אבל למה לשבור את הלוחות?




סיפור העגל ידוע:
בני ישראל מפספסים כנראה את ספירת הימים שמשה רבינו על הר סיני, מודאגים לגבי מי יהיה נציגם מול אלוקים, ומפה לשם יוצרים את עגל הזהב. משה רבינו יורד למחרת מההר, רואה את החגיגות סביב העגל, שובר את הלוחות, מוכיח את העם אך גם מתפלל עבורו מול הקב"ה.
האמת שכמעט הכל כבר נאמר, נכתב והוסבר. המניעים שגרמו לחטא, תגובותיהם של גיבורי הפרשה: העם, אהרן הכהן, הקב"ה ומשה, העונש והסליחה של אלוקים.

אבל מפה לשם שאלה אחת מעניינת: למה שבר משה רבינו את הלוחות?

לא ייתכן שמדובר באקט של התפרצות כעס רגעית, או של איבוד עשתונות. לא סביר שמשה רבינו - או אפילו כל אדם אחר - "יאבד את זה" כשהוא אוחז את לוחות הברית שיצר הקב"ה בכבודו ובעצמו וינפץ אותם ברגע של כעס.

ההסבר לטעמי נמצא בדבריו של ה"משך חכמה", ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק:
"וכאשר ראו כי בושש משה, נפלו מאמונתם וביקשו לעשות להם עגל… ועל זה צווח משה: האם תדמו כי אני עניין?… חלילה! כי אני איש כמוכם והתורה אינה תלויה בי ואף אם לא באתי, הייתה התורה במציאותה בלי שום שינוי… ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים בעצמם, חלילה. ה' יתברך שורה בתוך בניו ואם המה כאדם עברו ברית, הוסר מהם כל הקדושה והמה ככלי חול, באו פריצים ויחללוה… ויותר מזה, הלוחות – מכתב א–לוהים – גם המה אינם קדושים בעצם, רק בשבילכם. וכאשר "זנתה כלה בתוך חופתה", המה נחשבים לנבלי חרס ואין בהם קדושה מצד עצמם." (שמות, לב, יט)

העם חיפש מחליף קדוש למשה רבינו, אך משה מבקש כעת להדגיש שהדבר היחיד הקדוש בזכות עצמו הוא הקב"ה - לא הוא, לא איזה עגל שהם הכתירו למחליפו, ואפילו לא לוחות הברית שנוצרו בהר סיני. משה חשש שהלוחות המוחשיים יהפכו לעיקר, לדבר קדוש בפני עצמו. ולכן שבר אותם לרסיסים - כדי לשבור יחד איתם את המחשבה שיש משהו שקדוש בפני עצמו.

וזהו מסר חשוב בכל דור ודור, ודבר מסוכן בכל סביבה דתית: הקב"ה הוא קדוש. שאר הדברים ושאר האנשים - חשובים וגדולים ככל שיהיו - אינם קדושים והם אינם התכלית והעיקר.

ואם חשבנו שיש משהו קדוש, בא משה רבינו וניפץ זאת לרסיסים.


* פוסט זה נכתב אחרי קריאת מאמרו של פרופ' ידידיה צ' שטרן במוסף שבת של מקור ראשון.

פורים של המאה העשרים‎




הרבה לקחים יש מסיפור המגילה של פורים, כמו גם כל מיני השוואות לחגים ואירועים שונים.
אבל, לטעמי, השוואה אחת ולקח אחד נעלמו מעיני רובנו.

סיפור המגילה התרחש בגלות שאחרי חורבן בית ראשון.
כ-20 שנה לפני הסיפור ניתנה הצהרת כורש, המעניקה ליהודים את הזכות לחזור לארץ ישראל ואף לבנות את בית המקדש.
אבל, חלק גדול מהיהודים בחרו שלא לעלות חזרה לארץ ישראל, אלא להישאר בגולה, להנות ממנעמיה ומעושרה ואף לנסות ולהיטמע בעמים ובמדינות אלו.
ואז, כפי שמתואר במגילה, ניתנת גזירה להשמדת כל העם היהודי, עד לסיום הסיפור בגאולה והישרדות.
כ-3 שנים לאחר תום סיפור המגילה, מוקם בית המקדש.

מוכר? בטח מוכר!
הסיפור דומה ביותר לסיפור העם היהודי במאה העשרים, הכולל ממש את אותם השלבים, בתזמון שנים כמעט מדויק.
והאמת שאין צורך להרחיב - ראו את הטבלה המצורפת - המדברת בעד עצמה.

והנה לנו לקח נוסף שיש ללמוד מסיפור המגילה וגם כנקודת ציון ושיפור בתולדות והתנהגות עם ישראל.

ועכשיו נשאר רק להסיק מסקנות ולקיימן...