מצה - לחם עוני או לחם קודש?




בשני מקומות אנו מצווים לאכל מצה ולא חמץ: בפסח ובמספר קורבנות.

בהקשר של פסח מתוארת המצה:
"וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם" (שמות יב, לט)
וגם: "מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים עַל שׁוּם מָה, עַל שׁוּם שֶׁלֹּא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחְמִיץ..."  
הטעם לאכילת מצות בפסח הוא החיפזון, והמצה היא סמל השעבוד. נמיכות. בריחה. חיפזון. גירוש. נמלטים.

בהקשר של הקורבנות מתוארת המצה:
"כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה’ לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה’" (ויקרא ב, יא)
"וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ. לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם" (ויקרא ו, ט-י)
מכאן נראה שהמצה היא סמל של עליונות ושל עוצמה. סמל המתאים להיות לחם הקודש, לחם המלך.

לא מובן: אם מצה היא לחם הקודש, לחם המקדש, לחם של מלכות, קשה לומר שזהו סמל של שיעבוד!

אם כך, המצה היא לחם עוני או לחם של חירות ועוצמה?
כדי להבין את הדברים ננסה לעמוד על מהותה של המצה.
מצד אחד, מקובל לראות את המצה כסמל לענווה. לחיים ללא תפיחה עצמית וגאווה. לפי זה ניתן ללמוד את צד החירות שבמצה.
מצד שני, התורה קוראת למצה - העשויה רק מחומרים בסיסיים - "לחם עוני", משמע שיש בה צד נמוך, צד של עוני. 
כלומר, ניתן להצביע על המאפיינים של המצה: א. המצה לא תופחת. ב. המצה עשויה רק מחומרים בסיסיים.

מאפיינים אלו מלמדים כי המצה מסמלת את המהות הפנימית שלנו – כפי שהיא, בטהרתה - ללא כל תוספות. המצה היא רק קמח ומים, רק המצה עצמה, היא בטהרתה, ללא שום תוספות.

על כן המצה היא מצד אחד 'לחם עוני' – פשוטה, ישרה וטהורה ומצד שני היא 'לחם החירות', מכיוון שהיא מבטאת את הפנימיות האמיתית של האדם.

'לחם עוני' אינו סותר את החירות והגאולה, אלא הוא המאפשר אותם. עם ישראל ביציאת מצרים שב לעצמיותו ולמהותו הפנימית, וכך הוא הצליח להשתחרר ולהיגאל.
אכילת המצה בפסח תלמד אותנו כיצד לשוב לעצמיותנו וכיצד לחיות ע"פ הטבע האמתי שלנו. 

מכוח אכילה זו נצא אל שאר ימות השנה ונחזור לאכול את החמץ, אך הפעם נעשה זאת מתוך מחויבות למהותנו הפנימית. נקבל מן העולם שמחוצה לנו ונִיפָּתח להתפתחויות השונות המתרחשות סביבנו, אך נעשה זאת מתוך נאמנות לעצמיותנו ונרתום אותם לחיזוק מעשינו וייעודנו. 

למה בעצם נהיו הקטניות לכזה issue בשנים האחרונות?




(למי שלא מכיר אותי, טור זה נכתב על ידי יהודי אשכנזי שומר מצוות)

נראה שעד לפני דור, מקסימום שנים, האשכנזים קיבלו עליהם את עול הקטניות, ולא שמענו כ"כ הרבה מקטרגים כנגד אותו מנהג. לעומת זאת, בשנים האחרונות נושא הקטניות עולה בכל שנה לפני חג הפסח, הטענות והכעס כלפי המנהג הולכים וגוברים, ומספר האנשים הבוחרים להפסיק ולשמור על המנהג עולה ועולה מדי שנה.

מה קרה בעצם בשנים האחרונות?
לדעתי, שני גורמים משמעותיים:

1. "נישואי תערובת". פעם כל אחד היה מתחתן עם בת העדה שלו. בדור האחרון עניין העדה הוא בכלל לא גורם שנשקל בבחירת בן\בת זוג. כתוצאה מכך, יותר ויותר זוגות עומדים בפני מצבים לא סבירים בהם הם אינם יכולים לאכול אוכל שבישלו במשפחה שלהם – גם כאשר מדובר בשומרי כשרות. פעם, היינו מוותרים על ביקור אצל כמה חברים שלא שומרים על מנהג הקטניות ובזה פתרנו את אי הנוחות. אבל אי אפשר לא לבקר את חמותך בשום פסח...

2. הגזמה. לפני כשלושים שנה, פירוט הקטניות היה ברור ומגודר יותר. יותר מכך, הכיתוב "כשר לפסח" ציין שהכשרות היא לכל המנהגים, ורק אם נכתב במפורש "כשר לפסח לאוכלי קטניות בלבד" היינו (האשכנזים) יודעים שזה לא בשבילנו. אז ויתרנו על אורז ועדשים, ואפילו על במבה. לא נעים, לא נורא. אלא שמאז, עניין הקטניות תפח (מה שאסור לחמץ, מותר לקטניות מסתבר...): נראה שיותר ויותר מאכלים הוגדרו כקטניות, הוכנסו עוד ועוד סוגי שמנים, לפתית וכו' ל"רשימה השחורה" וגם הכיתוב "כשר לפסח" פתאום לא הספיק, אלא רק כאשר נכתב "כשר לפסח ללא חשש קטניות" מותר לאשכנזי לחשוב על לגעת במוצר. ופתאום, זה לא רק אורז... מעבר לזה שהקצנה תמיד גורמת ל"אנטי", התוספת מעבר למנהג המקורי – שצמח מתוך סיבות ברורות – העצימו את האבסורד שבסיבה המקורית והקשרה לימינו אנו.


ואני מבקש להוסיף עוד עניין:

כמעט 70 שנה שמדינת ישראל קיימת. אנו קוראים לה – ובצדק – "ראשית צמיחת גאולתנו". ובואו נחשוב על סוף   התהליך, כאשר יהיה פה בית מקדש. מה יעשה כהן אשכנזי כאשר עולה לרגל מרוקאי יביא את קורבן הפסח עם תוספת קטניות? הגיע הזמן – ולא רק בקטניות – ליישום מנהג אחד – מנהג ארץ ישראל – לכל העדות. אנחנו בדור גאולה, מכל התפוצות יהודים עולים ארצה, בואו ניתן להם לאכול יחד בפסח.