מצה - לחם עוני או לחם קודש?




בשני מקומות אנו מצווים לאכל מצה ולא חמץ: בפסח ובמספר קורבנות.

בהקשר של פסח מתוארת המצה:
"וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם" (שמות יב, לט)
וגם: "מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים עַל שׁוּם מָה, עַל שׁוּם שֶׁלֹּא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחְמִיץ..."  
הטעם לאכילת מצות בפסח הוא החיפזון, והמצה היא סמל השעבוד. נמיכות. בריחה. חיפזון. גירוש. נמלטים.

בהקשר של הקורבנות מתוארת המצה:
"כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה’ לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה’" (ויקרא ב, יא)
"וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ. לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם" (ויקרא ו, ט-י)
מכאן נראה שהמצה היא סמל של עליונות ושל עוצמה. סמל המתאים להיות לחם הקודש, לחם המלך.

לא מובן: אם מצה היא לחם הקודש, לחם המקדש, לחם של מלכות, קשה לומר שזהו סמל של שיעבוד!

אם כך, המצה היא לחם עוני או לחם של חירות ועוצמה?
כדי להבין את הדברים ננסה לעמוד על מהותה של המצה.
מצד אחד, מקובל לראות את המצה כסמל לענווה. לחיים ללא תפיחה עצמית וגאווה. לפי זה ניתן ללמוד את צד החירות שבמצה.
מצד שני, התורה קוראת למצה - העשויה רק מחומרים בסיסיים - "לחם עוני", משמע שיש בה צד נמוך, צד של עוני. 
כלומר, ניתן להצביע על המאפיינים של המצה: א. המצה לא תופחת. ב. המצה עשויה רק מחומרים בסיסיים.

מאפיינים אלו מלמדים כי המצה מסמלת את המהות הפנימית שלנו – כפי שהיא, בטהרתה - ללא כל תוספות. המצה היא רק קמח ומים, רק המצה עצמה, היא בטהרתה, ללא שום תוספות.

על כן המצה היא מצד אחד 'לחם עוני' – פשוטה, ישרה וטהורה ומצד שני היא 'לחם החירות', מכיוון שהיא מבטאת את הפנימיות האמיתית של האדם.

'לחם עוני' אינו סותר את החירות והגאולה, אלא הוא המאפשר אותם. עם ישראל ביציאת מצרים שב לעצמיותו ולמהותו הפנימית, וכך הוא הצליח להשתחרר ולהיגאל.
אכילת המצה בפסח תלמד אותנו כיצד לשוב לעצמיותנו וכיצד לחיות ע"פ הטבע האמתי שלנו. 

מכוח אכילה זו נצא אל שאר ימות השנה ונחזור לאכול את החמץ, אך הפעם נעשה זאת מתוך מחויבות למהותנו הפנימית. נקבל מן העולם שמחוצה לנו ונִיפָּתח להתפתחויות השונות המתרחשות סביבנו, אך נעשה זאת מתוך נאמנות לעצמיותנו ונרתום אותם לחיזוק מעשינו וייעודנו. 

אין תגובות:

פרסום תגובה