מחשבה לגבי הערבה

ידוע שכל אחד מארבעת המינים מסמל סוג מסוים של יהודים: אתרוג - יש בו טעם וריח, לולב - יש בו טעם אך אין לו ריח, הדס - יש לו ריח אך אין לו טעם, והערבה - אין לה לא טעם ולא ריח.

ואומרים שארבעת המינים מסמלים את אחדות העם, שאת כולם אוגדים יחד - כולל את הערבה - המסמלת את הפשוטים בעם ישראל, שאפילו שאין בהם טעם וריח - תורה ומעשים טובים - עדיין אנחנו מאגדים אותם איתנו.

יפה.

אבל למה דווקא אותם אנחנו חובטים בהושענא רבה? למה שולחים לחביטה דווקא את הפשוטים, את המסכנים, את אלו שלפני שניה קרבנו אותם? האם קרבנו אותם רק בשביל לבחור אותם כקורבנות עבור כולנו? יש שיאמרו - אפליה של החלש!

אלא שלדעתי צריך להסתכל על זה הפוך.

בהושענא רבה הוא יום חתימת הדין ובו אנחנו גם מתפללים לגשמי ברכה, פרנסה טובה ועוד. לטקס של החביטה צריכים מישהו, ולא סתם דווקא הערבה היא זו שאנו לוקחים.

השפת אמת מסביר ש"מצות ערבה שבחרו חז"ל בערבה יותר מבכל המינים, אף כי הוא נגד אותם שאין בהם טעם וריח, כי באמת מזה ניכר יותר דביקות בני ישראל להשי"ת, כי מאין באה חביבות בני אדם הללו, רק שבני ישראל נקראו בנים למקום, ויש בכל איש ישראל דביקות בה' אלקים כמו שכתוב ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם וגו'" - הערבה היא עם ישראל הפשוט, ללא מה שיוסיף או לא יוסיף על עצמו, והם דבקים וקשורים להקב"ה בצורה טבעית - מעצם הסגולה הישראלית.

ואני אומר אף יותר מזה - לא פעם, אלו שיצאו ראשונים ונחבטו למען כלל עם ישראל הם לא ה"צדיקים" הגדולים לכאורה, אלו האנשים ה"פשוטים", שאינם מפורסמים, רבנים וכדו'. דוגמא מספר אחת - הקמת מדינת ישראל, אותה הובילו אנשים שלכאורה יצאו נגד היהדות וזרקו אותה מעליהם. אבל הם אלו שנחבטו עבור העם פה בארץ - ובסופו של דבר - הביאו גאולה.

על מה ולמה סוכות?

"בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים… כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".(1)

למה חוגגים סוכות? כי ישבנו במדבר בסוכות. תשאלו זאת כל אחד, כל אחד ידקלם את התשובה הזאת.

אבל…

1. האמנם בני ישראל גרו במדבר בסוכות? "אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ", "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת-הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ", "לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם", ועוד (2) (3) (4). הרוב המוחלט של האזכורים לגבי ״דירת הארעי״ של בנ״י במדבר מדברים על אהלים, לא על סוכות.

אם תחפשו סוכות בתורה, מייד תמצאו שלאחר יציאת מצרים בני ישראל הלכו ועצרו במקום שנקרא סוכות: "וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף"(5). ייתכן אגב, ששם המקום הוא סוכות כי אכן גרו שם בסוכות, בדומה לשם המקום סוכות בספר בראשית: "וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת"(6). בכל אופן, אולי לסוכות הזה התכוון הפסוק איתו פתחנו.

ואז נשאל עוד:

2. למה חוגגים את סוכות בחודש תשרי? היינו אמורים לחגוג אותו כמה ימים לאחר פסח, כציון התאריך ההיסטורי של האירוע.

ובכלל:

3. בנ״י ישבו בסוכות - אז מה? מה הטעם במצווה הזאת? לשבת בסוכה כי ככה היו בני ישראל במדבר? או כי שם חנו במדבר? היינו יכולים באותה מידה ללבוש בגדים דומים למה שלבשו במדבר, למה דווקא סוכות?

בקיצור, קצת מוזר. יש חג, עם סיבה לא ברורה (בסוכות הושבתי), בתאריך לא ברור (תשרי ולא ניסן-אייר), עם ציווי בולט לא ברור (ישיבה בסוכה). מה קורה פה?

יש האומרים שסוכות הכוונה בכלל לענני הכבוד אשר ליוו את בנ״י במדבר. לשיטה זו, אכן יש פה עניין ניסי של ענני הכבוד, ויותר ברורה הסיבה הישירה לציון החג. עדיין אבל יש לבדוק את תזמון החג דווקא בחודש תשרי - שהרי היקף ענני הכבוד התחיל בניסן.

כשמתוארת חניית ישראל בסוכות, התיאור הוא מפורט ונרחב יותר מסתם תיאור של עצירת ביניים במסע.

"וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס, סֻכֹּתָה, כְּשֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים, לְבַד מִטָּף. וְגַם-עֵרֶב רַב, עָלָה אִתָּם, וְצֹאן וּבָקָר, מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד. וַיֹּאפוּ אֶת-הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם, עֻגֹת מַצּוֹת--כִּי לֹא חָמֵץ:  כִּי-גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם, וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַם-צֵדָה, לֹא-עָשׂוּ לָהֶם. וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם--שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וַיְהִי, מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְאַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה; וַיְהִי, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, יָצְאוּ כָּל-צִבְאוֹת יְהוָה, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיהוָה, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:  הוּא-הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיהוָה, שִׁמֻּרִים לְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם."(7).

בני ישראל עצרו לראשונה, אחרי הבהלה והלחץ של יציאת מצרים, וחנו בסוכותץ שם התארגנו קצת על הציוד, אפו את המצות ועיקלו את כל מה שעבר עליהם במהלך האדיר הזה של יציאת מצרים - מעבדים לעם שמתחיל מסע במדבר. יותר מכך, המקרא סוקר יותר מיציאת מצרים עצמה, וסוקר את כל תקופת ישראל במצרים. בהמשך גם יקבלו בנ"י את שתי המצוות הראשונות - קרבן פסח לדורות וקידוש הבכורות.

כלומר, בסוכות בני ישראל עצרו לרגע וחשבו, ועיקלו. בין ה"אטרף" של יציאת מצרים אחרי מאות שנות עבדות ל"אטרף" של המסע במדבר, עוצרים, חושבים, מבינים. ישבו בסוכות והפנימו ועברו לא רק תהליך פיזי - אלא גם רוחני.

וזהו גם ההקשר למצוות חג סוכות - אין פה ציווי לאכול (או לא לאכול…) משהו מיוחד, או ציווי לעשות פעולה מסויימת מיוחדת, אלא לצאת לסוכה ולעשות שם מה שתרצה - לאכול, לישון וכו'. שם, במרחב הזה, תהיה כבר החשיבה, ההתבוננות במה שהיה לנו (באופן אישי או לאומי) ובמה שצפוי לנו, ונוכל גם להבים ולעבד את החומר לדברים מועילים.

ואז גם אולי נבין את תזמון החג. העניין לא קשור לתאריך היסטורי מסוים. זה לא פסח שחוגג ספציפית את יציאת מצרים ביום המדוייק, או כמוהו שבועות, פורים, חנוכה ובהמשך יום העצמאות. העניין פה הוא ההבנה הפנימית שתיארנו, והיא מתאימה לבוא לאחר אירוע השיא של הימים הנוראים - יום כיפור. אחרי חשבון הנפש והתשובה בימים הנוראים, אני אצא לסוכה, ושם אתבונן במה עשיתי בשנה הקודמת, לאן אני הולך בשנה הקרובה, ואוכל להסיק מסקנות ותובנות.

ולגבי תזמון החג בהקשר של סוכות כענני הכבוד, הגר״א מפרש זאת עבורינו: בחטא העגל נסתלקו ענני הכבוד וחזרו לישראל רק כשהתחילו להקים את המשכן. ביום הכיפורים ירד משה רבינו מהר סיני עם הלוחות השניים, למחרת (יא תשרי) הקהיל את העם וציווה להקים משכן, בשני הבקרים הבאים (כמו שכתוב ״בבוקר בבוקר״ - משמע שני בקרים) העם הביא נדבה, בי״ד תשרי נטלו חכמי הלב ממשה את הזהב, ובט״ו תשרי החלו לעשות את המשכן וחזרו ענני הכבוד! ולכן סוכות בט״ו תשרי.

-------------------------------------

* את הרעיון הראשוני קבלתי ממאמרו של הרב שמעון קליין מלמד שפורסם במוסף 'שבת' של העיתון 'מקור ראשון' לקראת סוכות תשע"ז (8). קראתי עוד במאמר על חג סוכות מאת הרב משה בלייכר, ובעוד מקורות שונים.

1. ויקרא כג, מב–מג

2. שמות, טז, טז

3. במדבר, יא, י

4. דברים ה, כז

5. שמות יב, לח

6. בראשית לג, יז

7. שמות, יב, לז-מב

8. המאמר בקישור הזה: https://musaf-shabbat.com/2016/10/18/%D7%97%D7%92-%D7%94%D7%97%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%A4%D7%A0%D7%99%D7%9E%D7%99%D7%AA-%D7%A9%D7%9E%D7%A2%D7%95%D7%9F-%D7%A7%D7%9C%D7%99%D7%99%D7%9F/

למה לא מסיימים את שאילת הגשמים 15 יום לפני פסח?

"בשלושה במר חשון שואלין על הגשמים, רבן גמליאל אומר בששבעה בו, חמישה עשר יום אחר החג, כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת" (מסכת תענית א, ג)

אם כך - אז למה לא - באותה מידה - מסיימים את שאילת הגשמים 15 יום לפני פסח?
הרי מתחשבים בעולים לרגל בדרך חזרה אחרי סוכות, למה לא להתחשב גם בעולים לרגל בדרך הלוך לפני פסח?

במשך מספר שבועות חיפשתי אחרי סיבות וטעמים לדבר, ולא מצאתי תשובה אחת שתספק אותי ממש.
אז בינתיים רכזתי את התשובות שמצאתי, בתקווה לעדכן את הפוסט עם ה-סיבה.

טעמים נחמדים אבל לאו דווקא מספקים
1. יש כאלו, הרב קנייבסקי למשל, שהשיבו שיהודי שעולה לרגל לבית המקדש הוא במצב רוח מרומם ואינו מפריע לו לא גשם ולא שלג, לא מטר ולא ברד. אבל בחזור הביתה הם מצב הרוח פחות מרומם ולכן מבקשים שלכל הפחות לא תהיינה להם הפרעות בדרך.
2. אחרים אומרים שלפעמים הטרחה שלפני החוויה אפילו מעצימה את ההנאה והרגש שבחווית המצווה שלאחר מכן, כמו מסלול טיולים שבסופו מצליחים להגיע לפסגה ולאתר מדהים.

למה לדעתי טעמים אלו אינם מספקים? שכן גם כשעושים משהו בגשם - נעדיף עדיין לעשותו במזג אוויר נאה ולא תחת גשם ורטיבות. טעמים אלו הם יפים ואידיאלים, אבל לא תמיד אנחנו מצליחים להגיע לרמה הזאת.

פירושים אחרים לסיבת דחיית שאילת גשמים
רוב המפרשים פרשו שהסיבה לדחיית שאילת גשמים היא כדי למנוע מעולי הרגל החוזרים לביתם מלהירטב. אך יש כאלו שתלו את הסיבה בגורמים אחרים. 

3. יש האומרים שהפירוש הנכון הוא שפרת הוא הנהר הגדול ושם זה גבול ארץ ישראל וכאשר האחרון שבישראל מגיע לנהר פרת בעצם אז זה אומר שהגיע העת לירידת גשמים, ואין כאן באמת קשר להרטבות מגשמים.
4. טענה אחרת - הסיבה היא שכדי שהמים בנהר פרת לא ירבו עד כדי כל שהעולים שצריכים לעבור בו לא יוכלו לעשות כן ולשוב לביתם. בפסח אין זה רלוונטי - כי העולים יודעים מה מצב הנהר ואם הוא גדוש מדי הם מראש לא ינסו לעבור אותו.
5. ויש האומרים שהעניין הוא שהדרכים לא יהיו טובעניות. ולכן אחרי סוכות, אחרי הקיץ הדרכים יבשות ואם יהיה גשם הדרכים יהיו טובעניות ויהיה הרבה הפסד. לפני פסח הדרכים ממילא מלאות בוץ וטובעניות.
6. טעם דומה אבל גם שונה - ישנם לעתים "הטבות" ל"אנשים חשובים" (ההגדרות לכך מגוונות). אנשים ששהו בסוכות שמונה ימים בירושלים, ראו ונראו לפני הקב"ה וחוו התעלות רוחנית גבוהה - הם אנשים חשובים ולכן מתחשבים בהם. מי שרק עולה לרגל עדיין אינו "חשוב" ולא מתחשבים בו.

בטעמים אלו, יש להוכיח שסיבת הדחייה היא כמו שטוענים המפרשים הללו, ולא הסיבה המסורתית - מניעת הירטבות מהגשמים - שהרוב סוברים כמותה. אם נוכיח את זה - יש לנו תשובה. ואם לא - הטעמים לא רלוונטיים...

ענייני מזג אוויר וחשיבות הגשמים בסוף העונה
7. מדובר כבר בסוף עונת הגשמים, בו אין הרבה סיכוי לגשם והגשם נדיר יותר לפני פסח. לפיכך אין צורך בהתערבות ע"י תפילה.
8. הגשם נצרך עד הרגע האחרון לפני הקציר. בעוד זמן תחילתו - פחות קריטי. הגשמים שמסיימים את העונה קריטיים יותר מהיורה - שהוא רק טפטוף שהוא מעין סימן לבאות. המלקוש משלים את התבשלות התבואה - ואי אפשר לוותר עליו. גשמים שמפסיקים באמצע מקלקלים את התבואה, ולכן אין מפסיקים את הגשמים קודם סוף זמנם.

מוכנות העולים
9. לקראת פסח, בעונת החורף, העולים יוצאים עם מעילים לכן הם מוכנים ולא ירטבו, אבל בסוכות כשיצאו העולים לירושלים הייתה עונת הקיץ ואז יצאו בלא מעיל, אז אם אחר החג יתקדרו השמים בגשמים הם עלולים להירטב.

שיקולים אחרים של הבדלים בין תחילת וסיום החורף
10. בעונת גשמים שבה לא יורדים גשמים - עדיין ניתן להתפלל בשבועיים האחרונים על גשמים ושהקב"ה ייעתר לתפילה. על גשמים אלו אי אפשר לוותר - שכן הם מאזנים את כמות הגשמים השנתית הנצרכת. את גשמי תחילת החורף ניתן לדחות - שכן אנו לא בסיומו של החורף ויש זמן לירידת הגשם ולתפילותנו.

כללים בגינם ניתן לדחות ואי אפשר להפסיק\למנוע
כאן מנסים להבין איך וע"י אלו כלים וכללים דחו חז"ל את שאילת הגשמים, והאם יש כלים להקדמת הפסקת שאילת הגשמים.

11. משום "שב ואל תעשה" - לדחות את הגשמים בתחילת העונה זה אפשרי, מה שאין כן ביטול הגשמים במהלך עונתם - שאת זה לא עושים. ובכלל - יש הבדל בין להפסיק לבקש לבין לדחות את ההתחלה.
12. "אל תמנע טוב מבעליו" - מכיוון שחמישה עשר יום לפני הפסח זהו עדין זמן של שפע מהבורא שזה ירידת גשמים ממילא לא עוצרים מלשאול על הגשמים. מה שאין כן לאחר סוכות ,הטוב שזהו הגשמים עדין לא בא לידינו. לכן ממתינים חמישה עשר יום ואז מבקשים את השפע.
13. "שלוחי מצווה אינם ניזוקים - בהליכתן! לא בחזרתן". כך שמובטחים בהליכתם לפני פסח שלא יפגעו מהגשם, מה שאין כן בחזרתם הביתה לאחר סוכות.

טעמים חינוכיים
14. "להשאיר טעם טוב בפה" - נסיון ללמוד מכך לקח חשוב לדרך החינוך ולגישה הנכונה. ישנה חשיבות רבה לטעם שנשאר לאחר סיומו של המעשה - אם ישאר בפינו טעם טוב לסיום הרי שבעתיד נאהב לעשות מעשים טובים וחיוביים, לעומת אם עשיית המצווה תשאיר בפיו טעם מר אנו עלולים לפתח רגשות שליליים ביחס לדבר. לכן מנסים להשאיר טעם טוב ממצוות העליה לרגל של סוכות.
15. בספר ויקרא (ו, יח) נאמר: "במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת". הסיבה שלא יוחד מקום מיוחד לקרבן החטאת היא כדי לא לפרסם את החוטאים - שכן אם יהיה מקום מיוחד נדע ששהמקריבים שם קורבנות הינם חוטאים, מה שאין כן אם מקום קרבן העולה והחטאת הוא אחד. (דוגמא נוספת:  ייתכן שהסיבה האמיתית שהבונה בית, הנוטע כרםוהנושא אישה נכללים בחוזרים מהמלחמה היא שלא יחזרו רק אלו שחוזרים כי מתייראים מהעבירות שבידם). יש כאלו שאומרים שעקרון זה חל גם לענייננו - בפסח שני (החל חודש לאחר פסח) עולים הטמאים להקריב את קורבנם וע"מ לא לביישם לא טרחו חכמים לבטל את שאילת הגשמים 15 יום לפני החג - שאז יצטרפו אל הטמאים גם אלו שעוכבו בגלל הגשמים והם "יחפו" על הטמאים.

וטעם חינוכי נוסף שמתאים לחג אחד ולא לאחר
16. חג הסוכות עומד בסימן האחדות - ארבעת המינים "ויעשו כולם אגודה אחת", כל ישראל ראויים לשבת בסוכה אחת ועוד. דחיית הגשמים למען אחרוני העולים הינה חברתית ומסמלת את האחדות - ולכן עניינה בסוכות ולאו דווקא בפסח.


ואם יש לכם טעמים נוספים - אשמח ממש לשמוע עליהם, וכנ"ל אשמח לקבל תגובות לטעמים שהוזכרו פה.