקות עלינו, לא תמיד "מתאים לנו" להתפלל.

  • וגם לגבי התפילות ניתן לשאול: האם הקב"ה צריך את התפילות שלנו? האם הקב"ה צריך שנודה לו ונשבח אותו?

  • האם הקב"ה שהוא "בוחן לב וכליות" צריך את הטקסט שאנו קוראים מתוך הסידור כדי לדעת מה אנו מבקשים?

  • והאם ע"י כך ה' יוותר לי על חטא או יעשה לי טובה שאני רוצה?

  • וגם פה נשאל - אם אני מחליט להתפלל - תנו לי להגיד מה שאני רוצה, למה לי לחזור על אותו טקסט - שלא אני כתבתי או ביקשתי?


הרבה שאלות, ננסה לעשות קצת סדר.



לפני שנתחיל אפשר רגע לתת מבט על הצורה בה אנו חוגגים היום אירועים שונים - יום העצמאות למשל, ולגלות שגם כיום בעלי חיים רבים מסיימים את החגיגות האלו כשיפודים... לא בטוח שבסוכות בבית המקדש יוקרבו יותר בעלי חיים מאשר על המנגלים הפרוסים לאורכה ורוחבה של הארץ ביום העצמאות… אז אולי בכל זאת יש בנו עוד משהו מעבודת הקורבנות.


עכשיו נחזור לכתובים.


ונשים לב לפתיחת ספר ויקרא: "וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן וכו'". אמנם תורת כהנים, אך בפתיחת ספר ויקרא הקב"ה לא מבקש לפנות לכהנים העובדים במקדש אלא אל כלל העם, אל ה"לקוחות" של בית המקדש. נשים לב שהקב"ה לא מדבר כמו בד"כ (וידבר ה' אל משה) אלא קורא - "ויקרא אל משה" - יש פה קריאה של הקב"ה - למשה ובהמשך לכל אחד מעם ישראל.


וזו נקודה חשובה, שתעזור לנו להתחיל להבין את עניין הקורבנות. 


הקב"ה בוודאי לא צריך את העגל או הכבשה שאנו מקריבים. הקב"ה מצווה על הקורבנות לא כדי לתת לנו איזה עונש או כדי לקבוע "תג מחיר" עבור איזה חטא שעשינו, ואנו לא מביאים עז או יונה כדי לתת לאלוקים תשורה על משהו טוב שעשה לנו או כ"שוחד" כדי שימלא איזו בקשה שלנו.

הקב"ה קורא אל בני ישראל ומספר להם על הקורבנות כי הקורבנות הן הדרך של האדם להתקרב ו"לדבר" עם אלוקיו.


מספר דברים שיעזרו להדגיש את הנקודה:

  1. הראשון בהיסטוריה שהקריב קורבן לה' הוא קין. קורבנו - כידוע - לא התקבל. ולכאורה למה? הוא רצה לתת את קורבנו לה' - אז למה הוא סורב? אלא שלא הקורבן עצמו הוא החשוב, לא האיכות של הבשר - אלא הכוונה, ורבות דובר למה קורבנו של קין נדחה. כמוהו גם קורבנות אחרים בהמלך ההיסטוריה.

  2. הקורבנות בבית המקדש -  בניגוד לטקסים דומים בדתות אחרות - לא צריכים להתבשל לפני העלתם לה'. זאת כי אין צורך להשביח את טעמם לפני שמגישים אותם להקב"ה - שהרי אין הוא צריך אותם כדי לשבוע ולהנות מבשר משובח.

  3. בספר ויקרא אין רק פירוט לכהנים על כללי העבודה בבית המקדש, אלא גם פירוט - כפול לכאורה על כל הקורבנות - ודגשים לאדם המקריב. כלומר - לא הפעולה הטכנית שאותה עושה הכהן היא החשובה אלא גם התהליך שעובר מביא הקורבן.


אז נוכל לסכם - לא הקורבן הוא החשוב, אלא הקשר שנוצר בין האדם להקב"ה ע"י הקורבן.


וכך גם התפילה. הקב"ה לא צריך שנגיד לו 3 פעמים ביום כמה הוא "האֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא" וכדו'. הקב"ה יכול לדעת את רצונינו גם בלי שנבקש. אלא שגם התפילה - כמו הקורבן - היא הזמנה להתקרבות - מעין דיבור - בין האדם לאלוקיו. זה הערוץ שיש לנו לקב"ה.


ועדיין נשארנו אם השאלה למה החוקים? למה הנוסח הקבוע? תנו לי ליצור את הקשר שלי עם אלוקי!

גם פה הסיבה דומה בקורבן ובתפילה.

כי כמו שאמרנו - הרעיון הוא שע"י התפילה או הקורבן האדם ימצא את הדרך להידבק לה', והדפוסים המוגדרים וסדרי העבודה הקבועים - יש בהם כדי לעזור לנו להבין את הכוונה ודרכם להגיע למטרה ול"תוצאות" מהקורבנות ו\או התפילות.

ואיך זה קורה?

זה לא קורה כי אני צריך משהו אז אני מביא לה' משהו לאכול או מתפלל ומתחנף אליו כמה הוא גדול, ואז כשה' שבע ומבסוט מהמחמאות שלי הוא מחליט למלא את מבוקשי.


פעולת (דגש על פעולה) התפילה והקורבן קורית באמצעות הנוסח הקבוע העוזר לאדם להבין כיצד לתעל את הקרבה הזו למימוש - בין אם הוא מתחנן על נפשו בעת צרה ובין אם הוא מבקש להודות לה' על דבר מסוים - ודרך זה להגיע אל רצונו מהקב"ה.

כי אם הייתי אומר מה שאני חושב לנכון - תוך הראיה הצרה שלי - לא בטוח שהייתי מגיע למשמעות עבודת ה'. כללי הקורבנות והנוסח שקבעו חז"ל לתפילות נקבעו ככה שיעוררו אותנו ע"י ההתעמקות במילים וכללי הטקס להבין את הכוונה ולהגיע למטרה. וגם, ע"י נוסח שנכון לכל הציבור אני יכול לקבל פרופורציות לגבי ה"עניין" שלי יחסית לכלל וזה מכוון אותי בפעולת הקורבן או התפילה.


*


ואם כבר דברים ש"לא יושבים לנו טוב" - באה השבת גם פרשת זכור והציווי על השמדה טוטאלית של עמלק. אז נכון, עמלק עשה מעשה שלא ייעשה - אבל למה האכזריות של להרוג את כולם - מהמלך ועד אחרון הכבשים בעדר עמלקי? זה בסדר להגיב ולהילחם, אבל למה לרצוח האכזריות כזו? ואיך הציווי האכזרי הזה מסתדר עם "לא תרצח" ועם דינים כגון הכרזת שלום לפני מלחמה או עם הרכות שבמצוות כגון שילוח ציפור מהקן לפני איסוף ילדיה?

ושאלה כללית יותר: מדוע התורה בכלל מתעסקת בענייני מלחמות ומפרטת חוקים למלחמה? האם לא עדיף לתורה שתישאר בתחומי הקודש?


אז התורה מתעסקת במלחמות כי היא מתעסקת בחיי העולם - תורת חיים - ולא רק בקדושות וטהרות. 

הרב הנזיר הסביר זאת היטב. הרב הנזיר כותב שבוודאי שהמלחמה היא פשע ובוודאי שיש לקרוא לשלום לפני מלחמה. אבל - מה לעשות - מלחמות קורות. ואז צריך חוקים, ולגבי חוקים ומצוות אלו של מלחמה - "לא דיברה התורה אלא כנגד יצר הרע". 

האדם בשגרה - בוודאי שלא תרצח. אבל במלחמה - פה יש עוד שיקולים לאומיים וכלליים ואז הצדק לפעמים דורש גם שימוש בכח, חבלה וכל מה שסביב למלחמות.

ומסביר יפה הרב אליעזר מלמד בפניני הלכה "חודש אדר": "יהודי הוא רחמן ובעל חסד מטבעו, ואף מצוות רבות בתורה מחנכות אותו לכך. מטבעו היה נוטה לסלוח לעמלק, אך התורה צוותה אותנו לזכור את מעשיו של עמלק ולמחותו. ומתוך כך נזכור שיש רוע בעולם, ושצריך להילחם בו מלחמת חרמה ללא פשרות."

מעשהו של עמלק מנוגד לכל חוקי המוסר הפשוטים ואינו מאפשר לו מקום בעולמו של הקב"ה, ולכן הציווי על מחייתו, ציווי שמתכתב עם המצוות מוסריות שאנו רגילים לראות בתורה.



*

וכאן מגיע בד"כ בדברי תורה החלק של "יהי רצון", אז אספר שרוב מה שאמרתי פה מבוסס על דברים שלמדתי מספר של הרב טאו מהר המור בעניין התפילה ומספר של יהונתן גרוסמן איש הגוש ומכללת הרצוג בעניין הקורבנות, מטובלים בפנינים של הרב אליעזר מלמד.

אז ה"יהי רצון" שלי פה הוא שבתקופה המטורפת הזו שאנשים - וגם רבנים - עסוקים בלהוציא ספרים של אחרים מהספריות שלהם - יהי רצון שנכניס ונלמד עוד ועוד ספרים וע"י החיבור של הדעות והרעיונות נלמד עוד ועוד ונגדיל תורה.

המשפחה המושלמת או שלא בתורה - והמסר מכך




פרשת תולדות(1) מספרת את סיפורו של יצחק ומשפחתו, הכוללת לא מעט אירועים לא נעימים: עקרות, הריון קשה, אחים מסוכסכים, קומבינות בתוך המשפחה ומריבות עד כדי בריחה של אח אחד מאחיו.

לפני כמה ימים מישהו באחת הרשתות החברתיות רצה לעקוץ את ח"כ סמוטריץ' שצייץ משהו על המשפחה היהודית, וכתב שלאורך התנ"ך אנחנו נתקלים בדוגמאות נפלאות של משפחה: אברהם שמגרש את הילד שלו יחד עם אמו - ואת השני בכלל הולך לעקוד, מלחמות יעקב ועשיו תחת יצחק שלא רואה דבר (תרתי משמע), סכסוכי אחים חריגים במשפחתו של יעקב, משה רבינו ששנים רבות חי בנפרד מאשתו וילדיו, דויד ששלח את אוריה החיתי למות במלחמה כדי "לגנוב" את אשתו - ואיכשהו דווקא ממנה יוצא יורש העצר שלו, ועוד ועוד. הצייצן ההוא טען שלמעשה המשפחה היחידה הנורמלית בתנ"ך - שהתנהגה כמשפחה בטוב וברע - היא משפחתו של המן הרשע…

אז אני לא הולך להגן על סמוטריץ' (וגם לא לתקוף), אבל יש פה שאלה על המשפחה היהודית שכולנו נוהגים להתגאות בה: האם בכל התנ"ך, האם מכל אבותינו - לא ניתן למצוא משפחה 'נורמלית' אחת? האם אין לנו משפחה מקראית אחת שתהווה עבורנו מודל מושלם של משפחה? האם בכל ספר בראשית - שהוא "מעשה אבות סימן לבנים" - אין הדרכה על המשפחה הראויה? ומה זה בעצם אומר על התורה שלנו?

אלא, שבדיוק זאת הנקודה. מעשה אבות יכול להיות סימן לבנים רק אם הוא דומה לסיפור של הבנים. 
פיות ונסיכים מושלמים ויפי תואר יש באגדות. הארי פוטר ושר הטבעות מרשימים מאוד, אבל הם לא אמיתיים. בחיים האמיתיים יש מהמורות, קשיים, מריבות ובעיות. 
אם ספר בראשית היה סיפור על אבינו המושלם שמצא את אשתו יפת התואר והיו נולדים להם ילדים מקסימים שמקבלים 100 בכל המבחנים ומוציאים ארבעה תארים אקדמאים, מתחתנים עם נשים ובעלים מוצלחים - זה יכול היה להיות סיפור מקסים - אבל לא הדרכה אמיתית לחיים אמיתיים.

כי הרי בכל משפחה יש איזשהו אתגר - הילד שלא מצליח בלימודים, ילד שחוזר בשאלה - או להבדיל נהיה חרד"ל מדי או "לייט" מדי - ובקיצור לא בדיוק כמו המודל ה"מושלם" של הוריו, אחים שנקלעים לאיזושהי מריבה, צרה משפחתית מסוג כלשהו ועוד ועוד.
אם המודל שלנו היה משפחה מושלמת - לא היה לנו סיכוי לשאוף להיות כמו אבותינו ואמותינו. 
אבל אם אנחנו רואים שגם להם - לגדולים - מאברהם אבינו ועד דוד המלך - היו את הקשיים שלהם, את הנפילות שלהם ואת החטאים שלהם - ולמרות זאת הם הגיעו למה שהגיעו - עד כדי שהקב"ה בחר לספר עליהם בספרו ולתת אותם כדוגמא וכמודל - אז גם לנו - שנופלים פעם, פעמיים או מאה פעמים - יש סיכוי.
אנחנו יכולים להיות רגועים שגם אם היה "תאקל" במשפחה - המשפחה שלנו לא אבודה. עם כל הצרות, בהלוויה של אברהם אבינו ליוו אותו שני ילדיו - לא רק יצחק היורש הצדיק - אלא גם אותו ישמעאל שגורש בבושת פנים. יעקב ועשיו סיימו בחיבוק. למרות כל מלחמות האחים והמעשים החמורים שנעשו במשפחתו של יעקב אבינו - היא המשפחה שממנה צמח עם ישראל.

ודווקא זה לקח גדול, שכולנו יכולים וצריכים ללמוד. פעמים רבות אנחנו מתייגים ויורדים על מודל משפחה שלא כמו המודל ה"מושלם". על אנשים שלא הולכים בדרך ה"מושלמת". האלו לא דתיים, האחרים רפורמים, אלו מבזים את כבוד המשפחה ואלו מחריבים את היהדות. פעמים רבות אנחנו בטוחים שיש רק דרך אחת מושלמת (שבד"כ היא אותה דרך שאנחנו מאמינים בה…) וכל השאר טועים וחוטאים.
אז זהו שלא.
התורה שלנו היא תורת חיים דווקא כי היא לא מתעסקת רק במושלם. וזה נכון לא רק לנושא של משפחה אלא בכל דבר. התורה יודעת להיות נוכחת ולהדריך גם במצב של עבד ואדון, גם במצב של שבויות במלחמה, ועוד. היא רלוונטית לא רק לבני טובים שסבא שלהם היה רב ולא רק לטובי בנינו שלומדים במוסדות והישיבות המכובדות, אלא גם לזרע ישראל שסבא שלו היה יהודי שלא עמד בקשיים של הגלות ברוסיה.
התורה יודעת לתת תקווה לכל אחד ופתרון לכל בעיה.

הסוף של הסיפור לא צריך להיות שזורקים את הבן האחר אלא שיחד איתו בונים את ההמשך, מבינים ונותנים את הפתרון של תורת החיים.




קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם




 "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם"(1).

הציווי "להיות קדושים" מתחיל את פרשת קדושים וחוזר בה מספר פעמים.

האינסטיקט הבסיסי שלנו לגבי קדושה הוא של תהליכי היטהרות, תפילות, מקווה, בית מקדש וכדו'. 

אבל - לאורך שאר הפרשה רוב הנושאים אינם נושאים כאלו. חלק גדול מהפרשה מדבר בכלל על מצוות של בין אדם לחברו.

הרב שטיינזלץ הסביר שהקדושה היא לא רק במעשים הנשגבים - אלא גם במעשים הקטנים. לא רק באירועים מרוממים ועצומים אלא גם בדברים הקטנים שעושים ביום-יום. להכניס את הקב"ה לחיים שלנו זה לא רק בבית המדרש או בהר הבית, אלא גם בעבודה, בבית ובצלחת האוכל שלי. לנהוג בקדושה ראוי לא רק ברגע גדול בתפילת יום כיפור אלא גם כשקצת לחוץ לי בחשבון בנק ויש לי צ'אנס לעגל איזו פינה על חשבון מישהו. זה לא רק להוסיף קדושה בבית כנסת אלא גם בעבודה, בצבא וכו'.

*

שתים מהמצוות בפרשה הן איסור נקימה ונטירה. אפשר לשאול, למה בעצם לא נאמר דבר על האדם הראשון - זה שסירב ראשון להשאיל חפץ לחברו? הרי הוא "התחיל" - לולא הקמצנות שלו לא היינו מגיעים בכלל לנקימה ונטירה!

אלא, שהתורה לא מפרטת לנו או נותנת מצוות על התנהגויות מוסריות - כאלו שיש ללמוד מרוח התורה - כמו למשל מההוראה "קדושים תהיו". 

לדוגמא, אין מצווה להיות ענווים, אבל מעצם העובדה שהתורה מהללת במספר רב של פעמים את משה "העניו מכל אדם" אנו יכולים ללמוד שהתורה מחבבת את התכונה הזו. וגם פה - התורה לא אומרת לנו במפורש לא להיות קמצנים (כמו האיש הראשון) אבל אפשר להבין מרוח התורה שאין לנהוג כך. 

לא תקם ולא תטר אלו ציוויים מפורשים - שכן הם מעבר לאמירה של "לא תתקמצן". כל עוד הראשון לא השאיל חפץ, מדובר במקרה נקודתי של קמצנות. ברגע שאנחנו נגיב - בין בנקימה ובין בנטירה - מתחיל פה כבר "אירוע מתגלגל", שיכול להוביל לשנאה ממש, סכסוך מתמשך ושאר צרות. אם נתגבר על העלבון שספגנו, אולי נוסיף קדושה ונשפיע בכך על הקמצן לשנות את דרכיו, ובזה נסיים את הסיפור לא רק נקודתית. 

*

והנה סיפור יפה(2): בשנת 1935, קבוצת פועלים מהפועל המזרחי חתמו הסכם עם ההסתדרות הכללית שמתווה את היחסים ביניהם, ובו ביקשו חברי הפועהמ"ז להכניס סעיפים לתיקון כמה עניינים הלכתיים בהתנהגות ההסתדרות באותם הימים. הם פנו לרב קוק שאישר את ההסכם וקבע שיש סיכוי שהסכם כזה יביא להשפעת היהדות בין כלל הפועלים - דבר שבמבט לאחור אכן קרה. 

הרב קוק הסביר שכללות ישראל היא מרכבה לקדושה, והעריך את זכותם של הפועלים (החילונים והדתיים) במסירות הנפש על ארץ ישראל. ואולי בזכות ההסכם הזה עם הפועלים הדתיים - ישובו גם החילונים בהרהורי תשובה. הרב ציין מקום נוסף בו מוזכר הציווי להיות קדושים, בפרשת שמיני(3) לאחר הלכות מאכלות אסורים - "כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" - והסביר שמכך שהרמב"ם הכניס את הלכות מאכלות אסורים לספר קדושה אנו למדים שמאכל כשר מביא לידי קדושה.


וכמו שכבר ראינו: מעשה כשר וטוב - גם הוא נכלל ב"קְדֹשִׁים תִּהְיוּ".


הערות
(1) ויקרא, יט, ב.
(2) מתוך הספר "קורא לדגל" (על הראי"ה קוק ודגל ירושלים), הרב אברהם וסרמן, עמ' 272-273.
(3) ויקרא, יא, מד

שמיטת כספים - שינוי הלכה עקב שינוי במציאות כיצד?




"וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'"(1).

כידוע, מלבד האדמה, גם חובות של אדם לרעהו משתמטים בשנת השמיטה. זהו ציווי שקשה לקיימו, ואכן במהלך השנים נמנעו בני ישראל מלהלוות כספים בסמוך לשנת השמיטה - על אף מצוות שמיטת כספים ועל אף האזהרה המפורשת בתורה בהמשך לציווי: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא"(2).

כך היה גם בימיו של הלל. בשלהי ימי בית המקדש השני זיהה הלל הזקן מצוקה בעם ישראל, שכן רבו העניים שהתקשו להחזיר הלוואות ועקב כך נמנעו אנשים מלהלוות כסף לנזקקים - בגלל ביטול החובות בשמיטת כספים -  ותיקן את ה"פרוזבול"; מסמך שלמעשה מפקיע את שמיטת החובות.


האם תקנה זו של הלל ראויה? האם בגלל שינוי במציאות נוכחית ניתן לשנות - ואף לבטל - ציווי מפורש מן התורה? האם מציאות מסויימת יכולה להשפיע על תורת החיים הרלוונטית תמיד?

יש לציין שרבים במהלך השנים סייגו את תקנת הפרוזבול כרלוונטית רק כאשר מצוות שמיטה היא מדרבנן, אך כנגדם היו גם את אלו שלא קיבלו את הטענה שמצוות שמיטה בימינו מדרבנן או שפירשו את תקנת הפרוזבול כרלוונטית גם כאשר שמיטה מן התורה.


ובכן, נחזור ונשאל: מה מיוחד בפרוזבול שהתקבל? ונרחיב ונשאל האם אנחנו יכולים לגזור ממנו לשינויי מציאות אחרים בימינו ובכלל?

האם כל שינוי מציאות מצדיק שינוי הלכה?

האם, סתם לדוגמא, מציאות בה אנשים לא מצליחים להימנע משימוש בטלפון נייד בשבת תוכל להצדיק איזה "טריק" הלכתי שיאפשר זאת בדרך כלשהי?

או דוגמא "כבדה" ומשמעותית יותר: האם שינוי המציאות בעם ישראל במאה-מאתיים שנים האחרונות בהם רוב היהודים לא רואים עצמם מחוייבים לתרי"ג מצוות יכול להשפיע על פסיקת הלכה או התנהגות מסויימת, למשל בנוגע לקבלת מצוות בתהליך הגיור?


שני דברים לדעתי גורמים לכך שהפרוזבול, על אף היותו צורך של מציאות מסויימת, הוא "כשר" הלכתית ואינו סותר את ציווי התורה.


ראשית, הלל לא ביטל את מצוות התורה. הוא לא טען שבגלל המציאות הנוכחית מצוות התורה על שמיטת כספית מבוטלת או לא רלוונטית. להיפך- הוא הכיר בה ובחשיבותה, ומתוך המקום הזה התקין את הפרוזבול בהתאם לכללים ההלכתיים הנהוגים. אם לא היה נמצא פתרון בהתאם לכללים האלו - הלל היה מקיים את שמיטת הכספים על אף המציאות החדשה.


את העניין השני הבנתי מתוך עיון בספר החינוך. שימו לב כמה מצוות מונה בעל הספר חינוך:

  1. שלא לתבוע חוב שעברה עליו שביעית (תעה).
  2. מצוה לנגוש את הנכרי (תעו).
  3. שישמיט כל הלואותיו בשביעית (תעז).
  4. שלא יאמץ את לבבו על העני (תעח).
  5. שלא נמנע מלהלוות קודם שמיטה (תפ).

חמש מצוות! למה לא אמר שמצוות לשמוט כספם בשביעית, אלא פירט 5 מצוות מכל הכיוונים והצדדים?

אלה שמפה אפשר וצריך ללמוד נקודה חשובה.

ושימו לב למשנה בה מתוארת פסיקת הפרוזבול(3):

"פְּרוּזְבּוּל, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהִתְקִין הִלֵּל הַזָּקֵן כְּשֶׁרָאָה שֶׁנִּמְנְעוּ הָעָם מִלְּהַלְווֹת זֶה אֶת זֶה, וְעוֹבְרִין עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְּלִיַּעַל" וְגו', הִתְקִין הִלֵּל פְּרוּזְבּוּל".

לא רק שהלל הכיר בשמיטת הכספים, הוא הבין שלולא פתרון אנשים יעברו על מצווה מפורשת בתורה - שלא נמנע מלהלוות קודם שמיטה. בזכות שטר הפרוזבול המשיכו אנשים להלוות איש לרעהו ללא חשש לכספם, ובכך לא רק שנפתרה בעיה חברתית במציאות מסויימת, אלא גם נמנעה עבירה על מצוות אחרות.


אם נחזור לדוגמאות שמקודם:

גם אם מאוד קשה לנו במציאות הנוכחית להימנע משימוש בטלפון נייד בשבת, אנחנו לא יכולים לבטל את האיסור ע"י התעלמות ממצוות השבת וללא הוכחה שבמעשה זה אנחנו נמנעים מאיסור אחר.

ולגבי הגיור? אם אני מכיר בחשיבות קבלת עול מצוות בחלק מתהליך הגיור ולא רוצה לוותר עליו ואף רוצה שגרים יקבלו על על עצמם את עול המצוות, אך מצד שני אני מכיר במציאות המשתנה ומנסה למצוא דרכים בהם לא נוותר הן על מצוות התורה והן על הגר הבא להתגייר. האם לא זו הדרך להתמודד עם בעיה שכזו?


לסיכום, בשורה התחתונה: לא רק שהלל לא ביטל את מצוות השמיטה,

הוא גם מנע עבירה על מצוות "שלא נמנע מלהלוות קודם שמיטה".

הוא גם אפשר לעשירים לעזור לעניים בהלוואות סמוך לשמיטה וגם להמשיך לקיים את מצוות השמיטה.

כלומר, הוא לא ביטל את השמיטה, ההיפך הוא הנכון: הוא קיים אותה!


לעניות דעתי, זאת דוגמא פרטית מצויינת שממנה ניתן לצאת וללמוד למקרים אחרים של פסיקת הלכה אל מול מציאות משתנה- ללא ויתור על קיום התורה וללא ויתור על קיום חברתי.



קורבן תודה וברכת הגומל




ברכת הגומל היא המקבילה לקרבן תודה שהיה נהוג בזמן בית המקדש, עליו נכתב בפרשת ״צו״.

רש״י במקום(1) מסביר ש"אם על תודה יקריבנו" מדבר על דבר הודאה על נס שנעשה לו כגון יורדי הים והולכי מדבריות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא, שהם צריכין להודות שכתוב בהן בתהלים(2) ״יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם״ ויזבחו זבחי תודה".

הרב קוק מסביר(3) ש״ההודאה הבאה אחרי שטעם האדם טעם המרירות של סילוק הסדר הטבעי האלהי הישר, ויחוש איך שאין ראוי לאדם לבקש יותר מחקו״ - כלומר מודים על יציאה מסכנה שאיננה בדרך השגרה, והתודה כפולה - לא רק על המקרה עצמו אלא גם ״תהיה טובתם כפולה כי עתה ידעו איך לשמח בגורלם, עתה יכיר כי הוא יתברך גמלו מעודו כל טוב״.

לעתים אנחנו לא יודעים להעריך את הרגיל, השגרה, ואז כשיש לנו אירוע חריג (גם קורונה תופס ;) ), אנחנו מגלים כמה ה״מובן מאליו״ הרגיל איננו מובן מאליו. כמו הפסוק אותו הזכיר רש״י: "יודו לד' חסדו" על הטוב הפרטי "ונפלאותיו לבני אדם" על התמידיות בערך הראוי להכיר את פלאי האל הטוב.


הערות
(1) ויקרא ז יב
(2) תהלים ק"ז
(3) עין איה ברכות ט טז



קריעת ים סוף "בשידור ישיר"




בחנוכה בשנה שעברה, במקום שעבדתי, ביקשו מבחור חרדי להגיד משהו בהרמת הכוסית לכבוד החג. הוא דיבר על הניסים והנפלאות שנעשו לאבותינו בחנוכה וחתם במשפט "ויהי רצון שנזכה שיחזרו הניסים גם בתקופתינו". מפאת כבודו התאפקתי לא לענות לו, למרות שלדעתי להגיד שבימינו אנחנו לא זוכים לניסים היא כפירה ממש. מאות טילים שנופלים פה גורמים לאפס הרוגים, אויבים רבים שמקיפים אותנו ומתים להשמיד אותנו ואנחנו יכולים להם, נצחונות מזהירים בכל מלחמות ישראל, הקמת מדינה באזור עוין וההצלחות הרבות שלה - ועוד הישגים לא נתפסים ולא טבעיים - והבחור לא מוצא ניסים…

כשאני קורא את התנ"ך אני בדיוק חושב על הדבר הזה. איך זה היה באמת? אנחנו קוראים על ניסים, ומתואר שהקב"ה עשה אותם. אין לי ספק שהקב"ה עשה את אותם הניסים, אבל זה מעניין איך כל זה היה נראה בעיניים של אלו שהיו שם.
קריעת ים סוף אותה קרואים בפרשת בשלח היא דוגמא קלאסית. מה ראו ומה הרגישו בני ישראל כשעברו בים? איך הם ניתחו את הסיטואציה בזמן ולאחר האירוע? מה היו "כותרות העיתונים" בבוקר למחרת?

אז מה היה שם בים סוף? 
בואו נחזור בזמן, לבני ישראל, שרק יצאו ממצרים וכעת הם מול ים סוף, לא מבינים מה הנתיב. לפתע, מאחוריהם, צבא מצרים דוהר לעברם. תחושת פאניקה אדירה. הכל מתבלבל: בשביל מה הקב"ה הוציא אותנו ממצרים? בשביל מה כל המכות שכתשו את ארץ מצרים - בשביל למות בים סוף? או שבכלל הכל הייתה אשליה אחת גדלה והנה נגמר והם חוזרים למציאות - לעבדות במצרים.
ואז פתאום … 
פתאום מתחילה רוח מדברית חמה ויבשה מהמזרח, רוח חזקה ולא שגרתית. סערה שכזאת. המים מתחילים לזוז בצורה מוזרה, גלים מוזרים. לפתע מתגלה במה שהיה נראה הים איזשהו נתיב. אין הרבה מה לעשות, אז נכנסים... אחרי בני ישראל נכנסים גם המצרים, אבל הרוחות לא לטובתם. יש שיגידו עניין של מזל. כשאנחנו מבינים שהמצרים טבעו, החזאים מנסים להסביר שכבר אלפי שנים לא היה מצב מטאורולוגי שכזה.


לא המצאתי את התיאור הזה בשביל שיהיה מעניין. יש חוקרים - לא יהודים ולא שומרי הדת היהודית - שזה ההסבר שלהם למה שקרה שם. אגב, ככה גם לכל מכות מצרים - שמוסברות שתופעות לוואי של התפרצות הר געש שארעה בזמן בהיסטוריה בו ארעו האירועים של יציאת מצרים: מים אדומים, שמים חשוכים מתמיד, מחלות וארבה וצפרדעים שנמלטים מאזור הסכנה ומגיעים למצרים.

דרכו של אלוקים להביא ניסים היא דרך הטבע, בדרך נסתרת. ספר החינוך (מצווה קלב) מסביר את זה היטב: "ידוע הדבר בינינו ואצל כל חכם, כי נסים גדולים אשר יעשה האל אל בני אדם בטובו הגדול, לעולם יעשה דרך סתר, ונראים העניינים נעשים קצת כאלו הם בדרכי הטבע ממש או בקרוב לטבע, כי גם בנס קריעת ים סוף שהיה נס מפורסם כתוב שם (שמות יד כא) ויולך ה’ את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים. והמשכילים יבינו כי עניין סתר זה למעלת האדון ושפלות המקבל".
כמו בעל ספר החינוך, גם אלברט איינשטיין אמר פעם ש"צירוף מקרים היא הדרך של אלוהים להישאר אנונימי".

אז חנוכה כבר היה ועוד חודש פורים - ומגילת "הסתר הפנים" - ששם ה' לא מופיע בה וחז"ל מסבירים שזה מסר עיקרי במגילה: שהניסים של הקב"ה קורים אבל ללא הודעה מנביא או ממנהיג מקביל למשה רבינו.
ואנחנו צריכים לנסות למצוא את הניסים שלנו בטבע, ומדי פעם להגיד עליהם תודה. כמו מרדכי ואסתר בפורים, וכמו אבותינו ששרו שירה אחרי קריעת ים סוף - וגם אמותינו למרות שמדובר ב"שירת נשים" ;)

תתן אמת ליעקב




פרשות הסיום של ספר בראשית מספרות את סיפורו של אבינו השלישי - יעקב.

המידה המזוהה עם יעקב היא מידת האמת: "תתן אמת ליעקב"(1). אבל בפועל, כשעוברים על סיפור חייו; מכירת הבכורה, גניבת הברכות, נישואיו ללאה ולרחל, הסיפורים עם לבן, חמור ושכם, יוסף ואחיו ועוד - נראה שלאורך כל הדרך מידת האמת דווקא פחות מתאימה - משני הכיוונים - ממנו ואליו.
אם כן, איזה אמת יש לתת ליעקב?
ואם אנחנו אמורים ללמוד מאבותינו, מה הלימוד שיש ללמוד ממעשיו של אב זה?

הרב שטיינזלץ מסביר, שבעצם יש שקרים שבלעדיהם העולם לא היה מתקיים. שקרים שהם למעשה מה שאנחנו קוראים שקרים חברתיים, ואפילו "דרך ארץ" - לא פחות. אנחנו לא אומרים אחד לשני כל מה שאנחנו חושבים או שיש בליבנו, ובטח לא בכל סיטואציה - מה שנקרא מוסכמות חברתיות. ככה גם דברים שמאוד היינו רוצים לעשות, אך לא נעשה אותם ואף לא נאמר אמת לגבי אותו רצון. ופעמים רבות - טוב שכך…
גם בהלכה, הליכה של אמת ללא להסתכל לצדדים מובילה לנזק לא פעוט. לכן הפרוזבול, מכירת חמץ וכדו' אינם רמאות אלא "תורת חיים".

אברהם אבינו היה האב המגלה, הסטארטאפיסט - הוא מצא שיש אלוהים, הלך לארץ המובטחת והקים את הכל.
יצחק אבינו חי ברוח העולם הבא, הרי הוא כבר כמעט הגיע לשם בעקידה, כמו שכתב הרב קוק: "מיוחד הוא יצחק אחרי העקידה, שחי בו רוחא דעלמא דאתי"(2).
יעקב אבינו חי את החיים האמיתיים. הוא מוסיף על גדולתם של יצחק ואברהם את הרובד המעשי. הוא עובד, מגדל ילדים, מתמודד עם צרות, שנאה וגלות. האמת שלו צריכה להיות אמת שאפשר לחיות איתה, לא סוג של אמת אידיאלית תיאורטית. הוא צריך להתמודד עם לבן שרק מחפש איך "לעקוץ" אותו, הוא צריך להתמודד עם עשו שרוצה להרוג אותו, עם שכם וחמור שאונסים את בתו.
ובתוך כל אלו הוא צריך לתמרן בין האמת והתום שלו לבין השרידות. 
כי אי אפשר לשרוד אצל לבן אם תהיה אמיתי בצורה עיוורת. לא תוכל להציל את עצמך ואת משפחתך מעשו וצבאו אלא אם כן תפעל לא רק בחכמה אלא גם בעורמה.

ואגב, לא סתם יעקב יוצא בסדר בעינינו מכל סיפורי בראשית, ומעשיו נראים לנו אמת וצדק גם כשהם לא ממש נעשים בדרך הרגילה. עוד מהגן, למרות שקצת מוזר לנו שזה נעשה במרמה, היה לנו ברור שיעקב היה אמור לזכות בברכה מלכתחילה וטוב שאכן - בדרך לא דרך - הוא היה זה שיצחק ברך אותו. ברור לנו שהוא הטוב בסיפורים עם עשו, עם לבן, עם שכם וחמור. ולמה ככה? מכיוון שגם איש אמת צריך להיות חפץ חיים, וכדי לשרוד את החיים האלו - צריך לפעמים לנהוג כמו שנוהגים במגרש המשחקים של החיים.

ומי מאיתנו לא נתקל בזה? אם תהיה ישר מדי מול מעסיק נצלן ורמאי - אתה תפסיד. אם תהיה ישר וכנה ותחשוף את הקלפים שלך מול יריב במו"מ עסקי או אחר - אתה תפסיד. עורכי דין ישמרו כמה קלפים צמוד לחזה ולא ינהגו באמת "מטופשת" ויחשפו את עצמם ואת לקוחותיהם לעיני כל כבר בדיון הראשון בבית המשפט.
זהו מאבק תמידי בין להיות טוב לבין להיות פראייר.

ולמה יעקב אבינו צריך להיות דמות שמתעסקת בכל אלו? לא עדיף לנו דמות הירואית נקיה מכל חטא?
אלא שסיפורי האבות, כמו שאר סיפורי התנ"ך, הם סיפורים עם השלכות מעשיות לחיינו אנו - ולא סיפורים על גיבורי על מעולם אחר. כי אם היו כאלו - אז מה יש לנו, אנשים פשוטים, ללמוד מהם? איזה סיכוי יש לנו לחקות אותם? אלא, שיש ערך ללימוד ממעשי אבותינו דווקא כי הם היו בני אנוש, שמנהלים חיי שגרה כמו כל אחד. וכמו שהם הגיעו להיות גדולים כמו שהיו - אז גם לנו יש מה ללמוד כדי להיות טובים יותר.


הערות
(1) מיכה, ז, כ.
(2) אורות הקודש ג, עמ' קלה.