וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהָאֱלֹהִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה, עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. ... וַיַּעֲקֹד, אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ, וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל-הַמִּזְבֵּחַ, מִמַּעַל לָעֵצִים. וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת-יָדוֹ, וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת, לִשְׁחֹט, אֶת-בְּנוֹ. וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן-הַשָּׁמַיִם, ... וַיֹּאמֶר, אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ, מְאוּמָה: כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ, מִמֶּנִּי(1).
פרשת העקידה היא סמל ומופת לנאמנות להקב"ה, היא מרכזית באמונתנו ובתפילותינו (במיוחד בימים הנוראים).
מצד שני, זו פרשה קשה ומאתגרת:
כיצד נדרש האדם המאמין לניסיון כזה של עקידת בנו? היכן המוסריות של הקב"ה ומאמיניו?
כיצד נדרש אברהם לעשות מעשה בניגוד להבטחה מפורשת אחרת שקיבל מה' - שיצחק יהיה ממשיכו וממנו ימשיך זרעו? מה אמור לעשות אברהם בעומדו בין שתי אימרות סותרות של הקב"ה?
אברהם נלחם בבני דורו המשתחווים לפסלים והמקריבים את בניהם. כיצד נדרש הוא עצמו לעשות מעשה כזה?
הקרבת בנים לאלים השונים הייתה מנהג רווח בימיו של אברהם. אם כך - מה גדולתו הרבה כ"כ של אברהם בניסיון זה - הרי הוא התנהג לפי הנורמה הנהוגה בימיו?
התורה מתנגדת להקרבת בנים ע"י הוריהם. כיצד זה מסתדר עם ניסיון זה?
מדוע אברהם לא מתווכח עם הקב"ה על הקרבת בנו כשם שהתווכח עמו על השמדת סדום ועמורה?
מה המסר מפרשה קשה זו?
או בקיצור: למה ואיך? למה ניסה אלוקים את אברהם בניסיון זה? וכיצד הלך אליו אברהם בלי לומר מילה?
ובלשון חצופה יותר: האם בתקופתנו אנו עדיין צריכים ויכולים להתלהב מעמידה בניסיון אכזרי שכזה?
אנסה במאמר זה - בצניעות גדולה - להבין את כל הנ"ל מעיניו של.אברהם אבינו, המקבל ציווי הסותר את כל תפיסת עולמו, אמונתו ועתידו, ועומד בו בגבורה.
א.
פירושים רבים ניתנו לשאלות הנ"ל במהלך הדורות - מסוגים שונים.
ראשית - אדחה כמה פירושים אשר לא נותנים מענה מספק לכלל השאלות שצוינו בתחילת הדברים. חלקם אף לא מסתדרים עם עובדות ואמונות בסיסיות.
1. מעשה של הקרבת ילדים לאל היה נפוץ בימיו של אברהם אבינו. יש כאלו הפוטרים את אברהם אבינו - שכן סה"כ עשה מעשה שבתקופתו לא היה חריג כ"כ.
אך לעניות דעתי - גם אברהם עצמו לא פוטר עצמו בשל כך. צידוק מול העולם בו אברהם אבינו חי אינו נדרש - שהרי מעשה שכזה נחשב בתקופה ההיא לסטנדרטי. האתגר במעשה העקידה הוא מול המוסר האלוהי-יהודי הנצחי, ומול המוסר בימינו. כמובן שיש לעמוד מול האתגר הזה, ולא מול הנורמה הקלוקלת של הימים ההם. גם אברהם אבינו ניצב מול האתגר הזה, ולא מול מנהגי בני דורו - נגדם יצא לא אחת בחייו.
יותר מכך, אם נקבל את הצידוק הזה, הרי שבימינו עלינו להפסיק לציין את עקידת יצחק כשיא האמונה. פעולה של הקרבת ילדים שהייתה נהוגה בימים עברו - לא רלוונטית ולא מקובלת היום. דת התומכת באקט כזה - ודאי איננה מקובלת. אך תורתנו היא תורת חיים, וודאי שלא מקבלת מעשים כאלו.
2. יש כאלו האומרים שאברהם למעשה כשל בניסיון - שכן הניסיון היה לסרב לצו זה המנוגד לאמונתו ולרצון אלוקים.
אז כיצד מסתדרת הטענה שאברהם כשל בניסיון עם הצורה בה נזכר ניסיון זה בתורה, בהיסטוריה, בתפילות ובאמונה שלנו - בה אברהם מוזכר לטובה כמי שעמד בניסיון?
3. קיצוניים פחות אומרים שלמעשה המסר הוא שהתורה נגד קורבנות אדם, גם כמעשה המבטא את נאמנות ואמונתו התמימה של אברהם לבוראו.
אך אם כך - מדוע משבח ה' את אברהם "כִּי, יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ, אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידֶךָ. כִּי-בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וגו'"?
4. אלו האומרים שהניסיון נועד להראות שאין גבול לאמונה, לאהבה, ליראה לדבקות בה' - קשה: למה אם כן לא הסתיים המעשה בהקרבת יצחק? למי שיטען שיש בעיה בכך שאם ייעקד לא יוכל יצחק להיות ממשיכו של אברהם כמובטח - נענה שהיה יכול הקב"ה לפתור זאת בדרך נס כלשהי - החזרתו לחיים, הולדת בן אחר וכדו', ועדיין הניסיון היה צריך - לשיטה זו - להסתיים בעקידתו והקרבתו של יצחק.
5. יש גם סברה שה' לא אמר לאברהם מי יהיה הקרבן, ולכן אברהם לא לקח שום קרבן איתו, וכשיצחק שואל "ואיה השה לעולה?" אברהם עונה "אלוהים יראה לו השה לעולה" - כלומר אברהם איננו יודע, ומחכה להגיע למקום ולחכות שם להוראה "מלמעלה" מה הוא אותו קורבן. כמובן שסברה זו איננה מסתדרת עם הכתוב בפסוקים ועם המסורת העוברת מדור לדור במשך אלפי שנים.
ב.
כעת, אנסה להתחיל לעשות קצת סדר בדברים. ראשית, אפרוט את הדברים שאין ספק לגביהם.
1. התורה בוודאי נגד מעשה של הקרבת ילדים.
"לֹא-תַעֲשֶׂה כֵן, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: כִּי כָל-תּוֹעֲבַת יְהוָה אֲשֶׁר שָׂנֵא, עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם--כִּי גַם אֶת-בְּנֵיהֶם וְאֶת-בְּנֹתֵיהֶם, יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם"(2).
וכך גם נלמד מתוכחת ירמיהו הנביא: "וּבָנ֞וּ אֶת־בָּמ֣וֹת הַבַּ֗עַל לִשְׂרֹ֧ף אֶת־בְּנֵיהֶ֛ם בָּאֵ֖שׁ עֹל֣וֹת לַבָּ֑עַל אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־צִוִּ֨יתִי֙ וְלֹ֣א דִבַּ֔רְתִּי וְלֹ֥א עָלְתָ֖ה עַל־לִבִּֽי"(3).
ובכלל - לֹ֥֖א תִּֿרְצָֽ֖ח!
אברהם קדם כמובן לספר ויקרא ולירמיהו הנביא, אך ודאי עקידת בנו הייתה נגד אמונתו. אברהם אבינו אף יצא נגד מנהגים כאלו ודומים לזה אצל בני זמנו.
2. הניסיון היה הקרבת יצחק. למרות האיסור על הקרבת ילדים, הציווי כאן מפורש: עקידת יצחק.
3. אברהם עמד בניסיון. "יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה", "עֵקֶב, אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי".
4. בסופו של דבר, לא נעקד ילד - יצחק - לעולה להקב"ה.
ג.
כעת, יש ליישב בין הסתירות שבין הציווי לאיסור הדתי והמוסרי.
אברהם אבינו נלחם כנגד דתות בני תקופתו, בין השאר בהקרבת ילדים לקורבן.
אברהם אבינו קיבל הבטחה מפורשת מהקב"ה שיצחק בנו הוא הוא ממשיכו וממנו ימשיך זרעו.
בניגוד לשני אלו מקבל כעת אברהם ציווי להקריב את בנו, ציווי הסותר את כל מה שעולמו של אברהם עומד עליו:
סותר את המוסר הטבעי של אברהם,
סותר את אמונתו ואת ציוויי אלוהיו,
סותר את ההבטחה המפורשת שקיבל מהקב"ה שמיצחק יצא לו זרע.
מה אמור לעשות אברהם? נראה שכל צעד שיעשה - יצא מפסיד. סיטואציה ללא מהלך מנצח, ללא מהלך נכון, הרי:
אם יסרב לצו ולא יקריב את יצחק - הרי שסתר צו אלוהי מפורש.
ואם יציית לאותו צו - הרי שיעשה דבר נגד אמונתו ונגד דברים מפורשים שקיבל מאלוהיו, ואפילו יפגע בתדמית אלוהיו כאל מוסרי.
כיצד יכול אברהם לעמוד בניסיון מר שכזה?
אין ספק שאברהם עומד בין שני עקרונות סותרים שאמורים להסתדר ביחד: התביעה הטוטאלית לקיום רצונו של האל אל מול תביעת תורתו של אותו האל לשים גבול מוסרי למסירות זו.
אברהם לא מבין את הצו האלוהי. אבל אברהם מבין שזהו בדיוק הניסיון!
הגיון אנושי לא ימצא דרך פעולה אשר תסתדר עם כל האקסיומות שציינו. בן אנוש לא ימצא פתרון ל"כתב החידה" הזה.
אברהם מבין - שהוא לא מבין, ויוצא אל הניסיון הזה באמונה שיש לעשות את דבר ה', ושמעשה זה לא יסתור את דברי ה' האחרים שהצו הזה סותר. כיצד? אברהם לא יודע. אבל הוא יודע ומאמין - וזאת אמונתו הגדולה - שהקב"ה לא יצווה דבר שינגוד את עצמו.
הקב"ה ציווה להקריב את יצחק וגם הבטיח שממנו יצא לו זרע? אברהם מאמין ובטוח שזה יקרה, גם - ובמיוחד - כשהוא לא מבין כיצד זה יקרה.
הרמב"ם מסביר(4):
"אבל מיראתו אותו יתעלה ואהבתו לציית לציוויו הוא מקל בערך הילד האהוב הזה, משליך כל את אשר קיווה לו, וממהר לשחוט אותו כעבור כמה ימים. לוּ כי עשׂה זאת מייד בשעת מתן הצו זה היה מעשׂה של תדהמה ובלבול בלי מיצוי ההתבוננות. ואילו כאשר עשׂה זאת כעבור כמה ימים אחרי מתן הצו אליו זה היה מעשׂה מתוך מחשבה ושיקול־דעת אמיתי והתבוננות במה שמתחייב ממצוותו יתעלה לאמיתה ומאהבתו ויראתו, ולא ראוי לטעון למצב אחר ולא להשפעת שום היפעלות כי אברהם אבינו לא מיהר לשחוט את יצחק מתוך מן פחד פן האל יהרגנו או ירושש אותו, אלא אך ורק בגלל אהבתו יתעלה ויראתו המוטלים על בני־האדם לא בשל ציפייה לשׂכר ולא מתוך פחד מפני עונש, כמו שהסברנו בכמה מקומות. לכן לו אמר המלאך "כי: עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה" ב"כ כלומר: "במעשׂה הזה אשר בגללו יֵאָמֵ ר עליך ירא אלוהים ידעו בני כל מה אדם הוא קצה גבול יראת ה'."
אברהם יוצא למסע, והוא יודע שיש לו כמה ימים עד לסיומו, והוא יודע-מאמין שהדברים יתיישרו בזמן הזה. הוא לא יודע כיצד - ולכן הוא לא מפרט יותר מדי לבנו ולעבדיו; לא על המעשה, לא על זהות הקורבן וכו'. אם היה יודע את כל התשובות אולי היה מפרט אותן, אך הוא לא יודע.
אברהם לא יוצא אל הניסיון אחוז "עמוק" ולהט יצרי להרוג את בנו. לו היה נוהג ככה, היה כנראה מזדרז להגיע אל "המקום אשר אראך" והורג את יצחק במהירות האפשרית. אברהם שקול ומאמין, ובכל שלב עושה את המוטל עליו - ומצד שני ממתין לראות איך יסתדרו הדברים אותם הוא לא מבין.
וגם בסוף המעשה - אברהם לא מצטער על כך ש"פספס" את ההזדמנות להקריב את בנו ולהראות כמה מאמין הוא באלוקים. להיפך, הוא לוקח בשמחה את השה תחת בנו ולא מתעקש לקיים את הצו "כפשוטו".
אברהם יודע שמעשה שבא כצו מהקב"ה לא ידחק את המוסר הטבעי(5).
"ע"כ אל תשלח אל ידך הנער, בכל חומר האיסור הפשוט והישר שבדבר, ואל תחשוב שיש כאן איזה נגוד מפעלי בין אהבת האב הטהורה שלך לבנך יקירך לבין אהבת ד' האצילית, ההולכת ושוטפת בגבורתה בתהומות נשמתך העמוקה [ כי ]... רחמי אב ואהבתו בנשמה טהורה היא היא הנה אש לבת קדש, הולכת ישרה מאהבת אלוקים הטהורה ורחמיו כל על מעשיו , שהופעתה בעולם מרבה את ההוד והתפארת של הקדושה המגמתית העליונה, המרימה את החיים ואת היקום כולו לרום מעלתם"(6).
חשוב להבהיר: אברהם מבין ומקבל שאם לא ימצא "פתרון" ואם הוא לא יבין כיצד מסתדר הצו עם כל האמונות של חייו - עדיין הוא יקיים את דברי אלוקים. הוא יעשה זאת, ויתפלל להבנה כיצד הכל יתיישב לטובה. וזה מעצים את אמונתו בהקב"ה ואת עמידתו בניסיון.
אברהם אבינו עומד בניסיון, למרות כל הסתירות - בגלל אמונתו השלמה בחוסר יכולתו של האדם להבין את האלוקים, ובגלל אמונתו השלמה שמעשי אלוקים יהיו תואמים למוסר הטבעי והאלוקי.
הקב"ה לא ציפה מאברהם להקריב את בנו, וכמובן לא רצה ולא היה צריך בכך. אולם, כשעמד אברהם בניסיון - כמו שהוסבר - מעלה לו הקב"ה כאילו עמד בניסיון "כפשוטו". הקב"ה לא התכוון שיוקרב יצחק, אבל עמידתו של אברהם בניסיון גדול זה מזכה אותו ב"נקודות" כאילו הקריב את בנו.
"אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל ? אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל , כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני"(7).
ד.
כעת נבין למה התפלל אברהם על אנשי סדום, אך לא נשא תפילה עבור יצחק בנו ועבורו עצמו. אך אחרי ההבנה על מה הוא הניסיון, ניתן להבין גם את הפתרון לשאלה זו.
כשהקב"ה מודיע לאברהם אבינו על כוונתו לגבי סדום ואנשיה, הוא מודיע לאברהם על רצונו לערוך להן משפט. כאשר נערך משפט, יכול אברהם להגיד דברים בזכות הנאשם. הזמנה למשפט היא למעשה גם הזמנה לדיון. אולם, בעקידת יצחק איו הזמנה לדיון אלא צו מפורש. במקרה כזה, אברהם הוא איש מאמין ואינו שואל שאלות; לא שואל על עצם המעשה ולא שואל כיצד יסתדרו הדברים עם הבטחות וציוויים קודמים. המוסר והאמונה מתלכדים בניסיון העקידה, גם כאשר אברהם אבינו לא מבין כיצד יעבדו הדברים - אך עומד בניסיון ובוטח שהקב"ה שלמרות שהמעשים נראים סותרים הם יסתדרו ויסתיימו כמילוי כל ההבטחות, ללא סתירת עקרונות האמונה.
סיכום
כסיכום אביא את דבריו של הראי"ה קוק, המדריכים אותנו כיצד ראוי לנהוג:
"וכללו של דבר הוא,
שכל זמן שלא יבקש האדם כי אם ללכת בדרך השם יתברך,
לעשות המצות ולשקוד בתורה ולקדש עצמו מלמטה,
וכן בענין התפלה לכוין רצונו לענין התפלה ולפירוש המלות,
הרי זה מתעלה,
ומן השמים יעזרוהו להתגדל בתורה ובחכמה ובמעשים טובים"(8).
"יש דברים נסתרים לא נבין לא נדע, נעשה גם דברים שנראים בלי סיבה". אנו בני אדם, איננו אלוקים. אנו מאמינים בהקב"ה ובתורתו, ואנו מאמינים שציווי מאת ה' לא יכול לסתור את בסיסי תורתו - גם אם אנו לא מבינים כיצד הכל יסתדר. "נעשה ונשמע".
זהו ניסיונו הגדול של אברהם - בו הוא עמד בהצלחה עצומה.
ולכן, אנו מציינים זאת שוב ושוב בתפילותינו, ובעיקר בימים הנוראים בהם אנו מבקשים שזכות אבות זו תעמוד לטובתנו.
וזהו גם המסר לדורי דורות. וזהו הלימוד הגדול פה לגבי האמונה בהקב"ה.
לא חכמה להאמין כאשר האמונה מסתדרת עם הרגש הטבעי שלנו, כאשר התהליך ברור לנו. האמונה האמיתית - הנעלה - היא להאמין שהקב"ה מאת ודרכו אמת - גם אם לנו במוחנו נראה שהיא סותרת את הטבע, את המוסר. אנו יודעים שהתורה היא מוסרית, אנו יודעים שאין הקב"ה מצפה מאיתנו לנהוג כנגד המוסר הטבעי(9), וגם אם נידרש לעמד בניסיון שיעמיד את הערכים אלו מול אלו - נאמין באלוקים שהדברים בסופו של דבר יסתדרו.
נ.ב.
אביא כמה דברים - שונים אבל דומים, שמתחברים לאותו מסר ולאותו עיקרון עליו עמדנו.
1. התנהגות דומה ניתן לראות מאברהם אבינו גם לקראת מותו, כאשר הוא אינו מברך את יצחק:
""ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק" – … משל למלך שהיה לו פרדס, מסרו לאריס, והיו בו שני אילנות כרוכים זה לזה, אחד של סם חיים ואחד של סם המות. אמר אותו אריס: אם משקה אני זה של סם חיים, זה של סם המות שותה עמו. ואם איני משקה זה של סם המות, היאך זה של סם חיים חי? חזר ואמר: אני אריס, עושה אני אריסותי ומה שהנאה לו לבעל הפרדס לעשות יעשה. כך אמר אברהם: אם מברך אני את יצחק, עכשיו בני ישמעאל ובני קטורה בכלל. ואם אין אני מברך בני ישמעאל ובני קטורה, היאך אני מברך את יצחק? חזר ואמר: בשר ודם אני, היום כאן ומחר בקבר, כבר עשיתי שלי, מכאן ואילך מה שהקב"ה רוצה לעשות בעולמו יעשה.
כיון שמת אברהם אבינו, נגלה הקב"ה על יצחק וברכו, זהו שכתוב: "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלוהים את יצחק בנו" (בראשית כה יא)(10).
אברהם - שוב - מבין את מגבלותיו, ונותן אמון באמונתו ובהקב"ה.
2. אדם מאמין אחר שעמד בניסיון קשה אשר איים על כל מה שיש לו הוא איוב.
איוב על אף היותו צדיק איבד את כל רכושו, את בנין ואת כבודו - ואמונתו עמדה במבחן. איוב עמד באותו מבחן, אך כשל בכך שרצה להוכיח להקב"ה שהעונש לא מגיע לו - או במילים אחרות שיש לאלוקים טעות. ופה ההבדל בינו לבין אברהם - שהבין שגם כאשר לפי שיכלו והבנתו יש סתירה בין דברים ועקרונות - עליו להאמין ולקיים את צו ה' ולדעת-להאמין שאין פה באמת סתירה, אלא שהקב"ה הוא זה שמגלגל את האירועים בצורה שתוביל לפתרון.(11)
3. מברך על הטובה הטוב והמיטיב אף על פי שירא שמא יבוא לו רעה ממנו:
הלכה מפורשת היא בשולחן ערוך(12):
"מברך על הטובה הטוב והמיטיב אף על פי שירא שמא יבוא לו רעה ממנו. כגון שמצא מציאה וירא שמא ישמע למלך ויקח כל אשר לו".
ופירש הרב יהודה עמיטל(13): אם יחשוב אדם חשבונות רבים, אם ראוי לו לברך הטוב והמיטיב, האם אותו דבר שזכה בו טוב הוא לו, או שמא להיפך - אפשר בכלל מסוכן הדבר, מי יודע מה יהיה. אם כך היה חושב היה חושש בוודאי לברכה לבטלה. אבל האמונה הפשוטה, אותה אמונה תמימה, אותו ציווי של "הרנינו כל ישרי לב" אומרת: זכיתי בטובה - אני מברך.
ואני אוסיף: זכיתי בטובה - אני מברך, ואני מאמין שגם הרעה שאני חושש שתסתור את הטובה - תסתדר בצורה טובה שהקב"ה מתכנן ויודע.
הערות
- בראשית כ"ב, פרשת וירא.
- דברים י"ב, ל"א.
- ירמיהו י"ט, ה'.
- מורה נבוכים ג', כ"ד.
- "אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם אז כי, אינה עוד יראת שמים טהורה. סימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי, הנטוע בטבע הישר של האדם, הולך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדה". (הראי"ה קוק, אורות הקודש ג).
- הראי"ה קוק, עולת הראי"ה.
- ראש השנה טז, ע"א.
- הראי"ה קוק, מוסר אביך, ד', ג'.
- ראה דברי הראי"ה קוק בהערה 5.
- פרשת חיי שרה, בראשית רבה סא ו "ויתן אברהם".
-
שולחן ערוך אורח חיים רכב, ד.
המעלות ממעמקים: בפעמי הגאולה \ הרב יהודה עמיטל זצ"ל.
מקורות מידע
-
-
-
-
-
-
-
-
-
