האיש קודם לאישה ... והאישה קודמת לאיש




באחד מדפי הפייסבוק הועלתה התמונה הזו של משנה ז' בפרק ג' שמסכת הוריות, וגרמה לצער רב וזעקה גדולה:

הניסוח אכן נראה מפחיד בשלב ראשון, וזה גרם לי לזכות בלימוד משנה.

ובכן, לאחר הלימוד, בואו נשים לב לכמה דברים:

1. ההקשר
המשנה הזאת היא חלק מרצף משניות שמפרט קדימויות שונות - בגלל תפקידים בעם, שכיחויות וכו'.

2. סדרי עדיפויות עקרוניים
אני מניח שסדרי הקדימויות פה הם יותר עקרוניים ולא ספציפים - כלומר ניתנו דוגמאות שאולי הן קיצוניות או מוזרות - כדי להדגיש את העקרונות.
למשל: האיש קודם לאשה "להחיות" - זהו עקרון שבמקרים דומים יועדף מי שחייב ביותר מצוות מהשני. גבר או אישה, כהן או ישראל וכו'.

3. יש פה דו-כיווניות: לעתים הגבר קודם ולעתים האשה
המשנה הזאת נותנת סדרי קדימויות בין גבר לאשה - לעתים הגבר קודם ולעתים האשה. בפירוש תוכלו לקרא בדיוק את סיבת ההעדפה בכל מקרה.

4. לגבי הסיפא, שנראית במבט ראשון הגרועה ביותר - "בזמן ששניהן עומדין בקלקלה וכו'"
זהו המשך המשפט שמפרט לגבי השבי, ולא תחילת משפט חדש. ההסבר הוא שאם יש חשש לאונס של הגבר או האישה בשבי, הביזוי של הגבר יהיה גדול יותר אם גבר יאנוס אותו, ולכן שחרורו קודם.
לכן, נראה לי שיש להניח, לפי סעיף 2, שאם אישה היא זו שתאנוס את השבוי\ה - יש להקדים את שחרור האשה לפי אותו עקרון.

יצחק איש האמת - לפרשת תולדות




וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרשׁ אֶת יְהֹוָה:

עד לא מזמן, אם אשה הרגישה שמשהו קצת קשה יותר בהריון הזה מהאחרים, אף אחד לא ידע להגיד לה שיש לה תאומים - עד ללידה עצמה. ודאי שלא ניתן היה לחזות את מין העוברים, או ממצאים רפואיים אחרים.
והנה, אלפי שנים לפני המצאת האולטרא-סאונד, רבקה עוברת הריון לא פשוט, ומקבלת סקירת מערכות פרטנית ביותר: יש לה תאומים, זכרים, ההריון קשה אבל התאומים יוולדו בשלום, ובנוסף רבקה מקבלת תחזית גם לכמה דורות קדימה -"שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ".


הכל ברור לכאורה - שני בנים שיצמחו לשני עמים. אחד צדיק והשני לא. וכשהתינוקות גדלים מאד ברור מי הצדיק ומי הרשע.

אלא, למרבה ההפתעה, נראה שדווקא יצחק אבינו, גיבור הפרשה, לא מבין את המובן כ״כ, ואוהב את הרשע.
הסיבה לכך - "כי ציד בפיו" - מגבירה את התמיהה - האם ולמה  בוחר יצחק קריטריון גשמי כ״כ להעדפת הבן שעתיד להיות לעם וללאום גדול?
ויותר מכך - גם את ברכתו מייעד יצחק לעשיו, ולא לדמות הטובה והצדיקה - יעקב. האם אנחנו, בני יעקב - "העם הנבחר" - היינו צריכים לגנוב את הברכה שלנו? האם קבלנו את ברכתינו ובכורתינו רק בזכות "תרגיל עוקץ" של רבקה ויעקב? האם בעצם ההיסטוריה "רומתה"? אני זוכר שעוד כילד הפריע לי מהלך הסיפור - איך זה שלא, ברגע האחרון - כמו בכל סיפור טוב - יצחק החליט - בעצמו - לתת את הברכה ליעקב בזכות ולא בתרמית?

יצחק, אחד משלושה שזכו להיקרא "אבותינו", מסתמן לכאורה כדמות חלשה, נגררת, כזו שאינה מבינה את המציאות - לא דמות הגיבור הקלאסית לה היינו מצפים. קצת מפתיע ודי מאכזב.
וכל השאלות האלו מתעצמות לאור זה שספר בראשית הוא בגדר ״מעשה אבות סימן לבנים״ - מה אנחנו אמורים ללמוד ממעשיו של יצחק?

אלא, שאם נבחן שוב את מהלכיו ואת אופיו של יצחק, נמצא שאין מדובר באיש חלש ונגרר, אלא כאדם חכם, היודע היטב לתכנן את צעדיו, ובו זמנית איש אמת הנוהג לפי אמות מידה גבוהות של צדק.

עשו הוא בנו של יצחק, בדיוק כמו יעקב. אמנם הוא מתגלה כבעייתי יותר מכמה בחינות, אך אין זו סיבה להרחיק אותו עוד יותר. יצחק, באהבתו לעשו, מנסה לקרב את עשו ואף מצליח בצורה כזאת או אחרת. יצחק ייתן צ׳אנס לעשו לפני שיעביר את הבכורה ליעקב. ע״י הציד, הדבר שעשו מצטיין בו, ינסה יצחק להגיע אליו - ולכן גם בהקשר של הברכה מעורב עניין הציד. יצחק לא טיפש, והוא יודע היטב שיש חשש שמא רשעותו של עשו חסרת תקנה, והוא אינו ראוי לברכה - אבל עד הרגע האחרון הוא ישאיר לו פתח.
לפני הברכה; עשו יוצא לצוד - ופה ניתנת ההזדמנות ליעקב לפעול. יעקב איש תמים - אך התמימות והצדיקות של יעקב לא טוב שתהיה פסיבית וללא חזון. לא ייעשו נסים למי שאינו משתדל ומנסה לעשות את חלקו. ואכן, כשיצחק מבין שלא ברך את עשו אלא את יעקב, הוא אינו כועס על יעקב, אלא אומר: "גם ברוך יהיה". זאת אינה תגובה של מי שמופתע או מרגיש מרומה, או של מי שמאוכזב ממה שקרה, מה שאומר שיצחק שלם עם התוצאה ועם ברכתו של יעקב. הוא מבין שיעקב יודע להסתדר, לצאת מתמימותו כשיצטרך, לעמוד כנגד הרשעים ולנצחם. בפרשות הבאות נראה שאכן יעקב ידע לנהוג כך.

יצחק הוא איש האמת. מכל האבות - יצחק הוא היחיד שלא יצא מהארץ, הוא היחיד שאת כל אהבתו העניק לאשה אחת ומאשה אחת נתברך זרעו. הוא עמד בכל המבחנים ובסופו של דבר כל החלטותיו היו הטובות ביותר.
גם אם הוא נראה אפור, גם אם מעשיו לא תמיד מובנים לנו ולעיתים הם נראים שגויים - בטח בראייה מיידית - לטווח הרחוק ובהסתכלות אחורה - יצחק יצליח במעשיו ועל הדרך גם מלמד אותנו מסר אחד או שנים.

בריאת העולם - האם ישנו בכלל עימות בין התורה למדע?




כשנשאל סטיבן הוקינג האם ניתן ליישב בין המדע והדת, אמר: "יש ביניהם פער יסודי. המדע מבוסס על תצפית ותבונה, והדת על סמכות. המדע ינצח מפני שהוא עובד".

אל תחפשו תשובה לתת לו, הראי״ה קוק כבר נתן אותה לפני יותר ממאה שנים:
״להגיד כח מעשי בראשית לבשר ודם אי אפשר, לפיכך סתם הכתוב בראשית ברא אלוהים.״*


כלומר, מראש אין בעיה!
התורה לא פירטה את ענייני המדע של בריאת העולם - אלא רק ברמה פשוטה ולפי צרכיה. את הפרשנות המדעית השאירו למדענים.


* לנבוכי הדור, פרק ה. מומלץ לעיין שם בפירוט.

מה הקשר בין חוקי צדק לבין מחיית עמלק? (בפרשת כי תצא)




פרשת כי תצא מפרטת רשימה ארוכה של מצוות וכללים, שרובם עניינים רלוונטיים ויום-יומיים שבהתנהגות שבין אדם לחברו, והתורה מורה לנו על התנהגות מתחשבת ומוסרית שביחס לאנשים במצבים שונים: היחס ללקיחת אשה מהאויב בעת מלחמה, מצוות בניית מעקה למניעת סכנה, אסור נשך, צדק מוחלט בעת שקילה ובעת מדידה, מתנות עניים, מצוות השבת אבידה, שילוח הקן, קידוש אשה, קיום נדרים, איסור הלנת שכר, ועוד.
בכל החוקים שהזכרתי וגם באלו שלא, ניתן לראות את החמלה, ההתחשבות והרגישות המתבקשת, לא רק בדברים הגדולים והברורים אלא גם בדברים הקטנים שלכאורה "מה זה כבר משנה". לא רק כלפי אשתך, אלא גם כלפי עבד, עני, אישה שנלקחה בשבי ואפילו כלפי ציפור וגוזליה.

אל מול כל אלו, הפרשה מסתיימת באזכור מעשהו של עמלק והמצווה למחייתו. מעשה זה הוא ניגוד מוחלט לכל חוקי הצדק שהוזכרו קודם. מעשהו של עמלק הוא בלתי מוסרי בעליל, שהרי הוא תקף את ישראל ללא סיבה הגיונית, ונלחם בקצה האחורי של המחנה, בחלשים, וזאת בשעת חולשה של העם שהיה צמא למים.

מה בעצם הקשר שבין החלק הגדול של הפרשה המפרט חוקי צדק לבין סיומה במחיית עמלק?

מעשהו של עמלק מנוגד לכל חוקי המוסר הפשוטים ואינו מאפשר לו מקום בעולמו של הקב"ה ולכן גם בני ישראל מצטווים ציווי עתידי על מחיית עמלק. זהו בעצם ציווי מוסרי, שנועד להסיר את מה שהוא כ"כ מנוגד לעולם מוסרי, צודק וחברתי.

אבל, המסר מפרשת עמלק אינו רק ברמה הלאומית, אלא גם ברמה האישית, ופה, לעניות דעתי, מצוי הקשר בין עיקר הפרשה לסיומה.
אנחנו כבני אדם צריכים לנהוג בצורה מוסרית והוגנת כלפי הסובבים אותנו - לא רק כלפי בני משפחתינו וחברינו, אלא גם כלפי כל אדם או אפילו חיה. לצערנו, לא כולם בעולם מתנהגים בצורה מוסרית וראויה, וישנם את אלו שמחפשים את נקודות החולשה ותוקפים בהם. אלו מעין "עמלקים" קטנים, שאותם אנחנו צריכים לזהות, וכאשר אנחנו מוצאים אותם - היחס חייב להיות חד משמעי - כמו ברמה הלאומית - אל מול אותו עמלק. וכמו שאר המצוות והחוקים בפרשה - זוהי גם מצווה מוסרית מעין כמוה, שכן ההתייצבות החד משמעית אל מול אותם "עמלקים" המהווים ניגוד לכל הערכים המוסריים שלנו - הינה הגנה על החברה בכלל ועל עצמנו והקרובים לנו בפרט.

איך לקרא את התורה? - כי תהיינה לאיש שתי נשים (פרשת כי תצא)




"כי תהיינה לאיש שתי נשים, האחת אהובה והאחת שנואה, וילדו לו בנים, האהובה והשנואה, והיה הבן הבכור לשניאה" (דברים כא, טו).
קצת מוזר הציווי הזה. כבר שנחשפתי אליו כילד תמים היה לי משהו מוזר - למה ישר שנואה ואהובה? למה התורה מתחילה את העיסוק בנושא שתי נשים בנימה שלילית? ואולי נשאל בתמימות: האם אין מצב שיש לאדם שתי נשים והוא מסתדר איתם?
גם בספרי מובא ש"מגיד שסופו להיות שונא אותה ואוהב אחרת", ומשם הדרך לקנאה, סכסוכי ירושה ויש המפרשים שאפילו המקרה של בן סורר ומורה.
בקיצור, אין הרבה אופטימיות לגבי העסק הזה….

דבר מוזר נוסף בעניין הזה הוא שבהמשך ההיסטוריה בא חרם דרבנו גרשום וביטל למעשה את כל העניין - ומאז אנחנו נוהגים שלא יישא אדם יותר מאישה אחת.
ויש פה משהו תמוה - הרי כלל ידוע הוא שאין לחכמים סמכות לאסור דבר שהותר במפורש בתורה - אז כיצד יכול היה רבנו גרשום לאסור נשיאת שתי נשים - דבר שמנוגד להיתר מפורש בתורה, ואיך נתקבלה תקנתו בישראל בצורה גורפת כ"כ?


אלא, שמסתבר שצריך לדעת כיצד לקרא את הכתוב בתנ"ך וממנו להבין מה הייתה הכוונה המקורית. 
מתוך ההקשר שבו נאמר בתורה שמותר לשאת שתי נשים אפשר להבין שהדבר אינו רצוי. אם התורה ישר התחילה בתיאור מקרה של "אחת שנואה ואחת אהובה", בלי ציון בכלל של המקרה בו שתיהן אהובות, אז כנראה שהתורה לא באמת מחבבת את העניין, אלא ההיתר לישא שתי נשים הוא בדיעבד - אם יקרה מצב כזה - כך וכך התורה מורה לך לנהוג.
לכן, כשהסתלק ההכרח, והנורמה החברתית יצאה נגד זה - ניתן וצריך "לבטל"  במרכאות את העניין, ולהחליט שאין לשאת שתי נשים.

ניתן להגביל את הדבר לחוקי מדינות - בג"ץ מורשה ואפילו מחוייב לתת פרשנות לחוק עפ"י "רוח החוק". כך גם חכמים מורשים ומחוייבים לתת לנו את "רוח התורה".

דוגמא מעניינת נוספת היא "לא תבשל גדי בחלב אמו":
ידועות הבדיחות על כך שהתורה ציוותה לא לבשל בן ואמא ביחד, והיהודים החוכמולוגים פירשו פרשנויות מפה ועד להודעה חדשה וגזרו על עצמם איסורים ללא סוף.
אלא שגם פה צריך להבין את רוח החוק: בישול בשר בחלב אינו נתעב מצד עצמו, אלא אסור בגלל תחושת האכזריות שהוא מעורר – בישול הוולד בחלב אמו שנועד להזין אותו. ובגלל הרצון לעדן את תחושותינו המוסריות - הורחב הורחב לכל בשר ולכל חלב.

אז כמובן שהדבר לא נעשה בצורה שרירותית, אבל בהחלט יש כללים בהם ניתן לשנות את הנאמר בתורה, לקולא או לחומרה, ולהתאים את חיי היומיום לרוח התורה.


מקורות
1. את הרעיון הכללי למדתי מתוך: עליית מעמד האישה בהלכה \ הרב אליעזר מלמד 
http://revivim.yhb.org.il/2013/12/26/%D7%A2%D7%9C%D7%99%D7%99%D7%AA-%D7%9E%D7%A2%D7%9E%D7%93-%D7%94%D7%90%D7%99%D7%A9%D7%94-%D7%91%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%94/

2. את הדוגמא של "לא תבשל גדי בחלב אמו" הסקתי מתוך: בגנות האידיאולוגיה \ חיים נבון
http://musaf-shabbat.com/2012/04/19/%D7%91%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%90%D7%99%D7%93%D7%99%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%94-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%91%D7%95%D7%9F/


האם פרעה היה חמאסניק?




ראשי החמאס מקשים את ליבם ולא מוכנים להפסקת אש, למרות האבידות והמפלות הרבות שלהם, ולמרות שברור שהפגיעה בהם תימשך ואף תיגבר. עוד מכה ועוד מכה, עוד הזדמנות מבחינתם לצאת מהעניין הזה, עוד סכנה לחייהם ובעיקר לחיי בני עמם, ושוב ושוב הם מקשיחים את ליבם וממשיכים בלחימה.


נשמע קצת מוכר, לא? לי זה העלה אסוציאציות להקשחת לב ידועה אחרת, במצרים לפני אלפי שנה.

וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים: וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְהֹוָה בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם:(1)

כבר בהתחלה ה׳ מתריע בפני משה שפשוט לא הולך להיות, ושפרעה יקשיח את לבו, ולא ישחרר את בני ישראל בקלות. ואכן כך קורה:
וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה:(2)
כך זה ממשיך אחרי כל מכה ומכה ממכות מצרים. כך גם אחרי מכת כינים ואחרי אזהרותיהן של יועצי פרעה:
וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה:(3)
כך גם בהמשך, כאשר מצרים פגועה והרוסה, והנזק הלאומי גדול ביותר. גם אחרי רגעים קשים בהם פרעה כבר מודיע למשה שהוא מעוניין לשחרר את בנ״י, מייד כשנגמרת המכה ומתחילה רגיעה מסויימת, הוא חוזר לסורו:
וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת וַיֹּסֶף לַחֲטֹא וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו: וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה בְּיַד משֶׁה:(4)

העם המצרי סובל, המדינה נפגעת קשות, והיועצים מתריעים:
וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם:(5)
ושוב ושוב פרעה מסרב ומסלק את משה מפניו:
וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת:(6)
ושוב ושוב, והתורה די מפרטת את עניין הקשחת הלב של פרעה:
וּמשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת כָּל הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְחַזֵּק יְהֹוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ:(7)

ואז, במכה האחרונה והקשה, מכת בכורות, מבין פרעה - בכור בעצמו - שתורו למות מגיע בקרוב, והוא נעתר ומשחרר בבהלה את בנ״י:
וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיהֹוָה הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם ...: וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת: וַיִּקְרָא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהֹוָה כְּדַבֶּרְכֶם:(8)

בדומה למנהיגי חמאס, שלא מתרגשים מהנזק והמוות שנגרם לבני עמם - אבל פוחדים מאד ממותם שלהם, כך גם פרעה. בשלב זה הוא נעתר ומשחרר את בני ישראל. בנ״י יוצאים ממצרים ומתחילים את מסעם במדבר.

סוף פסוק? מסתבר שלא! פרעה מתחרט שוב, ויוצא לרדוף אחרי בנ״י במדבר:
וַיְחַזֵּק יְהֹוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה:(9)
איך זה נגמר בסוף כולם יודעים. הקשחת הלב הזאת היא אחת יותר מדי, ופרעה וצבאו טובעים ומתים בים סוף, ובנ״י ממשיכים במסעם.

מנהיגי חמאס נלחמים בישראל, מדינה חזקה מהם, ולא מפסיקים בלחימה - גם כשעמם סופג מכות נוראיות, אבידות ברכוש ואבידות בנפש, גם כשנכסים אסטרטגיים שלהם מושמדים, כאשר הכלכלה על הפנים, גם כאשר נשמע איום (לפחות מילולי...) על חייהם וגם כאשר די ידוע איך זה ייגמר ובידי מי יש יותר כח ויכולות.


שתי הקשחות לב, בהפרש של אלפי שנים.
האם יש קשר בין שני הסיפורים? אינני יודע, אני די בטוח שאין קשר ישיר.
האם אלוהים הוא זה המקשיח את ליבם של מנהיגי חמאס? קטונו מלקבוע, ולכן לא אתייחס לכך בצורה כזו.
האם ניתן ללמוד משהו מההקבלה בין המקרים? האם ניתן להבין כל סיפור טוב יותר בעקבות ההשוואה לסיפור השני? כנראה שכן.

למה היה צורך בהקשחת לב פרעה? למה התעקש הקב״ה להעביר את מצרים ואת בני ישראל את כל הדרך הארוכה עד לגאולת ישראל? האם לא היה די בנס אחד גדול וזהו? האם אלוהים אירגן לעצמו מופע גרנדיוזי ואולי אפילו מיותר?
תשובות רבות ניתנו המבלך ההיסטוריה לשאלות אלו, ולא פה המקום לפרט. פה אשווה זאת למערכה הנוכחית (צוק איתן) מול החמאס ואנסה ללמוד ממנה לגבי השאלות האלו.

כל הקשחת לב של החמאס מביאה את ישראל לנקוט בצעד קשה יותר מקודמו: הבלגה, תגובה מאופקת, תגובה מהאוויר, כניסה קרקעית נרחבת לעומק מעוזי החמאס - כאשר בכל שלב עוצמות האש והתגובה עולות ואיתן גם המחיר שמשלם החמאס ועמו -אוכלוסיית עזה. גם אם לעתים נראה שלחמאס כואב ושהוא מוריד הילוך ואף רומז להפסקת אש, הוא לפתע מקשיח את ליבו שוב ובחסות רגיעה כלשהי בוחר שלא לסיים את המערכה. אם נחזור על הפסוקים שצוטטו ונחליף את השם ״פרעה״ בשמו של אחד מבכירי חמאס - נקבל ממש את הסיפור של ימינו!

אבל - משהו חשוב קורה בכל עליית מדרגה כזאת. בכל מדרגה עוד ישראלים משתכנעים בצדקת המבצע, במטרותיו ובצדקתה של ישראל. בכל שלב כזה יותר אנשים תומכים בהנהגה ובמבצע וכתוצאה מכך גם הרוח הגבית לצבא מתעצמת. רובו המכריע של העם הולך ומתאחד - דבר גדול ולצערינו גם די נדיר. רגעי אחדות נדירים מתגלים בזמן המבצע - ביקור חיילים פצועים, ליווי חיילים בודדים למנוחת עולמים של עשרות אלפי אנשים שכלל לא הכירו אותם, תמימות דעים נדירה ע״י רוב מכריע של המפלגות למבצע, ועוד ועוד.
האם גם כך היה במצרים? ננסה לבדוק. אנו יודעים שבתחילה, מחמת עבודת הפרך הקשה, היו בני ישראל סקפטים מאד לגבי משה רבינו והבשורה שלו. כשפרעה הגיב לצעדיו של משה בהחמרת הגזרות על בנ״י, הם עוד פחות תמכו במשה ואף סילקו אותו. אנחנו מכירים את עם ישראל, ובמיוחד את התנהגות ה״קומץ״ המקטר בעם ישראל - כבר מדור המדבר - ולכן יש להניח שגם במהלך תהליך הגאולה במצרים היו את אלו שיצאו נגד משה וטענו שהצעדים שהוא נוקט אינם נכונים, ניצים מדי וכדו׳. מוכרת הטענה שהשמיע יהודי כלפי משה רבינו כשזה הפריד בין שני ישראלים ניצים: "מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי״(10). כנראה שבמהלך תהליך הגאולה ממצרים, כל מכה ממכות מצרים, כל שלב ושלב בדרך, איחדו יותר ויותר את בני ישראל סביב התהליך, סביב המטרה וסביב משה רבינו (כשליחו של הקב״ה). כל טענה שיכולה הייתה להיות נגד יציאה ממצרים ובעד הישארות תחת פרעה נעלמה עם עקשנותו של פרעה, כשם שהטענות בעד הבלגה מול החמאס לא יכלו לעקשנותו הרבה בימינו.

כלומר, לא לכבודו של אלוהים או של משה רבינו נעשתה הגאולה כתהליך מדורג. סיבות רבות לכך, אך פה אנו למדים על מטרתה כתהליך שיוצר איחוד בעם, הן כחברה והן סביב המטרה המשותפת והצודקת. כמו בישראל של שנת 2014, כך גם בנ״י במצרים היו צריכים תהליך מדורג, כזה שקורה ומתבצע באחדות העם. האחדות הזאת חשובה מכמה סיבות, כולן חשובות: הן כאחדות החשובה בפני עצמה, והן כאחדות המאפשרת לעם, למנהיגיו ולצבא לבצע את המשימה ברוגע ובתחושה שלמה - שהרי העם מאוחד יחד איתם.

זהו לקח חשוב שאנחנו צריכים ללמוד, והלוואי נזכור ש״כוחנו באחדותנו״ לא רק בימי מלחמה.


מנחם-אב התשע"ד, ימי מבצע "צוק איתן"



(1) שמות, ז, ג-ה (פרשת וארא)
(2) שמות, ז, יג (פרשת וארא)
(3) שמות, ח, טו (פרשת וארא)
(4) שמות, ט, לד-לה (פרשת וארא)
(5) שמות, י, ז (פרשת בא)
(6) שמות, י, כח (פרשת בא)
(7) שמות, יא, י (פרשת בא)
(8) שמות, יב, כט-לא (פרשת בא)
(9) שמות, יד, ח (פרשת בשלח)
(10) שמות, ב, יד (פרשת שמות)

חג שבועות וסיום ספירת העומר




אני רואה את שבועות לא כחג בודד בפני עצמו, אלא יום שמציין סוף תקופה: בפסח, בו הפכנו בן לילה לעם ולבני חורין, אנחנו מתחילים לספור את "ספירת העומר" שסופה בשבועות, יום קבלת התורה, הנותנת לעם מערכת חוקים דתית, חברתית ומוסרית.
העניין של ההמתנה והספירה חייב שתהיה לו משמעות - כי הרי אין טעם לספור סתם כדי להעביר ימים.
יש להניח שאת המסר נצטרך ללמוד מימי ציון במהלך הספירה - יום השואה, יום הזכרון ויום העצמאות, ל"ג בעומר ויום ירושלים. בולט מאד שאף אחד מהם אינו חג דתי - כולם ימי ציון לאומיים חברתיים. 
כביכול נשמע מוזר שאנחנו אמורים ללמוד מסר לקראת חג מתן תורה ע"י ימי ציון שאינם דתיים, אבל בעיון מהיר נראה שבעצם בדיוק מאירועים אלו ניתן ללמוד הרבה ע"מ להגיע מוכנים לחג מתן תורה:
כשבוע לאחר פסח אנחנו מציינים את יום השואה והגבורה - יום זכרון לאלו שנפלו באסון הגדול ביותר של העם היהודי וגבורתם של אלו ששרדו.
שבוע לאחר מכן אנחנו מציינים את יום הזכרון ואת יום העצמאות - הגיבורים שורדי השואה וגיבורי חיילי צה"ל הם אלו שהביאו לנו את העצמאות והמדינה. אנשים שעזבו את מקום הולדתם ועלו ארצה, נטשו לתקופת הקרבות את עבודתם, משפחתם וגם את לימוד התורה בו חלקם היו שקועים - והתפנו ע"מ להקים לנו מדינה ולשמור עליה. מדינה שמהווה בית ועיר מקלט לכל היהודים באשר הם.
כשבועיים אח"כ - ל"ג בעומר, בו מציינים שני דברים עיקריים: את הלחימה למען עצמאות ישראל בימי בר כוכבא, ואת סיום המגפה בקרב תלמידי רבי עקיבא, אותו אחד שאמר ש"ואהבת לרעך כמוך הוא כלל חשוב בתורה", וכמעט כל תלמידיו מתו בגלל "שלא נהגו כבוד איש ברעהו". הימים לקראת מתן תורה אלו ימים של תיקון מידות, וכלל ראשון בדרך לקבלת התורה הוא לנהוג כבוד אחד כלפי השני.
כשבוע וחצי לאחר מכן, וכשבוע לפני חג שבועות שהוא סיום התקופה - יום ירושלים, בו השלימו חיילי צה"ל את שאיפת אבות אבותיהם באלפיים השנים הקודמות לחזור לארץ ישראל ולירושלים. יום העצמאות היה שיא שהורחב והועצם ביום שחרור ירושלים. נשים לב גם, שירושלים לא קיבלה את קדושתה משמים - אלא דוד המלך בחר בה משיקולים מדיניים-פוליטיים-ביטחוניים כעיר בירה והיא קודשה "מלמטה למעלה".

OK, אז מה המסר?


התורה אינה ספר חוקים והלכות שמסרסות אותנו להתנהגות מסויימת. התורה היא דרך חיים, ובחיים יש גם צדדים שאינם הלכה, אלא יומיומיים לגמרי. התורה נותנת לנו דרך להתנהגות בין אדם לחברו, בין אדם לאשתו, בין אדם לעבודתו ובין אדם ומלחמתו לעצמאותו. התורה היא שילוב של קודש וחול, הלכות דתיות ועניינים חברתיים. אי אפשר לקיים תורה במנותק מחיי היומיום שלנו. מיציאת מצרים ועד לקבלת התורה אנחנו עוברים מאורעות אנושיים, חברתיים ושגרתיים בחיי עמים ומדינות - ע"מ ללמוד ולהגיע מוכנים אל מעמד קבלת התורה.

כולם מכירים את העצה של קרמבו מהסרט "מבצע סבתא": "אתה מתחיל הכי מהר שלך, ולאט לאט אתה מגביר" - התחלנו בשיא של יציאת מצרים, ולאט לאט מגבירים - יום העצמאות, יום ירושלים, קבלת תורה. והלוואי נדע להמשיך להגביר ולהגיע לאהבת חינם ביננו, המשך בנייה והתחדשות, שלום ושלווה.

פסח, רעיונות על חירות




1. גאולה בחופזה
בני ישראל יצאו ממצרים בחופזה, לאחר שהמצרים ממש גירשו אותם. אבל למה בעצם זה היה צריך להיות ככה? משה ידע מראש מתי יצאו ממצרים, למה הוא לא נתן התראה לבנ"י, ואז היו יוצאים בלי כל החיפזון? (ועל הדרך היינו חוסכים לקיבה שבוע של מצות...)
אלא שמשה תכנן שהיציאה ממצרים לא תהיה רגועה ומתוכננת אלא בצורת גירוש. למה? כי הוא ידע מי הם בנ"י, וידע שהם לא ממש היו מוכנים לגאולה. איך ידע? בנסיון הקודם שלו להניע מרד מול המצרים, כשהרג את המצרי שהכה יהודי, בנ"י לא שיתפו פעולה, ואף איימו להלשין עליו. גם כאן, אם היה משה מודיע מראש על הגאולה, היו בנ"י מעלים שאלות והערות וודאי חלקם היו טוענים שעדיין לא וזה לא זמן טוב וכו׳. לאחר מכת בכורות, כאשר המצרים גירשו את בנ"י, לא הייתה ברירה ולא היה זמן לשאלות, תהיות וקיטורים.
באופן כללי, לא תמיד בני אדם מוכנים לגאולה שלהם, ותמיד ימצאו תירוץ למה לא עכשיו ולמה לא מתאים וכו׳ וכו׳. לפעמים אנחנו צריכים שידחפו אותנו למשהו שאנחנו בעצם צריכים: פיטורין מעבודה שהיינו צריכים לעזוב ממזמן, נסיבות שמביאות לפרידה מבן/בת זוג שהיינו צריכים לחתוך מזמן, ועוד.

2. האם כל הפסח הוא שאריות של ליל הסדר?
נראה שפסח מתחיל בשיא ואחרי זה ישנה ירידה בקצב. ליל הסדר מייצג את יציאת מצרים שהיא שיא אדיר מבחינה לאומית, היסטורית ודתית, והוא נראה כשיאו של החג. לאחר מכן אין איזה שיא אחר, בניגוד לחגים אחרים בהם ה"מתח" נשמר לאורך כל החג: תפילות רה"ש פרוסות לאורך כל החג, בסוכות לאחר החג הראשון יש את הושענא רבה ושמחת תורה שהם שיאים בפני עצמם, בחנוכה יש רמת מתח אחידה (אולי עם שיאון ב"זאת חנוכה") וכו׳. שביעי של פסח נראה קצת "חיוור" לעומת ליל הסדר, ואפילו (מטעמים שונים) אומרים חצי הלל לאחר החג הראשון.
למה בעצם? האמנם כל הפסח הוא שאריות של ליל הסדר או שיש למה לצפות?
והאמת היא, שיציאת מצרים ממש לא הושלמה בליל הסדר, אלא רק לאחר קריעת ים סוף ומותם של המצרים בים. רק אז נותק הקשר עם מצרים, ורק אז למעשה הושלמה היציאה ממצרים ולא היה עוד חשש מהעם המצרי.
ליל הסדר הוא אכן שיא, אבל לא תמיד השיא מהווה סיום של מהלך. לעתים, השיא הוא ממש ההתחלה. חתונה היא שיא שרק מתחיל חיים משותפים, הצלחה בפסיכומטרי היא רק תחילת הלימודים לתואר וכו׳. תהליך מסתיים כאשר הוא מגיע לסוף, שזה לא תמיד כאשר מגיעים לשיא.

לשון הרע ופתרון למצב שהוא בין איסור מוחלט ובין מציאות חיים מורכבת





שתי פרשות שלמות - תזריע ומצורע - עוסקות בנגע הצרעת, נושא די משעמם וגם לא הכי אסטטי ונעים. אבל, בתוך כל זה ישנו עקרון חשוב שאותו כדאי ללמוד, ועליו אני אדבר.

כמו שהקדמתי, הדינים לגבי הצרעת - בזמן הצרעת, הטהרה ממנה, הקורבנות וכו' - מפורטים בצורה נרחבת ביותר - ומפה חובה להסיק שמדובר בעניין מהותי ביותר.

מהי הצרעת? הצרעת היא נגע רוחני שיש לו ביטוי פיזי, והיא עונש הבא לאדם המדבר לשון הרע.
אמרנו עניין מהותי, ואכן סוגיית לשון הרע ביהדות היא סוגיה מהותית, וגם חד משמעית - זהו איסור חד ומוחלט הנמצא בצמרת רשימת האיסורים. הרמב"ם כתב ש"אמרו חכמים שלוש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא והם גילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע כנגד כולם"(1), וכולנו מכירים גם את "מי האיש החפץ חיים - נצור לשונך מרע"(2) ולא חסרים מקורות נוספים כדי להבין עד כמה מהותי עניין לשון הרע.

אבל רגע - איסור חד משמעי? בואו נחשוב שוב.
מה בדבר "לפני עיוור לא תיתן מכשול" - איך אפשר להזהיר אדם מאנשים שאינם ישרים, מבלי לדבר עליהם לשון הרע? או למשל "לא תעמוד על דם רעך" - כיצד אפשר לקיים זאת בצורה טובה עם נשמור עד הסוף על איסורי לשון הרע? הרי כדי להזהיר חייבים לספר משהו לא טוב על מישהו אחר.

בעיה - והיא לא ייחודית רק פה. בנושאים רבים ישנה התנגשות בין איסור מוחלט לבין מציאות חיים מורכבת.
למשל, דוגמא נוספת - "לא-תראה את-חמור אחיך או שורו נופל בדרך והתעלמת מהם: הקם תקים, עמו"(3) - ציווי ברור, אבל אם יש הפסד משמעותי עבורי, המקום מסוכן או שיש חשש סכנה ממי שעוזרים לו? האם אז עדיין צריך לעצור, לעזור ולהסתכן או שלא?

אם כן - אז מה עושים?
כדי לתת פתרון, דבר ראשון נחזור להתחלה ונבדוק מהי מהות המצווה, ומשם נבין מה קורה פה ואיך אנחנו אמורים להתנהג.
דיני לשון הרע מטרתם היא להגן על אנשים - שלא יפגעו מדברים שליליים שידברו עליהם. לשון הרע לא בא להגן על אנשים רעים כדי שיוכלו לרמות, לעשוק או לנצל אנשים ישרים. המטרה היא חברה בריאה, ישרה והוגנת, ולא חברה שכולה עוולות ומרמה.
כשמציבים את המהות הזאת בצורה פשוטה - אז מובן האיזון בין הציווי לבין הסייגים, ואז ניתן ללמוד מה להגיד ומה לא - וגם איך להגיד:
  • כשלא צריך - לשון הרע הוא איסור חד משמעי.
  • כשחובה לדבר דברים רעים על אנשים אחרים לצרכי הגנה על אנשים ישרים - חובה לעשות זאת.
  • אבל, כשחובה לדבר - ישנה דרך לעשות זאת - יש להבחין בין עובדות לפרשנות, צריך לדייק, לספר רק מה שרלוונטי, למסור דברים ממקור ראשון ולא משמועות, ותנאים נוספים.
תיאור עובדות שישקפו את המצב הבעייתי זה "לפני עיוור לא תיתן מכשול", או כמו שהחפץ חיים קורא לזה "לשון הרע לצורך". אבל, אם נתבל את זה בפרשנויות ובתוספות שאינן קשורות לעניין עצמו - זה כבר יהיה "לשון הרע" שהוא אסור ולא רצוי.

אותו דבר לגבי הדוגמא השניה שהבאנו - כאשר אני רואה אדם הזקוק לעזרה - התורה דורשת ממני לעזור לו, אבל - בתנאי שאין פגיעה בי כתוצאה מהעזרה הזאת.

את השילוב החשוב הזה, הפשוט מצד אחד והמורכב מצד שני, אנחנו צריכים ללמוד וליישם, וכך נוכל לקיים חברה מוסרית, ישרה וטובה. הוא האתגר, אך גם הקסם, של חיים טובים ונכונים - עשיית מעשים טובים אך לא באופן שיהפוך לפוגע ובכך להשיג את ההיפך.


(1) הלכות דעות (2) תהלים ל"ד (3), דברים, כ"ב, ד’, פרשת כי תצא.

שלא עשני אישה




בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁלֹּא עָשַׂנִי אִשָּׁה:
ונשים אומרות: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁעָשַׂנִי כִּרְצוֹנוֹ:

ברכה זו, שהיא אחת מברכות השחר הנאמרות כל בוקר בתפילה, היא ללא ספק אחת מאלו שגורמות לנו לנוע בחוסר נוחות בזמן אמירתה. האם באמת ההלכה רואה באישה יצור נחות עד כדי כך שיש לברך ״שלא עשני אישה״? וגם אם כן, למה להכריז על כך בכזאת פומביות?

מאמר זה לא בא לנסות לתרץ, אלא להבין מה הייתה הכוונה בברכה הזו, מה משמעותה בימינו ולמה להמשיך ולברך אותה כל בקר.

בתקופות קדומות, "שלא עשני אישה" אכן היה מתאים
לפני הכל, חשוב להבין שכל דעה או דבר שנאמר או נכתב ע"י מישהו - מושפע מרוח התקופה ומנורמות חברתיות ואחרות שקיימות באותו זמן. השפעות אלו חלות גם על אנשים חכמים, כדוגמת אלו שניסחו עבורנו את התפילה. גם נוסח ברכות השחר הושפע מרוח התקופה בה נכתב. סביר להניח שאם ברכות השחר היו מנוסחות היום, הברכה הזאת לא הייתה נכנסת לסידור, ואם כן - ודאי הנוסח היה אחר. (אגב, כנראה שזה נכון גם לגבי ״שלא עשני גוי״, שוודאי הייתה מנוסחת היום בצורה עדינה יותר.)
את נוסח הברכות לומדים בגמרא, במסכת ברכות. בתקופה ההיא, אכן כל גבר היה מבסוט שהוא לא נעשה אישה... מעבר ל״צרות״ האובייקטיביות שנשים סובלות מהן - המחזור החודשי, ההריון והלידה, וכו' - מעמדן של הנשים אז היה נמוך ביותר גם חברתית. הן שירתו את הגברים ובמקומות רבים נאסרו עליהן דברים שהיום לא היינו חושבים עליהם, כמו לדוגמא לצאת מהבית (!).

אבל, להבנתי, לא זה ההסבר הרישמי לברכה. ישנם הסברים אחרים וננסה לבחון אותם.

נשים חייבות בפחות מצוות, והגברים מודים על כך
הסבר ידוע הוא שהברכה "שלא עשני אישה" כוונתה לכך שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא, והגברים אומרים לה' שהם אינם מתלוננים על כך שהם חייבים ביותר מצוות, אלא אדרבא - שמחים ומברכים על כך. 
כן, זה נשמע תירוץ קצת מצוץ מהאצבע. האם העניין הזה הוא עד כדי כך קריטי שהוא שווה ברכה כזאת חריפה? ומה נגיד על גבר שלא מקפיד, למשל, על ציצית, אבל מודה לאלוהים שזיכה אותו ביותר מצוות מהאישה?


אבל, סדר הברכות, שיוצר את ההקשר של הברכה לאחר שתי הברכות שלפניה, מראה שיש הגיון בהסבר הזה:
  1. ברוך שלא עשני גוי - שפטור מכל המצוות.
  2. ברוך שלא עשני עבד - שחייב קצת מצוות.
  3. ברוך שלא עשני אישה - שחייבת בכל המצוות חוץ ממצוות עשה שהזמן גרמן.
ויפה גם פירושו של הרש"ר הירש בעניין: (ההדגשות שלי) 
"ברוך  שלא עשני גוי, עבד ואשה. הברכות הללו אינן ברכות הודיה שד' לא עשנו גוי, עבד ואשה. הברכה מעוררת אותנו לבחון תפקידנו, שד' הטיל עלינו בזה שעשנו איש יהודי משוחרר, ושנבטיח הבטחה חגיגית, שנעשה כדי לצאת חובת תפקידנו. אתה, גבר יהודי בן חורין, האם עשית את המוטל עליך? במה שונה אתה מהגוי? מהעבד? מהאישה? האם העובדה שאתה מחויב ביותר מצוות אכן גרמה לך לקיימן?"
כלומר, לא ברכה במובן הקלאסי, אלא ברכה שהיא גם בדיקה, ובוודאי שלא ברכה על דרך השלילה. זאת לא הודיה על כך שאיננו גוי, עבד או אשה, אלא קריאה לבדיקה - האם העובדה שאתה מחויב ביותר מצוות אכן גרמה לך לקיימן?


ויש גם כאלו שיסבירו שאישה פטורה ממצוות אלו וכן מלימוד תורה כי היא מושלמת ומתוקנת יותר מהגבר, ויש לה קרבה לקב"ה יותר מהגבר גם ללא המצוות האלה, ולעומתה הגבר צריך את המצוות ואת לימוד התורה על מנת להתקרב לקב"ה. ולכן היא אומרת 'ברוך שעשני כרצונו' - שהיא לא צריכה את זה כי היא מתוקנת יותר מהגבר. האמת שאני באופן אישי פחות מתחבר להסברים האלו. לא בגלל זלזול בנשים, אלא כי זה ממש נשמע כמו תירוץ שמישהו תפר כדי להצדיק משהו שהוא לא ממש בטוח לגביו...

לגבי הסיבה למה נשים חייבות בפחות מצוות והאם זאת גם אפליה - לא אדון על כך פה. אולי אדון על כך אחרי שהנשים תילחמנה על קיום כל המצוות האלו כמו הגברים... ;-)

האם היום באמת יש שוויון?
או שאנסח זאת אחרת - כמה גברים היו מעדיפים להיות אישה?
כמובן שאין הכוונה שגבר כבן אדם הוא נעלה מעל האישה, ברור שלא. השאלה היא לגבי העטיפה. בתור גברים, יש לנו כמה "בונוסים"...
ראשית, ישנם ההבדלים ביולוגיים. אחרי שנולד בני כל חברי הגברים אמרו לי בחיוך: ״הכי חשוב שהיא תניק, ככה אתה תישן בלילה...״. האישה סובלת בשביל להביא ילד לעולם: בחילות, הקאות, שינויים בגוף ובנפש, הלידה הכואבת והמסוכנת, ההנקה. סביר גם שכל אישה הייתה מוותרת על המחזור החודשי ומה שמסביבו.
ובנוסף, עם כל הכבוד לקידמה, הנשים עדיין סובלות מדעות קדומות ומנהגים ישנים. אחוז הנשים שמספרות שעברו איזושהי הטרדה מינית גבוה ביותר. כנראה גם שלא תשמעו גבר מבקש מאישה ללוות אותו כי הוא מפחד, אלא המצב הוא הפוך, מסיבות שונות. מלבוש יפה של אישה מצופה שיכלול מחשוף. ולמה ספורטאים רצים עם מכנס וגופיה וספורטאיות עם תחתון וחזיה? ובואו נמשיך ונבחן בכנות: האם תחרות מלכת היופי, בו נמדדות נשים ונערות לפי צורת הביקיני על הגוף החשוף שלהן, היא מוסד שמפאר ומכבד נשים? ולמה במשחקי כדורסל צריכות לשעשע את הקהל רקדניות חצי עירומות? ויש גם את הצד הקיצוני השני - האם כיסוי הנשים במגזרים חרדיים קיצוניים נועד כדי להאדיר את הנשים?

שולפת ציפורניים - https://www.facebook.com/sholefet


אגב, אם נחזור קצת אחורה בהיסטוריה, לא יותר מדי - 40-50 שנה, מצב הנשים לא היה טוב כמו בימינו, והאמת שלא היה רחוק כ"כ ממצבן בימי הביניים. למשל, לא בכל המדינות הדמוקרטיות המתקדמות נשים יכלו להצביע בבחירות בשנות ה-70 - לפני פחות מחמישים שנה!
אין ספק שמצב ומעמד הנשים השתפר בשנים האחרונות, וכמו שרשמנו כבר - היום לא הייתה נכתבת הברכה ״שלא עשני אישה״. אבל עדיין, אובייקטיבית, אי אפשר לטעון ש״שלא עשני אישה״ אינו תקף מבחינת הגבר בימינו. וקשה לדרוש לשנות את נוסח הברכה כאשר המצב היום עדיין סובל מבעיות ביחס לנשים, כמו שתארנו. יחסית להיסטוריה מאז הותקנה הברכה הזאת, אנחנו עדיין בתחילת העידן החדש מבחינת מעמד הנשים.

סיכום
לסיכום, אם להיות כנים (וכנות) - אפשר וצריך, במיוחד מי שהנשים ומעמדן חשובים לו, להודות על האמת ש"שלא עשני אישה" עדיין רלוונטי במובנים מסויימים - וע"י כך לפעול לשינוי. אולי הברכה הזאת כל בוקר תהווה תזכורת עבורנו, ותזכיר לנו כמה דברים שנח לנו לשכח.
הלוואי ונגיע ליום בו היחס יהיה שווה באמת, ואז נוכל לבקש לבדוק את האפשרויות לשינוי הברכה. לדעתי ולצערי, אנחנו עדיין לא שם.

על צניעות ויעילות - שתי תובנות ממגילת אסתר




1. מיקוד, יעילות וצניעות:
המן כעס על מרדכי היהודי, וכתגובה הוא תכנן תכנית גרנדיוזית וחסרת פרופורציה של השמדת כל עמו של מרדכי, הפיל פור שכיוון את הביצוע לכשנה ממועד התכנון, בנה עצים גבוהים וכו׳. בכל הזמן הזה, הוא אמנם נהנה ממעמד על וכבוד רב, אבל כל זה ״אינו שווה לי בכל עת אשר אני רואה את מרדכי היהודי״. כלומר, כל זמן ההכנות למבצע הענק, המן עדיין היה מתוסכל ממרדכי - שהיה הסיבה לכל התכנונים.
עד שהגיע שעת הביצוע, קרו אי אלו אירועים שהפכו את הגלגל וגרמו למהפך בתכניות עד כדי מותו של המן וגדולתו של מרדכי/
מה יצא להמן מהתכנית המנופחת, הרהבתנית, הארוכה וחסרת הפרופורציות שלו? לא רק שהביצוע לא קרה בסופו של דבר, אפילו הפוך מכך- גם בזמן גדולתו של המן הוא לא נהנה כי מרדכי עדיין לא השתחווה לו.
מי יודע מה היה קורה אם המן היה הולך על תכנית ממוקדת ויעילה, שתתמקד ב״בעיה״ עצמה - מרדכי - ולא בכל עמו, ותתבצע ביעילות ללא שהות... ל
עומתו, אסתר ומרדכי תכננו תכנית יעילה, עם הגדרת יעדים ממוקדת ובזמן סביר: לא בפזיזות אבל גם לא תכנית ארוכה ולא יעילה. והתכנית שלהם הצליחה בצורה מושלמת.



2. צניעות, פעם שניה:
״את דבר המלך אין להשיב״. בשושן היה אסור לבטל צו של המלך, מכיוון שהמלך אינו טועה לעולם. היה מותר לשלוח צו נגדי, אבל לא לבטל צו קודם. זאת הסיבה שהיה צורך בצו שהתיר ליהודים להרוג באויביהם: מרדכי ואסתר לא רצו בצו הזה מתוך נקמה או כדי לפרוק יצרים ותסכול, אלא כדי לתת ליהודים אפשרות להתגונן מצו קודם שנשלח בתקופת גדלותו של המן שהורה לטבוח ביהודים.
אם המלך היה קצת יותר צנוע ומסוגל להודות בטעות ולבטל צו קודם, הייתה נמנעת כל שפיכות הדמים הגדולה והמיותרת.

עשרת הדברות למשיב ל-SMS




המאמר הזה הועלה לאתר סרוגים, אך הוסר עקב פניות אנשים שטענו שהמאמר פוגע ברב אבינר.


בהמשך לטור "עשרים הדברות לשאלות סמס", אנחנו, בשם מתפללי בתי הכנסת, רוצים, בצניעות, להאיר לרבנים המשיבים לשו"ת ה-SMS כמה נקודות שרואים מהספסלים שלנו. גם אם הרב לא מסכים לדעותיהם של כל אלו שקוראים את מדורי שו"ת ה-SMS, יש להניח שהוא מכיר בהשפעות של מדור זה ודומיו על תגובות הקהל. לכן, נרצה להציג לרב את הצד שלנו.
  1. אנוכי (או יותר נכון אנוכך) הרב. שמור על כבוד הרבנים ואל תענה לשאלות שבאות לעשות צחוק מהרבנים או מהיהדות. אם אתה כן עונה - נזוף בשואל.
  2. אל תיתן לשואל להתעצל. שאלות שניתן לקבל עליהן תשובה מהירה במחי עיון מהיר בקיצור שלחן ערוך וכדו' - לא צריכות להיות נידונות ב-SMS.
  3. אל תסרס מוחו של השואל. על אדם מאמין לדעת לחשוב לבד במצבים 'רגילים'. מפעל השו"ת לאורך ההיסטוריה טיפל בבעיות מיוחדות אשר אין להן פתרון מהספר ולא במקרים טריוויטאלים ליהודי מאמין. במקום תשובה לעוסה, עדיף לתת לשואל כלים להתמודדות כאשר ה-SMS לא יהיה זמין (שבת, מילואים וכדו').
  4. לא על הכל ראוי לדון ב-SMS. מקרים של מריבה עם הורים או בין בני זוג, בחירת מוסד לימוד, החלטות האם להתחתן, בחירת מוסד חינוכי לילד ועוד - לא יכולים לקבל תשובה בכמה תווים וללא היכרות ו\או לימוד הנושא לעומק.
  5. לא תתפתה להתייחס לכל אמונה טפלה שמנסים להתקיל אותך. תשובה של שלילת אמונות טפלות אלו מספיקה בהחלט.
  6. שאלות על הליכות ומוסר בסיסי - אין צורך להתפלפל בהן. בד"כ מי שינסה להתקיל אותך יעשה זאת כדי להפיל אותך, עם או בלי כוונה תחילה.
  7. לא תחמיר ולא תקל סתם. שאלות שנשאלות בצורה מעורפלת לא יכולות לקבל תשובה חד משמעית שתביא להקצנה לאחד הכיוונים.
  8. נושאים פרובוקטיביים לעולם לא יוכלו לקבל מענה שיציג דעה בצורה רצינית ב-SMS, ותמיד יעוררו מחלוקת, כעס ויפגעו במישהו.
  9. לא על הכל רב צריך לענות - האם לעשות ניתוח כדאי שיחליט רופא. ושאלות כמו המלצות לאזניה לסלולארי - ודאי שאין לתת לאנשים להטריח את הרב בגינם.
  10. לא תספר סיפורי מעשיות שיתקבלו ע"י הקוראים בלעג. זה בד"כ מבזה את הרב ואת היהדות.



ועוד בקשה אחת חשובה שאולי מסכמת את הכל: חשוב על התגובות לשו"ת ו\או לפרסומו. גם אם אתה מבקר את אלו שצוחקים מ\על השו"ת, אתה לא יכול להתעלם מהם.

אנו לא נגד שו"ת ה-SMS ודומיו, זאת פלטפורמה שיכולה להיות יעילה ביותר. אבל, לכל דבר יש גבולות ויש את הדברים המתאימים לו, ולא כל דבר יכול להיות נידון בכמה תווים ב-SMS.
לצערנו, כיום שו"ת ה-SMS משמש בעיקר כחומר בידור לבאי בית הכנסת, וכתוצאה מכך הוא גם מוציא הרבה פעמים שם רע לרבנים, ליהדות ולתורה. וזה חבל.



הדף נכתב עם אופיר, איתו אני עורך את דף הפייסבוק מטופשו"ת
(דף מטופשו"ת עוסק, בציניות וברצינות, בבעייתיות של שו"ת סמס ושאר האינסטנס שו"ת.)

אז מה שיעור הסיבוכים בברית מילה?




בכתבה שהתפרסמה באתר כיפה, מפורסמים נתונים על שיעור הסיבוכים בברית מילה בשנת 2013.
כבר הכותרת מעודדת - ירידה של כ-23% בשיעור הסיבוכים בברית מילה ב- 2013.
אבל יש עוד נתונים מעניינים וחשובים שחובה לשים לב אליהם:

  1. כמו שנאמר בכותרת, נרשמה ב-2013 ירידה של כ-23% בשיעור הסיבוכים בברית מילה.
  2. במספרם: ירידה מ-38 תקלות ל-30.
  3. 30 מתוך כמה? מתוך כ-65,000 בריתות! כלומר,סיבוכים בבריתות באחוזים: 0.004%.
  4. 20% מהבריתות מבוצעות ע"י מוהלים לא מוסמכים, ובהם מתרחשות 50% מהתקלות. כלומר, מתוך 52,000 בריתות שמבוצעות ע"י מוהלים מוסמכים או רופאים, ישנם רק 15 מקרים של תקלות. באחוזים: 0.00288462%.
מסקנות?
  1. טיעונים על מספר גבוה של תקלות בבריתות - לא רלוונטיים לדיון בעד או נגד ברית מילה. במיוחד אם מתעלמים מהורים חסרי אחריות שפונים למוהלים שאינם מוסמכים.
  2. חבל שהורים טפשים ולא אחראיים ביחד עם מוהלים מסוכנים גורמים ל-50% מהמקרים בהם יש סיבוכים בברית.

עוד דברים שכתבתי על הפולמוס בעניין ברית מילה:


למה חסכתי מבני ברית מילה - תגובה אישית לטור דעה נגד ברית מילה




לפני מספר ימים פורסם באתר "הארץ" המאמר "למה חסכתי מבני ברית מילה" מאת אורי משגב.
כמו שניתן להבין משמו, הטור יוצא נגד ברית המילה, אך ע"י טיעונים שאינם נכונים ואינם מדוייקים. אביא פה את עיקר הטיעונים בטור (בכחול) ואגיב עליהם.

פותח אורי משגב: כשבני אהובי נולד לא מלתי אותו. זה היה צעד קל וטבעי, שראיתי בו ביטוי של קיומי כאדם חופשי. - כמובן שזכותו של כל אדם למול או לא למול את בנו.
מדובר בחיתוך איבר המין של תינוק, ואני מתנגד לחיתוך אברי מין של ילדים וילדות. - לא מדויק, בלשון המעטה. ברית מילה היא חיתוך הערלה מאיבר מינו של התינוק הזכר. איבר המין עצמו לא נחתך.
עד היום מיקדתי באופן טבעי את מאמצי השכנוע שלי באוכלוסיית ההורים החילונים. זה הרי די משונה שאנשים נטולי אמונה דתית ... שומרים עליו מכל משמר מרגע היוולדו - ואז ממהרים לחתוך את איבר מינו. - כ-98% מהיהודים מקפידים על ברית מילה, כנראה לרובנו זה לא כזה משונה.

ניתן לערער בקלות יחסית את שני הנימוקים הרווחים אצל החילונים להמשך ביצוע המילה.
הנימוק הבריאותי־היגייני רלוונטי לתקופות אחרות או יבשות אחרות, ובכל מקרה חשוב להציב כנגדו נימוק רפואי שדיווחים ונתונים על אודותיו פשוט מושתקים היטב: שיעור התאונות והתקלות בבריתות הוא משמעותי, אחוז ניכר מהילודים המאושפזים בבתי החולים מגיעים לשם עם פציעות וזיהומים בעקבות מילה, ובניגוד להימנעות מהחיתוך - כאן מדובר בהליך בלתי הפיך, שעלול לגרום נזק בלתי הפיך. - לא נכון: בישראל בשנת 2013 היו כ-65,000 בריתות בשנה, 31 תינוקות פונו לבית חולים, 2 תינוקות נזקקו לניתוח, 0 פגיעות באיבר המין עצמו. הרבה מהפניות היו בגלל חוסר יכולת לפנות למוהל, לפיכך הלכו ליתר בטחון לבי"ח. (ראו כתבה ב-YNET)
ואילו הנימוק ה"חברתי" הולך ונחלש מעצמו עם ההתפשטות המבורכת של ויתור על המילה, ובכל מקרה הוא תמוה למדי - שוב לא נכון: כ-98% מהיהודים מקפידים על ברית מילה. 
(באחרונה נתקלתי בשני מקרים נפרדים של בנות זוג לסביות שהביאו יחד תינוק לעולם, והחליטו לחתוך את איבר מינו כדי "למנוע ממנו שונות"). - הטענה הזאת ממש לא מובנת: גם אם אמהות לסביות הן שונות בעיני מישהו, למה הילד שונה?

אלא שבאחרונה הבנתי שאולי צריך לעזוב את החילונים במנוחה.
"הברית החילונית" לפחות מבוצעת לעתים קרובות בידי כירורג ואחרי הרדמה. ואילו "הברית היהודית" מבוצעת על ידי מוהל שאינו בהכרח רופא, ותמיד ללא הרדמה. - רוב הבריתות מבוצעות ע"י מוהלים מיומנים שזאת הכשרתם. אם הורים מביאים מוהל לא מקצועי למול את בנם - אז הם טיפשים ו\או חסרי אחריות, ממש כמו הורים שיקחו את בנם לחובבן ולא לרופא מוסמך.
זו פעולה פולשנית וברוטלית, התעללות בתינוק חסר ישע שאין לי ספק שתוצא בעתיד אל מחוץ לחוק. - זאת פעולה כירורגית שנעשית לתינוק. מכיוון שכמעט 100% מהאוכלוסיה לא רואה בזה התעללות, ניתן לומר שהגדרת ברית מילה כהתעללות אינה נכונה. כך גם הקביעה שהברית תוצא אל מחוץ לחוק.

ועל הטקס הפרימיטיבי הזה כתב כאן אבי שילון, ש"מדובר בטריק מתוחכם לשימור הזהות היהודית", ונימק כי "חברה איננה יכולה להתקיים בלא סמלים". - צודק, טקסים הם דבר חשוב לבני אדם, וכמו ברית כך גם טקס השבעת ממשלה חדשה, טקס חתונה, טקס סיום תואר וכו'.
הרב רפי פוירשטיין כתב ב-ynet, כי "הורים שנמנעו מהניתוחון הזה כפו על ילדיהם עקירה מהסמל הכי יסודי של זהותם". - בהחלט, ברית מילה היא עובדתית הסמל הכי יסודי של זהותם של יהודים.
והשר נפתלי בנט כפר בעצם קיומו של הדיון והכריז: "חברים, מאז בריתו של אברהם אבינו זהו הקשר החזק ביותר המחבר את עם ישראל לבוראו ולעצמו... לא להתבלבל, לא חמלה ולא נאורות מניעים קמפיין זה... רק הרצון לראות מדינת כל אזרחיה מעוקרת מיהדות". - ברית היא אכן הקשר החזק ביותר המחבר את עם ישראל לבוראו ולעצמו. לגבי כוונות הקמפיין נגד הברית - אני לא מתיימר לקבוע.

מוזר. על פי ההלכה יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה, ועל פי גישה מתקדמת יותר כל מי שרואה עצמו שייך לעם היהודי. - יהודי הוא אכן מי שנולד לאם יהודייה. ברית אינה הופכת אדם ליהודי, ברית היא, כאמור, טקס וסמל לקשר של הילד לעם היהודי.
היו תקופות וקהילות בהיסטוריה היהודית שבהן לא התבצעה מילה, מימי מצרים העתיקה ועד הגוש הקומוניסטי. - לא נכון. היהודים לאורך ההיסטוריה, בכל מקום ובכל זמן, לעתים תוך סיכון חייהם ממש, שמרו על ברית המילה.

אז לבוא ולטעון שעל חיתוך אברי מין של תינוקות קם ונופל שימור הזהות היהודית? שזהו הסמל היסודי ביותר שמבטיח את קיום החברה היהודית? שזה הקשר החזק ביותר המחבר את עם ישראל לעצמו ולאלוהיו? יותר מהאמונה? יותר מהתורה ועשרת הדיברות? יותר ממדינת ישראל וארץ ישראל? - כחלק מהאמונה, מהתורה ומארץ ישראל, לא במקום - זאת לא תחרות.

ואסכם את העניין בקצרה (פוסט דומה כבר פרסמתי בעבר)
כשבני אהובי נולד מלתי אותו. גם לי, זה היה צעד קל וטבעי, שראיתי בו ביטוי של קיומי כאדם חופשי. עקב חששות מסוימים של הרופאים בני עבר בימים הראשונים לחייו בדיקות ודקירות שונות ומשונות, חלקם כואבות לפחות כמו מעשה המילה, שנעשו בלי שמישהו שאל אותו לדעתו. היה קשה לראות אותו, תינוק בן יומו, סובל כ"כ, אבל ידענו שאלו כאבים לצרכים חיוניים ולכן לא מנענו כהורים מהרופאים לעשותם. באופן דומה, מספר ימים לאחר מכן, בזמן מעשה הברית, לא ראיתי את בני כתינוק פצוע המתבוסס בדמו, אלא ראיתי יהודי הנכנס לברית של עם ישראל. אלו היו דקות של התעלות, לא של התעללות. ע"מ לשמר ברית ומסורת במשך שנות נצח, יש צורך בצעד חריג, לא באיזשהו הסכם שגרתי. חורבן בית המקדש נזכר לדורות בגלל צום של יממה, יציאת מצרים זכורה לנו בזכות שבוע של אכילת מצות, וכך הלאה.
אומרים שאדם משלים את מצוות הברית כאשר הוא מל את בנו, כי אז הוא מביע רצון לקיום המצווה, מה שלא היה יכול לקרות בגיל שמונה ימים. רובו ככולו של הציבור היהודי מל את בניו וע"י כך מביע רצון למצוות המילה, כלומר אנחנו לא חושבים שהורינו כפו עלינו משהו בגיל אפס. נראה לי שזו הוכחה טובה לכך שמצוות המילה מקובלת על העם ולא נכפית עליו.
ולראיה, היהודים לאורך ההיסטוריה, בכל מקום ובכל זמן, לעתים תוך סיכון חייהם ממש, שמרו על ברית המילה. כי אמנם יהודי הוא יהודי מלידה ולא רק לאחר הברית, אבל הברית מבטאת יותר מכל את השתייכותנו לעם ישראל.