פסח, רעיונות על חירות




1. גאולה בחופזה
בני ישראל יצאו ממצרים בחופזה, לאחר שהמצרים ממש גירשו אותם. אבל למה בעצם זה היה צריך להיות ככה? משה ידע מראש מתי יצאו ממצרים, למה הוא לא נתן התראה לבנ"י, ואז היו יוצאים בלי כל החיפזון? (ועל הדרך היינו חוסכים לקיבה שבוע של מצות...)
אלא שמשה תכנן שהיציאה ממצרים לא תהיה רגועה ומתוכננת אלא בצורת גירוש. למה? כי הוא ידע מי הם בנ"י, וידע שהם לא ממש היו מוכנים לגאולה. איך ידע? בנסיון הקודם שלו להניע מרד מול המצרים, כשהרג את המצרי שהכה יהודי, בנ"י לא שיתפו פעולה, ואף איימו להלשין עליו. גם כאן, אם היה משה מודיע מראש על הגאולה, היו בנ"י מעלים שאלות והערות וודאי חלקם היו טוענים שעדיין לא וזה לא זמן טוב וכו׳. לאחר מכת בכורות, כאשר המצרים גירשו את בנ"י, לא הייתה ברירה ולא היה זמן לשאלות, תהיות וקיטורים.
באופן כללי, לא תמיד בני אדם מוכנים לגאולה שלהם, ותמיד ימצאו תירוץ למה לא עכשיו ולמה לא מתאים וכו׳ וכו׳. לפעמים אנחנו צריכים שידחפו אותנו למשהו שאנחנו בעצם צריכים: פיטורין מעבודה שהיינו צריכים לעזוב ממזמן, נסיבות שמביאות לפרידה מבן/בת זוג שהיינו צריכים לחתוך מזמן, ועוד.

2. האם כל הפסח הוא שאריות של ליל הסדר?
נראה שפסח מתחיל בשיא ואחרי זה ישנה ירידה בקצב. ליל הסדר מייצג את יציאת מצרים שהיא שיא אדיר מבחינה לאומית, היסטורית ודתית, והוא נראה כשיאו של החג. לאחר מכן אין איזה שיא אחר, בניגוד לחגים אחרים בהם ה"מתח" נשמר לאורך כל החג: תפילות רה"ש פרוסות לאורך כל החג, בסוכות לאחר החג הראשון יש את הושענא רבה ושמחת תורה שהם שיאים בפני עצמם, בחנוכה יש רמת מתח אחידה (אולי עם שיאון ב"זאת חנוכה") וכו׳. שביעי של פסח נראה קצת "חיוור" לעומת ליל הסדר, ואפילו (מטעמים שונים) אומרים חצי הלל לאחר החג הראשון.
למה בעצם? האמנם כל הפסח הוא שאריות של ליל הסדר או שיש למה לצפות?
והאמת היא, שיציאת מצרים ממש לא הושלמה בליל הסדר, אלא רק לאחר קריעת ים סוף ומותם של המצרים בים. רק אז נותק הקשר עם מצרים, ורק אז למעשה הושלמה היציאה ממצרים ולא היה עוד חשש מהעם המצרי.
ליל הסדר הוא אכן שיא, אבל לא תמיד השיא מהווה סיום של מהלך. לעתים, השיא הוא ממש ההתחלה. חתונה היא שיא שרק מתחיל חיים משותפים, הצלחה בפסיכומטרי היא רק תחילת הלימודים לתואר וכו׳. תהליך מסתיים כאשר הוא מגיע לסוף, שזה לא תמיד כאשר מגיעים לשיא.

לשון הרע ופתרון למצב שהוא בין איסור מוחלט ובין מציאות חיים מורכבת





שתי פרשות שלמות - תזריע ומצורע - עוסקות בנגע הצרעת, נושא די משעמם וגם לא הכי אסטטי ונעים. אבל, בתוך כל זה ישנו עקרון חשוב שאותו כדאי ללמוד, ועליו אני אדבר.

כמו שהקדמתי, הדינים לגבי הצרעת - בזמן הצרעת, הטהרה ממנה, הקורבנות וכו' - מפורטים בצורה נרחבת ביותר - ומפה חובה להסיק שמדובר בעניין מהותי ביותר.

מהי הצרעת? הצרעת היא נגע רוחני שיש לו ביטוי פיזי, והיא עונש הבא לאדם המדבר לשון הרע.
אמרנו עניין מהותי, ואכן סוגיית לשון הרע ביהדות היא סוגיה מהותית, וגם חד משמעית - זהו איסור חד ומוחלט הנמצא בצמרת רשימת האיסורים. הרמב"ם כתב ש"אמרו חכמים שלוש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא והם גילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע כנגד כולם"(1), וכולנו מכירים גם את "מי האיש החפץ חיים - נצור לשונך מרע"(2) ולא חסרים מקורות נוספים כדי להבין עד כמה מהותי עניין לשון הרע.

אבל רגע - איסור חד משמעי? בואו נחשוב שוב.
מה בדבר "לפני עיוור לא תיתן מכשול" - איך אפשר להזהיר אדם מאנשים שאינם ישרים, מבלי לדבר עליהם לשון הרע? או למשל "לא תעמוד על דם רעך" - כיצד אפשר לקיים זאת בצורה טובה עם נשמור עד הסוף על איסורי לשון הרע? הרי כדי להזהיר חייבים לספר משהו לא טוב על מישהו אחר.

בעיה - והיא לא ייחודית רק פה. בנושאים רבים ישנה התנגשות בין איסור מוחלט לבין מציאות חיים מורכבת.
למשל, דוגמא נוספת - "לא-תראה את-חמור אחיך או שורו נופל בדרך והתעלמת מהם: הקם תקים, עמו"(3) - ציווי ברור, אבל אם יש הפסד משמעותי עבורי, המקום מסוכן או שיש חשש סכנה ממי שעוזרים לו? האם אז עדיין צריך לעצור, לעזור ולהסתכן או שלא?

אם כן - אז מה עושים?
כדי לתת פתרון, דבר ראשון נחזור להתחלה ונבדוק מהי מהות המצווה, ומשם נבין מה קורה פה ואיך אנחנו אמורים להתנהג.
דיני לשון הרע מטרתם היא להגן על אנשים - שלא יפגעו מדברים שליליים שידברו עליהם. לשון הרע לא בא להגן על אנשים רעים כדי שיוכלו לרמות, לעשוק או לנצל אנשים ישרים. המטרה היא חברה בריאה, ישרה והוגנת, ולא חברה שכולה עוולות ומרמה.
כשמציבים את המהות הזאת בצורה פשוטה - אז מובן האיזון בין הציווי לבין הסייגים, ואז ניתן ללמוד מה להגיד ומה לא - וגם איך להגיד:
  • כשלא צריך - לשון הרע הוא איסור חד משמעי.
  • כשחובה לדבר דברים רעים על אנשים אחרים לצרכי הגנה על אנשים ישרים - חובה לעשות זאת.
  • אבל, כשחובה לדבר - ישנה דרך לעשות זאת - יש להבחין בין עובדות לפרשנות, צריך לדייק, לספר רק מה שרלוונטי, למסור דברים ממקור ראשון ולא משמועות, ותנאים נוספים.
תיאור עובדות שישקפו את המצב הבעייתי זה "לפני עיוור לא תיתן מכשול", או כמו שהחפץ חיים קורא לזה "לשון הרע לצורך". אבל, אם נתבל את זה בפרשנויות ובתוספות שאינן קשורות לעניין עצמו - זה כבר יהיה "לשון הרע" שהוא אסור ולא רצוי.

אותו דבר לגבי הדוגמא השניה שהבאנו - כאשר אני רואה אדם הזקוק לעזרה - התורה דורשת ממני לעזור לו, אבל - בתנאי שאין פגיעה בי כתוצאה מהעזרה הזאת.

את השילוב החשוב הזה, הפשוט מצד אחד והמורכב מצד שני, אנחנו צריכים ללמוד וליישם, וכך נוכל לקיים חברה מוסרית, ישרה וטובה. הוא האתגר, אך גם הקסם, של חיים טובים ונכונים - עשיית מעשים טובים אך לא באופן שיהפוך לפוגע ובכך להשיג את ההיפך.


(1) הלכות דעות (2) תהלים ל"ד (3), דברים, כ"ב, ד’, פרשת כי תצא.