לך לך - מהלך שמתחיל ע"י בן אדם והקב"ה "תופס עליו טרמפ" בהמשך‎




"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ:" (בראשית יב א).
בתחילת פרשת לך לך אנו קוראים על ציווי ה' לאברהם לעזוב את ביתו ובית אביו וללכת לארץ כנען – ארץ ישראל.
אבל, שני פסוקים אחורה, בסוף פרק יא, אנו קוראים:
"וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם" (בראשית יא לא).
כלומר, אברהם החל את המסע לפני הציווי האלוהי, והסיבות שהביאו את אברהם לצאת למסע הינם סיבות גשמיות ולא רוחניות. סיבות רבות ניתנו ע"י המפרשים; בריחה מאור כשדים לאחר ניתוץ האלילים ע"י אברהם, סיבות של רעב וכלכלה ועוד.
אגב, נראה אפילו שהחלטת "לך לך" הייתה של תרח אבי אברהם, אותו תרח שהיה עובד עבודה זרה - הפוך לגמרי מיציאה בשם ה'.
 
אז מי יזם את ההליכה – אברהם או ה'?
ויותר מכך, אותו "לך לך" הוא אחד מעשרת הניסיונות שניסה ה' את אברהם. כיצד מעשה שהחל ע"י אברהם (\תרח) נחשב לו כניסיון מאת ה'?


ישנם פרשנים הפותרים את השאלות האלו בפשטות, ללא ייחוס חשיבות לסדר הכתובים, ואומרים שהציווי מה' היה כבר על היציאה הראשונה מאור כשדים, אע״פ שלא כך סדר כתיבת הדברים המדוייק בתורה.

הסתכלות אחרת היא שהציווי האלוקי לאברהם באמצע הדרך נבע מהרצון החופשי שהתעורר אצל אברהם. הקב״ה נאמן לעקרון הבחירה החופשית, וממתין לבחירתו של אברהם.
דרך זו מתאימה מאוד לאברהם אבינו, זה שאמונתו באלוקים ובאל אחד הייתה מבחירתו האישית אחרי שהבין שדרך האלילים שנהגה בזמנו איננה אמיתית.
ובדרך זו יש גם מסר של עבודת ה׳ מבחירה חופשית ולא בכפייה. ומתוך ובעקבות רצון אנושי - גם ה׳ "יצטרף" לדרך הטובה שיבחר בן אדם.

פירוש שהוא קצת דומה וקצת אחר, מופיע בדברי השפת אמת. לפי פירוש זה
"'לך לך' נאמר מה' יתברך לכל האנשים תמיד… ואברהם אבינו שמע וקיבל".
קריאת "לך לך" מהדהדת מאז ומתמיד. אברהם הוא זה ששומע, מבין ומוכן ליישם את קריאתו של הקב"ה. אברהם הוא הראשון שהולך בעקבות ה"לך לך", ופועל בכל כוחו באמת כדי לקיים את רצון ה' בעולם.
וגם לפי זה, המסר ברור. קריאת "לך לך" מהדהדת בעולם גם היום. אנחנו צריכים להאזין לאותה קריאה, ולפעול לפיה.

ומכל מקום, יש מה להסתכל עוד יותר על העניין של מהלך שמתחיל ע"י בן אדם והקב"ה "תופס עליו טרמפ" במהלכו. במיוחד לאור המסרים שהובאו לעיל עם השלכה לימינו.
אברהם יצא למהלך בו הביא את דבר ה' בעולם. אני רוצה כעת לדון בעוד דוגמאות כאלו, והן משה רבינו והרצל חוזה מדינת ישראל.

ההשוואה בין הרצל למשה רבינו ידועה ופופולארית. שניהם גדלו בין הגויים ובתרבותם, שניהם ראו "מהצד" את סבלות עם ישראל - ללא שממש הרגישו את הסבל על בשרם, ושניהם הגיעו "מבחוץ" לתוך עם ישראל ומשכו את העם לדרך הגאולה.
שניהם דומים גם לאברהם אבינו.
בדומה לאברהם שהחל את מסעו מבית של עבודה זרה, גם משה רבינו החל את מסעו לגאולת עם ישראל מארמונו של פרעה, אחרי שגדל שם אחרי שנאסף ע"י בת פרעה. הוא יוצא משם, רואה את סבלות עמו - עם ישראל, רואה ומתערב בין איש מצרי לאיש עברי, ורק במדין משה מקבל את השליחות מהקב״ה עצמו.
גם הרצל גדל בין גויים וחי בתרבות אירופאית. גם הוא ראה מהצד את סבלות היהודים, מה שגרם לו להתחיל את המסע אל מדינת היהודים. על סיפור זה אין לנו את עדותו של משה או נביא אחר על "דבר ה'", אך כיום מקובל וברור שמדינת ישראל היא "ראשית צמיחת גאולתנו" והיא מהלך (או חלק ממהלך) אלוהי לגאולת ישראל.

רבים תקפו את הציונות ואת הרצל על כך שהמהלך למדינת ישראל החל והתפתח כמהלך "חילוני". ממה שלמדנו כעת, אפשר - ולטעמי חובה - ללמוד שלא תמיד זה משנה. לעתים רצון ה' לא מתגלה בישיבה או בבית הכנסת. לפעמים מי שיאזין ויבין את קריאת "לך לך" האלוקית לא יהא רב גדול. ולא תמיד הסדר יהיה מלמעלה (הקב"ה) למטה.

וכנראה שלא רק במהלכים גדולים או לאומיים, אלא דברים אלו נכונים גם לכל אדם לעצמו, משפחתו וסביבתו. שכשאדם שומע את קריאת "לך לך" ומתחיל בדרך טובה, הקב״ה יצטרף ויעזור לו בדרכו.

קנאותו של פנחס‎ - מתי קנאות תהיה רצויה, ומתי לא?




"וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם, לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן; וַיֹּאכַל הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל, לְבַעַל פְּעוֹר; וַיִּחַר-אַף יְהוָה, בְּיִשְׂרָאֵל. ...
וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי מֹשֶׁה, וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל; וְהֵמָּה בֹכִים, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.
וַיַּרְא, פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר, בֶּן-אַהֲרֹן, הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדו. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה, מֵעַל, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ...
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ פִּֽינְחָ֨ס בֶּן־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן הֵשִׁ֤יב אֶת־חֲמָתִי֙ מֵעַ֣ל בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּקַנְא֥וֹ אֶת־קִנְאָתִ֖י בְּתוֹכָ֑ם וְלֹא־כִלִּ֥יתִי אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקִנְאָתִֽי׃
לָכֵ֖ן אֱמֹ֑ר הִנְנִ֨י נֹתֵ֥ן ל֛וֹ אֶת־בְּרִיתִ֖י שָׁלֽוֹם׃"
(במדבר כ"ה, פרשת פנחס)

תקציר העלילה: רבים מבני ישראל מתפתים לזנות עם בנות מואב וכתוצאה מכך לעבוד לאלוהיהם. ה' כועס על בנ"י ומחולל מגפה.
בשיא, זמרי בן סלוא לוקח את כזבי המדיינית לשכב איתה לעיני משה וכל העדה.
כולם בחוסר אונים, למעט פנחס שמבצע מעשה והורג את שניהם.
כתוצאה ממעשה זה של פנחס נפסקת המגפה.

הקנאות לה' שהפגין פנחס נחשבת לדרגה העליונה של האמונה. כמו כן, קנאותו של פנחס זוכה לאהדת הקב"ה, עד כדי קבלת "ברית שלום".
ונשאלת השאלה, האם כמסר מפרשה זו – חטא בעל פעור – יש להעצים פעולות של קנאים?
לדוגמא מהשנים האחרונות, יש כאלו שישאלו האם ישי שליסל – שרצח  נערה ופצע עוד מספר אנשים במצעד הגאווה בירושלים בשנת 2015 – ראוי גם לכבוד כזה כאחד שפעל (לכאורה) מתוך כאב על עבירה על דברי אלוקים?
(פוסט זה נכתב בעקבות שאלה בפייסבוק על השוואה זו).
ואם נרחיב את השאלה: מתי קנאות תהיה מבורכת או מקובלת, ומתי תהיה לא רצויה?

אלא,
שכדי שמעשה קנאות קיצוני ייחשב למקובל או מבורך – צריכים להתקיים תנאים רבים.
תנאים אלו הופכים מעשה קיצון מבורך לכמעט בלתי אפשרי למעשה.
לראייה, אפילו קנאותו של אליהו הנביא לא נחשבה למבורכת או מקובלת.
תנאים אלו מחדדים את ההבדל בין פורקן יצרים אלימים לרגשות קודש.


אתחיל לפרט תנאים אלו, ואקביל אותם לדוגמאות – משליסל ועד אליהו הנביא (להבדיל).

א.
ראשית, לא על כל עבירה הקנאות מותרת.
המשנה (סנהדרין, ט, ו) מפרטת: "הגונב את הקסוה (אחד מכלי שרת) והמקלל בקוסם (המברך את השם בשם עבודה זרה) והבועל ארמית, קנאין פוגעין בו".
משמע כל שאר העבירות – מחוץ לתחום הקנאות. כולל עבירות חמורות ביותר כגון עבודה זרה, שפיכות דמים, וגילוי עריות.
כבר צמצמנו את תחום המעשים עליהם מותר לקנא לקטן ביותר.

ב.
דרגתו של הקנאי באהבת ה' צריכה להיות גבוהה בצורה קיצונית. לא כל אחד שלפתע נחרד ממעשה כזה או אחר רשאי "לקחת את החוק לידיים".
רק מי שרמת האמונה שלו היא מעל ומעבר לשכל ולרגש – יכול להיות "מועמד" לקנאות מבורכת.
רק מי שנקי מכל רבב יכול להיות קנאי מבורך.
בקריטריון זה עומדים כמובן הן אליהו הנביא והן פנחס. לגבי שליסל – כנראה פחות. כך גם לגבי רובם ככולם של האנשים.
משמע, גם תחום האנשים הפוטנציאלים לקנאות הוא קטן ביותר.

ג.
קנאות צריכה להיות לטובת עם ישראל ולא כנגדו.
כשיש מגפה בעם ישראל ופנחס עוצר אותה – הוא לטובת בעד עם ישראל.
כשאליהו יוצא נגד ישראל – "קנא קנאתי לה' א-להי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל" – הוא פועל כנגדם. הוא לא מסנגר על ישראל – כמצופה ממנו – אלא מקטרג עליהם.
ניתן גם ללמוד ממשה רבינו, שגם בחטאים הגדולים ביותר של עם ישראל – הוא מגונן על העם בפני הקב"ה ולא מקנא כלפיהם.

ד.
כשבאים לשפוט מעשה קנאות יש חשיבות מכרעת גם לתוצאותיו: האם הועיל לעם ישראל או שמא לא?
מעשה קנאות ללא תוצאות (ובודאי כזה עם תוצאות הרסניות) – לא יכול להיחשב כראוי.
פנחס עצר מגפה שפשטה בעם. האם מעשהו של אותו שליסל הועיל במשהו למישהו? מובן שלא.

ה.
בהמשך לזה, יש הבדל גדול בין קנאות כלפי אדם פרטי לבין קנאות כנגד עם שלם או קבוצה. מושג של קנאה לא קיים כשהוא כנגד הכלל.
במקרה של שליסל, גם אם לא נאהב זאת, ה"כלל" אישרו את מצעד הגאווה, ולכן מעשה קנאות כנגד זה הוא מעשה כנגד הכלל.

ו.
הקנאי הפוטנציאלי צריך לשאול את עצמו האם הסטנדרטים של עבודת השם או של מעשה מסוים אותו הוא מקנא ניתנים לביצוע ע"י כלל העם, או שמא לא.
האם כל אחד מבני ישראל מסוגל להיות ברמתו של אליהו הנביא? מובן שלא. אליהו הנביא לא מבין זאת וברמת אמונתו האדירה מצפה מכולם להיות כמותו, דבר בלתי אפשרי.

ז.
קנאות מקובלת היא טבעית, לא מתוכננת.
פנחס ראה את המעשה, ומרגש האמונה פעל בטבעיות, בלי תכנון מוקדם.
אין להשוות מעשה כזה להחלטה מוקדמת להגיע למצעד זה או אחר או למקום מסויים ולתכנן את אקט הקנאות. אקט הקנאות הוא בלתי ניתן לתכנון.
אותו כנ"ל לגבי "קנאות" לכאורה שהתקבלה אחרי שאילת שאלות ובדיקות, שהרי אם אתה מברר לגבי מעשה מסויים – וודאי שהוא לא טבעי. (משפט זה נכתב לאור שון"תים שהופנו לגבי קנאות רצויה - ושוב שליסל הובא כדוגמא. ראו לדוגמא מקורות 3,6 למטה).

ח.
בהמשך לכך, קנאות למעשה חטא צריכה להיות תוך כדי מעשה העבירה.
זה הגיוני – שכן אחרת היא איננה טבעית!
פנחס הרג את זמרי בשיא האירוע – בזמן העבירה, לעומת שליסל שדקר סתם בזמן מסוים, כאשר הקורבן לא ביצע חטא.

ט.
מעשה קנאות מבורך צריך להתקבל ע"י הקב"ה.
פנחס, להבדיל מקנאים לאורך ההיסטוריה, קיבל את אישורו המפורש של הקב"ה.


סיכום:
כבר במהלך פירוט הנקודות הנ"ל השורה התחתונה נהייתה ברורה.
המרחק בין להיחשב בעל ברית שלום עם אלוקים ועד כדי להיקרא רוצח הוא קטן ביותר – אך גם גדול ביותר.
מעשה קנאות מבורך הוא נדיר עד בלתי אפשרי.
לכן פנחס הוא יחיד במינו בהיסטוריה היהודית, שכן קנאים אחרים לא התקבלו וודאי לא נחשבו מבורכים – כולל אליהו הנביא בכבודו ובעצמו.
לכן גם לא נמצא בספרי ההלכה "הלכות קנאות". קנאות זה לא משהו הלכתי עם הגדרות. אין לחכמים כוח לתקן להרוג מדין קנאות.
כמו שגם ראינו, המקנא לא יכול ללמוד את קנאותו – שכן אז היא לא תהיה טבעית – כלומר לא תהיה קנאות אמיתית (ראה סעיף ז').

וחשוב להבליט נקודה נוספת (הרחבה של נקודה ה' לעיל). "וַיַּרְא, פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר, בֶּן-אַהֲרֹן, הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה … בְּקַנְא֥וֹ אֶת־קִנְאָתִ֖י בְּתוֹכָ֑ם". הקנאי צריך לבוא מתוך העדה, להיות בתוך העדה, הקנאי צריך להיות מקובל על העדה. אתה לא יכול להיות קנאי לחברה שאתה לא חלק ממנה - לא בהרגשה שלך ולא בהרגשה של האנשים בחברה הזו. וזה, כמובן, הבדל גדול מאוד בין פנחס לשליסל - ובין מעשיהם.


השורה התחתונה היא שקנאות איננה נורמה, ולא רצויה כנורמה.
בוודאי שלהשוות מעשים כגון זה של שליסל במצעד הגאווה לקנאותו של פנחס – היא השוואה שאיננה במקום כלל וכלל.

ועוד דבר:
מעבר למה שראינו שהקנאות זוכה להגבלה וצמצום מצד חז״ל,
התורה היא תורת אמת ותורה נצחית, אולם האופן שבו היא באה לידי ביטוי יכול להשתנות לפי התקופה.
האם פנחס היה נוהג אותו דבר גם היום? אני בספק. האם קנאותו לה׳ הייתה זהה? בוודאי.
לפני 3000 שנה העולם היה אחר - יותר אלים ופחות מוסרי, ומעשיהם של האנשים - יהודים ושאינם יהודים - היו קצת אחרים.
דוגמא: לפני פחות ממאה שנים אנשים שנחשבו נאורים (דתיים וחילונים, יהודים וגויים) מנעו מנשים להצביע בבחירות. היום אנשים בעלי דעות כאלו וודאי לא היו נחשבים נאורים, אבל האם אותם אנשים נאורים מאז היו מחזיקים בדעות אלו היום? כנראה שלא.


מקורות:
1. שורש הקנאות של פנחס לעומת אליהו \ הרב ישראל רוזנברג http://ybm.org.il/Admin/uploaddata/LessonsFiles/Pdf/7236.pdf
2. ביאור:פנחס - קנאות יהודית מתוך אהבת ישראל https://he.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8:%D7%A4%D7%A0%D7%97%D7%A1_-_%D7%A7%D7%A0%D7%90%D7%95%D7%AA_%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%AA_%D7%9E%D7%AA%D7%95%D7%9A_%D7%90%D7%94%D7%91%D7%AA_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C
3. הרב מיכאל אברהם, שו"ת על פרשת פנחס https://mikyab.net/%D7%A9%D7%95%D7%AA/%D7%A7%D7%A0%D7%90%D7%95%D7%AA%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%A4%D7%A0%D7%97%D7%A1/
4. פרשת פנחס תשמ"ט-נ"ד: קנאות, שלום והנהגה \ הרב זלמן ברוך מלמד https://www.yeshiva.org.il/midrash/60#3a
5. אוניברסיטת בר-אילן, דף שבועי, פרשת פינחס, תשס"ה https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/pinchas/hal.html
6. קנאותו של פנחס – שו"ת לרב יובל שרלו http://shut.moreshet.co.il/shut2.asp?id=57087
7. על קנאות ופתיחות בפרשת פנחס \ הרב יובל שרלו, צהר http://www.tzohar.org.il/?p=10967
8. ישעיהו לייבוביץ על פנחס http://www.leibowitz.co.il/leibarticles.asp?id=90
9. הרצח שביצע ישי שליסל במצעד הגאווה: https://news.walla.co.il/item/2877538
10. הרוצח ממצעד הגאווה: "עשיתי מה שצריך היה לעשות" http://www.mako.co.il/news-israel/local-q1_2016/Article-9a2b927ce4c3251004.htm

ספר ויקרא - מוסר טבעי בתוך ספר תורת הכהנים




ספר ויקרא נקרא גם "ספר הקדושה" וגם "תורת הכהנים", ואכן עיקרו הוא עבודת הכוהנים ובית המקדש.
אולם, משובצים בספר ויקרא גם חלקים המכילים ציוויים מוסריים-כלליים ברוח "קדושים תהיו" - הקשורים לקדושת העם בכלל - בעיקר במעשיו - וכולל ציוויים רבים שהם מוסריים נטו, ללא קשר למקדש.

מתי נכתב\נאמר ספר ויקרא?
יש האומרים שאלו דברי משה שנאמרו מפי הגבורה לפני צאתם למסע הנדודים לארץ ישראל, וקראתי גם לא מזמן דעה האומרת שמי שאספו את תורות הכהנים והעלו אותה על הכתב (שכן גם התורה שבכתב הועברה במשך כמה דורות בע"פ) היא אסכולת כהנים בתקופת בית ראשון, שכתבו אותה בצורת "תורות" - תורה העולה, תורת החטאת וכו' - מעין "הוראות הפעלה" לכהנים בבית המקדש.
לכאורה - אין קשר בין אותה תורת כהנים שהיא עוסקת בציוויי המקדש בלבד וציוויים "דתיים"-יהודים, לבין ציוויים מוסריים - שאת רובם נדע לגזור גם מהמוסר הטבעי שלנו. מה מקומם של אלו בספר ויקרא? ומה ההוא המסר פה  שמעביר משה לפני הכניסה לארץ ו\או הכהנים עובדי ה' במקדש האחראים על ספר זה?

המסר פה הוא שקדושה ביהדות איננה רק פולחן וקורבנות, אלא היא באה עם המוסר - ובעיקר המוסר הטבעי. "קדושים תהיו כי קדוש אני". אם אכן הכהנים בתקופת בית ראשון כתבו את תורת הכהנים הזו - אז המסר הזה הוא גם ביקורת חריפה על בני דורם, שחשבו שבית המקדש יגן עליהם מפני החטאים שלהם. אם משה העביר את המסר - הרי זו הנחיה ואזהרה חשובה לפני הכניסה לארץ וניהול החיים בה.

אין טעם לדקדק בקורבנות ללא שמירה על מוסריות טבעית. ולא רק בענייני קורבנות - אין טעם בשמירת הלכה ללא מוסריות. אין טעם להקריב קורבן ככתבו או לשמור את השבת כהלכתה אם לאחר מכן מרמים במסחר, לוקחים שוחד, לא דואגים לחלשים בחברה או לא מקבלים את הגר. עבודת ה' כזו לא מקובלת ולא מתקבלת גם ע"י הקב"ה עצמו.
הקדושה הנתבעת מאיתנו - ובאה לידי ביטוי בספר ויקרא ובמבנהו - אינה נוגעת רק בקדושי עליון, אלא היא "קדושה אנושית-מוסרית" החובקת את החיים כולם, מרום שמיים ועד תחתיות ארץ. וזהו גם המסר של ספר ויקרא.

את המסר הזה זועקים גם הנביאים בתקופת בית ראשון:
עמוס (ח, ה): "מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ (ראש חודש - בו נהגו לשבות ממסחר) וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר וְהַשַּׁבָּת וְנִפְתְּחָה בָּר לְהַקְטִין אֵיפָה וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה".
ירמיהו (ז, ג-ד): "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה. אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם, אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר: הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה".
וכך גם ישעיהו (למשל בפרק א') ועוד. אין הקורבן שווה דבר ואין השבת שווה מאומה אם לפניהם ואחריהם נוהגים בחוסר מוסריות.
וגם "נביא" מהתקופה שלנו, הראי"ה קוק: (למהלך האידיאות בישראל, אורות):
"הרגש הדתי … הוריד את הגבורה העליונה האידיאלית אשר לנשמת האדם עשר מעלות בשפל. חדל הששון הפנימי, אפסה העצמה הרוחנית העליונה, המשוה את רגלי האדם כאילות, המנצחתו בנגינותיה ושירת עוזה, ויבא סגנון של פרושיות של "מה חובתי ואעשנה" בעבדות קטנה מלאה זועה ורפיון."

ואת המסר הזה ראוי ללמוד, לשנן ולחזור ולשנן - בימינו ובכלל.