תורת מדינה, שבת במדינה יהודית




"משבר השבת!" זועקות הכותרות.
בכל פעם שיש עניין לא שגרתי שמצריך עבודה בשבת, נוצרת מהומה. בעצם לא כל פעם. נדמה שמהומה מתרחשת רק כשלמישהו יש איזה אינטרס פוליטי או אחר בכך.
ואז התגובות אוטומטיות: החילונים רוצים עבודה בשבת, החרדים נגד,
והציונות הדתית? נעה בין הלם ודממה לבין גינוי שבא ״כי השבת לא רק של החרדים״...

ולמה ככה?
האם אין מי שבדק מה יש לעשות במדינה שרוצה לשמור שבת, אך יש עבודות שייתכן שמצריכות עבודה בשבת - מפאת - למשל - פיקוח נפש?
האם לא הגיע זמן לחקור את דיני המדינה ולצאת מההלכה הגלותית?
במקרה הספציפי של שבת - ובכלל.


אני לא יודע האם לפי דיני המדינה שעוד לא ניתנו מותר או אסור להעביר טונות ברזל בשבת, אבל הייתי שמח ללמוד אותם.
ומכיוון שנראה שעד כה אף אחד לא ממש עשה זאת, ובוודאי שמשהו כזה לא התקבל בציבור - הדתי והכללי, אני אנסה לחקור ולפשפש בנידון.

מאמר זה יציג את תובנותי בעניין:

https://goo.gl/LytQbt

* המאמר ארוך יחסית, לכן הובא כלינק ולא הועתק לפה.
* תוכן המאמר: למטה.


מבוא
א. מבוא - על מה הדיון, ומה הבעיה
ב. למה נבחרה דווקא הדוגמא של השבת?
ג. מה אחקור פה?
סקירה
ד. קצת היסטוריה: מדינה יהודית בעבר
ה. ספרות ההלכה שנרשמה רובה ככולה בגולה
ו. תקומת מדינת ישראל והתפתחות (או למעשה חוסר התפתחות) הלכות מדינה
ז. מצב השבת במדינת ישראל
הציפייה
ח. כיצד ניתן לפסוק דיני תורת מדינה?
ט. הציפייה: הלכות מדינה
תורת מדינה כיצד?
י. לא ייתכן להסתמך על רוב חילוני המחלל שבת
יא. כיצד ניתן לתת פתרון לבעיית השבת הנידונה פה?
יב. כיצד נוכל לשנות את המסורת הנהוגה?
יג. מושגים ופתרונות הלכתיים אפשריים הקשורים בבעיית השבת
יד. הבנת הסיטואציה והמצב הנתון
סיכום ותהייה
טו. סיכום
טז. תהייה

מקורות מידע

קידושין ביהדות - האם הגבר קונה את אשתו?




טקס הקידושין עפ"י דת משה וישראל מוכר וידוע.
והרבה פעמים, כשעוברים על תוכן הכתובה, עולה השאלה - האם החתן קונה את אשתו?
כי אם כן - זה נראה כבעיה. האם האשה היא רכושו של הבעל? האם החתונה והיחסים בין בני הזוג אינם שיוויוניים - אלא כאלו בהם לבעל יש מעמד עליון על אשתו?

את זה אברר במאמר זה.

"האשה נקנית"
מסכת קידושין נפתחת כך(1):
"האישה נקנית בשלוש דרכים, וקונה את עצמה בשתי דרכים:  נקנית בכסף, ובשטר, ובביאה.  בכסף בית שמאי אומרין, בדינר ובשווה דינר; ובית הלל אומרין, בפרוטה ובשווה פרוטה."

לכאורה - תם הדיון והמאמר מיותר: "האשה נקנית" - מה ברור יותר מזה?
אבל בכל זאת צריך ללמוד ולעיין.

דייקו חכמים - "האשה נקנית" ולא "האיש קונה את האישה" - שהאיש לא קונה את אשתו על פי רצונו בלבד. אלא האשה נקנית -לפי שאין האשה מתקדשת אלא מדעתה(2). לא קנייה חד צדדית כמו מוצר בחנות, אלא מעשה דו צדדי.

ותאמרו - עדיין עניין הקניין מציק.
מה היה צורך בקניין בנישואין?


מסביר הרמב"ם(3):
"קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך לו, וזו היא הנקראת קדשה, משנתנה התורה נאסרה הקדשה שנאמר: "לא תהיה קדשה מבנות ישראל", לפיכך כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מן התורה מפני שבעל קדשה."
כלומר, לפני הסדרת הקידושין, לא היה שום צורך במעשה שיבטא את הסכמת הצדדים. לפני מתן תורה, איש ואשה היו יכולים לפי רצון ריגעי להחליט שהם חיים יחד, או שהאיש היה מחליט זאת לבד, וביום אחר פשוט להפסיק את החיים ביחד - ללא טקס, הסדרה או מסגרת ראויה ומכבדת את שניהם.
מעשה ה"קניין" בקידושין הוא למעשה מעין חוזה המסדיר את היחסים והופך אותם למשהו קדוש ובריא, בהסכמת שני הצדדים, ולא בעילה או פעולה רגעית לא מוסדרת.
כלומר, אין פה קנייה של האישה ע"י הגבר (או להיפך), אלא הסכם - חוזה - בין שני הצדדים המעוניינים להתחיל חיים משותפים אשר מבוססים את רצון ואהבה אמיתיים, ולא על חשק רגעי של אחד מהם. בחוזה הזה מפורטים מחויבותיהם של שני הצדדים אחד כלפי השני והוא מסדיר למעשה חיי זוגיות תקינים והוגנים.

ניתן ללמוד זאת גם מהתרת הכתובה בעת גירושין. האישה מקבלת את דמי כתובתה רק במקרה שהיא לא רוצה בגירושין. במקרה בו האישה רוצה בגירושין (בין אם רק היא רוצה ובין אם שני בני הזוג רוצים בגירושין) - היא לא מקבלת את דמי כתובתה, שכן היא אינה חפצה באותו "חוזה" ורוצה בביטולו. רק במקרה בו הבעל מפר חד-צדדית את החוזה, עליו לתת לאישה את "דמי הביטול" הנקובים בכתובה - בחוזה - עליו הסכימו כשנישאו.

יש גם להבין ולדרוש במושג ה"קניין" ביהדות ובפירושי חז"ל. קניין הוא פעולה הדדית - הוא אינו מבטא את סוג הבעלות הנוצרת, אלא את טיב ההתקשרות - המבוססת על הסכמה. נתינת הכסף מצד אחד וקבלתו מצד שני - שניהם מבטאים הסכמה. בעניין החתונה: החתן נותן כסף ובכך מביע את הסכמתו לנישואין, והכלה מקבלת אותו ובכך מביעה את הסכמתה לנישואין(4). למעשה, ה"קניין" הזה יכול גם להיעשות בדרך של "ביאה" - ובה הסכמת שני בני הזוג מקובלת גם ללא מעשה קניין שנראה כמו רכישה.

וניתן להמשיך לשאול: אבל לאורך הדורות ניתנו מנהגים ומאמרים המדברים על קניין. בשידוכים האישה היא בכלל לא חלק מהדיון על עתידה. כיצד ניתן לומר שיש פה מעשה שוויוני?

מאמרים שונים עם מסקנות שונות ומנהגים שונים נכתבו לאורך הדורות. כל מאמר שנכתב ודאי קשור למעמדה של האישה בתקופה בה נכתב. בתקופות בהן מעמד האישה היה נמוך - לא ביהדות אלא בחברה הכללית, היהודית והכללית - וודאי ההנהגות היו בהתאם. בתקופות בהן מעמד האישה היה שווה לגברים - ההנהגות בהתאם - הרי ברור שבימינו אף אחד לא ישא אישה ללא רצונה. בימים בהם מעמד האישה היה נחות, והאישה הייתה נתונה למרות בעלה - לא בגלל מצווה דתית אלא כנורמה חברתית כללית - וודאי שגם ההרגלים לגבי הנישואין היו אחרים. אין לכך קשר ליהדות.

עדיין חושבים שהתורה בעד אפלית נשים?
בואו נעיין בתורה. נלך אחורה בזמן, אבל ממש. אליעזר עבד אברהם נשלח לחפש אישה ליצחק. הסיפור בפרשת חיי-שרה ידוע ומוכר, קורה מה שקורה ורבקה משקה את גמליו וכו', ומגיע אליעזר לבית המשפחה והם "סוגרים עסקה". ושימו לב - כמו שאמרנו - אין עסקה ללא הסכמה:
וַיֹּֽאמְר֖וּ נִקְרָ֣א לַנַּֽעֲרָ֑ה וְנִשְׁאֲלָ֖ה אֶת־פִּֽיהָ: וַיִּקְרְא֤וּ לְרִבְקָה֙ וַיֹּֽאמְר֣וּ אֵלֶ֔יהָ הֲתֵֽלְכִ֖י עִם־הָאִ֣ישׁ הַזֶּ֑ה וַתֹּ֖אמֶר אֵלֵֽךְ(5):

אם התורה הייתה בעד אפלית נשים, למה לה לתאר אחרת?


הערות
  1. מסכת קידושין פרק א, משנה א
  2. משניות קהתי, באור משנה א' פרק א קידושין
  3. משנה תורה, הלכות אישות, א, ד
  4. עסקאות שנעשו בעבר בין החתן לאבי הכלה רלוונטיות רק כאשר הכלה קטינה ועדיין אינה כשירה לקניין כזה, אבל זהו מצב שאינו רלוונטי היום
  5. בראשית, פרשת חיי שרה, כד, נז-נח

מקורות
  1. צורה ותוכן בקנייני קידושין \ הרב יהודה ברנדס http://www.bmj.org.il/userfiles/akdamot/6/2%20%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%94%20%D7%91%D7%A8%D7%A0%D7%93%D7%A1.pdf
  2. כי יקח איש אשה - אוניברסיטת בר אילן \ ד"ר ישראל צבי גילת http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/kiteze/gil1.html
  3. המקור לקניין כסף - קידושין ד' ע"ב \ אתר תורת ארץ ישראל http://www.yesmalot.co.il/torat-il/mamarim/mtei11.asp

מחשבה לגבי הערבה




ידוע שכל אחד מארבעת המינים מסמל סוג מסוים של יהודים: אתרוג - יש בו טעם וריח, לולב - יש בו טעם אך אין לו ריח, הדס - יש לו ריח אך אין לו טעם, והערבה - אין לה לא טעם ולא ריח.
ואומרים שארבעת המינים מסמלים את אחדות העם, שאת כולם אוגדים יחד - כולל את הערבה - המסמלת את הפשוטים בעם ישראל, שאפילו שאין בהם טעם וריח - תורה ומעשים טובים - עדיין אנחנו מאגדים אותם איתנו.
יפה.
אבל למה דווקא אותם אנחנו חובטים בהושענא רבה? למה שולחים לחביטה דווקא את הפשוטים, את המסכנים, את אלו שלפני שניה קרבנו אותם? האם קרבנו אותם רק בשביל לבחור אותם כקורבנות עבור כולנו? יש שיאמרו - אפליה של החלש!

אלא שלדעתי צריך להסתכל על זה הפוך.
בהושענא רבה הוא יום חתימת הדין ובו אנחנו גם מתפללים לגשמי ברכה, פרנסה טובה ועוד. לטקס של החביטה צריכים מישהו, ולא סתם דווקא הערבה היא זו שאנו לוקחים.
השפת אמת מסביר ש"מצות ערבה שבחרו חז"ל בערבה יותר מבכל המינים, אף כי הוא נגד אותם שאין בהם טעם וריח, כי באמת מזה ניכר יותר דביקות בני ישראל להשי"ת, כי מאין באה חביבות בני אדם הללו, רק שבני ישראל נקראו בנים למקום, ויש בכל איש ישראל דביקות בה' אלקים כמו שכתוב ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם וגו'" - הערבה היא עם ישראל הפשוט, ללא מה שיוסיף או לא יוסיף על עצמו, והם דבקים וקשורים להקב"ה בצורה טבעית - מעצם הסגולה הישראלית.

ואני אומר אף יותר מזה - לא פעם, אלו שיצאו ראשונים ונחבטו למען כלל עם ישראל הם לא ה"צדיקים" הגדולים לכאורה, אלו האנשים ה"פשוטים", שאינם מפורסמים, רבנים וכדו'. דוגמא מספר אחת - הקמת מדינת ישראל, אותה הובילו אנשים שלכאורה יצאו נגד היהדות וזרקו אותה מעליהם. אבל הם אלו שנחבטו עבור העם פה בארץ - ובסופו של דבר - הביאו גאולה.


על מה ולמה סוכות?





"בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים… כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".(1)
למה חוגגים סוכות? כי ישבנו במדבר בסוכות. תשאלו זאת כל אחד, כל אחד ידקלם את התשובה הזאת.

אבל…
1. האמנם בני ישראל גרו במדבר בסוכות? "אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ", "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת-הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ", "לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם", ועוד (2) (3) (4). הרוב המוחלט של האזכורים לגבי ״דירת הארעי״ של בנ״י במדבר מדברים על אהלים, לא על סוכות.
אם תחפשו סוכות בתורה, מייד תמצאו שלאחר יציאת מצרים בני ישראל הלכו ועצרו במקום שנקרא סוכות: "וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף"(5). ייתכן אגב, ששם המקום הוא סוכות כי אכן גרו שם בסוכות, בדומה לשם המקום סוכות בספר בראשית: "וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת"(6). בכל אופן, אולי לסוכות הזה התכוון הפסוק איתו פתחנו.
ואז נשאל עוד:
2. למה חוגגים את סוכות בחודש תשרי? היינו אמורים לחגוג אותו כמה ימים לאחר פסח, כציון התאריך ההיסטורי של האירוע.
ובכלל:
3. בנ״י ישבו בסוכות - אז מה? מה הטעם במצווה הזאת? לשבת בסוכה כי ככה היו בני ישראל במדבר? או כי שם חנו במדבר? היינו יכולים באותה מידה ללבוש בגדים דומים למה שלבשו במדבר, למה דווקא סוכות?

בקיצור, קצת מוזר. יש חג, עם סיבה לא ברורה (בסוכות הושבתי), בתאריך לא ברור (תשרי ולא ניסן-אייר), עם ציווי בולט לא ברור (ישיבה בסוכה). מה קורה פה?

יש האומרים שסוכות הכוונה בכלל לענני הכבוד אשר ליוו את בנ״י במדבר. לשיטה זו, אכן יש פה עניין ניסי של ענני הכבוד, ויותר ברורה הסיבה הישירה לציון החג. עדיין אבל יש לבדוק את תזמון החג דווקא בחודש תשרי - שהרי היקף ענני הכבוד התחיל בניסן.


כשמתוארת חניית ישראל בסוכות, התיאור הוא מפורט ונרחב יותר מסתם תיאור של עצירת ביניים במסע.
"וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס, סֻכֹּתָה, כְּשֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים, לְבַד מִטָּף. וְגַם-עֵרֶב רַב, עָלָה אִתָּם, וְצֹאן וּבָקָר, מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד. וַיֹּאפוּ אֶת-הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם, עֻגֹת מַצּוֹת--כִּי לֹא חָמֵץ:  כִּי-גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם, וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַם-צֵדָה, לֹא-עָשׂוּ לָהֶם. וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם--שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וַיְהִי, מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְאַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה; וַיְהִי, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, יָצְאוּ כָּל-צִבְאוֹת יְהוָה, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיהוָה, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:  הוּא-הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיהוָה, שִׁמֻּרִים לְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם."(7).
בני ישראל עצרו לראשונה, אחרי הבהלה והלחץ של יציאת מצרים, וחנו בסוכותץ שם התארגנו קצת על הציוד, אפו את המצות ועיקלו את כל מה שעבר עליהם במהלך האדיר הזה של יציאת מצרים - מעבדים לעם שמתחיל מסע במדבר. יותר מכך, המקרא סוקר יותר מיציאת מצרים עצמה, וסוקר את כל תקופת ישראל במצרים. בהמשך גם יקבלו בנ"י את שתי המצוות הראשונות - קרבן פסח לדורות וקידוש הבכורות.

כלומר, בסוכות בני ישראל עצרו לרגע וחשבו, ועיקלו. בין ה"אטרף" של יציאת מצרים אחרי מאות שנות עבדות ל"אטרף" של המסע במדבר, עוצרים, חושבים, מבינים. ישבו בסוכות והפנימו ועברו לא רק תהליך פיזי - אלא גם רוחני.
וזהו גם ההקשר למצוות חג סוכות - אין פה ציווי לאכול (או לא לאכול…) משהו מיוחד, או ציווי לעשות פעולה מסויימת מיוחדת, אלא לצאת לסוכה ולעשות שם מה שתרצה - לאכול, לישון וכו'. שם, במרחב הזה, תהיה כבר החשיבה, ההתבוננות במה שהיה לנו (באופן אישי או לאומי) ובמה שצפוי לנו, ונוכל גם להבים ולעבד את החומר לדברים מועילים.

ואז גם אולי נבין את תזמון החג. העניין לא קשור לתאריך היסטורי מסוים. זה לא פסח שחוגג ספציפית את יציאת מצרים ביום המדוייק, או כמוהו שבועות, פורים, חנוכה ובהמשך יום העצמאות. העניין פה הוא ההבנה הפנימית שתיארנו, והיא מתאימה לבוא לאחר אירוע השיא של הימים הנוראים - יום כיפור. אחרי חשבון הנפש והתשובה בימים הנוראים, אני אצא לסוכה, ושם אתבונן במה עשיתי בשנה הקודמת, לאן אני הולך בשנה הקרובה, ואוכל להסיק מסקנות ותובנות.

ולגבי תזמון החג בהקשר של סוכות כענני הכבוד, הגר״א מפרש זאת עבורינו: בחטא העגל נסתלקו ענני הכבוד וחזרו לישראל רק כשהתחילו להקים את המשכן. ביום הכיפורים ירד משה רבינו מהר סיני עם הלוחות השניים, למחרת (יא תשרי) הקהיל את העם וציווה להקים משכן, בשני הבקרים הבאים (כמו שכתוב ״בבוקר בבוקר״ - משמע שני בקרים) העם הביא נדבה, בי״ד תשרי נטלו חכמי הלב ממשה את הזהב, ובט״ו תשרי החלו לעשות את המשכן וחזרו ענני הכבוד! ולכן סוכות בט״ו תשרי.


-------------------------------------
* את הרעיון הראשוני קבלתי ממאמרו של הרב שמעון קליין מלמד שפורסם במוסף 'שבת' של העיתון 'מקור ראשון' לקראת סוכות תשע"ז
(8). קראתי עוד במאמר על חג סוכות מאת הרב משה בלייכר, ובעוד מקורות שונים.

1. ויקרא כג, מב–מג
2. שמות, טז, טז
3. במדבר, יא, י
4. דברים ה, כז
5. שמות יב, לח
6. בראשית לג, יז
7. שמות, יב, לז-מב

יום כיפור: על התשובה




הלכות תשובה של הרמב"ם, כמו הלכות אחרות במשנה תורה, מחולקות לחלק "מעשי" - פירוט ההלכות והכללים של מצוות התשובה, וחלק "רעיוני" בו מסביר ומפרט הרמב"ם את עקרונות התשובה.
החלק המעשי נפתח כך (א,א):
"כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני הא-ל ברוך הוא ..." וכו'.
לעומת זאת, החלק הרעיוני נפתח כך (ז,א):
"ישתדל אדם לעשות תשובה ולהתודות בפיו מחטאיו ולנעור כפיו מחטאיו כדי שימות והוא בעל תשובה ויזכה לחיי העולם הבא".

"ישתדל אדם"? זהו?
הרמב"ם פתח בתיאור התשובה כמצווה וחובה, ומסיים כ"השתדלות"?

ובאמת בואו נחשוב שוב על מושג התשובה.

לכאורה פשוט, כמו שלמדנו בגן: אדם חטא, מכיר בחטאו, ועושה עליו תשובה כמתחייב: עזיבת החטא, קבלה לעתיד, חרטה, וידוי.
כלומר, בימים הנוראים אנו עושים תשובה על כל החטאים שלנו, מתנקים, ומחר מייד אחרי תקיעת השופר כולנו צחים וטהורים.
ואז מה? הרי ביננו, חמש דקות אחרי זה כבר "נתלכלך" חזרה בחטאים חדשים.
האמנם עזבנו את חטאינו? הרי "אין צדיק בארץ שלא יחטא" וודאי נחטא גם בשנה הבאה.
ואם נתעקש לדמיין אדם תמים שלא יחטא כלל השנה - האם פטור הוא מעשיית תשובה בשנה הבאה?
ובעקבות כל זה - למה אנחנו חוזרים על כל העסק הזה מדי שנה? האם אנחנו מנסים להעמיד פנים של "חזרה בתשובה" בפני הקב"ה או בפני עצמנו?

אולי בגלל זה הרמב"ם כתב על השתדלות - בבחינת "הרי לא באמת נצליח לעשות תשובה, בואו לפחות נשתדל"?



אלא שתשובה היא מושג אחד המתחלק לשניים, כמו שדורשים גדולי הרבנים.
יש את התשובה על החטא הספציפי - כמו שתואר לעיל. עשיתי חטא X, ועכשיו אעשה עליו תשובה.
ויש את התשובה במובן הכללי יותר, תשובה במובן של תהליך של התקדמות והגעה למדרגה אישית גבוהה יותר.
ה'שפת אמת' מגדיר זאת:
"כי הנה עיקר התשובה אינו על עבירה דוקא, אך שצריך האדם לשוב להתדבק בשורשו, ..., כלומר שצריכין לשוב אל החלק שיש לכל איש נשמת אלוק ממעל כמו שכתוב ושבת עד ה' אלוקיך".
הגר"א כתב ש
"כל עבודת ה' תלוי בתיקון המידות וכל החטאים מושרשים במידות ושעיקר חיות האדם הוא להתחזק תמיד בשבירת המידות ואם לאו למה לו חיים".
הרב סולובייצ'יק דן בשני מושגים - כפרה וטהרה:
"התשובה האמיתית היא איפוא לא רק מכפרת (מחיית העונש), אלא גם מטהרת (מן הטומאה), משחררת את האדם מטמטום הלב, מאטימות החושים, מחזירה לאדם חיותו, נותנת לו מחדש את דמותו המקורית. ויש... שהיא אף מעלה אותו לגבהים חדשים שטרם ידע כמותם".
הרב קוק תופס את התשובה כאידיאל העליון של חיינו:
התשובה "איננה רק איזה ברק הנופל בחשכת הליל של החטאים ומאיר את דרך האדם, אלא יסוד מתמיד של החיים כולם, הפועל את פעולתו החיונית, בהמריצו את אישי ההויה כולה לקראת התקדמותם והתפתחותם השלמה" - התפתחות בכל תחום ובכל מימד בחיים - תביעה להבין טוב יותר, להיות מוסרי יותר, ללמוד יותר, להשתכלל מכל הבחינות כולן - בטכנולוגיה, במדע, בחקלאות, בלאומיות, באהבה, באמונה, בתורה, במצוה ובכל כוחות החיים כולם.
ואסיים - כמו שהתחלתי - ברמב"ם, אשר חותם ומסכם את הלכות תשובה באומרו:
"לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג".

בתהליך ארוך ותמידי כזה של השתפרות מובן יותר עניין ההשתדלות. מעבר לחזרה בתשובה על חטא מסוים אחד, עלינו להתמיד בתהליך כולל וגדול, המקיף את כל חיינו, והתשובה היא למעשה לא רק ברגע או מעשה מסוים אלא בכל רגע נתון בחיינו, תהליך בו אנו "חוזרים לשורש" ועל ידי כך מתקרבים להקב"ה.
מן הסתם - השתדלות, מאמץ ורצון נדרשים פה לרוב.

האמנם אנו מסוגלים לכזה תהליך, לכזאת תשובה? האם כל אחד יכול להגיע לרמה כזאת?

את התשובה לכך קבלנו לא מזמן - לפני כשבוע, בפרשת ניצבים, ממשה רבינו עליו השלום,
אשר מגדיר לנו את היעד של התהליך: "וְשַׁבְתָּ֞ עַד־יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙"
ומייד מרגיע ומדריך ש"כִּ֤י תָשׁוּב֙ אֶל־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָל־לְבָֽבְךָ֖ וּבְכָל־נַפְשֶֽׁךָ: - כִּ֚י הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָֽנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לֹֽא־נִפְלֵ֥את הִוא֙ מִמְּךָ֔ וְלֹֽא־רְחֹקָ֖ה הִֽוא: לֹ֥א בַשָּׁמַ֖יִם הִ֑וא וְלֹֽא־מֵעֵ֥בֶר לַיָּ֖ם הִ֑ואכִּֽי־קָר֥וֹב אֵלֶ֛יךָ הַדָּבָ֖ר מְאֹ֑ד בְּפִ֥יךָ וּבִלְבָֽבְךָ֖ לַֽעֲשׂתֽוֹ:"

"לא בשמים היא" - אלא "קרוב אליך הדבר מאוד".

שיהיה לנו בהצלחה, וגמר חתימה טובה.


מקורות

  1. משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות תשובה (א',א'), (ז',א'), (י',ו').
  2. תשובה של ר"ה ותשובה של יום הכיפורים \ אליעזר דניאל יסלזון (יו"ר הנהלת המכון הגבוה לתורה באונ' בר אילן) http://www.daat.ac.il/daat/shabat/rosh/tshuva.htm
  3. האם התשובה היא תיקון המעידות או אולי יותר מכך? \ הרב חגי לונדין http://www.shoresh.org.il/spages/articles/article1845.htm
  4. תשובה ממעשים ותשובה מדרך חטאים \ הרב שלמה שפר (רב הקמפוס אונ' בר אילן) http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/kipur/she.html
  5. פרשת ניצבים, חומש דברים, פרק ל'.

בירור המושג "תועבה" והשימוש בו בתנ"ך




המילה ״תועבה״ מזוהה מאוד ועולה רבות בדיונים אודות איסור ״משכב זכר״.

ומסבירים חלק מהאנשים, שהשימוש בה הופך את האיסור לחמור יותר משאר האיסורים, וחלקם גם מתיר לעצמו לקרוא להומואים ולסביות ״סוטים״, "חולים" ושאר כינויי גנאי קשים - כי הרי התורה רשמה ״תועבה״.


אז אכן התורה מגדירה את איסור משכב זכר כתועבה - "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא״.
אפשר גם להניח שיש פה ביטוי שמדגיש את חומרת העניין.


אבל - מה לא ניתן להסיק מהשימוש במונח ״תועבה״?


ראשית, כל האיסור והדיבור הוא על המעשה, לא על האנשים. המעשה הוא תועבה.
ואגב, יש כאלו שמגדילים לעשות ולא משליכים את ה״ברכות״ שלהם רק על העושים את המעשה האסור, אלא גם על אלו בעלי הנטיה אשר נמנעים לעשות את המעשה - שאלו וודאי צדיקים! וההשלכה עליהם של כל הגינויים חמורה אף יותר.


ונמשיך - האם זה הוא האיסור היחיד אליו מוצמדת התווית ״תועבה״?
חיפוש פשוט ומהיר ימצא שלא. 16 פעמים מוזכר הביטוי המדוייק (לא כולל הטיות - אשר הכללה שלהם תגדיל עוד יותר את המספר) בתנ״ך, על נושאים ואיסורים שונים (ראו פירוט למטה).
בתורה מוזכר הביטוי שש פעמים:
1. במפגש יוסף ואחיו במצרים ״לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם״.
2. על משכב זכר, כאמור (פעמיים) - יחד עם איסורי העריות כולם.
3. על עבודת אלילים.
4. על מאכלים שאינם כשרים.
5. על חתונת זוג גרושים לאחר שהגרושה נישאה והתגרשה מאדם אחר.
ובנ״ך משתמשים הנביאים בביטוי החריף ״תועבה״ לתיאור חטאים קשים של עם ישראל, הן בחטאים כלפי ה׳ והן בחטאים בין אדם לחברו, ובעיקר על חטא עבודה זרה.



אם כן, למה בוחרים לקלל רק את החוטאים במשכב זכר בביטויי גנאי על סמך המילה "תועבה"?
הרי תועבה נאמר גם על אחרים: האם כל מי שאוכל אכל שאינו כשר הוא ״סוטה״? האם מי שמתחתן עם גרושתו שנישאה לאחר הוא ״חולה״?


האם אנחנו מתייחסים לחוטאים אלו באותה סלידה ודחייה כמו להומואים ולסביות?
לא.
למה?
וודאי יש סיבות שונות ומשונות לכך.
אני מניח שיחס האנושות להומואים במהלך ההיסטוריה - עד לשנים האחרונות - גרם לשיח כזה כלפיהם. הרי לא רק אצל היהודים, אלא בכלל העולם, המילה ״הומו״ הייתה קללה עד לפני שנים ספורות, והאנושות התייחסה אל הומואים כסוטים וחולים ללא קשר לדת ולאום - ולכן כנראה היחס של אנשים מסויימים נשאר כזה גם היום.



*
ובהקשר של משכב זכר, בואו נתעמק שניה בעניין התועבה.


משכב זכר אכן מזוהה במדרשי חז"ל, יותר מכל חטא אחר, עם המושג "תועבה". ולכן זהו ביטוי מרכזי בנידון.


הפירוש הסטנדרטי של "תועבה" הוא יחס של מיאוס, סלידה ותיעוב קיצוניים.


הגמרא במסכת נדרים שואלת: "מאי תועבה?" ובתשובתה היא דורשת את המילה כמורכבת משלוש מילים: "תועה אתה בה". פרשנות זו שונה לגמרי מהפירוש הקודם, ומכניסה את המושג לקטגוריות של הבנה. כביכול קובעת התורה: "יש לך טעות", "אתה תועה בדרכך". תעייה זו מתפרשת על ידי הראשונים כמעילה בערכי המשפחה.


כמו שכבר אמרנו, המושג "תועבה" מופיע בתורה פעמים רבות ובהקשרים שונים. בפרק בו נאמר ״תועבה״ על משכב זכר - המילה תועבה מופיעה פעם אחר פעם בהתייחס לאיסורי העריות כולם, לא רק ביחס ל"משכב זכר", כמו גם מילים אחרות המביאות סלידה ממעשים לא מקובלים, "זימה" למשל. בחומש דברים קורא הכתוב "תועבה" למספר רב של עבירות שונות זו מזו, כשהבולטת שבהן היא דווקא עבודת אלילים.
כלומר - אין ספק שהשימוש במונח "תועבה" בהקשר הזה מביעה אמירה חמורה, אך אין לאיסור "משכב זכר" בלעדיות מיוחדת על המונח, שמיוחס גם לעבירות אחרות וכנראה שהסיבות שהמונח מוצמד כ"כ חזק דווקא לזה קשורות גם למחשבות, נטיות ורגשות - ולא רק לפשט הכתוב.


חז"ל ראו את עיקר הפסול ביחסים הומוסקסואליים, בנזק שהם גורמים לעקרונות הקיום וההמשכיות, שהתורה רואה בהם חובה אישית ואחריות המוטלות על כל יחיד. יש בדברי חז"ל הדגשה לכך שחטא משכב זכר הוא שהביא פעם אחר פעם לקטיעת קיומם של חברות בהן הוא היה נפוץ. מה שמצביע על הקשר בין מהות החטא ובין העונש, תוצאתו. קיום משכב זכר באופן שיטתי משקף מעילה מצד האנשים בחברה באחריותם להמשך קיומה. זכות הקיום ויכולת ההמשכיות נשללים מחברה שחבריה עצמם מועלים בה ונמנעים מלמלא את חובתם זאת כראוי. הענישה הקשה, אפוא, אינה באה בהכרח בשל חומרת החטא החורגת באופן מהותי מחטאים אחרים, אלא מאופיו של חטא זה, ובהתאם לחוקיות של מידה כנגד מידה, שבה העונש הוא תוצאה הקשורה קשר מהותי בקלקול שבחטא.


צא ולמד - שאי אפשר לומר בוודאות שהשימוש במילה "תועבה" מדרג את האיסורים האלו כחמורים יותר מאחרים.



*
ועוד דבר אחרון.

"תועבה" הוא אכן ביטוי קשה. גם אם נאמר שהכתוב רוצה להדגיש את חומרת החטא, הרי שיש שימוש במילים אחרות קשות לא פחות לתיאור איסורים אחרים. כל שלא בטוח ש"תועבה" הוא הבוטה מכולם.
המונח "זימה" מתואר כלפי עבירות עריות, על אי אלו חטאים נאמר שהארץ "תקיא" אותנו, על חטאים רבים מובטחים לנו צרות וקללות אם נעבור אותם. ומן העבר השני - על ציוויים רבים נאמר "אני ה' אלוקיך" - כדי להדגיש את חשיבותם.


ועוד דבר - ישנם איסורים שחומרתם מוסכמת על כולם - ואין כלפיהם פירוט ואין שום כינוי כלל. דוגמאות? "לא תרצח", "לא תגנוב".


אז מי אמר ש"תועבה" הוא החזק מכל אלו?



*
אז לסיכום במשפט:
תועבה זה חמור. אבל אי אפשר להכתיר חטא שכונה "תועבה" כוודאי חמור יותר מאחרים.




*
פירוט 16 המקומות בהם מופיע הביטוי (המדויק) תועבה בתנ״ך
בראשית, מג, לב: "וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם."
ויקרא, יח, כב: "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא."
ויקרא, כ, יג: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם."
דברים, ז, כו: "וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא."
דברים, יד, ג: "לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה."
דברים, כד, ד: "לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה כִּי תוֹעֵבָה הִוא לִפְנֵי יְהוָה וְלֹא תַחֲטִיא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה."
ישעיהו, א, יג: "לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה."
ישעיהו, מא, כד: "הֵן אַתֶּם מֵאַיִן וּפָעָלְכֶם מֵאָפַע תּוֹעֵבָה יִבְחַר בָּכֶם."
ירמיהו, ו, טו: "הֹבִישׁוּ כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ גַּם בּוֹשׁ לֹא יֵבוֹשׁוּ גַּם הַכְלִים לֹא יָדָעוּ לָכֵן יִפְּלוּ בַנֹּפְלִים בְּעֵת פְּקַדְתִּים יִכָּשְׁלוּ אָמַר יְהוָה."
ירמיהו, ח, יב: "הֹבִשׁוּ כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ גַּם בּוֹשׁ לֹא יֵבֹשׁוּ וְהִכָּלֵם לֹא יָדָעוּ לָכֵן יִפְּלוּ בַנֹּפְלִים בְּעֵת פְּקֻדָּתָם יִכָּשְׁלוּ אָמַר יְהוָה."
יחזקאל, טז, נ: "וַתִּגְבְּהֶינָה וַתַּעֲשֶׂינָה תוֹעֵבָה לְפָנָי וָאָסִיר אֶתְהֶן כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי."
יחזקאל, יח, יב: "עָנִי וְאֶבְיוֹן הוֹנָה גְּזֵלוֹת גָּזָל חֲבֹל לֹא יָשִׁיב וְאֶל הַגִּלּוּלִים נָשָׂא עֵינָיו תּוֹעֵבָה עָשָׂה."
יחזקאל, כב, יא: "וְאִישׁ אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ עָשָׂה תּוֹעֵבָה וְאִישׁ אֶת כַּלָּתוֹ טִמֵּא בְזִמָּה וְאִישׁ אֶת אֲחֹתוֹ בַת אָבִיו עִנָּה בָךְ."
יחזקאל, לג, כו: "עֲמַדְתֶּם עַל חַרְבְּכֶם עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה וְאִישׁ אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ."
משלי, כא, כז: "זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה אַף כִּי בְזִמָּה יְבִיאֶנּוּ."
משלי, כח, ט: "מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה."
- הנתונים מ: