האם שייך לצום את צומות החורבן בימינו?




"כה אמר ה' צבאות: צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים" (זכריה, ח, יט).

ידוע ומוסכם כי הצומות על החורבן (צום גדליה, עשרה בטבת, יז בתמוז ותשעה באב) עתידים להתבטל, ואף להפוך לימי שמחה.
מתי זה יקרה?
והאם בימי תחילת הגאולה שאנו חיים בהם שייך לצום צומות חורבן?

במאמר זה אציג את דעתי בנידון. אינני רב וודאי לא פוסק, לכן אין פה התיימרות לקבוע משהו למישהו, אלא להציג את עמדתי האישית.

*

אם כן - מתי נאמרה ההבטחה הנ״ל ובאיזה הקשר?
עולי בבל שבאו לבנות את בית המקדש השני שאלו את הנביא זכריה האם יש טעם עוד בצומות החורבן. המצב אז היה דומה במובנים מסויימים למצב בימינו - תחילת גאולה של שיבת ישראל לארצו אך ללא בית המקדש שעדיין לא הוקם. לא בדיוק כמו היום - אבל דומה; אז החלו לבנות את בית המקדש - מה שבימינו לא נראה באופק, אך מאידך גיסא המצב הבטחוני והמדיני בימינו טוב לאין ערוך מאז - עם ישראל עצמאי והוא הריבון בארצו. אחרי הקיזוזים הללו, ניתן להתייחס לזמן ההוא כנקודת השוואה טובה לימינו.

יש לשים לב, ששאלת עולי בבל היא על תשעה באב (צום החמישי) בלבד: ״האבכה בחודש החמישי? הִנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים?", (זכריה, ז, ג). סביר ששלושת הצומות האחרים לא נהגו בזמן ההוא - שכן לא נראה שיבקשו לבטל את תשעה באב בזמן שהצומות הקלים יותר עוד ינהגו.

ובאמת - האמנם לא צמו?

"רבי... רחץ בקרונה של צפורי בשבעה עשר בתמוז ובקש לעקור תשעה באב ולא הודו לו" (מגילה ה, ע"א-ב).
"רבי" המדובר פה הוא לא אחר מרבי יהודה הנשיא הגדול, שלא רק שלא התענה בי"ז בתמוז, אלא אף ביקש לבטל את תשעה באב! (1)

ועוד ניתן ללמוד על התקופה ההיא ממסכת רה״ש:
"על שישה חודשים שלוחים יוצאים:  על ניסן, מפני הפסח; על אב, מפני התענית; על אלול, מפני ראש השנה; על תשרי, מפני תקנת המועדות; על כסליו, מפני חנוכה; ועל אדר, מפני הפורים.  וכשהיה בית המקדש קיים--יוצאין אף על אייר, מפני פסח קטן." (מסכת ראש השנה, א, ג)
שליחים נשלחו בכל חודש שיש בו אירוע מיוחד - חג או תענית. על חודש אב יצאו שליחים - בשל ט׳ באב - לעומת שאר צומות החורבן - עליהם לא יצאו השליחים, לכן נראה שבתקופת תחילת הגאולה ההיא לא התענו בהם.

האם יש לזה כלל? נראה שכן:
"אמר רב פפא: הכי קאמר:
בזמן שיש שלום - יהיו לששון ולשמחה;
יש שמד - צום;
אין שמד ואין שלום - רצו מתענין, רצו אין מתענין" (גמרא, ר"ה ח, ע"ב).

נבדוק - מה המצב בימינו?
אנחנו לא בתקופת שמד. 2000 שנות גלות נפסקו עם הקמת מדינת יהודים חזקה, תוך כדי קיבוץ גלויות אדיר - מכל קצוות עולם, מוקמות בארץ ובעולם ישיבות ותלמודי תורה, ועוד.
אנחנו גם לא בתקופת שלום. גם לפי הפירוש המילולי - שכן עדיין לא הנחנו את חרבנו, וגם מבחינת הפירוש המקובל ל״שלום״ בהקשר הזה - בית המקדש לא קיים.
אם כן, הגדרת הביניים ״אין שמד ואין שלום״ מתאימה בהחלט. משמע - הצומות בימינו ודאי אינם חובה.

וארחיב פה, כי זה חשוב.
לפני שניתנה ההבטחה שציטטתי בתחילת המאמר אודות ביטול הצומות, נאמר\הובטח: (זכריה, ח, ד-ט)
"כה אמר יהוה צבאות עד ישבו זקנים וזקנות ברחבות ירושלם ואיש משענתו בידו מרב ימים. ורחבות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחבתיה. כה אמר יהוה צבאות כי יפלא בעיני שארית העם הזה בימים ההם גם בעיני יפלא נאם יהוה צבאות. כה אמר יהוה צבאות הנני מושיע את עמי מארץ מזרח ומארץ מבוא השמש. והבאתי אתם ושכנו בתוך ירושלם והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלהים באמת ובצדקה. כה אמר יהוה צבאות תחזקנה ידיכם השמעים בימים האלה את הדברים האלה מפי הנביאים אשר ביום יסד בית יהוה צבאות ההיכל להבנות".
הקב״ה מבטיח פה הבטחות נהדרות, שנראות - גם בתקופת תחילת הגאולה ההיא - וודאי שב-2000 שנות הגלות - כחלום רחוק ובלתי מושג של היהודים בכל העולם.
ובתקופתינו - זכינו להתגשמות של הנ״ל! יהודים, על אף הפרעות שספגו בכל מקום בעולם, התקבצו ובאו לארץ ישראל מארץ מזרח ומארץ מבוא השמש ומכל הארצות בהן היו פזורים. רוב היהודים היום גרים במדינת ישראל, שהייתה שוממת עד לפני כמאה שנה. מדינה יהודית הוקמה, הדפה את אויביה שביקשו להשמידה, התחזקה והתפתחה. ילדים וילדות משחקים ברחבתיה של ירושלים, ושל כל עיר וישוב בארץ ישראל. ישיבות, תלמודי תורה, בתי ספר יהודיים מוקמים לרוב. העם מרוכז סביב המדינה, ואינו מנוהל כאוסף קהילות בעולם ללא חוט מחבר - גם הרחוקים יכולים לעמוד בקשר עם מדינת ישראל ומודעים למתרחש בה.
כי יפלא בעיני שארית העם הזה בימים ההם - הלו הם הימים הללו? האם ניתן שלא להתייחס ולהודות על כל אלו? האם ניתן להחשיב את תקופתינו כתקופת שמד? תחזקנה ידינו ונבין שאנו בעידן של גאולה, לא של חורבן!

*

אם כך, האם גם צום תשעה באב - החמור יותר - אינו חובה היום?
גם רב פפא נדרש לכך בהמשך הגמרא לעיל:
"אי הכי, ט׳ באב נמי [גם]? אמר רב פפא, שאני ט' באב דאמר מר בט' באב חרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר".
תשעה באב עדיין תענית חובה. שכן בתשעה באב הוכפלו הצרות שכל אחד מהם ״שווה צום״ בעצמו. תשעה באב הוא גם היום בו צמים על החורבן ממש - ולא מציינים שלב בתהליך החורבן - ומכיוון שבית המקדש טרם הוקם - תענית תשעה באב רלוונטית.

*

סיכום ביניים:
אנו נמצאים בתקופת ביניים: טרם הגענו וזכינו לגאולה השלמה, אך ללא ספק התהליך החל - ובגדול. לפי הכלל של רב פפא, ודאי שהצומות ה״קטנים״ אינם חובה כיום.
תשעה באב, לעומתם, רלוונטי וודאי חובה - כל עוד בית המקדש טרם הוקם.

*

אם כן - למה צמים היום את הצומות ה״קטנים״?
השולחן ערוך פוסק חד משמעית: "הכל חייבין להתענות ארבע הצומות הללו ואסור לפרוץ גדר" (שו"ע או"ח תקנ, א).
אולם - זה נכון לתקופת השמד בה נכתב השלחן ערוך ועד לתקופה שאינה שמד. חשוב לציין שהשלחן ערוך, בניגוד לאחרים, לא מדבר ופוסק עבור תקופת עתידיות של גאולה, מדינה ובית מקדש - אלא מתמקד בתקופתו - עד לימי הגאולה, בהם יהיו שינויים - מן הסתם.

הסיבה העיקרית לכך שהרבנים בימינו מורים לצום מוסברת יפה ע"י הרב אליעזר מלמד שאומר ש"למעשה, נהגו ישראל גם במצב הביניים לצום בכל הצומות" - כלומר שישראל לקחו על עצמם להתענות גם במצב הביניים בו אין שמד ואין שלום. עם זה קשה להתווכח, ועל מידת חוזקו של מנהג בישראל הדיון ההלכתי ארוך ולא פה מקומו. כמובן שגם הרב מלמד יסכים שבבוא ה״שלום״ (על פירושיו השונים) - יבוטלו צומות החורבן.

*

האם יש התייחסות ומעבר מהלכה של גלות להלכות מדינה?
חלקית: (2)
מבחינת החרדים - שאינם מכירים במדינה וב״אתחלתא דגאולה״ - דבר לא השתנה.
הציונות הדתית - רגל פה רגל שם. מצד אחד שותפים למדינה, אומרים הלל ביום העצמאות וכו׳, אך מצד שני עדיין לא לגמרי השתחררה מהלכות הגלות - נוסחי תפילה לפי עדות (3), עדכון הקינות לשפה מובנת ותיאורים רלוונטים (4), ובכלל טרם עודכנו מושגי גלות רבים במושגי מדינה (5).

מי שעשה גם עשה את המעבר מתורת הגלות הוא הרב גורן - אבי תורת המדינה. הוא זה שנתן את האפשרות לשילוב דתיים וחילונים בצבא וסידר כשרות, שבתות ומועדים, נוסח אחיד ועוד בצבא - אי אפשר לדמיין שילוב דתיים בצבא בלעדי הרב גורן.
והוא, בין השאר, ניסה לשנות את נוסח תפילת ׳נחם׳ של תשעה באב ולהחליף ניסוחים כגון ״העיר החרבה והבזויה״ - שכן ירושלים בשליטת מדינת ישראל איננה חרבה ואיננה בזויה.


*

ובכן מה המסקנה?

אזכיר שוב את שאמרתי בראשית המסמך - המסקנה שתובא פה הינה המסקנה שאני מסיק מלימוד העניין, ומכיוון שאינני בר-סמכא לפסיקת הלכה - אני מציג פה את הכרעתי כלפי עצמי. הכרעה שבאה מתוך הקפדה על התעניות כולן מגיל מצוות ועד היום בהיותי בן 37. אני רואה ערך בצומות מעבר לעניין הצום עצמו - כיום של חשבון נפש ועצירה כלשהי בשגרה, סיבות שאינן עיקר הצום אבל הן תוספות ראויות.

ובכן, לגבי תשעה באב אין ספק - התענית רלוונטית - הן בגלל הכפלת הצרות והן בגלל שבית המקדש טרם הוקם - וודאי שיש להתענות ביום זה.

לגבי צומות החורבן ה״קטנים״ - צום גדליה, עשרה בטבת וי״ז בתמוז - אנחנו במצב ביניים של ״אין שמד ואין שלום״, בו נרצה נתענה, נרצה אין נתענה.
מה נחליט?
הרבנים היום, כמו שפירטנו, מורים לצום - ממספר סיבות:
1. בגלל המנהג שלקחו על עצמם ישראל לצום גם בתקופת ביניים. לכאורה קשה להתווכח, אם כי בדור או שנים האחרונים נראה שישראל קצת נסוגו מהמנהג הזה - שכן הרוב הגדול לא צם - הן חילונים והן דתיים.
2. בגלל סיבות נוספות מעבר לעניין הצום עצמו (ושפורטו לעיל) - אני מסכים להן, אך זה לא טיעון מספק - שכן תמיד ובכל יום יש לנו סיבות טובות לחשבון נפש ותענית. הן במימד האישי והן במימד הלאומי ראוי לעשות חשבון נפש ועצירה קטנה מדי פעם.
3. ״כי ככה זה ולא משנים״ - לא מקובל, שכן לכל הדעות המצב של התענית בימים אלו יבוטל. מתי? את זה יהיה צריך להכריע והיא תוכרע - מלמעלה (הרבנים) או מלמטה (מה שיעשו העם בפועל).

אבל אני ארצה שההכרעה שלי לא תהיה רק על דרך השלילה - ואכן אין סיבה שתהיה רק כזו.

כבר פירטתי למעלה את ניסי הניסים שעשה לנו הקב״ה בדורות האחרונים - קיבוץ הגלויות, הקמת המדינה והמרכז היהודי בארץ ישראל, והביטחון של עם ישראל בארצו (נכון, יש מה לשפר, אך מצבינו ב״ה טוב לעין שיעור ממצב ״שמד״ ואף יותר מכך).
נכון - טרם הגענו לגאולה השלמה, אך לימדונו רבותינו שהגאולה תגיע בשלבים. אם כך - נראה שנבואות הגאולה מתחילות להתגשם - כלשונן ממש!
ולכן לדעתי - עזות מצח לא להכיר בחסדי ה׳. לא נכון ולא הגון להמשיך לתת לתקופתינו סממנים של "שמד". אפשר וצריך להמשיך להתפלל לגאולה השלמה, אך בה בעת גם להודות על הטוב שבמצבינו.

ואני אומר - הרי צומות החורבן הם למעשה כנגד השלבים בחורבן - תחילת המצור, הבקעת החומות, חורבן, רצח המנהיג של שארית הפליטה - אם כן למה לא להודות לה׳ ולבטל את התעניות כנגד ציון השלבים בגאולה? הרי החלה הגאולה והובקעו כבר חומותיה של הגאולה, אז למה לא לציין זאת ולא להתענות על ה״שמד״ המקביל?

על כן, הכרעתי האישית, לאחר שנים של הקפדה על הצומות כולם, היא שאפסיק לצום את הצומות הקטנים - שלבי הגאולה אל מול שלבי החורבן. אני, באופן אישי, מרגיש שלהתענות על "שמד" בימי גאולה זאת עזות מצח כנגד הקב״ה והתעלמות מופגנת מהניסים ומהטובה שעשה לנו.

הייתי שמח שהחלטה זו הייתה מגובת בפסק רבני של רבנים היודעים הרבה יותר ממני, אך כשפסיקה כזו חסרה - אקח על עצמי את ההחלטה ואתלה במנדט שנתן רב פפא - ״רצו מתענין, רצו אין מתענין״.

בתקווה לגאולה שלמה וסעודה דשנה בתשעה באב בבית המקדש - במהרה בימינו, אמן.


הערות:

1.  מסופר פה על רחצה המותרת בימינו בי"ז בתמוז, אך בתקופת רבי יהודה הנשיא היא הייתה אסורה אף בצומות הקלים. אומרים שהוא בחר דווקא ברחיצה ולא באכילה כי אם היה אוכל היו יכולים לחשוב שאוכל מפאת צורך גופני - אך כאשר הוא רוחץ - וודאי שאינו מקפיד על התענית.
2.  וגם זה דיון ארוך שלא פה המקום לפרט, אעשה זאת בעתיד ברשומה אחרת בע״ה.
3. הרב עובדיה יוסף איחד את נוסחי עדות המזרח, אך לצערינו הוא נעצר בזה ולא סיים את המלאכה באיחוד נוסחי כל עם ישראל - וחבל שכך - שכן ללא ספק היה לו הכח, המעמד והגדולה לעשות כך אם היה חפץ בזה.
4. מיד נראה זאת בהקשר של הרב גורן.
5. וכאמור - הדיון בזה ארוך ולא יובא פה


*

מקורות מידע

להלן רשימת מקורות המידע, מלבד אלו הנזכרים בתוך הטקסט.

  1. פניני הלכה - מעמד הצומות בימינו http://ph.yhb.org.il/05-07-01/
  2. הרב יהודה זולדן/ גאולת הארץ המקדש והצומות http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/emunat/24/02402.htm
  3. האם עוד יש מקום לצום בעשרה בטבת? http://kipa.co.il/jew/54648.html
  4. רמב"ם, משנה תורה, הלכות תענית
  5. חלקים בספר "הברית הישראלית" של יואב שורק נתנו ופיתחו אצלי רעיונות.
  6. ועוד שאינני זוכר כנראה :)

פרשת וישלח - מעשה דינה ועונשם של שמעון ולוי




בד״כ בפרשת וישלח נותנים דבר תורה על היערכות יעקב למפגש עם עשיו וכל אחד נותן את הפרשנות המדינית האקטואלית שלו - אחד מדגיש את המחוות והוויתורים, השני את ההיערכות למלחמה והשלישי את התפילה.
אז אם אקטואליה, אז כמו שהשבוע קצת פחות התעסקו בזה ויותר באיזו הטרדה מינית, גם אני אעבור למעשה דינה ושכם.
אגב, גם את דינה יש כאלו שהאשימו שהתנהגה כזונה ואולי הביאה את האונס על עצמה, ושאולי זה לא היה ממש ממש אונס. אבל המסר הברור מרוח הפרשה היא שוודאי שזהו מעשה חמור ואסור של שכם, והדיונים והפרשנויות מתפנות לעסוק בעיקר בתגובות של המעורבים.

"וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ, וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ. …  וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ …  וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים, וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב, שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אֲחֵי דִינָה, אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח, וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר" (בראשית לד, פרשת וישלח)

שמעון ולוי בני יעקב, שעשו את מעשה הנקמה בעיר שכם, נתקללו בקללה של "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" (בראשית פרק מט). בשניהם אף התקיימה הקללה, שכן לשני השבטים לא הייתה נחלה עצמאית:
ללוי נאמר "לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל אשי ד' ונחלתו יאכלון. ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו, ד' הוא נחלתו כאשר דבר לו (דברים יח, א-ב).
לשמעון נאמר "ויצא הגורל השני לשמעון למטה בני שמעון למשפחותם ויהי נחלתם בתוך נחלת בני יהודה" (יהושע יט,א).

אולם - לא ניתן להתעלם מן הפער התהומי בהתגשמות הקללה - בעוד שלשבט לוי לא ניתנה נחלה, כיוון שזכה הוא לדבר הגבוה הרבה מנחלה רגילה - בהיותם עובדי המקדש, לשבט שמעון לא הייתה נחלה משום שקיבל דבר מה שהוא פחות מנחלה עצמאית, ונחלתו בלועה בתוך נחלת שבט יהודה.

אותו מעשה, אותה קללה, ביצוע שונה. מה ההבדל?

מעשה שכם יכול להתפרש כמעשה קנאות לשם שמיים כשם שיכול הוא להתפרש כמעשה רצח ונבלה. ההבחנה בין שמעון ולוי אינה במעשה שכם עצמו - שכן המעשה הוא אותו מעשה - אלא בהקשרים האחרים.
שמעון אינו יכול להתעטר בעטרת קנאת ד' שכן אחד מבניו קרוי "שאול בן הכנענית", דבר המורה על סתירה פנימית שמקורה בצביעות - מי שנושא אישה כנענית אינו יכול לבוא בשם הקנאה על כבוד אחותו ובית אביו שחולל. וגם בהמשך ההיסטוריה - זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון, לוקח אישה מבנות מואב, ורוב החוטאים בזנות עם בנות מואב בערבות מואב היו מבני שמעון.
לעומת זאת, בני לוי ידעו להשתמש בקנאה בתפקידים חיוביים במקרים מיוחדים; לאחר חטא העגל, בני לוי נענים מיד לקריאת משה "מי לה' אלי" (שמות ל"ב, כז), ושם בקנאות הורגים את אלו שחוטאים בעגל. פנחס – משבט לוי – הורג את זמרי הנ"ל.

לכן, כאשר באים לדון בהתנהגות אדם במעשה מסוים, ישנה חשיבות לא רק למעשה עצמו, אלא גם להתנהגות האדם עצמו במקרים דומים. אם קיים ניגוד או שקיימת חוסר עקביות - הרי שיש פה סתירה פנימית שמקורה בצביעות.

משאל עם - תחבורה ציבורית בשבת




לא פעם עולים לא מעט קולות, בעיקר של חילונים, המבקשים משאל עם על תחבורה בשבת. המטרה היא, מן הסתם - להתיר תחבורה ציבורית בשבת.
לכאורה בתור אדם דתי אני אמור להזדעזע, אבל לא בטוח. ואפרט.

ראשית - האם יש לאלו הרוצים להעביר הצעת תחבורה ציבורית בשבת יש סיכוי לנצח? או שמדובר במקרה דומה לזה של יצחק הרצוג בבחירות האחרונות (2015), שהיה נדמה לו, לסביבתו ולתומכיו שהנצחון מובטח, אך לא כך היה? כלומר, האם המחשבה שרוב העם בעד תחבורה ציבורית בשבת איננה נכונה, למרות שכך לעתים מצטייר (תקשורת, רשתות חברתיות וכו׳)?



ננסה לנתח משאל עם שכזה:
האם בכלל ניתן להעריך מה יהיו תוצאות משאל עם כזה? האמת היא שמדובר במשימה קשה מאד, עד רמת הבלתי אפשרית.

נתחיל בבחינת התפלגות דתיים/חילונים/מסורתיים בקרב הציבור היהודי, שהיא בערך כזו(1):
43% חילונים (מתוכם כ-3% ״אנטי דת"),
23% מסורתיים לא כ״כ דתיים,
15% מסורתיים דתיים,
10% דתיים,
9% חרדים.

וננסה לנתח, או יותר נכון לשער - איך יצביע כל מגדר?
ניתן לומר שהחרדים יצביעו כמקשה אחת נגד (הסתייגות מכך - בהמשך). לגבי השאר - מסוכן לקבוע..., שכן אצל כל מגדר תהיה התפלגות מסויימת בדעות:
אצל המסורתיים יש בוודאות חלוקה בין בעד ונגד.
אצל הדתיים - ודאי שיש כאלו שלא רואים בעיה בתחבורה בשבת - הם שומרים את השבת שלהם ולא מתעניינים במעשיהם של אחרים.
אצל החילונים ניתן להניח שיהיו כאלו שירצו לשמר על הסטטוס קוו ולהשאיר משהו מהמסורת.
ואל תשכחו את החילונים עובדי התחבורה הציבורית - האם הם באמת ירצו לאבד את יום המנוחה שלהם? (לא בהקשר של מנוחה דתית) הרי לכל דיון בזכויות אדם יש שני צדדים עם זכויות, וכך גם במקרה הזה: זכויות הנוסעים לנסוע בשבת מול זכויות העובדים לנוח ביום השבתון. כמה מעובדי התחבורה הציבורית החילונים יצביעו בעד תחבורה ציבורית בשבת?
האם אפשר להגיד שרוב כמעט מוחלט של הדתיים (שאינם חרדים) יצביעו נגד? או שרוב מוחלט או גדול של חילונים יצביעו בעד? האם נוכל לשער שה"עורקים" מצד לצד יקזזו אלו את אלו?

נתון נוסף, מעניין ומשמעותי לא פחות יהיה - אצל איזה ״צד״ אחוזי ההצבעה יהיו גבוהים יותר? כלומר - למי יהיה חשוב יותר להגן על העיקרון שלו? או בניסוח עדין פחות - מי יותר יקים את עצמו מהכורסא וילך להצביע?
כי החרדים, לגביהם הנחנו שהצבעתם תהיה ״נגד״ - זה כמובן תלוי האם הם יצביעו בכלל... שהרי התפיסה החרדית דואגת לשמר את הקהילה שלה ולהגן עליה, ולא אכפת להם כלל מה״חוטאים״ החילונים (ואולי גם מה״חוטאים״ הדתיים לאומיים). האם הם בכלל יצביעו? האם הם יסכימו להשתתף במשאל "חוטא" שכזה?
והאם חילוני שיש ברשותו רכב (ולכן הוא לא מרגיש על בשרו את העניין של חוסר תחבורה בשבת) ימהר לקלפי?
האם מסורתי, שיושב על הגדר בין העולמות, ירצה בכלל להביע דעה?

עדכון טרי: מעניין איך ייראו הדברים לפי התמונה שהציג אתמול (7/6/2015) הנשיא ריבלין אודות הדמוגרפיה המשתנה, התוצאות בתרשים הבא:
Displaying IMG_4869.JPG

יאללה, אז אולי באמת נעשה משאל כזה?
לדעתי, אולי עדיף שיהיה משאל עם שכזה, השואל שאלה פשוטה - בעד או נגד תחבורה ציבורית בשבת. בלי "אם" וסיבוכים שונים ומשונים. שאלה פשוטה: תחבורה ציבורית בשבת - כן או לא?


כך, אחת ולתמיד, נדע מה באמת "הציבור"\"העם" רוצה(2).




הערות
(1) הערות להתפלגות האוכלוסיה כפי שהובאה פה: הנתונים לא עדכניים יותר מלשנת 2011-2012, והם משוקללים מנתוני סקר של הלמ"ס, דוח גוטמן-אבי חי השלישי והשערות של מביני דבר הבקיאים וחוקרים את הנושא. שיעור הילודה אצל דתיים ובעיקר חרדים גבוה מאצל החילונים - מה שיכול לשנות קצת את האחוזים מאז בדיקת הנתונים. הרבה מאלו המגדירים עצמם כשייכם לציבור הדתי לאומי הם מסורתיים או אפילו חילונים.
(2) לפי סקר של מכון סמית עבור חדו"ש (לחופש דת ושיוויון), 74% בעד הפעלת תחבורה ציבורית בשבת. לא הצלחתי למצוא מה הייתה בדיוק השאלה, האם הייתה כן\לא או "מורכבת" יותר. אגב - למעלה ממחצית (52%) מהנשאלים תמכו בהפעלה מצומצמת בלבד של התחבורה הציבורית בשבתות - מה זה אומר? (רק 22% מעוניינים בתחבורה ציבורית בהיקף זהה לימי חול, 10% אמרו כי גם את האוטובוסים הנוסעים כיום בשבתות יש לבטל).

הוכחת אי כפייה בברית מילה באינדוקציה




אחת הטענות הנפוצות כנגד ביצוע ברית מילה היא שהדבר נעשה בכפיה על התינוק ללא יכולת מצידו להגיב. כתבתי כבר בעבר על הנושא, כאן וגם כאן .
הפעם, בהיותי גם גיק חובב מתמטיקה :-) , ארצה, בצורה מתמטית ואף קצת משעשעת, להוכיח את המוכח, שאין ממש בטענה. אעשה זאת בעזרת ידידתנו מהתיכון - האינדוקציה המתמטית!

תזכורת(1): אינדוקציה היא טענה המתייחסת למספרים טבעיים הנכונה לכל n טבעי, אם היא מקיימת את התכונות הבאות:
1. הטענה נכונה עבור n=1 (הראשון).
2. אם נניח שהטענה נכונה עבור k ) n=k - מספר טבעי כלשהו), נובע שהיא נכונה גם עבור המספר הטבעי העוקב n=k+1.

אנחנו נרצה להוכיח שיהודי לא נימול בכפיה.

שלב א'- נבדוק את נכונות הטענה עבור n=1:
מיהו היהודי הנימול הראשון? אברהם אבינו. אברהם קיבל את הציווי ישירות מאלוהים, וכידוע עשה זאת ממש בלי כפיה, בגיל 99: "וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת-יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ, וְאֵת כָּל-יְלִידֵי בֵיתוֹ וְאֵת כָּל-מִקְנַת כַּסְפּוֹ--כָּל-זָכָר, בְּאַנְשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם; וַיָּמָל אֶת-בְּשַׂר עָרְלָתָם, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ, אֱלֹהִים" (בראשית, יז, כג).

הוכחנו עבור n=1.

שלב ב'- נניח כי הטענה נכונה עבור ערך n כלשהו ונוכיח כי הטענה נכונה גם עבור ערך n+1 הבא אחריו בתחום הקיום של הטענה.

ניקח יהודי n מסוים, נגיד חבר יהודי, שלי או שלכם. כיהודי הוא נימול בגיל שמונה ימים, בלי ששאלו את דעתו. אבל, כעבור שנים, כשחברינו נהיה אבא ונולד לו בן - כעבור שמונה ימים הוא עושה ברית מילה לבנו(2). האם יש הוכחה גדולה מזו לכך שחברינו מקבל את הברית - גם של בנו אך גם שלו?

ידוע הוא, שלמרות שהציווי על ברית המילה הוא על האב, כל יהודי שמל את בנו סוגר מעגל ומשלים גם את בריתו שלו - בכך שהוא מביע את הסכמתו לברית.

הוכחנו עבור n=k+1.

מ.ש.ל. ! (3)


הערות
(2) ופה נסייג: ההוכחה לא ב-100% מתמטית, שכן יש יהודים שאינם מלים את בנם. אבל, מספרם מועט ביותר, ותשעים וחמישה פלוס אחוזים כן מלים את בניהם (חילונים ודתיים) - ולכן ההוכה כמעט מתמטית לגמרי.
(3) מ.ש.ל. במתמטיקה = מה שהיה להוכיח.

כתבה במגזין מוצש בנושא שו"ת SMS, בהשתתפות מטופשו"ת




במגזין מוצש (מבית 'מקור ראשון') עשו כתבה על שו"ת אינטרנטי סלולארי וכו'. בין השאר, שאלו גם את דעתנו, מטופשו"ת.
שווה קריאה!

למי שמעדיף את הגרסא האינטרנטית:
http://www.nrg.co.il/online/11/ART2/696/347.html?hp=11&cat=1104&loc=119






אז מה זה בעצם להיות ציוני דתי בימי הזכרון והעצמאות ובכלל במדינת ישראל?




זה קצת נשכח לאחרונה, אז החלטתי להעלות את ה-basic של הציוני הדתי על הכתב...


הציוני-דתי הוא זה שמקדש את המדינה וסמליה כשם שמקדש את התורה וסמליה.
למעשה, אלו ואלו חד הם עבורו.
יום העצמאות עבור הציוני-דתי הוא חג קדוש כמו שאר חגי ישראל - סוכות, שבועות, ראש השנה.
גאולת ישראל בעת החדשה שקולה עבורו לגאולת ישראל בצאתם ממצרים.
הנס של הקמת המדינה והניצחון על אויבנו שביקשו למנוע אותה מאיתנו שקול עבורו לנס המכבים בניצחונם על היוונים ולנס קריעת ים סוף.
הציוני-דתי שומר על מנהגי האבלות של ספירת העומר, אך יום העצמאות - יום הקמת המדינה - הוא יום חג, בו מנהגי האבלות מופסקים ומוחלפים במנהגי שמחה והודאה.
תפילת הלל בברכה בתפילת ערבית נאמרת רק בערב פסח, אבל הציוני-דתי שמשווה את ליל יום העצמאות לליל פסח - אומר בו הלל בברכה.
הימים שבין יום השואה ליום העצמאות זכו בכינוי "עשרת ימי תשועה", במקביל ל"עשרת ימי תשובה" בחודש תשרי.



ובכלל,
ציוני-דתי מברך את מדינת ישראל לפחות פעם אחת בשבוע, וכנ"ל את "ראשיה, שריה ויועציה". ללא קשר לימין או שמאל, לבניה או הקפאה. ללא קשר למחירי הדירות והמילקי. ולמרות הפקקים הבלתי נסבלים ולמרות החופש הגדול הארוך. המדינה קדושה בעינייו, ללא קשר לבעיות ולקשיים. מבחינתו היא ההמשך של מלכות דוד ושלמה. העולים מרוסיה הם כמו אלו שעלו מבבל ופרס, כמו בנ"י שעלו לארץ אחרי העבדות במצרים.
ציוני-דתי מברך את צבא ההגנה לישראל וחייליו לפחות פעם אחת בשבוע, שכן הם קדושים בעינייו. הוא מתפלל לשלום השבויים והנעדרים משל היו בני משפחתו. חיילי צה"ל הם ממשיכי חיילי בר כוכבא ודוד המלך.
דגל ישראל וסמל המדינה קדושים עבורו כמו הטלית, התפילין וספר התורה.
שירת התקווה עבורו היא קדושה לפחות כמו שירת "אני מאמין בביאת המשיח" או כל תפילה אחרת.
מדינת ישראל היא חלק בלתי נפרד מתורתו (כן - תורתו!) של הציוני-דתי.

לתפארת מדינת ותורת ישראל!

למה לא מסיימים את שאילת הגשמים 15 יום לפני פסח?




"בשלושה במר חשון שואלין על הגשמים, רבן גמליאל אומר בששבעה בו, חמישה עשר יום אחר החג, כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת" (מסכת תענית א, ג)

אם כך - אז למה לא - באותה מידה - מסיימים את שאילת הגשמים 15 יום לפני פסח?
הרי מתחשבים בעולים לרגל בדרך חזרה אחרי סוכות, למה לא להתחשב גם בעולים לרגל בדרך הלוך לפני פסח?

במשך מספר שבועות חיפשתי אחרי סיבות וטעמים לדבר, ולא מצאתי תשובה אחת שתספק אותי ממש.
אז בינתיים רכזתי את התשובות שמצאתי, בתקווה לעדכן את הפוסט עם ה-סיבה.

טעמים נחמדים אבל לאו דווקא מספקים
1. יש כאלו, הרב קנייבסקי למשל, שהשיבו שיהודי שעולה לרגל לבית המקדש הוא במצב רוח מרומם ואינו מפריע לו לא גשם ולא שלג, לא מטר ולא ברד. אבל בחזור הביתה הם מצב הרוח פחות מרומם ולכן מבקשים שלכל הפחות לא תהיינה להם הפרעות בדרך.
2. אחרים אומרים שלפעמים הטרחה שלפני החוויה אפילו מעצימה את ההנאה והרגש שבחווית המצווה שלאחר מכן, כמו מסלול טיולים שבסופו מצליחים להגיע לפסגה ולאתר מדהים.

למה לדעתי טעמים אלו אינם מספקים? שכן גם כשעושים משהו בגשם - נעדיף עדיין לעשותו במזג אוויר נאה ולא תחת גשם ורטיבות. טעמים אלו הם יפים ואידיאלים, אבל לא תמיד אנחנו מצליחים להגיע לרמה הזאת.

פירושים אחרים לסיבת דחיית שאילת גשמים
רוב המפרשים פרשו שהסיבה לדחיית שאילת גשמים היא כדי למנוע מעולי הרגל החוזרים לביתם מלהירטב. אך יש כאלו שתלו את הסיבה בגורמים אחרים. 

3. יש האומרים שהפירוש הנכון הוא שפרת הוא הנהר הגדול ושם זה גבול ארץ ישראל וכאשר האחרון שבישראל מגיע לנהר פרת בעצם אז זה אומר שהגיע העת לירידת גשמים, ואין כאן באמת קשר להרטבות מגשמים.
4. טענה אחרת - הסיבה היא שכדי שהמים בנהר פרת לא ירבו עד כדי כל שהעולים שצריכים לעבור בו לא יוכלו לעשות כן ולשוב לביתם. בפסח אין זה רלוונטי - כי העולים יודעים מה מצב הנהר ואם הוא גדוש מדי הם מראש לא ינסו לעבור אותו.
5. ויש האומרים שהעניין הוא שהדרכים לא יהיו טובעניות. ולכן אחרי סוכות, אחרי הקיץ הדרכים יבשות ואם יהיה גשם הדרכים יהיו טובעניות ויהיה הרבה הפסד. לפני פסח הדרכים ממילא מלאות בוץ וטובעניות.
6. טעם דומה אבל גם שונה - ישנם לעתים "הטבות" ל"אנשים חשובים" (ההגדרות לכך מגוונות). אנשים ששהו בסוכות שמונה ימים בירושלים, ראו ונראו לפני הקב"ה וחוו התעלות רוחנית גבוהה - הם אנשים חשובים ולכן מתחשבים בהם. מי שרק עולה לרגל עדיין אינו "חשוב" ולא מתחשבים בו.

בטעמים אלו, יש להוכיח שסיבת הדחייה היא כמו שטוענים המפרשים הללו, ולא הסיבה המסורתית - מניעת הירטבות מהגשמים - שהרוב סוברים כמותה. אם נוכיח את זה - יש לנו תשובה. ואם לא - הטעמים לא רלוונטיים...


ענייני מזג אוויר וחשיבות הגשמים בסוף העונה
7. מדובר כבר בסוף עונת הגשמים, בו אין הרבה סיכוי לגשם והגשם נדיר יותר לפני פסח. לפיכך אין צורך בהתערבות ע"י תפילה.
8. הגשם נצרך עד הרגע האחרון לפני הקציר. בעוד זמן תחילתו - פחות קריטי. הגשמים שמסיימים את העונה קריטיים יותר מהיורה - שהוא רק טפטוף שהוא מעין סימן לבאות. המלקוש משלים את התבשלות התבואה - ואי אפשר לוותר עליו. גשמים שמפסיקים באמצע מקלקלים את התבואה, ולכן אין מפסיקים את הגשמים קודם סוף זמנם.

מוכנות העולים
9. לקראת פסח, בעונת החורף, העולים יוצאים עם מעילים לכן הם מוכנים ולא ירטבו, אבל בסוכות כשיצאו העולים לירושלים הייתה עונת הקיץ ואז יצאו בלא מעיל, אז אם אחר החג יתקדרו השמים בגשמים הם עלולים להירטב.

שיקולים אחרים של הבדלים בין תחילת וסיום החורף
10. בעונת גשמים שבה לא יורדים גשמים - עדיין ניתן להתפלל בשבועיים האחרונים על גשמים ושהקב"ה ייעתר לתפילה. על גשמים אלו אי אפשר לוותר - שכן הם מאזנים את כמות הגשמים השנתית הנצרכת. את גשמי תחילת החורף ניתן לדחות - שכן אנו לא בסיומו של החורף ויש זמן לירידת הגשם ולתפילותנו.

כללים בגינם ניתן לדחות ואי אפשר להפסיק\למנוע
כאן מנסים להבין איך וע"י אלו כלים וכללים דחו חז"ל את שאילת הגשמים, והאם יש כלים להקדמת הפסקת שאילת הגשמים.

11. משום "שב ואל תעשה" - לדחות את הגשמים בתחילת העונה זה אפשרי, מה שאין כן ביטול הגשמים במהלך עונתם - שאת זה לא עושים. ובכלל - יש הבדל בין להפסיק לבקש לבין לדחות את ההתחלה.
12. "אל תמנע טוב מבעליו" - מכיוון שחמישה עשר יום לפני הפסח זהו עדין זמן של שפע מהבורא שזה ירידת גשמים ממילא לא עוצרים מלשאול על הגשמים. מה שאין כן לאחר סוכות ,הטוב שזהו הגשמים עדין לא בא לידינו. לכן ממתינים חמישה עשר יום ואז מבקשים את השפע.
13. "שלוחי מצווה אינם ניזוקים - בהליכתן! לא בחזרתן". כך שמובטחים בהליכתם לפני פסח שלא יפגעו מהגשם, מה שאין כן בחזרתם הביתה לאחר סוכות.

טעמים חינוכיים
14. "להשאיר טעם טוב בפה" - נסיון ללמוד מכך לקח חשוב לדרך החינוך ולגישה הנכונה. ישנה חשיבות רבה לטעם שנשאר לאחר סיומו של המעשה - אם ישאר בפינו טעם טוב לסיום הרי שבעתיד נאהב לעשות מעשים טובים וחיוביים, לעומת אם עשיית המצווה תשאיר בפיו טעם מר אנו עלולים לפתח רגשות שליליים ביחס לדבר. לכן מנסים להשאיר טעם טוב ממצוות העליה לרגל של סוכות.
15. בספר ויקרא (ו, יח) נאמר: "במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת". הסיבה שלא יוחד מקום מיוחד לקרבן החטאת היא כדי לא לפרסם את החוטאים - שכן אם יהיה מקום מיוחד נדע ששהמקריבים שם קורבנות הינם חוטאים, מה שאין כן אם מקום קרבן העולה והחטאת הוא אחד. (דוגמא נוספת:  ייתכן שהסיבה האמיתית שהבונה בית, הנוטע כרםוהנושא אישה נכללים בחוזרים מהמלחמה היא שלא יחזרו רק אלו שחוזרים כי מתייראים מהעבירות שבידם). יש כאלו שאומרים שעקרון זה חל גם לענייננו - בפסח שני (החל חודש לאחר פסח) עולים הטמאים להקריב את קורבנם וע"מ לא לביישם לא טרחו חכמים לבטל את שאילת הגשמים 15 יום לפני החג - שאז יצטרפו אל הטמאים גם אלו שעוכבו בגלל הגשמים והם "יחפו" על הטמאים.

וטעם חינוכי נוסף שמתאים לחג אחד ולא לאחר
16. חג הסוכות עומד בסימן האחדות - ארבעת המינים "ויעשו כולם אגודה אחת", כל ישראל ראויים לשבת בסוכה אחת ועוד. דחיית הגשמים למען אחרוני העולים הינה חברתית ומסמלת את האחדות - ולכן עניינה בסוכות ולאו דווקא בפסח.


ואם יש לכם טעמים נוספים - אשמח ממש לשמוע עליהם, וכנ"ל אשמח לקבל תגובות לטעמים שהוזכרו פה.