המשפחה המושלמת או שלא בתורה - והמסר מכך




פרשת תולדות(1) מספרת את סיפורו של יצחק ומשפחתו, הכוללת לא מעט אירועים לא נעימים: עקרות, הריון קשה, אחים מסוכסכים, קומבינות בתוך המשפחה ומריבות עד כדי בריחה של אח אחד מאחיו.

לפני כמה ימים מישהו באחת הרשתות החברתיות רצה לעקוץ את ח"כ סמוטריץ' שצייץ משהו על המשפחה היהודית, וכתב שלאורך התנ"ך אנחנו נתקלים בדוגמאות נפלאות של משפחה: אברהם שמגרש את הילד שלו יחד עם אמו - ואת השני בכלל הולך לעקוד, מלחמות יעקב ועשיו תחת יצחק שלא רואה דבר (תרתי משמע), סכסוכי אחים חריגים במשפחתו של יעקב, משה רבינו ששנים רבות חי בנפרד מאשתו וילדיו, דויד ששלח את אוריה החיתי למות במלחמה כדי "לגנוב" את אשתו - ואיכשהו דווקא ממנה יוצא יורש העצר שלו, ועוד ועוד. הצייצן ההוא טען שלמעשה המשפחה היחידה הנורמלית בתנ"ך - שהתנהגה כמשפחה בטוב וברע - היא משפחתו של המן הרשע…

אז אני לא הולך להגן על סמוטריץ' (וגם לא לתקוף), אבל יש פה שאלה על המשפחה היהודית שכולנו נוהגים להתגאות בה: האם בכל התנ"ך, האם מכל אבותינו - לא ניתן למצוא משפחה 'נורמלית' אחת? האם אין לנו משפחה מקראית אחת שתהווה עבורנו מודל מושלם של משפחה? האם בכל ספר בראשית - שהוא "מעשה אבות סימן לבנים" - אין הדרכה על המשפחה הראויה? ומה זה בעצם אומר על התורה שלנו?

אלא, שבדיוק זאת הנקודה. מעשה אבות יכול להיות סימן לבנים רק אם הוא דומה לסיפור של הבנים. 
פיות ונסיכים מושלמים ויפי תואר יש באגדות. הארי פוטר ושר הטבעות מרשימים מאוד, אבל הם לא אמיתיים. בחיים האמיתיים יש מהמורות, קשיים, מריבות ובעיות. 
אם ספר בראשית היה סיפור על אבינו המושלם שמצא את אשתו יפת התואר והיו נולדים להם ילדים מקסימים שמקבלים 100 בכל המבחנים ומוציאים ארבעה תארים אקדמאים, מתחתנים עם נשים ובעלים מוצלחים - זה יכול היה להיות סיפור מקסים - אבל לא הדרכה אמיתית לחיים אמיתיים.

כי הרי בכל משפחה יש איזשהו אתגר - הילד שלא מצליח בלימודים, ילד שחוזר בשאלה - או להבדיל נהיה חרד"ל מדי או "לייט" מדי - ובקיצור לא בדיוק כמו המודל ה"מושלם" של הוריו, אחים שנקלעים לאיזושהי מריבה, צרה משפחתית מסוג כלשהו ועוד ועוד.
אם המודל שלנו היה משפחה מושלמת - לא היה לנו סיכוי לשאוף להיות כמו אבותינו ואמותינו. 
אבל אם אנחנו רואים שגם להם - לגדולים - מאברהם אבינו ועד דוד המלך - היו את הקשיים שלהם, את הנפילות שלהם ואת החטאים שלהם - ולמרות זאת הם הגיעו למה שהגיעו - עד כדי שהקב"ה בחר לספר עליהם בספרו ולתת אותם כדוגמא וכמודל - אז גם לנו - שנופלים פעם, פעמיים או מאה פעמים - יש סיכוי.
אנחנו יכולים להיות רגועים שגם אם היה "תאקל" במשפחה - המשפחה שלנו לא אבודה. עם כל הצרות, בהלוויה של אברהם אבינו ליוו אותו שני ילדיו - לא רק יצחק היורש הצדיק - אלא גם אותו ישמעאל שגורש בבושת פנים. יעקב ועשיו סיימו בחיבוק. למרות כל מלחמות האחים והמעשים החמורים שנעשו במשפחתו של יעקב אבינו - היא המשפחה שממנה צמח עם ישראל.

ודווקא זה לקח גדול, שכולנו יכולים וצריכים ללמוד. פעמים רבות אנחנו מתייגים ויורדים על מודל משפחה שלא כמו המודל ה"מושלם". על אנשים שלא הולכים בדרך ה"מושלמת". האלו לא דתיים, האחרים רפורמים, אלו מבזים את כבוד המשפחה ואלו מחריבים את היהדות. פעמים רבות אנחנו בטוחים שיש רק דרך אחת מושלמת (שבד"כ היא אותה דרך שאנחנו מאמינים בה…) וכל השאר טועים וחוטאים.
אז זהו שלא.
התורה שלנו היא תורת חיים דווקא כי היא לא מתעסקת רק במושלם. וזה נכון לא רק לנושא של משפחה אלא בכל דבר. התורה יודעת להיות נוכחת ולהדריך גם במצב של עבד ואדון, גם במצב של שבויות במלחמה, ועוד. היא רלוונטית לא רק לבני טובים שסבא שלהם היה רב ולא רק לטובי בנינו שלומדים במוסדות והישיבות המכובדות, אלא גם לזרע ישראל שסבא שלו היה יהודי שלא עמד בקשיים של הגלות ברוסיה.
התורה יודעת לתת תקווה לכל אחד ופתרון לכל בעיה.

הסוף של הסיפור לא צריך להיות שזורקים את הבן האחר אלא שיחד איתו בונים את ההמשך, מבינים ונותנים את הפתרון של תורת החיים.




קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם




 "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם"(1).

הציווי "להיות קדושים" מתחיל את פרשת קדושים וחוזר בה מספר פעמים.

האינסטיקט הבסיסי שלנו לגבי קדושה הוא של תהליכי היטהרות, תפילות, מקווה, בית מקדש וכדו'. 

אבל - לאורך שאר הפרשה רוב הנושאים אינם נושאים כאלו. חלק גדול מהפרשה מדבר בכלל על מצוות של בין אדם לחברו.

הרב שטיינזלץ הסביר שהקדושה היא לא רק במעשים הנשגבים - אלא גם במעשים הקטנים. לא רק באירועים מרוממים ועצומים אלא גם בדברים הקטנים שעושים ביום-יום. להכניס את הקב"ה לחיים שלנו זה לא רק בבית המדרש או בהר הבית, אלא גם בעבודה, בבית ובצלחת האוכל שלי. לנהוג בקדושה ראוי לא רק ברגע גדול בתפילת יום כיפור אלא גם כשקצת לחוץ לי בחשבון בנק ויש לי צ'אנס לעגל איזו פינה על חשבון מישהו. זה לא רק להוסיף קדושה בבית כנסת אלא גם בעבודה, בצבא וכו'.

*

שתים מהמצוות בפרשה הן איסור נקימה ונטירה. אפשר לשאול, למה בעצם לא נאמר דבר על האדם הראשון - זה שסירב ראשון להשאיל חפץ לחברו? הרי הוא "התחיל" - לולא הקמצנות שלו לא היינו מגיעים בכלל לנקימה ונטירה!

אלא, שהתורה לא מפרטת לנו או נותנת מצוות על התנהגויות מוסריות - כאלו שיש ללמוד מרוח התורה - כמו למשל מההוראה "קדושים תהיו". 

לדוגמא, אין מצווה להיות ענווים, אבל מעצם העובדה שהתורה מהללת במספר רב של פעמים את משה "העניו מכל אדם" אנו יכולים ללמוד שהתורה מחבבת את התכונה הזו. וגם פה - התורה לא אומרת לנו במפורש לא להיות קמצנים (כמו האיש הראשון) אבל אפשר להבין מרוח התורה שאין לנהוג כך. 

לא תקם ולא תטר אלו ציוויים מפורשים - שכן הם מעבר לאמירה של "לא תתקמצן". כל עוד הראשון לא השאיל חפץ, מדובר במקרה נקודתי של קמצנות. ברגע שאנחנו נגיב - בין בנקימה ובין בנטירה - מתחיל פה כבר "אירוע מתגלגל", שיכול להוביל לשנאה ממש, סכסוך מתמשך ושאר צרות. אם נתגבר על העלבון שספגנו, אולי נוסיף קדושה ונשפיע בכך על הקמצן לשנות את דרכיו, ובזה נסיים את הסיפור לא רק נקודתית. 

*

והנה סיפור יפה(2): בשנת 1935, קבוצת פועלים מהפועל המזרחי חתמו הסכם עם ההסתדרות הכללית שמתווה את היחסים ביניהם, ובו ביקשו חברי הפועהמ"ז להכניס סעיפים לתיקון כמה עניינים הלכתיים בהתנהגות ההסתדרות באותם הימים. הם פנו לרב קוק שאישר את ההסכם וקבע שיש סיכוי שהסכם כזה יביא להשפעת היהדות בין כלל הפועלים - דבר שבמבט לאחור אכן קרה. 

הרב קוק הסביר שכללות ישראל היא מרכבה לקדושה, והעריך את זכותם של הפועלים (החילונים והדתיים) במסירות הנפש על ארץ ישראל. ואולי בזכות ההסכם הזה עם הפועלים הדתיים - ישובו גם החילונים בהרהורי תשובה. הרב ציין מקום נוסף בו מוזכר הציווי להיות קדושים, בפרשת שמיני(3) לאחר הלכות מאכלות אסורים - "כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" - והסביר שמכך שהרמב"ם הכניס את הלכות מאכלות אסורים לספר קדושה אנו למדים שמאכל כשר מביא לידי קדושה.


וכמו שכבר ראינו: מעשה כשר וטוב - גם הוא נכלל ב"קְדֹשִׁים תִּהְיוּ".


הערות
(1) ויקרא, יט, ב.
(2) מתוך הספר "קורא לדגל" (על הראי"ה קוק ודגל ירושלים), הרב אברהם וסרמן, עמ' 272-273.
(3) ויקרא, יא, מד

שמיטת כספים - שינוי הלכה עקב שינוי במציאות כיצד?




"וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'"(1).

כידוע, מלבד האדמה, גם חובות של אדם לרעהו משתמטים בשנת השמיטה. זהו ציווי שקשה לקיימו, ואכן במהלך השנים נמנעו בני ישראל מלהלוות כספים בסמוך לשנת השמיטה - על אף מצוות שמיטת כספים ועל אף האזהרה המפורשת בתורה בהמשך לציווי: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא"(2).

כך היה גם בימיו של הלל. בשלהי ימי בית המקדש השני זיהה הלל הזקן מצוקה בעם ישראל, שכן רבו העניים שהתקשו להחזיר הלוואות ועקב כך נמנעו אנשים מלהלוות כסף לנזקקים - בגלל ביטול החובות בשמיטת כספים -  ותיקן את ה"פרוזבול"; מסמך שלמעשה מפקיע את שמיטת החובות.


האם תקנה זו של הלל ראויה? האם בגלל שינוי במציאות נוכחית ניתן לשנות - ואף לבטל - ציווי מפורש מן התורה? האם מציאות מסויימת יכולה להשפיע על תורת החיים הרלוונטית תמיד?

יש לציין שרבים במהלך השנים סייגו את תקנת הפרוזבול כרלוונטית רק כאשר מצוות שמיטה היא מדרבנן, אך כנגדם היו גם את אלו שלא קיבלו את הטענה שמצוות שמיטה בימינו מדרבנן או שפירשו את תקנת הפרוזבול כרלוונטית גם כאשר שמיטה מן התורה.


ובכן, נחזור ונשאל: מה מיוחד בפרוזבול שהתקבל? ונרחיב ונשאל האם אנחנו יכולים לגזור ממנו לשינויי מציאות אחרים בימינו ובכלל?

האם כל שינוי מציאות מצדיק שינוי הלכה?

האם, סתם לדוגמא, מציאות בה אנשים לא מצליחים להימנע משימוש בטלפון נייד בשבת תוכל להצדיק איזה "טריק" הלכתי שיאפשר זאת בדרך כלשהי?

או דוגמא "כבדה" ומשמעותית יותר: האם שינוי המציאות בעם ישראל במאה-מאתיים שנים האחרונות בהם רוב היהודים לא רואים עצמם מחוייבים לתרי"ג מצוות יכול להשפיע על פסיקת הלכה או התנהגות מסויימת, למשל בנוגע לקבלת מצוות בתהליך הגיור?


שני דברים לדעתי גורמים לכך שהפרוזבול, על אף היותו צורך של מציאות מסויימת, הוא "כשר" הלכתית ואינו סותר את ציווי התורה.


ראשית, הלל לא ביטל את מצוות התורה. הוא לא טען שבגלל המציאות הנוכחית מצוות התורה על שמיטת כספית מבוטלת או לא רלוונטית. להיפך- הוא הכיר בה ובחשיבותה, ומתוך המקום הזה התקין את הפרוזבול בהתאם לכללים ההלכתיים הנהוגים. אם לא היה נמצא פתרון בהתאם לכללים האלו - הלל היה מקיים את שמיטת הכספים על אף המציאות החדשה.


את העניין השני הבנתי מתוך עיון בספר החינוך. שימו לב כמה מצוות מונה בעל הספר חינוך:

  1. שלא לתבוע חוב שעברה עליו שביעית (תעה).
  2. מצוה לנגוש את הנכרי (תעו).
  3. שישמיט כל הלואותיו בשביעית (תעז).
  4. שלא יאמץ את לבבו על העני (תעח).
  5. שלא נמנע מלהלוות קודם שמיטה (תפ).

חמש מצוות! למה לא אמר שמצוות לשמוט כספם בשביעית, אלא פירט 5 מצוות מכל הכיוונים והצדדים?

אלה שמפה אפשר וצריך ללמוד נקודה חשובה.

ושימו לב למשנה בה מתוארת פסיקת הפרוזבול(3):

"פְּרוּזְבּוּל, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהִתְקִין הִלֵּל הַזָּקֵן כְּשֶׁרָאָה שֶׁנִּמְנְעוּ הָעָם מִלְּהַלְווֹת זֶה אֶת זֶה, וְעוֹבְרִין עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְּלִיַּעַל" וְגו', הִתְקִין הִלֵּל פְּרוּזְבּוּל".

לא רק שהלל הכיר בשמיטת הכספים, הוא הבין שלולא פתרון אנשים יעברו על מצווה מפורשת בתורה - שלא נמנע מלהלוות קודם שמיטה. בזכות שטר הפרוזבול המשיכו אנשים להלוות איש לרעהו ללא חשש לכספם, ובכך לא רק שנפתרה בעיה חברתית במציאות מסויימת, אלא גם נמנעה עבירה על מצוות אחרות.


אם נחזור לדוגמאות שמקודם:

גם אם מאוד קשה לנו במציאות הנוכחית להימנע משימוש בטלפון נייד בשבת, אנחנו לא יכולים לבטל את האיסור ע"י התעלמות ממצוות השבת וללא הוכחה שבמעשה זה אנחנו נמנעים מאיסור אחר.

ולגבי הגיור? אם אני מכיר בחשיבות קבלת עול מצוות בחלק מתהליך הגיור ולא רוצה לוותר עליו ואף רוצה שגרים יקבלו על על עצמם את עול המצוות, אך מצד שני אני מכיר במציאות המשתנה ומנסה למצוא דרכים בהם לא נוותר הן על מצוות התורה והן על הגר הבא להתגייר. האם לא זו הדרך להתמודד עם בעיה שכזו?


לסיכום, בשורה התחתונה: לא רק שהלל לא ביטל את מצוות השמיטה,

הוא גם מנע עבירה על מצוות "שלא נמנע מלהלוות קודם שמיטה".

הוא גם אפשר לעשירים לעזור לעניים בהלוואות סמוך לשמיטה וגם להמשיך לקיים את מצוות השמיטה.

כלומר, הוא לא ביטל את השמיטה, ההיפך הוא הנכון: הוא קיים אותה!


לעניות דעתי, זאת דוגמא פרטית מצויינת שממנה ניתן לצאת וללמוד למקרים אחרים של פסיקת הלכה אל מול מציאות משתנה- ללא ויתור על קיום התורה וללא ויתור על קיום חברתי.



קורבן תודה וברכת הגומל




ברכת הגומל היא המקבילה לקרבן תודה שהיה נהוג בזמן בית המקדש, עליו נכתב בפרשת ״צו״.

רש״י במקום(1) מסביר ש"אם על תודה יקריבנו" מדבר על דבר הודאה על נס שנעשה לו כגון יורדי הים והולכי מדבריות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא, שהם צריכין להודות שכתוב בהן בתהלים(2) ״יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם״ ויזבחו זבחי תודה".

הרב קוק מסביר(3) ש״ההודאה הבאה אחרי שטעם האדם טעם המרירות של סילוק הסדר הטבעי האלהי הישר, ויחוש איך שאין ראוי לאדם לבקש יותר מחקו״ - כלומר מודים על יציאה מסכנה שאיננה בדרך השגרה, והתודה כפולה - לא רק על המקרה עצמו אלא גם ״תהיה טובתם כפולה כי עתה ידעו איך לשמח בגורלם, עתה יכיר כי הוא יתברך גמלו מעודו כל טוב״.

לעתים אנחנו לא יודעים להעריך את הרגיל, השגרה, ואז כשיש לנו אירוע חריג (גם קורונה תופס ;) ), אנחנו מגלים כמה ה״מובן מאליו״ הרגיל איננו מובן מאליו. כמו הפסוק אותו הזכיר רש״י: "יודו לד' חסדו" על הטוב הפרטי "ונפלאותיו לבני אדם" על התמידיות בערך הראוי להכיר את פלאי האל הטוב.


הערות
(1) ויקרא ז יב
(2) תהלים ק"ז
(3) עין איה ברכות ט טז



קריעת ים סוף "בשידור ישיר"




בחנוכה בשנה שעברה, במקום שעבדתי, ביקשו מבחור חרדי להגיד משהו בהרמת הכוסית לכבוד החג. הוא דיבר על הניסים והנפלאות שנעשו לאבותינו בחנוכה וחתם במשפט "ויהי רצון שנזכה שיחזרו הניסים גם בתקופתינו". מפאת כבודו התאפקתי לא לענות לו, למרות שלדעתי להגיד שבימינו אנחנו לא זוכים לניסים היא כפירה ממש. מאות טילים שנופלים פה גורמים לאפס הרוגים, אויבים רבים שמקיפים אותנו ומתים להשמיד אותנו ואנחנו יכולים להם, נצחונות מזהירים בכל מלחמות ישראל, הקמת מדינה באזור עוין וההצלחות הרבות שלה - ועוד הישגים לא נתפסים ולא טבעיים - והבחור לא מוצא ניסים…

כשאני קורא את התנ"ך אני בדיוק חושב על הדבר הזה. איך זה היה באמת? אנחנו קוראים על ניסים, ומתואר שהקב"ה עשה אותם. אין לי ספק שהקב"ה עשה את אותם הניסים, אבל זה מעניין איך כל זה היה נראה בעיניים של אלו שהיו שם.
קריעת ים סוף אותה קרואים בפרשת בשלח היא דוגמא קלאסית. מה ראו ומה הרגישו בני ישראל כשעברו בים? איך הם ניתחו את הסיטואציה בזמן ולאחר האירוע? מה היו "כותרות העיתונים" בבוקר למחרת?

אז מה היה שם בים סוף? 
בואו נחזור בזמן, לבני ישראל, שרק יצאו ממצרים וכעת הם מול ים סוף, לא מבינים מה הנתיב. לפתע, מאחוריהם, צבא מצרים דוהר לעברם. תחושת פאניקה אדירה. הכל מתבלבל: בשביל מה הקב"ה הוציא אותנו ממצרים? בשביל מה כל המכות שכתשו את ארץ מצרים - בשביל למות בים סוף? או שבכלל הכל הייתה אשליה אחת גדלה והנה נגמר והם חוזרים למציאות - לעבדות במצרים.
ואז פתאום … 
פתאום מתחילה רוח מדברית חמה ויבשה מהמזרח, רוח חזקה ולא שגרתית. סערה שכזאת. המים מתחילים לזוז בצורה מוזרה, גלים מוזרים. לפתע מתגלה במה שהיה נראה הים איזשהו נתיב. אין הרבה מה לעשות, אז נכנסים... אחרי בני ישראל נכנסים גם המצרים, אבל הרוחות לא לטובתם. יש שיגידו עניין של מזל. כשאנחנו מבינים שהמצרים טבעו, החזאים מנסים להסביר שכבר אלפי שנים לא היה מצב מטאורולוגי שכזה.


לא המצאתי את התיאור הזה בשביל שיהיה מעניין. יש חוקרים - לא יהודים ולא שומרי הדת היהודית - שזה ההסבר שלהם למה שקרה שם. אגב, ככה גם לכל מכות מצרים - שמוסברות שתופעות לוואי של התפרצות הר געש שארעה בזמן בהיסטוריה בו ארעו האירועים של יציאת מצרים: מים אדומים, שמים חשוכים מתמיד, מחלות וארבה וצפרדעים שנמלטים מאזור הסכנה ומגיעים למצרים.

דרכו של אלוקים להביא ניסים היא דרך הטבע, בדרך נסתרת. ספר החינוך (מצווה קלב) מסביר את זה היטב: "ידוע הדבר בינינו ואצל כל חכם, כי נסים גדולים אשר יעשה האל אל בני אדם בטובו הגדול, לעולם יעשה דרך סתר, ונראים העניינים נעשים קצת כאלו הם בדרכי הטבע ממש או בקרוב לטבע, כי גם בנס קריעת ים סוף שהיה נס מפורסם כתוב שם (שמות יד כא) ויולך ה’ את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים. והמשכילים יבינו כי עניין סתר זה למעלת האדון ושפלות המקבל".
כמו בעל ספר החינוך, גם אלברט איינשטיין אמר פעם ש"צירוף מקרים היא הדרך של אלוהים להישאר אנונימי".

אז חנוכה כבר היה ועוד חודש פורים - ומגילת "הסתר הפנים" - ששם ה' לא מופיע בה וחז"ל מסבירים שזה מסר עיקרי במגילה: שהניסים של הקב"ה קורים אבל ללא הודעה מנביא או ממנהיג מקביל למשה רבינו.
ואנחנו צריכים לנסות למצוא את הניסים שלנו בטבע, ומדי פעם להגיד עליהם תודה. כמו מרדכי ואסתר בפורים, וכמו אבותינו ששרו שירה אחרי קריעת ים סוף - וגם אמותינו למרות שמדובר ב"שירת נשים" ;)

תתן אמת ליעקב




פרשות הסיום של ספר בראשית מספרות את סיפורו של אבינו השלישי - יעקב.

המידה המזוהה עם יעקב היא מידת האמת: "תתן אמת ליעקב"(1). אבל בפועל, כשעוברים על סיפור חייו; מכירת הבכורה, גניבת הברכות, נישואיו ללאה ולרחל, הסיפורים עם לבן, חמור ושכם, יוסף ואחיו ועוד - נראה שלאורך כל הדרך מידת האמת דווקא פחות מתאימה - משני הכיוונים - ממנו ואליו.
אם כן, איזה אמת יש לתת ליעקב?
ואם אנחנו אמורים ללמוד מאבותינו, מה הלימוד שיש ללמוד ממעשיו של אב זה?

הרב שטיינזלץ מסביר, שבעצם יש שקרים שבלעדיהם העולם לא היה מתקיים. שקרים שהם למעשה מה שאנחנו קוראים שקרים חברתיים, ואפילו "דרך ארץ" - לא פחות. אנחנו לא אומרים אחד לשני כל מה שאנחנו חושבים או שיש בליבנו, ובטח לא בכל סיטואציה - מה שנקרא מוסכמות חברתיות. ככה גם דברים שמאוד היינו רוצים לעשות, אך לא נעשה אותם ואף לא נאמר אמת לגבי אותו רצון. ופעמים רבות - טוב שכך…
גם בהלכה, הליכה של אמת ללא להסתכל לצדדים מובילה לנזק לא פעוט. לכן הפרוזבול, מכירת חמץ וכדו' אינם רמאות אלא "תורת חיים".

אברהם אבינו היה האב המגלה, הסטארטאפיסט - הוא מצא שיש אלוהים, הלך לארץ המובטחת והקים את הכל.
יצחק אבינו חי ברוח העולם הבא, הרי הוא כבר כמעט הגיע לשם בעקידה, כמו שכתב הרב קוק: "מיוחד הוא יצחק אחרי העקידה, שחי בו רוחא דעלמא דאתי"(2).
יעקב אבינו חי את החיים האמיתיים. הוא מוסיף על גדולתם של יצחק ואברהם את הרובד המעשי. הוא עובד, מגדל ילדים, מתמודד עם צרות, שנאה וגלות. האמת שלו צריכה להיות אמת שאפשר לחיות איתה, לא סוג של אמת אידיאלית תיאורטית. הוא צריך להתמודד עם לבן שרק מחפש איך "לעקוץ" אותו, הוא צריך להתמודד עם עשו שרוצה להרוג אותו, עם שכם וחמור שאונסים את בתו.
ובתוך כל אלו הוא צריך לתמרן בין האמת והתום שלו לבין השרידות. 
כי אי אפשר לשרוד אצל לבן אם תהיה אמיתי בצורה עיוורת. לא תוכל להציל את עצמך ואת משפחתך מעשו וצבאו אלא אם כן תפעל לא רק בחכמה אלא גם בעורמה.

ואגב, לא סתם יעקב יוצא בסדר בעינינו מכל סיפורי בראשית, ומעשיו נראים לנו אמת וצדק גם כשהם לא ממש נעשים בדרך הרגילה. עוד מהגן, למרות שקצת מוזר לנו שזה נעשה במרמה, היה לנו ברור שיעקב היה אמור לזכות בברכה מלכתחילה וטוב שאכן - בדרך לא דרך - הוא היה זה שיצחק ברך אותו. ברור לנו שהוא הטוב בסיפורים עם עשו, עם לבן, עם שכם וחמור. ולמה ככה? מכיוון שגם איש אמת צריך להיות חפץ חיים, וכדי לשרוד את החיים האלו - צריך לפעמים לנהוג כמו שנוהגים במגרש המשחקים של החיים.

ומי מאיתנו לא נתקל בזה? אם תהיה ישר מדי מול מעסיק נצלן ורמאי - אתה תפסיד. אם תהיה ישר וכנה ותחשוף את הקלפים שלך מול יריב במו"מ עסקי או אחר - אתה תפסיד. עורכי דין ישמרו כמה קלפים צמוד לחזה ולא ינהגו באמת "מטופשת" ויחשפו את עצמם ואת לקוחותיהם לעיני כל כבר בדיון הראשון בבית המשפט.
זהו מאבק תמידי בין להיות טוב לבין להיות פראייר.

ולמה יעקב אבינו צריך להיות דמות שמתעסקת בכל אלו? לא עדיף לנו דמות הירואית נקיה מכל חטא?
אלא שסיפורי האבות, כמו שאר סיפורי התנ"ך, הם סיפורים עם השלכות מעשיות לחיינו אנו - ולא סיפורים על גיבורי על מעולם אחר. כי אם היו כאלו - אז מה יש לנו, אנשים פשוטים, ללמוד מהם? איזה סיכוי יש לנו לחקות אותם? אלא, שיש ערך ללימוד ממעשי אבותינו דווקא כי הם היו בני אנוש, שמנהלים חיי שגרה כמו כל אחד. וכמו שהם הגיעו להיות גדולים כמו שהיו - אז גם לנו יש מה ללמוד כדי להיות טובים יותר.


הערות
(1) מיכה, ז, כ.
(2) אורות הקודש ג, עמ' קלה.

סיום מסכת ברכות, או: על לימוד גמרא




אל לימוד הגמרא חזרתי 21 שנים לאחר לימוד גמרא בתיכון. כמו רבים, סחבתי סוג של "טראומה" מלימוד הגמרא בבתי ספר. במבט לאחור אני מזהה 2 סיבות למה תלמידים לא אוהבים גמרא ונרתעים ממנה שנים רבות לאחר סים לימודיהם:
הסוגיות המשעשעות של מקרי קצה, שלא הוסבר מספיק טוב ההקשר שלהם.
מעולם לא קיבלנו הסבר למה חשוב כ"כ ללמוד גמרא - ובטח בהיקפים שזה נלמד.

אז איך ומדוע החלטתי לנסות שוב?
ובכן, כשלמדתי את "אורות התורה" של הרב קוק זצ"ל, אחרי י"ג פרקי הספר מלאי האורות על לימוד התורה, בנספח "לחיזוק דברי התורה", הסביר הרב על חשיבות לימוד הגמרא: "אל יקטן ערך של שיעור גפ"ת (גמרא, פירוש הקונטרס[=רש"י], תוספות) מסודר בכל יום ויום, הלוא זאת היא עבודת הקודש, שגדולי ישראל בכל הדורות נתנו את נפשם עליה, למוד הגמרא וברור ההלכה, ונטית המשא-ומתן של הפלפול וההערה הישרה המחדדת המשמחת את הלב וממשכת את הנפש לחיבת התורה" וממשיך ולבסוף חותם "ואם יהיו הצעירים בני קיבול, בטח תרגילם במהלך של רעיון אצילי והרגשת קדש עדינה, ואהבת המדע הרוחני באור תורה ודעת קודש".
אני מאמין שלומדים ע"מ לקיים וליישם, על אחת כמה וכמה אחרי הסבר זה שמשתלב גם עם הנלמד לפני ואחרי:
הגמרא היא הבסיס לכל הספרים שנכתבו אחריה. איך שלא מנתחים את זה, זאת המסקנה. אז מתישהו כדאי להגיע גם לבסיס.
שיטת הפלפול שבגמרא איננה "חפירה" בעלמא, אלא כלי ללימוד וליבון סוגיות עד הקצה - גם אם לפעמים הוא קצה קצת ביזארי - וזאת ע"מ להבין את כל המקרים ובעיקר להניח תשתית לכל מצב עתידי שהוא - גם אם האמוראים לפני מאות ואלפי שנים לא ידעו להגדיר אותו.

זאת מטרת הלימוד האמיתית לדעתי - את שיטת הלימוד, ההיקש והפסיקה של הגמרא להביא לימינו - למצבים של ימינו, סיטואציות של ימינו, למקרים שאף אמורא לא דמיין - ולהבין מהם מה עלינו לעשות. כמו שעשו חכמי ישראל לאורך ההיסטוריה. שיטת לימוד כזו, ובעיקר תוצרי לימוד כזה "מחדדת ומשמחת את הלב וממשכת את הנפש לחיבת התורה".

וכך למדתי. והנה הגעתי לסיום מסכת ברכות, מי היה מאמין.

ואיך מסתיימת המסכת? אחרי חידוד קריאת שמע - הלכותיה ורעיונותיה, התפילה - הלכותיה ורעיונותיה, ברכות נהנין, זימון, ועוד, הפרק התשיעי והאחרון עוסק בברכות כלליות, במצבים שונים ובלימודים ורעיונות שונים על הברכות. והקטע החותם את המסכת הוא מפורסם וחשוב (סד ע"א), ומתקשר למה שהתחלתי איתו:
"אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר (ישעיהו נד, יג) וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך אל תקרי בניך אלא בוניך (תהלים קיט, קסה)"
"אל תקרי בניך אלא בוניך" - אנו צריכים לבנות את התורה, ולא רק להיות בנים - ולחקות את הורינו. לבנות, לרומם, לחדש, לתרגם לשפה הנוכחית.
וממשיך בתוצאות בנייה זו:
"שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול (תהלים קכב, ז) יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך (תהלים קכב, ח) למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך (תהלים קכב, ט) למען בית ה' אלהינו אבקשה טוב לך (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום."

ואי אפשר להזכיר לימוד גמרא בלי להלל את הרב הגאון והגדול הרב שטיינזלץ, שבפירושו הבהיר מנגיש את הגמרא לבני הדור הזה, רש"י מודרני.