המשפחה המושלמת או שלא בתורה - והמסר מכך




פרשת תולדות(1) מספרת את סיפורו של יצחק ומשפחתו, הכוללת לא מעט אירועים לא נעימים: עקרות, הריון קשה, אחים מסוכסכים, קומבינות בתוך המשפחה ומריבות עד כדי בריחה של אח אחד מאחיו.

לפני כמה ימים מישהו באחת הרשתות החברתיות רצה לעקוץ את ח"כ סמוטריץ' שצייץ משהו על המשפחה היהודית, וכתב שלאורך התנ"ך אנחנו נתקלים בדוגמאות נפלאות של משפחה: אברהם שמגרש את הילד שלו יחד עם אמו - ואת השני בכלל הולך לעקוד, מלחמות יעקב ועשיו תחת יצחק שלא רואה דבר (תרתי משמע), סכסוכי אחים חריגים במשפחתו של יעקב, משה רבינו ששנים רבות חי בנפרד מאשתו וילדיו, דויד ששלח את אוריה החיתי למות במלחמה כדי "לגנוב" את אשתו - ואיכשהו דווקא ממנה יוצא יורש העצר שלו, ועוד ועוד. הצייצן ההוא טען שלמעשה המשפחה היחידה הנורמלית בתנ"ך - שהתנהגה כמשפחה בטוב וברע - היא משפחתו של המן הרשע…

אז אני לא הולך להגן על סמוטריץ' (וגם לא לתקוף), אבל יש פה שאלה על המשפחה היהודית שכולנו נוהגים להתגאות בה: האם בכל התנ"ך, האם מכל אבותינו - לא ניתן למצוא משפחה 'נורמלית' אחת? האם אין לנו משפחה מקראית אחת שתהווה עבורנו מודל מושלם של משפחה? האם בכל ספר בראשית - שהוא "מעשה אבות סימן לבנים" - אין הדרכה על המשפחה הראויה? ומה זה בעצם אומר על התורה שלנו?

אלא, שבדיוק זאת הנקודה. מעשה אבות יכול להיות סימן לבנים רק אם הוא דומה לסיפור של הבנים. 
פיות ונסיכים מושלמים ויפי תואר יש באגדות. הארי פוטר ושר הטבעות מרשימים מאוד, אבל הם לא אמיתיים. בחיים האמיתיים יש מהמורות, קשיים, מריבות ובעיות. 
אם ספר בראשית היה סיפור על אבינו המושלם שמצא את אשתו יפת התואר והיו נולדים להם ילדים מקסימים שמקבלים 100 בכל המבחנים ומוציאים ארבעה תארים אקדמאים, מתחתנים עם נשים ובעלים מוצלחים - זה יכול היה להיות סיפור מקסים - אבל לא הדרכה אמיתית לחיים אמיתיים.

כי הרי בכל משפחה יש איזשהו אתגר - הילד שלא מצליח בלימודים, ילד שחוזר בשאלה - או להבדיל נהיה חרד"ל מדי או "לייט" מדי - ובקיצור לא בדיוק כמו המודל ה"מושלם" של הוריו, אחים שנקלעים לאיזושהי מריבה, צרה משפחתית מסוג כלשהו ועוד ועוד.
אם המודל שלנו היה משפחה מושלמת - לא היה לנו סיכוי לשאוף להיות כמו אבותינו ואמותינו. 
אבל אם אנחנו רואים שגם להם - לגדולים - מאברהם אבינו ועד דוד המלך - היו את הקשיים שלהם, את הנפילות שלהם ואת החטאים שלהם - ולמרות זאת הם הגיעו למה שהגיעו - עד כדי שהקב"ה בחר לספר עליהם בספרו ולתת אותם כדוגמא וכמודל - אז גם לנו - שנופלים פעם, פעמיים או מאה פעמים - יש סיכוי.
אנחנו יכולים להיות רגועים שגם אם היה "תאקל" במשפחה - המשפחה שלנו לא אבודה. עם כל הצרות, בהלוויה של אברהם אבינו ליוו אותו שני ילדיו - לא רק יצחק היורש הצדיק - אלא גם אותו ישמעאל שגורש בבושת פנים. יעקב ועשיו סיימו בחיבוק. למרות כל מלחמות האחים והמעשים החמורים שנעשו במשפחתו של יעקב אבינו - היא המשפחה שממנה צמח עם ישראל.

ודווקא זה לקח גדול, שכולנו יכולים וצריכים ללמוד. פעמים רבות אנחנו מתייגים ויורדים על מודל משפחה שלא כמו המודל ה"מושלם". על אנשים שלא הולכים בדרך ה"מושלמת". האלו לא דתיים, האחרים רפורמים, אלו מבזים את כבוד המשפחה ואלו מחריבים את היהדות. פעמים רבות אנחנו בטוחים שיש רק דרך אחת מושלמת (שבד"כ היא אותה דרך שאנחנו מאמינים בה…) וכל השאר טועים וחוטאים.
אז זהו שלא.
התורה שלנו היא תורת חיים דווקא כי היא לא מתעסקת רק במושלם. וזה נכון לא רק לנושא של משפחה אלא בכל דבר. התורה יודעת להיות נוכחת ולהדריך גם במצב של עבד ואדון, גם במצב של שבויות במלחמה, ועוד. היא רלוונטית לא רק לבני טובים שסבא שלהם היה רב ולא רק לטובי בנינו שלומדים במוסדות והישיבות המכובדות, אלא גם לזרע ישראל שסבא שלו היה יהודי שלא עמד בקשיים של הגלות ברוסיה.
התורה יודעת לתת תקווה לכל אחד ופתרון לכל בעיה.

הסוף של הסיפור לא צריך להיות שזורקים את הבן האחר אלא שיחד איתו בונים את ההמשך, מבינים ונותנים את הפתרון של תורת החיים.




קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם




 "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם"(1).

הציווי "להיות קדושים" מתחיל את פרשת קדושים וחוזר בה מספר פעמים.

האינסטיקט הבסיסי שלנו לגבי קדושה הוא של תהליכי היטהרות, תפילות, מקווה, בית מקדש וכדו'. 

אבל - לאורך שאר הפרשה רוב הנושאים אינם נושאים כאלו. חלק גדול מהפרשה מדבר בכלל על מצוות של בין אדם לחברו.

הרב שטיינזלץ הסביר שהקדושה היא לא רק במעשים הנשגבים - אלא גם במעשים הקטנים. לא רק באירועים מרוממים ועצומים אלא גם בדברים הקטנים שעושים ביום-יום. להכניס את הקב"ה לחיים שלנו זה לא רק בבית המדרש או בהר הבית, אלא גם בעבודה, בבית ובצלחת האוכל שלי. לנהוג בקדושה ראוי לא רק ברגע גדול בתפילת יום כיפור אלא גם כשקצת לחוץ לי בחשבון בנק ויש לי צ'אנס לעגל איזו פינה על חשבון מישהו. זה לא רק להוסיף קדושה בבית כנסת אלא גם בעבודה, בצבא וכו'.

*

שתים מהמצוות בפרשה הן איסור נקימה ונטירה. אפשר לשאול, למה בעצם לא נאמר דבר על האדם הראשון - זה שסירב ראשון להשאיל חפץ לחברו? הרי הוא "התחיל" - לולא הקמצנות שלו לא היינו מגיעים בכלל לנקימה ונטירה!

אלא, שהתורה לא מפרטת לנו או נותנת מצוות על התנהגויות מוסריות - כאלו שיש ללמוד מרוח התורה - כמו למשל מההוראה "קדושים תהיו". 

לדוגמא, אין מצווה להיות ענווים, אבל מעצם העובדה שהתורה מהללת במספר רב של פעמים את משה "העניו מכל אדם" אנו יכולים ללמוד שהתורה מחבבת את התכונה הזו. וגם פה - התורה לא אומרת לנו במפורש לא להיות קמצנים (כמו האיש הראשון) אבל אפשר להבין מרוח התורה שאין לנהוג כך. 

לא תקם ולא תטר אלו ציוויים מפורשים - שכן הם מעבר לאמירה של "לא תתקמצן". כל עוד הראשון לא השאיל חפץ, מדובר במקרה נקודתי של קמצנות. ברגע שאנחנו נגיב - בין בנקימה ובין בנטירה - מתחיל פה כבר "אירוע מתגלגל", שיכול להוביל לשנאה ממש, סכסוך מתמשך ושאר צרות. אם נתגבר על העלבון שספגנו, אולי נוסיף קדושה ונשפיע בכך על הקמצן לשנות את דרכיו, ובזה נסיים את הסיפור לא רק נקודתית. 

*

והנה סיפור יפה(2): בשנת 1935, קבוצת פועלים מהפועל המזרחי חתמו הסכם עם ההסתדרות הכללית שמתווה את היחסים ביניהם, ובו ביקשו חברי הפועהמ"ז להכניס סעיפים לתיקון כמה עניינים הלכתיים בהתנהגות ההסתדרות באותם הימים. הם פנו לרב קוק שאישר את ההסכם וקבע שיש סיכוי שהסכם כזה יביא להשפעת היהדות בין כלל הפועלים - דבר שבמבט לאחור אכן קרה. 

הרב קוק הסביר שכללות ישראל היא מרכבה לקדושה, והעריך את זכותם של הפועלים (החילונים והדתיים) במסירות הנפש על ארץ ישראל. ואולי בזכות ההסכם הזה עם הפועלים הדתיים - ישובו גם החילונים בהרהורי תשובה. הרב ציין מקום נוסף בו מוזכר הציווי להיות קדושים, בפרשת שמיני(3) לאחר הלכות מאכלות אסורים - "כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" - והסביר שמכך שהרמב"ם הכניס את הלכות מאכלות אסורים לספר קדושה אנו למדים שמאכל כשר מביא לידי קדושה.


וכמו שכבר ראינו: מעשה כשר וטוב - גם הוא נכלל ב"קְדֹשִׁים תִּהְיוּ".


הערות
(1) ויקרא, יט, ב.
(2) מתוך הספר "קורא לדגל" (על הראי"ה קוק ודגל ירושלים), הרב אברהם וסרמן, עמ' 272-273.
(3) ויקרא, יא, מד