סיפור יוסף ואחיו

כשחושבים על המושג של ״אבות האומה״, הוא נתפס לנו כאנשים גיבורים, מושלמים, זכים מחטאים או מדברים שאדם רגיל ייכשל או ״יתלכלך״ בהם.

אבל, בסיפורי האבות - ובכלל בכל סיפורי בראשית - מהאדם הראשון דרך נח ועד בני יעקב - אי אפשר שלא לשים לב שהיו להם לא מעט נפילות וסיפורים שחלקם לא פשוטים בכלל(1).

הפרשות בסיום ספר בראשית(2) עוסקת בגלגוליה של משפחתו של יעקב אבינו, וגם משפחה זו - שהיא בעצם הגרעין ממש שלנו - של עם ישראל - שזורה בלא מעט בעיות משפחתיות לא פשוטות.

יעקב אבינו, ראש המשפחה, מעדיף בצורה בוטה את יוסף על שאר בניו, העדפה שגורמת לקנאה ולשנאה.

בני יעקב שונאים את יוסף אחיהם עד כדי רצון להמיתו.

יוסף עצמו מתנהג בשחצנות, מתנשא ולא מתחשב ברגשותיהם של אחיו, והשיא בהתרברבות בחלומותיו ובפרשנות שלו אליהם (יש לזכור שהפרשנות אומתה רק שנים רבות לאחר מכן במצרים - עד אז זו הייתה השערה).

בין לבין (במהלך הפרשות המספרות את הסיפור של יעקב ובניו) שתול גם הסיפור על משפחתו של יהודה, וגם שם לא מעט טרגדיות ובעיות עם מות בניו והסיפור בין יהודה לתמר, ממנו יהודה יוצא ״לא נקי״ - בלשון המעטה: מעבר למעשה עצמו עם תמר, גם זריקת האחריות עד כמעט הוצאתה להורג של תמר לטובת האינטרסים של יהודה.

ובכלל, כל הדמויות נראות כנופלות ממכה למכה, מגיעים למצבים קשים וירודים.

ללא ספק; התנהגות והתנהלות משפחתית די מאכזבת. מי ירצה שריב כזה יפרוץ בין בניו?

וכמו שאמרנו ממשפחה זו יצא עם ישראל, ועל שמם של 12 הבנים הללו קרויים השבטים בעם ישראל, מה שהופך את זה ליותר מאכזב. הרי היינו מצפים ל״גיבורי על״ שכאלו כאבות האומה, לאנשים טהורים ומושלמים.

התורה, כידוע, מצפה שנפיק לקחים מהסיפורים הנזכרים בספר בראשית. הרי לא כל ההיסטוריה נכתבה בו, ולכן מהאירועים שכן נבחרו להיכנס לתורה אנו צריכים ללמד דבר או שנים.

קריאה מדוקדקת של הפרשות תעזור לנו להבין את התהליך שעובר על גיבורי פרשות אלו, ולהבין מה ניתן ללמוד מהפרשות אודות משפחתו של יעקב אבינו.

שניה לפני שתמר מוצאת להורג היא מראה ליהודה את הסימנים שהוא מכיר ושואלת ״הכר נא למי החותמת והפתילים והמטות האלו״ (לח, כה). בנקודה זו, יהודה עובר מהפך. עד הנקודה הזאת הוא התעלם מתמר ע״מ שלא יצטרך לתת לה את בנו הצעיר, והתנער ממעשיו איתה. בנקודה הזאת הוא לוקח אחריות ״ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני״ (לח, כו), מבטל את גזר דינה ונוהג בה אחרת. וגם בהמשך הסיפור של יוסף ואחיו יהודה לוקח אחריות - מול אביו ״אָנֹכִי, אֶעֶרְבֶנּוּ--מִיָּדִי, תְּבַקְשֶׁנּוּ״ ומול יוסף: "כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי?".

כמו יהודה, גם שאר האחים נראים כמי שעברו תהליך ולמדו לקחת אחריות על מעשיהם: ״וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ; עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ, הַצָּרָה הַזֹּאת״ (מב, כא), ואח"כ לא הסכימו להשאיר את בנימין במצרים ולא להביאו אל אביהם - לא כמו מה שהיה בזמנו עם יוסף.

גם יעקב נראה כמי שהפיק לקחים. למרות שברור שאחרי היעלמות יוסף (או מותו על פי מה שחשב יעקב) הוא מעדיף את בנימין על פני אחיו, אנו לא רואים שההעדפה זו מקבלת ביטוי ולראיה האחים מסתדרים עם בנימין שלא כמו עם יוסף. יעקב כנראה הבין את השלכות ההעדפה הבוטה של יוסף ופעל בהמשך בהתאם.

נעבור ליוסף. כשהיה בכלא עם שר המשקים ושר האופים ופתר את חלומותיהם, הוא עשה זאת בגישה אחרת לגמרי מזאת המתנשאת שהפגין כלפי אחיו: ״וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יוֹסֵף בַּבֹּקֶר וַיַּרְא אֹתָם וְהִנָּם זֹעֲפִים: וַיִּשְׁאַל אֶת סְרִיסֵי פַרְעֹה אֲשֶׁר אִתּוֹ בְמִשְׁמַר בֵּית אֲדֹנָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם:״. יוסף רגיש לכך שמשהו עובר על שותפיו לתא, ומתייחס אליהם ברגישות, ואת החלום פותר בצניעות ״הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים״ ובענייניות.

כלומר, כל הדמויות בפרשה היו בשלב כזה או אחר במצב נחות או שחטאו חטא כלשהו. אבל הדמויות ידעו - דווקא מתוך הרגעים הקשים ביותר - להבין את הטעות, להפיק לקחים, לשנות התנהגות ולהתרומם מאותו מקום הנמוך.

רק דבר אחד עוד לא מסתדר עם הרעיון הזה; התנהגותו של יוסף כלפי אחיו כשאלו באים לבקש מזון במצרים. מדוע צריך היה יוסף לנהוג בהם ביד קשה כ״כ? ואיך התמהמה מלהודיע לאביו שהוא חי וללכת לפגוש אותו?

תשובות רבות ניתנו להתנהגותו של יוסף ע״י פרשנים רבים במרוצת הדורות. רובם מתייחסים לפן החינוכי ולמסר שרצה ללמד אותם יוסף. רק כשיהודה, בשם ויחד עם אחיו, מתייצב ומכריז שהוא מוכן להישאר בכלא המצרי במקום בנימין ניתן לומר שהתיקון הושלם.

בנוסף, יש הנותנים סיבות פסיכולוגיות אשר מייחסות את התנהגות יוסף לטראומה שעבר, יש כאלו שאומרים שהוא ציפה שאביו יחפש אותו ורק בסוף הבין שיעקב חושב שהוא מת, ועוד.

גישה אחרת לגמרי מבטא בין השאר הרמב"ן (ב"ר וישב פה): "שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, יעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה, והקב"ה היה עוסק ובורא אורו של מלך המשיח". אין דורשין במשיחיות בן יוסף שכולה לוטה בערפילי גאולה...״

וגם יוסף, כשנחשף בפני אחיו אומר: "אני יוסף אשר מכרתם אותי מצרימה ועתה אל תעצבו.. כי מכרתם אותי.. כי למחיה שלחני א-להים לפניכם.. וישלחני א-להים לפניכם לשום לכם שארית.. ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי הא-להים".

כך היה, כך היה צריך לקרות, כך אלוקים כיוון את הדברים. אנחנו נתמקד ונחמד את המסרים מהסיפור.

לכל אחד יש זכות ויכולת לשנות, ולהוציא עצמו ממצב קשה. לכל חטא ניתן לעשות תשובה וכל מריבה ניתן לסיים באהבה. לכל מה שקורה לנו יש כנראה משמעות, שאולי לא נבין מייד, אולי אפילו נכעס וניפול לקושי בעקבות זאת, אבל החכמה היא להמשיך בתהליך: תהליך השתפרות, תהליך תשובה, תהליך ליעד טוב.

וטוב שהסיפור של בני יעקב - הלא הם בני ישראל - אבותינו - נגמר באחדותם. כמה פעמים במהלך ההיסטוריה פספס עם ישראל את המסר הזה?

יהי רצון שגם הסיפור של בני ישראל - העם - יסתיים באחדות, באהבה ובתיקון משברים וטעויות מהעבר.

הערות

(1) אברהם אבינו חטא בירידה למצרים, גירוש את בנו ישמעאל וכמעט והקריב את בנו יצחק, יצחק התנהל בצורה מוזרה מול שני בניו, יעקב גנב ברכות מעשיו ועוד. לא נרחיב על כך פה, אלא פה נעסוק בסיפור משפחת יעקב.

(2) בראשית, פרשות וישב-מקץ-ויגש.