‏הצגת רשומות עם תוויות חברתי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות חברתי. הצג את כל הרשומות

תתן אמת ליעקב




פרשות הסיום של ספר בראשית מספרות את סיפורו של אבינו השלישי - יעקב.

המידה המזוהה עם יעקב היא מידת האמת: "תתן אמת ליעקב"(1). אבל בפועל, כשעוברים על סיפור חייו; מכירת הבכורה, גניבת הברכות, נישואיו ללאה ולרחל, הסיפורים עם לבן, חמור ושכם, יוסף ואחיו ועוד - נראה שלאורך כל הדרך מידת האמת דווקא פחות מתאימה - משני הכיוונים - ממנו ואליו.
אם כן, איזה אמת יש לתת ליעקב?
ואם אנחנו אמורים ללמוד מאבותינו, מה הלימוד שיש ללמוד ממעשיו של אב זה?

הרב שטיינזלץ מסביר, שבעצם יש שקרים שבלעדיהם העולם לא היה מתקיים. שקרים שהם למעשה מה שאנחנו קוראים שקרים חברתיים, ואפילו "דרך ארץ" - לא פחות. אנחנו לא אומרים אחד לשני כל מה שאנחנו חושבים או שיש בליבנו, ובטח לא בכל סיטואציה - מה שנקרא מוסכמות חברתיות. ככה גם דברים שמאוד היינו רוצים לעשות, אך לא נעשה אותם ואף לא נאמר אמת לגבי אותו רצון. ופעמים רבות - טוב שכך…
גם בהלכה, הליכה של אמת ללא להסתכל לצדדים מובילה לנזק לא פעוט. לכן הפרוזבול, מכירת חמץ וכדו' אינם רמאות אלא "תורת חיים".

אברהם אבינו היה האב המגלה, הסטארטאפיסט - הוא מצא שיש אלוהים, הלך לארץ המובטחת והקים את הכל.
יצחק אבינו חי ברוח העולם הבא, הרי הוא כבר כמעט הגיע לשם בעקידה, כמו שכתב הרב קוק: "מיוחד הוא יצחק אחרי העקידה, שחי בו רוחא דעלמא דאתי"(2).
יעקב אבינו חי את החיים האמיתיים. הוא מוסיף על גדולתם של יצחק ואברהם את הרובד המעשי. הוא עובד, מגדל ילדים, מתמודד עם צרות, שנאה וגלות. האמת שלו צריכה להיות אמת שאפשר לחיות איתה, לא סוג של אמת אידיאלית תיאורטית. הוא צריך להתמודד עם לבן שרק מחפש איך "לעקוץ" אותו, הוא צריך להתמודד עם עשו שרוצה להרוג אותו, עם שכם וחמור שאונסים את בתו.
ובתוך כל אלו הוא צריך לתמרן בין האמת והתום שלו לבין השרידות. 
כי אי אפשר לשרוד אצל לבן אם תהיה אמיתי בצורה עיוורת. לא תוכל להציל את עצמך ואת משפחתך מעשו וצבאו אלא אם כן תפעל לא רק בחכמה אלא גם בעורמה.

ואגב, לא סתם יעקב יוצא בסדר בעינינו מכל סיפורי בראשית, ומעשיו נראים לנו אמת וצדק גם כשהם לא ממש נעשים בדרך הרגילה. עוד מהגן, למרות שקצת מוזר לנו שזה נעשה במרמה, היה לנו ברור שיעקב היה אמור לזכות בברכה מלכתחילה וטוב שאכן - בדרך לא דרך - הוא היה זה שיצחק ברך אותו. ברור לנו שהוא הטוב בסיפורים עם עשו, עם לבן, עם שכם וחמור. ולמה ככה? מכיוון שגם איש אמת צריך להיות חפץ חיים, וכדי לשרוד את החיים האלו - צריך לפעמים לנהוג כמו שנוהגים במגרש המשחקים של החיים.

ומי מאיתנו לא נתקל בזה? אם תהיה ישר מדי מול מעסיק נצלן ורמאי - אתה תפסיד. אם תהיה ישר וכנה ותחשוף את הקלפים שלך מול יריב במו"מ עסקי או אחר - אתה תפסיד. עורכי דין ישמרו כמה קלפים צמוד לחזה ולא ינהגו באמת "מטופשת" ויחשפו את עצמם ואת לקוחותיהם לעיני כל כבר בדיון הראשון בבית המשפט.
זהו מאבק תמידי בין להיות טוב לבין להיות פראייר.

ולמה יעקב אבינו צריך להיות דמות שמתעסקת בכל אלו? לא עדיף לנו דמות הירואית נקיה מכל חטא?
אלא שסיפורי האבות, כמו שאר סיפורי התנ"ך, הם סיפורים עם השלכות מעשיות לחיינו אנו - ולא סיפורים על גיבורי על מעולם אחר. כי אם היו כאלו - אז מה יש לנו, אנשים פשוטים, ללמוד מהם? איזה סיכוי יש לנו לחקות אותם? אלא, שיש ערך ללימוד ממעשי אבותינו דווקא כי הם היו בני אנוש, שמנהלים חיי שגרה כמו כל אחד. וכמו שהם הגיעו להיות גדולים כמו שהיו - אז גם לנו יש מה ללמוד כדי להיות טובים יותר.


הערות
(1) מיכה, ז, כ.
(2) אורות הקודש ג, עמ' קלה.

תגובה למאמר "מהי חילוניות?" של ח"כ יאיר לפיד




ב-2/7/2017, רשם ח"כ יאיר לפי את הטור "מהי חילוניות?" במוסף שבת של מקור ראשון.
בטור זה מבקש לפיד להגדיר את החילוניות הישראלית כזרם ביהדות - שהחילונים יגדירו את עצמם בעצמם, וכותב על סיבת היותנו דווקא כאן.

ראשית, מדובר בטור חשוב. למרות אינסטינקט של כמה מגיבים מהזרם הדתי לתקוף, ח"כ לפיד מציג פה הסבר וסקירה מרהיבים למה בעצם אנחנו פה - ולא רק עבור מי שהסיבות הדתיות ברורות לו (אבל תכלס - גם בשבילו).

אני מבקש להעיר הערה וחצי למה לדעתי ההגדרה של החילוניות כזרם ביהדות היא מיותרת - לא בגלל עניין ה"חילוניות", אלא בגלל הצד של ה"זרם".


-----
בפרשת יתרו בה מסופר על קבלת התורה, רבים התיאורים והפרשנויות על "ויחן העם כנגד ההר" - על כך שהיו שם כולם ללא יוצא מהכלל. כולם הוזמנו וכולם באו. לא רק "גדולי הדור", לא רק ה"דתיים", לא רק שבט מסוים. כולם. התורה ניתנה לעם ישראל. לכל עם ישראל.
לכן, אין שום צורך להצדיק את היות החילונים זרם ביהדות. כל יהודי הוא חלק מהיהדות. גם ה"חילונים" היו בהר סיני וקיבלו את התורה.
היהדות שייכת לכולם. כמובן - שהיא גם מחייבת את כולם. המצוות ניתנו וחלות על כולם. נכון, לא כולם מקיימים את כולן. למעשה - אף אחד לא מקיים את כולן - "אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא".
וכמו  שאדם חילוני לא מקיים מצוות - הוא גם כן מקיים מצוות. את חלקן פירט ח"כ לפיד בטור:
"החילוני הישראלי חוגג את ראש השנה, יושב עם משפחתו בליל הסדר, לעיתים אפילו צם ביום כיפור... החילוניות הישראלית כוללת אפילו את המחויבות לגורל היהודי בכל העולם".
ועוד, כותב ח"כ לפיד ש"מה שנראה ל"חזון איש" כעגלה ריקה הוא עגלה מלאה בתוכן יהודי–עברי". לא יודע מה ראה החזון איש, אבל לי ולשכמותי, ברור מאוד ש: "האוטובוס העוזב את הבקו"ם כשבתוכו 40 מתגייסים טריים הוא אוטובוס מצוות. סטודנטים גלויי ראש הרכונים על דף תלמוד במכללת עלמא בתל אביב הם בחורי ישיבה. שורשיו של עץ התפוח שנטע חקלאי מיובל ידיים בקיבוץ אל רום ברמת הגולן הם שורשים יהודיים" (ציטוט מהמאמר). בני הציונות הדתית רואים בשירותם הצבאי את אחת המצוות הגדולות ביותר שקיימו בחייהם.

"האדם הדתי, שחי בתוך קהילה מורכבת, מודע מאוד לכך שיש אינספור צורות חיים דתיות" - נכון. 70 פנים לתורה.
ולכן, וודאי ש"החלוקה אם כן אינה בין אמת לאי–אמת, אלא בין מגוון אינסופי של אפשרויות". כי הרי - מי יודע מה יהיה משקל כל מצווה או עבירה שנעשה בבית דין של מעלה? האם אדם ששומר שבת, אבל מה לעשות - לא הכי מכבד את הוריו - עדיף מזה המכבד את הוריו אך מחלל את השבת? להזכירכם - שתי אלו דיברות מעשרת הדברות.
"הוא (החילוני, א"ג) יצר מבנה הגותי שלם ומפואר שלפיו הציונות לא הייתה תנועת נגד ליהדות, אלא דווקא המימוש המוחלט שלה. מצוות כיבוש הארץ, קבע, היא בעצם היישום המודרני של עבודת הא–ל. הרב קוק היה אף סלחני כלפי חילוניותם של החלוצים הסוציאליסטים מפני שהאמין שהם כלים א–לוהיים בדרך אל הגאולה" - אמר ח"כ לפיד, ובזה הסביר טוב ממני דווקא את המסר שאני רוצה להדגיש - כולנו יהודים, שווים בזכויותינו ובחובותינו. הכיפה שעל ראשי לא נותנת לי שום יתרון אל מול ראשו החשוף של ח"כ לפיד. לימוד תורה של בן ישיבה וחלוץ ללא כיפה אשר גואל את הארץ - שניהם מימושים של היהדות.

נכון, האדם היהודי נדרש לחיות עפ"י התורה ולשים אותה במרכז חייו. בוודאי שקיום מצוות ואורח חיים "דתי" הם דברים חשובים ביותר. אך האמת - האם ביומיום יש הבדל גדול בין החילוני לדתי?

לכן, לעניות דעתי, המושגים "דתי", "חילוני", "חרדי" וכו' אינם מבטאים רמת דתיות, או סוג דתיות. מושגים אלו הם הגדרות של קבוצות חברתיות שונות. כל אחת מהן אורח חיים טיפה שונה, מה שמצריך - למשל - בתי ספר אחרים, אבל אין לאף קבוצה בעלות או יתרון על היהדות. יש הרבה אמת בכך ש"הדבר היחיד שמשותף לכל הפלגים הוא הטענה שהוא ורק הוא אוחז באמת וכל האחרים סוטים מן העיקר" - כמו שכותב ח"כ לפיד - אבל זו תמצית הטרגדיה. אותה טרגדיה שהביאה לחורבן בית המקדש והשלטון היהודי לפני 2000 שנה ואשר פוגעת בנו היום - באופן דומה להחריד למה שקרה לנו כבר כמה פעמים בהיסטוריה.

לכן, רוב הכתוב במאמר זה הוא משקף גם את רעיונותי.
גם עבורי, הדגל קדוש כמו הטלית. גם אני שם במרכז קיומי רעיונות - רובם דומים לאלו של אותו חילוני שמתואר במאמר. גם עבורי הצבא הוא מימוש של היהדות, קודש הקודשים ממש. כולנו חיים בארץ ישראל בעיקר מסיבות יהודיות. החיים בארץ ישראל – להבדיל מהחיים בחו"ל – מציעים לכולנו קיום יהודי מלא - הרי גם אם מאוד ירצה - לא יוכל שום יהודי לקיים את המצוות התלויות בארץ בחוץ לארץ! לכולנו (או לרובינו המוחלט) יותר משותף משונה.

אולם, אינני מסכים למסקנתו של ח"כ לפיד, וחושב כי אין צורך להגדיר זרם נוסף. כולנו יהודים. לכולנו יותר משותף משונה - את הרוב ציין ח"כ לפיד במאמרו.

אין צורך להגדיר זרם נוסף. זרמים לא עשו לנו טוב אף פעם, כבר יותר מ-2000 שנה.

הערות
2. שמות, יט, ב.
3. קהלת, ז, כ.

עבדות בתורה




מייד לאחר קבלת התורה במעמד הר סיני, התורה מתחילה לפרט את הדינים והמשפטים. מעבר עוצמתי ורב משמעות (שרבות דובר ונכתב עליו ולא ארחיב פה) מהמעמד הגדול והייחודי - לדינים של היום-יום.
והנושא הראשון - דיני עבדים.
ובהחלט ראוי לדון בתחילה בדיני העסקת עובדים, אבל מתמיה: מדוע עבדות? למה התורה עוסקת בדינים של מוסד לא ראוי שכזה? האם אי אפשר לדבר על דיני העסקה ׳מתורבתים׳ יותר?
וידועות הטענות נגד היהדות על כך שאם יהיה משפט עברי - נחזור לתקופת עבדים, כמו לפני מאות ואלפי שנים, מה שהופך את התמיהה לגדולה יותר.

התשובה ״ככה היה פעם אז התורה רשמה כך״ אינה מקובלת - שכן תורתנו תורת חיים היא, ולא מכוונת לתקופה מסוימת אלא לכל תקופה ולכל זמן.
כמו שהתורה לא קיבלה פסלים כאלילים וכמו שהתורה נתנה את השבת הרבה לפני שהעולם הבין את החשיבות ביום מנוחה שבועי - ככה היה ניתן לצפות שיהיה לגבי העסקת עובדים - זכויות עובדים ולא עבדים ואדונים.

אם כן: למה באמת עבדות?

אבקש לענות על זה יחד עם עוד מקרים דומים, ומהם ללמוד איך צריך לקרוא ולהבין את התורה.

כמו על עבדות, גם בעניין ״כי תצא למלחמה וראית אשה יפת תואר״ ידועות הטענות נגד התורה על ההיתר לכאורה לאנוס גויות בעת מלחמה. כמעט הודח רב צבאי ראשי על חצי ציטוט בהקשר הזה.
מקרה נוסף שאולי קצת פחות ״אלים״ הוא חתונה עם יותר מאישה אחת. כידוע, התורה מתירה ועוסקת במצב של גבר הנשוי לשתי נשים, דבר שלא מקובל בימינו ואף לא היה מקובל על חלק מהרבנים כבר לפני שנים רבות, עד כדי כך שמתישהו בהיסטוריה בא רבינו גרשום ואסר את העניין.

מדוע התורה עוסקת במצבים ובדברים לא ראויים - גם כאשר מבחינתה הם גם לא בסדר?
ואיך זה מסתדר עם ההגדרה שלנו לתורה כ״תורת חיים״? הרי הדוגמאות שהוזכרו אינם מסתדרים עם המודרנה והמוסר של ימינו, איך קרה שהתורה ״נשארה מאחור״ לכאורה?

כשהייתי ילד וציטטתי לאבי דברים מהעיתון, הוא הסביר לי שצריך לדעת איך לקרוא עיתון כדי להבין את כוונת המשורר.
גם את דברי התורה אנו צריכים לדעת איך לקרוא, ללמוד ולהבין.
כשנעשה זאת, נבין שדווקא מעצם היותה של התורה ״תורת נצח״ היא צריכה להגיע ולגעת במצבים כאלו.

התורה נותנת הנחיות, ומשתמשת לפעמים בדוגמאות ומקרים ספציפיים, ומהם צריך לצאת וללמוד לגבי מצבים אחרים במציאויות אחרות.
דיני נזיקין נלמדים ע״י שור - שנגח, שהזיק, שהרג - וברור שהם לא מכוונים רק לשור, אלא מזה נשליך גם לחמור, לסוס, לרכב וכו׳. כמו שאומר הרמב״ם בתחילת ספר נזיקין: ״״כי יגוף שור איש את שור רעהו״ - אחד השור ואחד שאר בהמה ועוף, לא דיבר הכתוב בשור אלא בהווה״ - 'בהווה' - במציאות הרווחת והמצויה.

ויותר מכך - לימוד חוקים נדרש לעתים גם ללימוד מצבי קיצון, אשר מהם לומדים את דקדוקי המצווה הפרטניים ביותר, ומהם מדגישים את הנקודות החשובות והעקרונות - אותם ניישם בכל סיטואציה.
התורה לא רוצה שיאנסו נשים במלחמות. אבל התורה מבינה שחייל במלחמה - בעיקר בתקופות קדומות - עלול להגיע למצבים לא רצויים. וכאשר אדם מתדרדר למצבים נחותים כאלו - גם שם התורה נמצאת - ״כי תצא למלחמה וראית אשה יפת תואר״, ומדריכה אותו כיצד לנהוג, תוך כדי השתתת ״רוח החוק״ שלה גם במצב הרע הנתון, וניסיון למנוע ממנו את הפעולה. את יחסה - השלילי! - של התורה לעניין ניתן ללמוד בבירור מסיום הדברים: ״לֹֽא־תִתְעַמֵּ֣ר בָּ֔הּ תַּ֖חַת אֲשֶׁ֥ר עִנִּיתָֽהּ:״.
התורה גם נגד מוסד המלוכה, וגם בזמן אמת שמואל הנביא ניסה להניע את העם מבקשתם למלך, אולם למרות זאת התורה עדיין נותנת הוראות כיצד על המלך והעם לנהוג במקרה של שלטון כזה.
התורה גם נותנת הוראות לבעל שנשא מספר נשים, למרות שכבר בפתיח התורה מזהירה: ״כי תהיינה לאיש שתי נשים, האחת אהובה והאחת שנואה״ (דברים כא, טו). מי אמר שתהיה אחת שנואה? אלא שהתורה מבהירה שממצב כזה טוב לא יצא. אבל שוב - אם קרה - התורה תהיה שם כדי לתת הנחיות ואת הדרך הטובה ביותר למצב הנתון. אגב - לכן, כשהסתלק ההכרח, והנורמה החברתית יצאה נגד זה - ניתן וצריך היה "לבטל" במרכאות את העניין, ולהחליט שאין לשאת שתי נשים - ואת זה עשה רבינו גרשום.

ונחזור לעבדות:
כל עובד זכאי לחירות ולאפשרות להשתחרר ממעסיקו.
ברור שעובד אשר יש לו חוזה חתום המפרט את דרכי ההתקשרות וההתנתקות בינו לבין מעסיקו יכול להגיש מכתב התפטרות ולהשתחרר מההסכם בתוך 30 יום, ללא תלות ברצונו הטוב של המעביד או במגבלות חוקים מסויימים.
עובד הייטק או מנהל בכיר בבנק בוודאי יקבלו פיצויי פרישה.
אין באמת מה ללמוד ממקרים כאלו כלפי סיטואציות אחרות.
התורה רוצה להדגיש שגם לעבד - שנמצא במצב הנמוך ביותר ולכאורה ללא תנאים - יש בעצם תנאים; יש לו הזדמנות לצאת לחופשי, ואפילו עם פיצויי פיטורין: "וכי תשלחנו חפשי מעמך, לא תשלחנו ריקם".
גם מלכים אחרים בהיסטוריה - כדוגמת פרעה או אחשוורוש - הכריזו מדי פעם על שחרור עבדים, אך הם עשו זאת לכבודם - פרעה לכבוד יום הולדתו, אחשוורוש לכבוד הכתרתה של מלכה חדשה - ולא בגלל זכויות אדם. התורה נותנת גבולות העסקה ברורים של שמיטה ויובל, ללא קשר לתנאים סביבתיים המשתנים עם הזמן. ואם עבד זכאי לחופש וזכויות סוציאליות - וודאי שגם כל אדם עובד זכאי לכך.
כללים אלו התורה קבעה והם אינם תלויים ב״שיגעונות״ של המעסיק או של המדינה/השליט, ולא בהלכי רוח בתקופה כזאת או אחרת.

התורה וודאי לא ממליצה להגיע למצב של עבדות, כמו שהיא לא ממליצה לאנוס שבויות ולא ממליצה לשאת שתי נשים.
אבל; בכל מקרה שיהיה - עדיין תורתנו תורת אמת והיא מדריכה כיצד לנהוג בדרך המיטבית ביותר לאותה סיטואציה, ומזה להשליך גם למצבים ה"רגילים" יותר.

תורת מדינה, שבת במדינה יהודית




"משבר השבת!" זועקות הכותרות.
בכל פעם שיש עניין לא שגרתי שמצריך עבודה בשבת, נוצרת מהומה. בעצם לא כל פעם. נדמה שמהומה מתרחשת רק כשלמישהו יש איזה אינטרס פוליטי או אחר בכך.
ואז התגובות אוטומטיות: החילונים רוצים עבודה בשבת, החרדים נגד,
והציונות הדתית? נעה בין הלם ודממה לבין גינוי שבא ״כי השבת לא רק של החרדים״...

ולמה ככה?
האם אין מי שבדק מה יש לעשות במדינה שרוצה לשמור שבת, אך יש עבודות שייתכן שמצריכות עבודה בשבת - מפאת - למשל - פיקוח נפש?
האם לא הגיע זמן לחקור את דיני המדינה ולצאת מההלכה הגלותית?
במקרה הספציפי של שבת - ובכלל.


אני לא יודע האם לפי דיני המדינה שעוד לא ניתנו מותר או אסור להעביר טונות ברזל בשבת, אבל הייתי שמח ללמוד אותם.
ומכיוון שנראה שעד כה אף אחד לא ממש עשה זאת, ובוודאי שמשהו כזה לא התקבל בציבור - הדתי והכללי, אני אנסה לחקור ולפשפש בנידון.

מאמר זה יציג את תובנותי בעניין:

https://goo.gl/LytQbt

* המאמר ארוך יחסית, לכן הובא כלינק ולא הועתק לפה.
* תוכן המאמר: למטה.


מבוא
א. מבוא - על מה הדיון, ומה הבעיה
ב. למה נבחרה דווקא הדוגמא של השבת?
ג. מה אחקור פה?
סקירה
ד. קצת היסטוריה: מדינה יהודית בעבר
ה. ספרות ההלכה שנרשמה רובה ככולה בגולה
ו. תקומת מדינת ישראל והתפתחות (או למעשה חוסר התפתחות) הלכות מדינה
ז. מצב השבת במדינת ישראל
הציפייה
ח. כיצד ניתן לפסוק דיני תורת מדינה?
ט. הציפייה: הלכות מדינה
תורת מדינה כיצד?
י. לא ייתכן להסתמך על רוב חילוני המחלל שבת
יא. כיצד ניתן לתת פתרון לבעיית השבת הנידונה פה?
יב. כיצד נוכל לשנות את המסורת הנהוגה?
יג. מושגים ופתרונות הלכתיים אפשריים הקשורים בבעיית השבת
יד. הבנת הסיטואציה והמצב הנתון
סיכום ותהייה
טו. סיכום
טז. תהייה

מקורות מידע

משאל עם - תחבורה ציבורית בשבת




לא פעם עולים לא מעט קולות, בעיקר של חילונים, המבקשים משאל עם על תחבורה בשבת. המטרה היא, מן הסתם - להתיר תחבורה ציבורית בשבת.
לכאורה בתור אדם דתי אני אמור להזדעזע, אבל לא בטוח. ואפרט.

ראשית - האם יש לאלו הרוצים להעביר הצעת תחבורה ציבורית בשבת יש סיכוי לנצח? או שמדובר במקרה דומה לזה של יצחק הרצוג בבחירות האחרונות (2015), שהיה נדמה לו, לסביבתו ולתומכיו שהנצחון מובטח, אך לא כך היה? כלומר, האם המחשבה שרוב העם בעד תחבורה ציבורית בשבת איננה נכונה, למרות שכך לעתים מצטייר (תקשורת, רשתות חברתיות וכו׳)?



ננסה לנתח משאל עם שכזה:
האם בכלל ניתן להעריך מה יהיו תוצאות משאל עם כזה? האמת היא שמדובר במשימה קשה מאד, עד רמת הבלתי אפשרית.

נתחיל בבחינת התפלגות דתיים/חילונים/מסורתיים בקרב הציבור היהודי, שהיא בערך כזו(1):
43% חילונים (מתוכם כ-3% ״אנטי דת"),
23% מסורתיים לא כ״כ דתיים,
15% מסורתיים דתיים,
10% דתיים,
9% חרדים.

וננסה לנתח, או יותר נכון לשער - איך יצביע כל מגדר?
ניתן לומר שהחרדים יצביעו כמקשה אחת נגד (הסתייגות מכך - בהמשך). לגבי השאר - מסוכן לקבוע..., שכן אצל כל מגדר תהיה התפלגות מסויימת בדעות:
אצל המסורתיים יש בוודאות חלוקה בין בעד ונגד.
אצל הדתיים - ודאי שיש כאלו שלא רואים בעיה בתחבורה בשבת - הם שומרים את השבת שלהם ולא מתעניינים במעשיהם של אחרים.
אצל החילונים ניתן להניח שיהיו כאלו שירצו לשמר על הסטטוס קוו ולהשאיר משהו מהמסורת.
ואל תשכחו את החילונים עובדי התחבורה הציבורית - האם הם באמת ירצו לאבד את יום המנוחה שלהם? (לא בהקשר של מנוחה דתית) הרי לכל דיון בזכויות אדם יש שני צדדים עם זכויות, וכך גם במקרה הזה: זכויות הנוסעים לנסוע בשבת מול זכויות העובדים לנוח ביום השבתון. כמה מעובדי התחבורה הציבורית החילונים יצביעו בעד תחבורה ציבורית בשבת?
האם אפשר להגיד שרוב כמעט מוחלט של הדתיים (שאינם חרדים) יצביעו נגד? או שרוב מוחלט או גדול של חילונים יצביעו בעד? האם נוכל לשער שה"עורקים" מצד לצד יקזזו אלו את אלו?

נתון נוסף, מעניין ומשמעותי לא פחות יהיה - אצל איזה ״צד״ אחוזי ההצבעה יהיו גבוהים יותר? כלומר - למי יהיה חשוב יותר להגן על העיקרון שלו? או בניסוח עדין פחות - מי יותר יקים את עצמו מהכורסא וילך להצביע?
כי החרדים, לגביהם הנחנו שהצבעתם תהיה ״נגד״ - זה כמובן תלוי האם הם יצביעו בכלל... שהרי התפיסה החרדית דואגת לשמר את הקהילה שלה ולהגן עליה, ולא אכפת להם כלל מה״חוטאים״ החילונים (ואולי גם מה״חוטאים״ הדתיים לאומיים). האם הם בכלל יצביעו? האם הם יסכימו להשתתף במשאל "חוטא" שכזה?
והאם חילוני שיש ברשותו רכב (ולכן הוא לא מרגיש על בשרו את העניין של חוסר תחבורה בשבת) ימהר לקלפי?
האם מסורתי, שיושב על הגדר בין העולמות, ירצה בכלל להביע דעה?

עדכון טרי: מעניין איך ייראו הדברים לפי התמונה שהציג אתמול (7/6/2015) הנשיא ריבלין אודות הדמוגרפיה המשתנה, התוצאות בתרשים הבא:
Displaying IMG_4869.JPG

יאללה, אז אולי באמת נעשה משאל כזה?
לדעתי, אולי עדיף שיהיה משאל עם שכזה, השואל שאלה פשוטה - בעד או נגד תחבורה ציבורית בשבת. בלי "אם" וסיבוכים שונים ומשונים. שאלה פשוטה: תחבורה ציבורית בשבת - כן או לא?


כך, אחת ולתמיד, נדע מה באמת "הציבור"\"העם" רוצה(2).




הערות
(1) הערות להתפלגות האוכלוסיה כפי שהובאה פה: הנתונים לא עדכניים יותר מלשנת 2011-2012, והם משוקללים מנתוני סקר של הלמ"ס, דוח גוטמן-אבי חי השלישי והשערות של מביני דבר הבקיאים וחוקרים את הנושא. שיעור הילודה אצל דתיים ובעיקר חרדים גבוה מאצל החילונים - מה שיכול לשנות קצת את האחוזים מאז בדיקת הנתונים. הרבה מאלו המגדירים עצמם כשייכם לציבור הדתי לאומי הם מסורתיים או אפילו חילונים.
(2) לפי סקר של מכון סמית עבור חדו"ש (לחופש דת ושיוויון), 74% בעד הפעלת תחבורה ציבורית בשבת. לא הצלחתי למצוא מה הייתה בדיוק השאלה, האם הייתה כן\לא או "מורכבת" יותר. אגב - למעלה ממחצית (52%) מהנשאלים תמכו בהפעלה מצומצמת בלבד של התחבורה הציבורית בשבתות - מה זה אומר? (רק 22% מעוניינים בתחבורה ציבורית בהיקף זהה לימי חול, 10% אמרו כי גם את האוטובוסים הנוסעים כיום בשבתות יש לבטל).

הוכחת אי כפייה בברית מילה באינדוקציה




אחת הטענות הנפוצות כנגד ביצוע ברית מילה היא שהדבר נעשה בכפיה על התינוק ללא יכולת מצידו להגיב. כתבתי כבר בעבר על הנושא, כאן וגם כאן .
הפעם, בהיותי גם גיק חובב מתמטיקה :-) , ארצה, בצורה מתמטית ואף קצת משעשעת, להוכיח את המוכח, שאין ממש בטענה. אעשה זאת בעזרת ידידתנו מהתיכון - האינדוקציה המתמטית!

תזכורת(1): אינדוקציה היא טענה המתייחסת למספרים טבעיים הנכונה לכל n טבעי, אם היא מקיימת את התכונות הבאות:
1. הטענה נכונה עבור n=1 (הראשון).
2. אם נניח שהטענה נכונה עבור k ) n=k - מספר טבעי כלשהו), נובע שהיא נכונה גם עבור המספר הטבעי העוקב n=k+1.

אנחנו נרצה להוכיח שיהודי לא נימול בכפיה.

שלב א'- נבדוק את נכונות הטענה עבור n=1:
מיהו היהודי הנימול הראשון? אברהם אבינו. אברהם קיבל את הציווי ישירות מאלוהים, וכידוע עשה זאת ממש בלי כפיה, בגיל 99: "וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת-יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ, וְאֵת כָּל-יְלִידֵי בֵיתוֹ וְאֵת כָּל-מִקְנַת כַּסְפּוֹ--כָּל-זָכָר, בְּאַנְשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם; וַיָּמָל אֶת-בְּשַׂר עָרְלָתָם, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ, אֱלֹהִים" (בראשית, יז, כג).

הוכחנו עבור n=1.

שלב ב'- נניח כי הטענה נכונה עבור ערך n כלשהו ונוכיח כי הטענה נכונה גם עבור ערך n+1 הבא אחריו בתחום הקיום של הטענה.

ניקח יהודי n מסוים, נגיד חבר יהודי, שלי או שלכם. כיהודי הוא נימול בגיל שמונה ימים, בלי ששאלו את דעתו. אבל, כעבור שנים, כשחברינו נהיה אבא ונולד לו בן - כעבור שמונה ימים הוא עושה ברית מילה לבנו(2). האם יש הוכחה גדולה מזו לכך שחברינו מקבל את הברית - גם של בנו אך גם שלו?

ידוע הוא, שלמרות שהציווי על ברית המילה הוא על האב, כל יהודי שמל את בנו סוגר מעגל ומשלים גם את בריתו שלו - בכך שהוא מביע את הסכמתו לברית.

הוכחנו עבור n=k+1.

מ.ש.ל. ! (3)


הערות
(2) ופה נסייג: ההוכחה לא ב-100% מתמטית, שכן יש יהודים שאינם מלים את בנם. אבל, מספרם מועט ביותר, ותשעים וחמישה פלוס אחוזים כן מלים את בניהם (חילונים ודתיים) - ולכן ההוכה כמעט מתמטית לגמרי.
(3) מ.ש.ל. במתמטיקה = מה שהיה להוכיח.

למה לא מסיימים את שאילת הגשמים 15 יום לפני פסח?




"בשלושה במר חשון שואלין על הגשמים, רבן גמליאל אומר בששבעה בו, חמישה עשר יום אחר החג, כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת" (מסכת תענית א, ג)

אם כך - אז למה לא - באותה מידה - מסיימים את שאילת הגשמים 15 יום לפני פסח?
הרי מתחשבים בעולים לרגל בדרך חזרה אחרי סוכות, למה לא להתחשב גם בעולים לרגל בדרך הלוך לפני פסח?

במשך מספר שבועות חיפשתי אחרי סיבות וטעמים לדבר, ולא מצאתי תשובה אחת שתספק אותי ממש.
אז בינתיים רכזתי את התשובות שמצאתי, בתקווה לעדכן את הפוסט עם ה-סיבה.

טעמים נחמדים אבל לאו דווקא מספקים
1. יש כאלו, הרב קנייבסקי למשל, שהשיבו שיהודי שעולה לרגל לבית המקדש הוא במצב רוח מרומם ואינו מפריע לו לא גשם ולא שלג, לא מטר ולא ברד. אבל בחזור הביתה הם מצב הרוח פחות מרומם ולכן מבקשים שלכל הפחות לא תהיינה להם הפרעות בדרך.
2. אחרים אומרים שלפעמים הטרחה שלפני החוויה אפילו מעצימה את ההנאה והרגש שבחווית המצווה שלאחר מכן, כמו מסלול טיולים שבסופו מצליחים להגיע לפסגה ולאתר מדהים.

למה לדעתי טעמים אלו אינם מספקים? שכן גם כשעושים משהו בגשם - נעדיף עדיין לעשותו במזג אוויר נאה ולא תחת גשם ורטיבות. טעמים אלו הם יפים ואידיאלים, אבל לא תמיד אנחנו מצליחים להגיע לרמה הזאת.

פירושים אחרים לסיבת דחיית שאילת גשמים
רוב המפרשים פרשו שהסיבה לדחיית שאילת גשמים היא כדי למנוע מעולי הרגל החוזרים לביתם מלהירטב. אך יש כאלו שתלו את הסיבה בגורמים אחרים. 

3. יש האומרים שהפירוש הנכון הוא שפרת הוא הנהר הגדול ושם זה גבול ארץ ישראל וכאשר האחרון שבישראל מגיע לנהר פרת בעצם אז זה אומר שהגיע העת לירידת גשמים, ואין כאן באמת קשר להרטבות מגשמים.
4. טענה אחרת - הסיבה היא שכדי שהמים בנהר פרת לא ירבו עד כדי כל שהעולים שצריכים לעבור בו לא יוכלו לעשות כן ולשוב לביתם. בפסח אין זה רלוונטי - כי העולים יודעים מה מצב הנהר ואם הוא גדוש מדי הם מראש לא ינסו לעבור אותו.
5. ויש האומרים שהעניין הוא שהדרכים לא יהיו טובעניות. ולכן אחרי סוכות, אחרי הקיץ הדרכים יבשות ואם יהיה גשם הדרכים יהיו טובעניות ויהיה הרבה הפסד. לפני פסח הדרכים ממילא מלאות בוץ וטובעניות.
6. טעם דומה אבל גם שונה - ישנם לעתים "הטבות" ל"אנשים חשובים" (ההגדרות לכך מגוונות). אנשים ששהו בסוכות שמונה ימים בירושלים, ראו ונראו לפני הקב"ה וחוו התעלות רוחנית גבוהה - הם אנשים חשובים ולכן מתחשבים בהם. מי שרק עולה לרגל עדיין אינו "חשוב" ולא מתחשבים בו.

בטעמים אלו, יש להוכיח שסיבת הדחייה היא כמו שטוענים המפרשים הללו, ולא הסיבה המסורתית - מניעת הירטבות מהגשמים - שהרוב סוברים כמותה. אם נוכיח את זה - יש לנו תשובה. ואם לא - הטעמים לא רלוונטיים...


ענייני מזג אוויר וחשיבות הגשמים בסוף העונה
7. מדובר כבר בסוף עונת הגשמים, בו אין הרבה סיכוי לגשם והגשם נדיר יותר לפני פסח. לפיכך אין צורך בהתערבות ע"י תפילה.
8. הגשם נצרך עד הרגע האחרון לפני הקציר. בעוד זמן תחילתו - פחות קריטי. הגשמים שמסיימים את העונה קריטיים יותר מהיורה - שהוא רק טפטוף שהוא מעין סימן לבאות. המלקוש משלים את התבשלות התבואה - ואי אפשר לוותר עליו. גשמים שמפסיקים באמצע מקלקלים את התבואה, ולכן אין מפסיקים את הגשמים קודם סוף זמנם.

מוכנות העולים
9. לקראת פסח, בעונת החורף, העולים יוצאים עם מעילים לכן הם מוכנים ולא ירטבו, אבל בסוכות כשיצאו העולים לירושלים הייתה עונת הקיץ ואז יצאו בלא מעיל, אז אם אחר החג יתקדרו השמים בגשמים הם עלולים להירטב.

שיקולים אחרים של הבדלים בין תחילת וסיום החורף
10. בעונת גשמים שבה לא יורדים גשמים - עדיין ניתן להתפלל בשבועיים האחרונים על גשמים ושהקב"ה ייעתר לתפילה. על גשמים אלו אי אפשר לוותר - שכן הם מאזנים את כמות הגשמים השנתית הנצרכת. את גשמי תחילת החורף ניתן לדחות - שכן אנו לא בסיומו של החורף ויש זמן לירידת הגשם ולתפילותנו.

כללים בגינם ניתן לדחות ואי אפשר להפסיק\למנוע
כאן מנסים להבין איך וע"י אלו כלים וכללים דחו חז"ל את שאילת הגשמים, והאם יש כלים להקדמת הפסקת שאילת הגשמים.

11. משום "שב ואל תעשה" - לדחות את הגשמים בתחילת העונה זה אפשרי, מה שאין כן ביטול הגשמים במהלך עונתם - שאת זה לא עושים. ובכלל - יש הבדל בין להפסיק לבקש לבין לדחות את ההתחלה.
12. "אל תמנע טוב מבעליו" - מכיוון שחמישה עשר יום לפני הפסח זהו עדין זמן של שפע מהבורא שזה ירידת גשמים ממילא לא עוצרים מלשאול על הגשמים. מה שאין כן לאחר סוכות ,הטוב שזהו הגשמים עדין לא בא לידינו. לכן ממתינים חמישה עשר יום ואז מבקשים את השפע.
13. "שלוחי מצווה אינם ניזוקים - בהליכתן! לא בחזרתן". כך שמובטחים בהליכתם לפני פסח שלא יפגעו מהגשם, מה שאין כן בחזרתם הביתה לאחר סוכות.

טעמים חינוכיים
14. "להשאיר טעם טוב בפה" - נסיון ללמוד מכך לקח חשוב לדרך החינוך ולגישה הנכונה. ישנה חשיבות רבה לטעם שנשאר לאחר סיומו של המעשה - אם ישאר בפינו טעם טוב לסיום הרי שבעתיד נאהב לעשות מעשים טובים וחיוביים, לעומת אם עשיית המצווה תשאיר בפיו טעם מר אנו עלולים לפתח רגשות שליליים ביחס לדבר. לכן מנסים להשאיר טעם טוב ממצוות העליה לרגל של סוכות.
15. בספר ויקרא (ו, יח) נאמר: "במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת". הסיבה שלא יוחד מקום מיוחד לקרבן החטאת היא כדי לא לפרסם את החוטאים - שכן אם יהיה מקום מיוחד נדע ששהמקריבים שם קורבנות הינם חוטאים, מה שאין כן אם מקום קרבן העולה והחטאת הוא אחד. (דוגמא נוספת:  ייתכן שהסיבה האמיתית שהבונה בית, הנוטע כרםוהנושא אישה נכללים בחוזרים מהמלחמה היא שלא יחזרו רק אלו שחוזרים כי מתייראים מהעבירות שבידם). יש כאלו שאומרים שעקרון זה חל גם לענייננו - בפסח שני (החל חודש לאחר פסח) עולים הטמאים להקריב את קורבנם וע"מ לא לביישם לא טרחו חכמים לבטל את שאילת הגשמים 15 יום לפני החג - שאז יצטרפו אל הטמאים גם אלו שעוכבו בגלל הגשמים והם "יחפו" על הטמאים.

וטעם חינוכי נוסף שמתאים לחג אחד ולא לאחר
16. חג הסוכות עומד בסימן האחדות - ארבעת המינים "ויעשו כולם אגודה אחת", כל ישראל ראויים לשבת בסוכה אחת ועוד. דחיית הגשמים למען אחרוני העולים הינה חברתית ומסמלת את האחדות - ולכן עניינה בסוכות ולאו דווקא בפסח.


ואם יש לכם טעמים נוספים - אשמח ממש לשמוע עליהם, וכנ"ל אשמח לקבל תגובות לטעמים שהוזכרו פה.

מה הקשר בין חוקי צדק לבין מחיית עמלק? (בפרשת כי תצא)




פרשת כי תצא מפרטת רשימה ארוכה של מצוות וכללים, שרובם עניינים רלוונטיים ויום-יומיים שבהתנהגות שבין אדם לחברו, והתורה מורה לנו על התנהגות מתחשבת ומוסרית שביחס לאנשים במצבים שונים: היחס ללקיחת אשה מהאויב בעת מלחמה, מצוות בניית מעקה למניעת סכנה, אסור נשך, צדק מוחלט בעת שקילה ובעת מדידה, מתנות עניים, מצוות השבת אבידה, שילוח הקן, קידוש אשה, קיום נדרים, איסור הלנת שכר, ועוד.
בכל החוקים שהזכרתי וגם באלו שלא, ניתן לראות את החמלה, ההתחשבות והרגישות המתבקשת, לא רק בדברים הגדולים והברורים אלא גם בדברים הקטנים שלכאורה "מה זה כבר משנה". לא רק כלפי אשתך, אלא גם כלפי עבד, עני, אישה שנלקחה בשבי ואפילו כלפי ציפור וגוזליה.

אל מול כל אלו, הפרשה מסתיימת באזכור מעשהו של עמלק והמצווה למחייתו. מעשה זה הוא ניגוד מוחלט לכל חוקי הצדק שהוזכרו קודם. מעשהו של עמלק הוא בלתי מוסרי בעליל, שהרי הוא תקף את ישראל ללא סיבה הגיונית, ונלחם בקצה האחורי של המחנה, בחלשים, וזאת בשעת חולשה של העם שהיה צמא למים.

מה בעצם הקשר שבין החלק הגדול של הפרשה המפרט חוקי צדק לבין סיומה במחיית עמלק?

מעשהו של עמלק מנוגד לכל חוקי המוסר הפשוטים ואינו מאפשר לו מקום בעולמו של הקב"ה ולכן גם בני ישראל מצטווים ציווי עתידי על מחיית עמלק. זהו בעצם ציווי מוסרי, שנועד להסיר את מה שהוא כ"כ מנוגד לעולם מוסרי, צודק וחברתי.

אבל, המסר מפרשת עמלק אינו רק ברמה הלאומית, אלא גם ברמה האישית, ופה, לעניות דעתי, מצוי הקשר בין עיקר הפרשה לסיומה.
אנחנו כבני אדם צריכים לנהוג בצורה מוסרית והוגנת כלפי הסובבים אותנו - לא רק כלפי בני משפחתינו וחברינו, אלא גם כלפי כל אדם או אפילו חיה. לצערנו, לא כולם בעולם מתנהגים בצורה מוסרית וראויה, וישנם את אלו שמחפשים את נקודות החולשה ותוקפים בהם. אלו מעין "עמלקים" קטנים, שאותם אנחנו צריכים לזהות, וכאשר אנחנו מוצאים אותם - היחס חייב להיות חד משמעי - כמו ברמה הלאומית - אל מול אותו עמלק. וכמו שאר המצוות והחוקים בפרשה - זוהי גם מצווה מוסרית מעין כמוה, שכן ההתייצבות החד משמעית אל מול אותם "עמלקים" המהווים ניגוד לכל הערכים המוסריים שלנו - הינה הגנה על החברה בכלל ועל עצמנו והקרובים לנו בפרט.

איך לקרא את התורה? - כי תהיינה לאיש שתי נשים (פרשת כי תצא)




"כי תהיינה לאיש שתי נשים, האחת אהובה והאחת שנואה, וילדו לו בנים, האהובה והשנואה, והיה הבן הבכור לשניאה" (דברים כא, טו).
קצת מוזר הציווי הזה. כבר שנחשפתי אליו כילד תמים היה לי משהו מוזר - למה ישר שנואה ואהובה? למה התורה מתחילה את העיסוק בנושא שתי נשים בנימה שלילית? ואולי נשאל בתמימות: האם אין מצב שיש לאדם שתי נשים והוא מסתדר איתם?
גם בספרי מובא ש"מגיד שסופו להיות שונא אותה ואוהב אחרת", ומשם הדרך לקנאה, סכסוכי ירושה ויש המפרשים שאפילו המקרה של בן סורר ומורה.
בקיצור, אין הרבה אופטימיות לגבי העסק הזה….

דבר מוזר נוסף בעניין הזה הוא שבהמשך ההיסטוריה בא חרם דרבנו גרשום וביטל למעשה את כל העניין - ומאז אנחנו נוהגים שלא יישא אדם יותר מאישה אחת.
ויש פה משהו תמוה - הרי כלל ידוע הוא שאין לחכמים סמכות לאסור דבר שהותר במפורש בתורה - אז כיצד יכול היה רבנו גרשום לאסור נשיאת שתי נשים - דבר שמנוגד להיתר מפורש בתורה, ואיך נתקבלה תקנתו בישראל בצורה גורפת כ"כ?


אלא, שמסתבר שצריך לדעת כיצד לקרא את הכתוב בתנ"ך וממנו להבין מה הייתה הכוונה המקורית. 
מתוך ההקשר שבו נאמר בתורה שמותר לשאת שתי נשים אפשר להבין שהדבר אינו רצוי. אם התורה ישר התחילה בתיאור מקרה של "אחת שנואה ואחת אהובה", בלי ציון בכלל של המקרה בו שתיהן אהובות, אז כנראה שהתורה לא באמת מחבבת את העניין, אלא ההיתר לישא שתי נשים הוא בדיעבד - אם יקרה מצב כזה - כך וכך התורה מורה לך לנהוג.
לכן, כשהסתלק ההכרח, והנורמה החברתית יצאה נגד זה - ניתן וצריך "לבטל"  במרכאות את העניין, ולהחליט שאין לשאת שתי נשים.

ניתן להגביל את הדבר לחוקי מדינות - בג"ץ מורשה ואפילו מחוייב לתת פרשנות לחוק עפ"י "רוח החוק". כך גם חכמים מורשים ומחוייבים לתת לנו את "רוח התורה".

דוגמא מעניינת נוספת היא "לא תבשל גדי בחלב אמו":
ידועות הבדיחות על כך שהתורה ציוותה לא לבשל בן ואמא ביחד, והיהודים החוכמולוגים פירשו פרשנויות מפה ועד להודעה חדשה וגזרו על עצמם איסורים ללא סוף.
אלא שגם פה צריך להבין את רוח החוק: בישול בשר בחלב אינו נתעב מצד עצמו, אלא אסור בגלל תחושת האכזריות שהוא מעורר – בישול הוולד בחלב אמו שנועד להזין אותו. ובגלל הרצון לעדן את תחושותינו המוסריות - הורחב הורחב לכל בשר ולכל חלב.

אז כמובן שהדבר לא נעשה בצורה שרירותית, אבל בהחלט יש כללים בהם ניתן לשנות את הנאמר בתורה, לקולא או לחומרה, ולהתאים את חיי היומיום לרוח התורה.


מקורות
1. את הרעיון הכללי למדתי מתוך: עליית מעמד האישה בהלכה \ הרב אליעזר מלמד 
http://revivim.yhb.org.il/2013/12/26/%D7%A2%D7%9C%D7%99%D7%99%D7%AA-%D7%9E%D7%A2%D7%9E%D7%93-%D7%94%D7%90%D7%99%D7%A9%D7%94-%D7%91%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%94/

2. את הדוגמא של "לא תבשל גדי בחלב אמו" הסקתי מתוך: בגנות האידיאולוגיה \ חיים נבון
http://musaf-shabbat.com/2012/04/19/%D7%91%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%90%D7%99%D7%93%D7%99%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%94-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%91%D7%95%D7%9F/


האם פרעה היה חמאסניק?




ראשי החמאס מקשים את ליבם ולא מוכנים להפסקת אש, למרות האבידות והמפלות הרבות שלהם, ולמרות שברור שהפגיעה בהם תימשך ואף תיגבר. עוד מכה ועוד מכה, עוד הזדמנות מבחינתם לצאת מהעניין הזה, עוד סכנה לחייהם ובעיקר לחיי בני עמם, ושוב ושוב הם מקשיחים את ליבם וממשיכים בלחימה.


נשמע קצת מוכר, לא? לי זה העלה אסוציאציות להקשחת לב ידועה אחרת, במצרים לפני אלפי שנה.

וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים: וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְהֹוָה בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם:(1)

כבר בהתחלה ה׳ מתריע בפני משה שפשוט לא הולך להיות, ושפרעה יקשיח את לבו, ולא ישחרר את בני ישראל בקלות. ואכן כך קורה:
וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה:(2)
כך זה ממשיך אחרי כל מכה ומכה ממכות מצרים. כך גם אחרי מכת כינים ואחרי אזהרותיהן של יועצי פרעה:
וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה:(3)
כך גם בהמשך, כאשר מצרים פגועה והרוסה, והנזק הלאומי גדול ביותר. גם אחרי רגעים קשים בהם פרעה כבר מודיע למשה שהוא מעוניין לשחרר את בנ״י, מייד כשנגמרת המכה ומתחילה רגיעה מסויימת, הוא חוזר לסורו:
וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת וַיֹּסֶף לַחֲטֹא וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו: וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה בְּיַד משֶׁה:(4)

העם המצרי סובל, המדינה נפגעת קשות, והיועצים מתריעים:
וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם:(5)
ושוב ושוב פרעה מסרב ומסלק את משה מפניו:
וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת:(6)
ושוב ושוב, והתורה די מפרטת את עניין הקשחת הלב של פרעה:
וּמשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת כָּל הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְחַזֵּק יְהֹוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ:(7)

ואז, במכה האחרונה והקשה, מכת בכורות, מבין פרעה - בכור בעצמו - שתורו למות מגיע בקרוב, והוא נעתר ומשחרר בבהלה את בנ״י:
וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיהֹוָה הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם ...: וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת: וַיִּקְרָא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהֹוָה כְּדַבֶּרְכֶם:(8)

בדומה למנהיגי חמאס, שלא מתרגשים מהנזק והמוות שנגרם לבני עמם - אבל פוחדים מאד ממותם שלהם, כך גם פרעה. בשלב זה הוא נעתר ומשחרר את בני ישראל. בנ״י יוצאים ממצרים ומתחילים את מסעם במדבר.

סוף פסוק? מסתבר שלא! פרעה מתחרט שוב, ויוצא לרדוף אחרי בנ״י במדבר:
וַיְחַזֵּק יְהֹוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה:(9)
איך זה נגמר בסוף כולם יודעים. הקשחת הלב הזאת היא אחת יותר מדי, ופרעה וצבאו טובעים ומתים בים סוף, ובנ״י ממשיכים במסעם.

מנהיגי חמאס נלחמים בישראל, מדינה חזקה מהם, ולא מפסיקים בלחימה - גם כשעמם סופג מכות נוראיות, אבידות ברכוש ואבידות בנפש, גם כשנכסים אסטרטגיים שלהם מושמדים, כאשר הכלכלה על הפנים, גם כאשר נשמע איום (לפחות מילולי...) על חייהם וגם כאשר די ידוע איך זה ייגמר ובידי מי יש יותר כח ויכולות.


שתי הקשחות לב, בהפרש של אלפי שנים.
האם יש קשר בין שני הסיפורים? אינני יודע, אני די בטוח שאין קשר ישיר.
האם אלוהים הוא זה המקשיח את ליבם של מנהיגי חמאס? קטונו מלקבוע, ולכן לא אתייחס לכך בצורה כזו.
האם ניתן ללמוד משהו מההקבלה בין המקרים? האם ניתן להבין כל סיפור טוב יותר בעקבות ההשוואה לסיפור השני? כנראה שכן.

למה היה צורך בהקשחת לב פרעה? למה התעקש הקב״ה להעביר את מצרים ואת בני ישראל את כל הדרך הארוכה עד לגאולת ישראל? האם לא היה די בנס אחד גדול וזהו? האם אלוהים אירגן לעצמו מופע גרנדיוזי ואולי אפילו מיותר?
תשובות רבות ניתנו המבלך ההיסטוריה לשאלות אלו, ולא פה המקום לפרט. פה אשווה זאת למערכה הנוכחית (צוק איתן) מול החמאס ואנסה ללמוד ממנה לגבי השאלות האלו.

כל הקשחת לב של החמאס מביאה את ישראל לנקוט בצעד קשה יותר מקודמו: הבלגה, תגובה מאופקת, תגובה מהאוויר, כניסה קרקעית נרחבת לעומק מעוזי החמאס - כאשר בכל שלב עוצמות האש והתגובה עולות ואיתן גם המחיר שמשלם החמאס ועמו -אוכלוסיית עזה. גם אם לעתים נראה שלחמאס כואב ושהוא מוריד הילוך ואף רומז להפסקת אש, הוא לפתע מקשיח את ליבו שוב ובחסות רגיעה כלשהי בוחר שלא לסיים את המערכה. אם נחזור על הפסוקים שצוטטו ונחליף את השם ״פרעה״ בשמו של אחד מבכירי חמאס - נקבל ממש את הסיפור של ימינו!

אבל - משהו חשוב קורה בכל עליית מדרגה כזאת. בכל מדרגה עוד ישראלים משתכנעים בצדקת המבצע, במטרותיו ובצדקתה של ישראל. בכל שלב כזה יותר אנשים תומכים בהנהגה ובמבצע וכתוצאה מכך גם הרוח הגבית לצבא מתעצמת. רובו המכריע של העם הולך ומתאחד - דבר גדול ולצערינו גם די נדיר. רגעי אחדות נדירים מתגלים בזמן המבצע - ביקור חיילים פצועים, ליווי חיילים בודדים למנוחת עולמים של עשרות אלפי אנשים שכלל לא הכירו אותם, תמימות דעים נדירה ע״י רוב מכריע של המפלגות למבצע, ועוד ועוד.
האם גם כך היה במצרים? ננסה לבדוק. אנו יודעים שבתחילה, מחמת עבודת הפרך הקשה, היו בני ישראל סקפטים מאד לגבי משה רבינו והבשורה שלו. כשפרעה הגיב לצעדיו של משה בהחמרת הגזרות על בנ״י, הם עוד פחות תמכו במשה ואף סילקו אותו. אנחנו מכירים את עם ישראל, ובמיוחד את התנהגות ה״קומץ״ המקטר בעם ישראל - כבר מדור המדבר - ולכן יש להניח שגם במהלך תהליך הגאולה במצרים היו את אלו שיצאו נגד משה וטענו שהצעדים שהוא נוקט אינם נכונים, ניצים מדי וכדו׳. מוכרת הטענה שהשמיע יהודי כלפי משה רבינו כשזה הפריד בין שני ישראלים ניצים: "מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי״(10). כנראה שבמהלך תהליך הגאולה ממצרים, כל מכה ממכות מצרים, כל שלב ושלב בדרך, איחדו יותר ויותר את בני ישראל סביב התהליך, סביב המטרה וסביב משה רבינו (כשליחו של הקב״ה). כל טענה שיכולה הייתה להיות נגד יציאה ממצרים ובעד הישארות תחת פרעה נעלמה עם עקשנותו של פרעה, כשם שהטענות בעד הבלגה מול החמאס לא יכלו לעקשנותו הרבה בימינו.

כלומר, לא לכבודו של אלוהים או של משה רבינו נעשתה הגאולה כתהליך מדורג. סיבות רבות לכך, אך פה אנו למדים על מטרתה כתהליך שיוצר איחוד בעם, הן כחברה והן סביב המטרה המשותפת והצודקת. כמו בישראל של שנת 2014, כך גם בנ״י במצרים היו צריכים תהליך מדורג, כזה שקורה ומתבצע באחדות העם. האחדות הזאת חשובה מכמה סיבות, כולן חשובות: הן כאחדות החשובה בפני עצמה, והן כאחדות המאפשרת לעם, למנהיגיו ולצבא לבצע את המשימה ברוגע ובתחושה שלמה - שהרי העם מאוחד יחד איתם.

זהו לקח חשוב שאנחנו צריכים ללמוד, והלוואי נזכור ש״כוחנו באחדותנו״ לא רק בימי מלחמה.


מנחם-אב התשע"ד, ימי מבצע "צוק איתן"



(1) שמות, ז, ג-ה (פרשת וארא)
(2) שמות, ז, יג (פרשת וארא)
(3) שמות, ח, טו (פרשת וארא)
(4) שמות, ט, לד-לה (פרשת וארא)
(5) שמות, י, ז (פרשת בא)
(6) שמות, י, כח (פרשת בא)
(7) שמות, יא, י (פרשת בא)
(8) שמות, יב, כט-לא (פרשת בא)
(9) שמות, יד, ח (פרשת בשלח)
(10) שמות, ב, יד (פרשת שמות)