המשפחה המושלמת או שלא בתורה - והמסר מכך

פרשת תולדות(1) מספרת את סיפורו של יצחק ומשפחתו, הכוללת לא מעט אירועים לא נעימים: עקרות, הריון קשה, אחים מסוכסכים, קומבינות בתוך המשפחה ומריבות עד כדי בריחה של אח אחד מאחיו.

לפני כמה ימים מישהו באחת הרשתות החברתיות רצה לעקוץ את ח"כ סמוטריץ' שצייץ משהו על המשפחה היהודית, וכתב שלאורך התנ"ך אנחנו נתקלים בדוגמאות נפלאות של משפחה: אברהם שמגרש את הילד שלו יחד עם אמו - ואת השני בכלל הולך לעקוד, מלחמות יעקב ועשיו תחת יצחק שלא רואה דבר (תרתי משמע), סכסוכי אחים חריגים במשפחתו של יעקב, משה רבינו ששנים רבות חי בנפרד מאשתו וילדיו, דויד ששלח את אוריה החיתי למות במלחמה כדי "לגנוב" את אשתו - ואיכשהו דווקא ממנה יוצא יורש העצר שלו, ועוד ועוד. הצייצן ההוא טען שלמעשה המשפחה היחידה הנורמלית בתנ"ך - שהתנהגה כמשפחה בטוב וברע - היא משפחתו של המן הרשע…

אז אני לא הולך להגן על סמוטריץ' (וגם לא לתקוף), אבל יש פה שאלה על המשפחה היהודית שכולנו נוהגים להתגאות בה: האם בכל התנ"ך, האם מכל אבותינו - לא ניתן למצוא משפחה 'נורמלית' אחת? האם אין לנו משפחה מקראית אחת שתהווה עבורנו מודל מושלם של משפחה? האם בכל ספר בראשית - שהוא "מעשה אבות סימן לבנים" - אין הדרכה על המשפחה הראויה? ומה זה בעצם אומר על התורה שלנו?

אלא, שבדיוק זאת הנקודה. מעשה אבות יכול להיות סימן לבנים רק אם הוא דומה לסיפור של הבנים. 
פיות ונסיכים מושלמים ויפי תואר יש באגדות. הארי פוטר ושר הטבעות מרשימים מאוד, אבל הם לא אמיתיים. בחיים האמיתיים יש מהמורות, קשיים, מריבות ובעיות. 
אם ספר בראשית היה סיפור על אבינו המושלם שמצא את אשתו יפת התואר והיו נולדים להם ילדים מקסימים שמקבלים 100 בכל המבחנים ומוציאים ארבעה תארים אקדמאים, מתחתנים עם נשים ובעלים מוצלחים - זה יכול היה להיות סיפור מקסים - אבל לא הדרכה אמיתית לחיים אמיתיים.

כי הרי בכל משפחה יש איזשהו אתגר - הילד שלא מצליח בלימודים, ילד שחוזר בשאלה - או להבדיל נהיה חרד"ל מדי או "לייט" מדי - ובקיצור לא בדיוק כמו המודל ה"מושלם" של הוריו, אחים שנקלעים לאיזושהי מריבה, צרה משפחתית מסוג כלשהו ועוד ועוד.
אם המודל שלנו היה משפחה מושלמת - לא היה לנו סיכוי לשאוף להיות כמו אבותינו ואמותינו. 
אבל אם אנחנו רואים שגם להם - לגדולים - מאברהם אבינו ועד דוד המלך - היו את הקשיים שלהם, את הנפילות שלהם ואת החטאים שלהם - ולמרות זאת הם הגיעו למה שהגיעו - עד כדי שהקב"ה בחר לספר עליהם בספרו ולתת אותם כדוגמא וכמודל - אז גם לנו - שנופלים פעם, פעמיים או מאה פעמים - יש סיכוי.
אנחנו יכולים להיות רגועים שגם אם היה "תאקל" במשפחה - המשפחה שלנו לא אבודה. עם כל הצרות, בהלוויה של אברהם אבינו ליוו אותו שני ילדיו - לא רק יצחק היורש הצדיק - אלא גם אותו ישמעאל שגורש בבושת פנים. יעקב ועשיו סיימו בחיבוק. למרות כל מלחמות האחים והמעשים החמורים שנעשו במשפחתו של יעקב אבינו - היא המשפחה שממנה צמח עם ישראל.

ודווקא זה לקח גדול, שכולנו יכולים וצריכים ללמוד. פעמים רבות אנחנו מתייגים ויורדים על מודל משפחה שלא כמו המודל ה"מושלם". על אנשים שלא הולכים בדרך ה"מושלמת". האלו לא דתיים, האחרים רפורמים, אלו מבזים את כבוד המשפחה ואלו מחריבים את היהדות. פעמים רבות אנחנו בטוחים שיש רק דרך אחת מושלמת (שבד"כ היא אותה דרך שאנחנו מאמינים בה…) וכל השאר טועים וחוטאים.
אז זהו שלא.
התורה שלנו היא תורת חיים דווקא כי היא לא מתעסקת רק במושלם. וזה נכון לא רק לנושא של משפחה אלא בכל דבר. התורה יודעת להיות נוכחת ולהדריך גם במצב של עבד ואדון, גם במצב של שבויות במלחמה, ועוד. היא רלוונטית לא רק לבני טובים שסבא שלהם היה רב ולא רק לטובי בנינו שלומדים במוסדות והישיבות המכובדות, אלא גם לזרע ישראל שסבא שלו היה יהודי שלא עמד בקשיים של הגלות ברוסיה.
התורה יודעת לתת תקווה לכל אחד ופתרון לכל בעיה.

הסוף של הסיפור לא צריך להיות שזורקים את הבן האחר אלא שיחד איתו בונים את ההמשך, מבינים ונותנים את הפתרון של תורת החיים.

תתן אמת ליעקב

פרשות הסיום של ספר בראשית מספרות את סיפורו של אבינו השלישי - יעקב.

המידה המזוהה עם יעקב היא מידת האמת: "תתן אמת ליעקב"(1). אבל בפועל, כשעוברים על סיפור חייו; מכירת הבכורה, גניבת הברכות, נישואיו ללאה ולרחל, הסיפורים עם לבן, חמור ושכם, יוסף ואחיו ועוד - נראה שלאורך כל הדרך מידת האמת דווקא פחות מתאימה - משני הכיוונים - ממנו ואליו.

אם כן, איזה אמת יש לתת ליעקב?

ואם אנחנו אמורים ללמוד מאבותינו, מה הלימוד שיש ללמוד ממעשיו של אב זה?

הרב שטיינזלץ מסביר, שבעצם יש שקרים שבלעדיהם העולם לא היה מתקיים. שקרים שהם למעשה מה שאנחנו קוראים שקרים חברתיים, ואפילו "דרך ארץ" - לא פחות. אנחנו לא אומרים אחד לשני כל מה שאנחנו חושבים או שיש בליבנו, ובטח לא בכל סיטואציה - מה שנקרא מוסכמות חברתיות. ככה גם דברים שמאוד היינו רוצים לעשות, אך לא נעשה אותם ואף לא נאמר אמת לגבי אותו רצון. ופעמים רבות - טוב שכך…

גם בהלכה, הליכה של אמת ללא להסתכל לצדדים מובילה לנזק לא פעוט. לכן הפרוזבול, מכירת חמץ וכדו' אינם רמאות אלא "תורת חיים".

אברהם אבינו היה האב המגלה, הסטארטאפיסט - הוא מצא שיש אלוהים, הלך לארץ המובטחת והקים את הכל.

יצחק אבינו חי ברוח העולם הבא, הרי הוא כבר כמעט הגיע לשם בעקידה, כמו שכתב הרב קוק: "מיוחד הוא יצחק אחרי העקידה, שחי בו רוחא דעלמא דאתי"(2).

יעקב אבינו חי את החיים האמיתיים. הוא מוסיף על גדולתם של יצחק ואברהם את הרובד המעשי. הוא עובד, מגדל ילדים, מתמודד עם צרות, שנאה וגלות. האמת שלו צריכה להיות אמת שאפשר לחיות איתה, לא סוג של אמת אידיאלית תיאורטית. הוא צריך להתמודד עם לבן שרק מחפש איך "לעקוץ" אותו, הוא צריך להתמודד עם עשו שרוצה להרוג אותו, עם שכם וחמור שאונסים את בתו.

ובתוך כל אלו הוא צריך לתמרן בין האמת והתום שלו לבין השרידות. 

כי אי אפשר לשרוד אצל לבן אם תהיה אמיתי בצורה עיוורת. לא תוכל להציל את עצמך ואת משפחתך מעשו וצבאו אלא אם כן תפעל לא רק בחכמה אלא גם בעורמה.

ואגב, לא סתם יעקב יוצא בסדר בעינינו מכל סיפורי בראשית, ומעשיו נראים לנו אמת וצדק גם כשהם לא ממש נעשים בדרך הרגילה. עוד מהגן, למרות שקצת מוזר לנו שזה נעשה במרמה, היה לנו ברור שיעקב היה אמור לזכות בברכה מלכתחילה וטוב שאכן - בדרך לא דרך - הוא היה זה שיצחק ברך אותו. ברור לנו שהוא הטוב בסיפורים עם עשו, עם לבן, עם שכם וחמור. ולמה ככה? מכיוון שגם איש אמת צריך להיות חפץ חיים, וכדי לשרוד את החיים האלו - צריך לפעמים לנהוג כמו שנוהגים במגרש המשחקים של החיים.

ומי מאיתנו לא נתקל בזה? אם תהיה ישר מדי מול מעסיק נצלן ורמאי - אתה תפסיד. אם תהיה ישר וכנה ותחשוף את הקלפים שלך מול יריב במו"מ עסקי או אחר - אתה תפסיד. עורכי דין ישמרו כמה קלפים צמוד לחזה ולא ינהגו באמת "מטופשת" ויחשפו את עצמם ואת לקוחותיהם לעיני כל כבר בדיון הראשון בבית המשפט.

זהו מאבק תמידי בין להיות טוב לבין להיות פראייר.

ולמה יעקב אבינו צריך להיות דמות שמתעסקת בכל אלו? לא עדיף לנו דמות הירואית נקיה מכל חטא?

אלא שסיפורי האבות, כמו שאר סיפורי התנ"ך, הם סיפורים עם השלכות מעשיות לחיינו אנו - ולא סיפורים על גיבורי על מעולם אחר. כי אם היו כאלו - אז מה יש לנו, אנשים פשוטים, ללמוד מהם? איזה סיכוי יש לנו לחקות אותם? אלא, שיש ערך ללימוד ממעשי אבותינו דווקא כי הם היו בני אנוש, שמנהלים חיי שגרה כמו כל אחד. וכמו שהם הגיעו להיות גדולים כמו שהיו - אז גם לנו יש מה ללמוד כדי להיות טובים יותר.

הערות

(1) מיכה, ז, כ.

(2) אורות הקודש ג, עמ' קלה.

סיפור יוסף ואחיו

כשחושבים על המושג של ״אבות האומה״, הוא נתפס לנו כאנשים גיבורים, מושלמים, זכים מחטאים או מדברים שאדם רגיל ייכשל או ״יתלכלך״ בהם.

אבל, בסיפורי האבות - ובכלל בכל סיפורי בראשית - מהאדם הראשון דרך נח ועד בני יעקב - אי אפשר שלא לשים לב שהיו להם לא מעט נפילות וסיפורים שחלקם לא פשוטים בכלל(1).

הפרשות בסיום ספר בראשית(2) עוסקת בגלגוליה של משפחתו של יעקב אבינו, וגם משפחה זו - שהיא בעצם הגרעין ממש שלנו - של עם ישראל - שזורה בלא מעט בעיות משפחתיות לא פשוטות.

יעקב אבינו, ראש המשפחה, מעדיף בצורה בוטה את יוסף על שאר בניו, העדפה שגורמת לקנאה ולשנאה.

בני יעקב שונאים את יוסף אחיהם עד כדי רצון להמיתו.

יוסף עצמו מתנהג בשחצנות, מתנשא ולא מתחשב ברגשותיהם של אחיו, והשיא בהתרברבות בחלומותיו ובפרשנות שלו אליהם (יש לזכור שהפרשנות אומתה רק שנים רבות לאחר מכן במצרים - עד אז זו הייתה השערה).

בין לבין (במהלך הפרשות המספרות את הסיפור של יעקב ובניו) שתול גם הסיפור על משפחתו של יהודה, וגם שם לא מעט טרגדיות ובעיות עם מות בניו והסיפור בין יהודה לתמר, ממנו יהודה יוצא ״לא נקי״ - בלשון המעטה: מעבר למעשה עצמו עם תמר, גם זריקת האחריות עד כמעט הוצאתה להורג של תמר לטובת האינטרסים של יהודה.

ובכלל, כל הדמויות נראות כנופלות ממכה למכה, מגיעים למצבים קשים וירודים.

ללא ספק; התנהגות והתנהלות משפחתית די מאכזבת. מי ירצה שריב כזה יפרוץ בין בניו?

וכמו שאמרנו ממשפחה זו יצא עם ישראל, ועל שמם של 12 הבנים הללו קרויים השבטים בעם ישראל, מה שהופך את זה ליותר מאכזב. הרי היינו מצפים ל״גיבורי על״ שכאלו כאבות האומה, לאנשים טהורים ומושלמים.

התורה, כידוע, מצפה שנפיק לקחים מהסיפורים הנזכרים בספר בראשית. הרי לא כל ההיסטוריה נכתבה בו, ולכן מהאירועים שכן נבחרו להיכנס לתורה אנו צריכים ללמד דבר או שנים.

קריאה מדוקדקת של הפרשות תעזור לנו להבין את התהליך שעובר על גיבורי פרשות אלו, ולהבין מה ניתן ללמוד מהפרשות אודות משפחתו של יעקב אבינו.

שניה לפני שתמר מוצאת להורג היא מראה ליהודה את הסימנים שהוא מכיר ושואלת ״הכר נא למי החותמת והפתילים והמטות האלו״ (לח, כה). בנקודה זו, יהודה עובר מהפך. עד הנקודה הזאת הוא התעלם מתמר ע״מ שלא יצטרך לתת לה את בנו הצעיר, והתנער ממעשיו איתה. בנקודה הזאת הוא לוקח אחריות ״ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני״ (לח, כו), מבטל את גזר דינה ונוהג בה אחרת. וגם בהמשך הסיפור של יוסף ואחיו יהודה לוקח אחריות - מול אביו ״אָנֹכִי, אֶעֶרְבֶנּוּ--מִיָּדִי, תְּבַקְשֶׁנּוּ״ ומול יוסף: "כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי?".

כמו יהודה, גם שאר האחים נראים כמי שעברו תהליך ולמדו לקחת אחריות על מעשיהם: ״וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ; עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ, הַצָּרָה הַזֹּאת״ (מב, כא), ואח"כ לא הסכימו להשאיר את בנימין במצרים ולא להביאו אל אביהם - לא כמו מה שהיה בזמנו עם יוסף.

גם יעקב נראה כמי שהפיק לקחים. למרות שברור שאחרי היעלמות יוסף (או מותו על פי מה שחשב יעקב) הוא מעדיף את בנימין על פני אחיו, אנו לא רואים שההעדפה זו מקבלת ביטוי ולראיה האחים מסתדרים עם בנימין שלא כמו עם יוסף. יעקב כנראה הבין את השלכות ההעדפה הבוטה של יוסף ופעל בהמשך בהתאם.

נעבור ליוסף. כשהיה בכלא עם שר המשקים ושר האופים ופתר את חלומותיהם, הוא עשה זאת בגישה אחרת לגמרי מזאת המתנשאת שהפגין כלפי אחיו: ״וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יוֹסֵף בַּבֹּקֶר וַיַּרְא אֹתָם וְהִנָּם זֹעֲפִים: וַיִּשְׁאַל אֶת סְרִיסֵי פַרְעֹה אֲשֶׁר אִתּוֹ בְמִשְׁמַר בֵּית אֲדֹנָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם:״. יוסף רגיש לכך שמשהו עובר על שותפיו לתא, ומתייחס אליהם ברגישות, ואת החלום פותר בצניעות ״הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים״ ובענייניות.

כלומר, כל הדמויות בפרשה היו בשלב כזה או אחר במצב נחות או שחטאו חטא כלשהו. אבל הדמויות ידעו - דווקא מתוך הרגעים הקשים ביותר - להבין את הטעות, להפיק לקחים, לשנות התנהגות ולהתרומם מאותו מקום הנמוך.

רק דבר אחד עוד לא מסתדר עם הרעיון הזה; התנהגותו של יוסף כלפי אחיו כשאלו באים לבקש מזון במצרים. מדוע צריך היה יוסף לנהוג בהם ביד קשה כ״כ? ואיך התמהמה מלהודיע לאביו שהוא חי וללכת לפגוש אותו?

תשובות רבות ניתנו להתנהגותו של יוסף ע״י פרשנים רבים במרוצת הדורות. רובם מתייחסים לפן החינוכי ולמסר שרצה ללמד אותם יוסף. רק כשיהודה, בשם ויחד עם אחיו, מתייצב ומכריז שהוא מוכן להישאר בכלא המצרי במקום בנימין ניתן לומר שהתיקון הושלם.

בנוסף, יש הנותנים סיבות פסיכולוגיות אשר מייחסות את התנהגות יוסף לטראומה שעבר, יש כאלו שאומרים שהוא ציפה שאביו יחפש אותו ורק בסוף הבין שיעקב חושב שהוא מת, ועוד.

גישה אחרת לגמרי מבטא בין השאר הרמב"ן (ב"ר וישב פה): "שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, יעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה, והקב"ה היה עוסק ובורא אורו של מלך המשיח". אין דורשין במשיחיות בן יוסף שכולה לוטה בערפילי גאולה...״

וגם יוסף, כשנחשף בפני אחיו אומר: "אני יוסף אשר מכרתם אותי מצרימה ועתה אל תעצבו.. כי מכרתם אותי.. כי למחיה שלחני א-להים לפניכם.. וישלחני א-להים לפניכם לשום לכם שארית.. ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי הא-להים".

כך היה, כך היה צריך לקרות, כך אלוקים כיוון את הדברים. אנחנו נתמקד ונחמד את המסרים מהסיפור.

לכל אחד יש זכות ויכולת לשנות, ולהוציא עצמו ממצב קשה. לכל חטא ניתן לעשות תשובה וכל מריבה ניתן לסיים באהבה. לכל מה שקורה לנו יש כנראה משמעות, שאולי לא נבין מייד, אולי אפילו נכעס וניפול לקושי בעקבות זאת, אבל החכמה היא להמשיך בתהליך: תהליך השתפרות, תהליך תשובה, תהליך ליעד טוב.

וטוב שהסיפור של בני יעקב - הלא הם בני ישראל - אבותינו - נגמר באחדותם. כמה פעמים במהלך ההיסטוריה פספס עם ישראל את המסר הזה?

יהי רצון שגם הסיפור של בני ישראל - העם - יסתיים באחדות, באהבה ובתיקון משברים וטעויות מהעבר.

הערות

(1) אברהם אבינו חטא בירידה למצרים, גירוש את בנו ישמעאל וכמעט והקריב את בנו יצחק, יצחק התנהל בצורה מוזרה מול שני בניו, יעקב גנב ברכות מעשיו ועוד. לא נרחיב על כך פה, אלא פה נעסוק בסיפור משפחת יעקב.

(2) בראשית, פרשות וישב-מקץ-ויגש.

פרשת וישלח - מעשה דינה ועונשם של שמעון ולוי

בד״כ בפרשת וישלח נותנים דבר תורה על היערכות יעקב למפגש עם עשיו וכל אחד נותן את הפרשנות המדינית האקטואלית שלו - אחד מדגיש את המחוות והוויתורים, השני את ההיערכות למלחמה והשלישי את התפילה.
אז אם אקטואליה, אז כמו שהשבוע קצת פחות התעסקו בזה ויותר באיזו הטרדה מינית, גם אני אעבור למעשה דינה ושכם.
אגב, גם את דינה יש כאלו שהאשימו שהתנהגה כזונה ואולי הביאה את האונס על עצמה, ושאולי זה לא היה ממש ממש אונס. אבל המסר הברור מרוח הפרשה היא שוודאי שזהו מעשה חמור ואסור של שכם, והדיונים והפרשנויות מתפנות לעסוק בעיקר בתגובות של המעורבים.

"וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ, וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ. …  וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ …  וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים, וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב, שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אֲחֵי דִינָה, אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח, וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר" (בראשית לד, פרשת וישלח)

שמעון ולוי בני יעקב, שעשו את מעשה הנקמה בעיר שכם, נתקללו בקללה של "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" (בראשית פרק מט). בשניהם אף התקיימה הקללה, שכן לשני השבטים לא הייתה נחלה עצמאית:
ללוי נאמר "לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל אשי ד' ונחלתו יאכלון. ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו, ד' הוא נחלתו כאשר דבר לו (דברים יח, א-ב).
לשמעון נאמר "ויצא הגורל השני לשמעון למטה בני שמעון למשפחותם ויהי נחלתם בתוך נחלת בני יהודה" (יהושע יט,א).

אולם - לא ניתן להתעלם מן הפער התהומי בהתגשמות הקללה - בעוד שלשבט לוי לא ניתנה נחלה, כיוון שזכה הוא לדבר הגבוה הרבה מנחלה רגילה - בהיותם עובדי המקדש, לשבט שמעון לא הייתה נחלה משום שקיבל דבר מה שהוא פחות מנחלה עצמאית, ונחלתו בלועה בתוך נחלת שבט יהודה.

אותו מעשה, אותה קללה, ביצוע שונה. מה ההבדל?

מעשה שכם יכול להתפרש כמעשה קנאות לשם שמיים כשם שיכול הוא להתפרש כמעשה רצח ונבלה. ההבחנה בין שמעון ולוי אינה במעשה שכם עצמו - שכן המעשה הוא אותו מעשה - אלא בהקשרים האחרים.
שמעון אינו יכול להתעטר בעטרת קנאת ד' שכן אחד מבניו קרוי "שאול בן הכנענית", דבר המורה על סתירה פנימית שמקורה בצביעות - מי שנושא אישה כנענית אינו יכול לבוא בשם הקנאה על כבוד אחותו ובית אביו שחולל. וגם בהמשך ההיסטוריה - זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון, לוקח אישה מבנות מואב, ורוב החוטאים בזנות עם בנות מואב בערבות מואב היו מבני שמעון.
לעומת זאת, בני לוי ידעו להשתמש בקנאה בתפקידים חיוביים במקרים מיוחדים; לאחר חטא העגל, בני לוי נענים מיד לקריאת משה "מי לה' אלי" (שמות ל"ב, כז), ושם בקנאות הורגים את אלו שחוטאים בעגל. פנחס – משבט לוי – הורג את זמרי הנ"ל.

לכן, כאשר באים לדון בהתנהגות אדם במעשה מסוים, ישנה חשיבות לא רק למעשה עצמו, אלא גם להתנהגות האדם עצמו במקרים דומים. אם קיים ניגוד או שקיימת חוסר עקביות - הרי שיש פה סתירה פנימית שמקורה בצביעות.

יצחק איש האמת - לפרשת תולדות

וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרשׁ אֶת יְהֹוָה:

עד לא מזמן, אם אשה הרגישה שמשהו קצת קשה יותר בהריון הזה מהאחרים, אף אחד לא ידע להגיד לה שיש לה תאומים - עד ללידה עצמה. ודאי שלא ניתן היה לחזות את מין העוברים, או ממצאים רפואיים אחרים.
והנה, אלפי שנים לפני המצאת האולטרא-סאונד, רבקה עוברת הריון לא פשוט, ומקבלת סקירת מערכות פרטנית ביותר: יש לה תאומים, זכרים, ההריון קשה אבל התאומים יוולדו בשלום, ובנוסף רבקה מקבלת תחזית גם לכמה דורות קדימה -"שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ".

הכל ברור לכאורה - שני בנים שיצמחו לשני עמים. אחד צדיק והשני לא. וכשהתינוקות גדלים מאד ברור מי הצדיק ומי הרשע.

אלא, למרבה ההפתעה, נראה שדווקא יצחק אבינו, גיבור הפרשה, לא מבין את המובן כ״כ, ואוהב את הרשע.
הסיבה לכך - "כי ציד בפיו" - מגבירה את התמיהה - האם ולמה  בוחר יצחק קריטריון גשמי כ״כ להעדפת הבן שעתיד להיות לעם וללאום גדול?
ויותר מכך - גם את ברכתו מייעד יצחק לעשיו, ולא לדמות הטובה והצדיקה - יעקב. האם אנחנו, בני יעקב - "העם הנבחר" - היינו צריכים לגנוב את הברכה שלנו? האם קבלנו את ברכתינו ובכורתינו רק בזכות "תרגיל עוקץ" של רבקה ויעקב? האם בעצם ההיסטוריה "רומתה"? אני זוכר שעוד כילד הפריע לי מהלך הסיפור - איך זה שלא, ברגע האחרון - כמו בכל סיפור טוב - יצחק החליט - בעצמו - לתת את הברכה ליעקב בזכות ולא בתרמית?

יצחק, אחד משלושה שזכו להיקרא "אבותינו", מסתמן לכאורה כדמות חלשה, נגררת, כזו שאינה מבינה את המציאות - לא דמות הגיבור הקלאסית לה היינו מצפים. קצת מפתיע ודי מאכזב.
וכל השאלות האלו מתעצמות לאור זה שספר בראשית הוא בגדר ״מעשה אבות סימן לבנים״ - מה אנחנו אמורים ללמוד ממעשיו של יצחק?

אלא, שאם נבחן שוב את מהלכיו ואת אופיו של יצחק, נמצא שאין מדובר באיש חלש ונגרר, אלא כאדם חכם, היודע היטב לתכנן את צעדיו, ובו זמנית איש אמת הנוהג לפי אמות מידה גבוהות של צדק.

עשו הוא בנו של יצחק, בדיוק כמו יעקב. אמנם הוא מתגלה כבעייתי יותר מכמה בחינות, אך אין זו סיבה להרחיק אותו עוד יותר. יצחק, באהבתו לעשו, מנסה לקרב את עשו ואף מצליח בצורה כזאת או אחרת. יצחק ייתן צ׳אנס לעשו לפני שיעביר את הבכורה ליעקב. ע״י הציד, הדבר שעשו מצטיין בו, ינסה יצחק להגיע אליו - ולכן גם בהקשר של הברכה מעורב עניין הציד. יצחק לא טיפש, והוא יודע היטב שיש חשש שמא רשעותו של עשו חסרת תקנה, והוא אינו ראוי לברכה - אבל עד הרגע האחרון הוא ישאיר לו פתח.
לפני הברכה; עשו יוצא לצוד - ופה ניתנת ההזדמנות ליעקב לפעול. יעקב איש תמים - אך התמימות והצדיקות של יעקב לא טוב שתהיה פסיבית וללא חזון. לא ייעשו נסים למי שאינו משתדל ומנסה לעשות את חלקו. ואכן, כשיצחק מבין שלא ברך את עשו אלא את יעקב, הוא אינו כועס על יעקב, אלא אומר: "גם ברוך יהיה". זאת אינה תגובה של מי שמופתע או מרגיש מרומה, או של מי שמאוכזב ממה שקרה, מה שאומר שיצחק שלם עם התוצאה ועם ברכתו של יעקב. הוא מבין שיעקב יודע להסתדר, לצאת מתמימותו כשיצטרך, לעמוד כנגד הרשעים ולנצחם. בפרשות הבאות נראה שאכן יעקב ידע לנהוג כך.

יצחק הוא איש האמת. מכל האבות - יצחק הוא היחיד שלא יצא מהארץ, הוא היחיד שאת כל אהבתו העניק לאשה אחת ומאשה אחת נתברך זרעו. הוא עמד בכל המבחנים ובסופו של דבר כל החלטותיו היו הטובות ביותר.
גם אם הוא נראה אפור, גם אם מעשיו לא תמיד מובנים לנו ולעיתים הם נראים שגויים - בטח בראייה מיידית - לטווח הרחוק ובהסתכלות אחורה - יצחק יצליח במעשיו ועל הדרך גם מלמד אותנו מסר אחד או שנים.