אבל למה לשבור את הלוחות?

סיפור העגל ידוע:

בני ישראל מפספסים כנראה את ספירת הימים שמשה רבינו על הר סיני, מודאגים לגבי מי יהיה נציגם מול אלוקים, ומפה לשם יוצרים את עגל הזהב. משה רבינו יורד למחרת מההר, רואה את החגיגות סביב העגל, שובר את הלוחות, מוכיח את העם אך גם מתפלל עבורו מול הקב"ה.

האמת שכמעט הכל כבר נאמר, נכתב והוסבר. המניעים שגרמו לחטא, תגובותיהם של גיבורי הפרשה: העם, אהרן הכהן, הקב"ה ומשה, העונש והסליחה של אלוקים.

אבל מפה לשם שאלה אחת מעניינת: למה שבר משה רבינו את הלוחות?

לא ייתכן שמדובר באקט של התפרצות כעס רגעית, או של איבוד עשתונות. לא סביר שמשה רבינו - או אפילו כל אדם אחר - "יאבד את זה" כשהוא אוחז את לוחות הברית שיצר הקב"ה בכבודו ובעצמו וינפץ אותם ברגע של כעס.

ההסבר לטעמי נמצא בדבריו של ה"משך חכמה", ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק:

"וכאשר ראו כי בושש משה, נפלו מאמונתם וביקשו לעשות להם עגל… ועל זה צווח משה: האם תדמו כי אני עניין?… חלילה! כי אני איש כמוכם והתורה אינה תלויה בי ואף אם לא באתי, הייתה התורה במציאותה בלי שום שינוי… ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים בעצמם, חלילה. ה' יתברך שורה בתוך בניו ואם המה כאדם עברו ברית, הוסר מהם כל הקדושה והמה ככלי חול, באו פריצים ויחללוה… ויותר מזה, הלוחות – מכתב א–לוהים – גם המה אינם קדושים בעצם, רק בשבילכם. וכאשר "זנתה כלה בתוך חופתה", המה נחשבים לנבלי חרס ואין בהם קדושה מצד עצמם." (שמות, לב, יט)

העם חיפש מחליף קדוש למשה רבינו, אך משה מבקש כעת להדגיש שהדבר היחיד הקדוש בזכות עצמו הוא הקב"ה - לא הוא, לא איזה עגל שהם הכתירו למחליפו, ואפילו לא לוחות הברית שנוצרו בהר סיני. משה חשש שהלוחות המוחשיים יהפכו לעיקר, לדבר קדוש בפני עצמו. ולכן שבר אותם לרסיסים - כדי לשבור יחד איתם את המחשבה שיש משהו שקדוש בפני עצמו.

וזהו מסר חשוב בכל דור ודור, ודבר מסוכן בכל סביבה דתית: הקב"ה הוא קדוש. שאר הדברים ושאר האנשים - חשובים וגדולים ככל שיהיו - אינם קדושים והם אינם התכלית והעיקר.

ואם חשבנו שיש משהו קדוש, בא משה רבינו וניפץ זאת לרסיסים.

* פוסט זה נכתב אחרי קריאת מאמרו של פרופ' ידידיה צ' שטרן במוסף שבת של מקור ראשון.

https://musaf-shabbat.com/2017/03/17/%D7%94%D7%A0%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%94-%D7%90%D7%9C-%D7%94%D7%9E%D7%9E%D7%A9%D7%99-%D7%99%D7%93%D7%99%D7%93%D7%99%D7%94-%D7%A6-%D7%A9%D7%98%D7%A8%D7%9F/

תלונות ישראל בדור גאולה - במדבר והיום

רוב ספר במדבר הוא למעשה session של פרשות שבכל אחת מהן יש איזה ריב או מחלוקת. אבקש במאמר זה לא להתמקד רק בסיפור אחד ובלקחים הספציפים ממנו, אלא לעשות zoom out על כלל המריבות הללו.

ואכן, כאשר בוחנים את מסע בנ״י במדבר, מוצאים כמעט בכל פרשה סיפור אחר של מרד והתאוננות: המתאוננים בפרשת בהעלותך, המרגלים בפרשת שלח, קרח ועדתו בפרשת קרח, מי המריבה בפרשת חקת, פרשת בלק, וכמעט שכחנו את התלונות מספר שמות: לפני קריעת ים סוף, מי המרה, התלונות על האכל שהביאו לשליו ולמן, חטא העגל. האמת, לא פלא שמתישהו החליט הקב"ה לעשות restart ולהחליף דור - כמה אפשר להתאפק…

כיצד ניתן להבין את אוסף התלונות הבלתי נגמר הזה? ויותר מכך - דור המדבר ראו בעיניהם כמה מגדולי הניסים שעשה הקב"ה - יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מלחמת עמלק; אנשים אלו היו במעמד הר סיני וחזו בו LIVE, זה הוא דור שזכה להיות תחת המנהיג והנביא מספר אחד משה רבינו;
איך אפשר לחטוא כ"כ הרבה, וכמה אפשר להתאונן בדור גאולה שכזה?

ועוד נבחין ונשאל: התלונות הראשונות, בספר שמות, זכו למענה - קריעת ים סוף, המים שהומתקו במרה, המן והשליו, ההצלה מן העמלקים. בניגוד אליהם, התלונות המאוחרות יותר בספר במדבר, הסתיימו בעונשים. מה ההבדל?

אלא שהעניין פה הוא שמדובר בתהליך. תהליך התבגרות של עם, שמתחיל כעם של עבדים וצועד לקראת גאולה. הציפייה ממי שהרגע השתחרר מעול עבדות של שנים היא אחרת מהציפייה מאדם חופשי. לכן, בתחילת הדרך הקב״ה נענה לתלונות ומספק לעם פתרונות לטענותיו. ככל שעובר הזמן, הציפייה היא שהעם יתבגר ויתקדם בתהליך השחרור והגאולה. כשזה לא קורה, נאלץ הקב״ה להגיב בצורה קשה יותר, וודאי לטענות שאינן סבירות.

לאחר חטא המרגלים, מובן שתהליך ההבשלה הזה לא יוכל להסתיים בזמן קצר של שנה-שנתיים, ועם ישראל זקוק לעוד דור של נדודים ע״מ להיות מוכן לכניסה לארץ ישראל.
כ-38 שנים של נדודים לא מפורטים בתורה כמו השנתיים הראשונות והחודשים האחרונים של המסע. יש להניח שאם היו בזמן הזה מקרים יוצאי דופן כמו אלו שהזכרנו - הם היו נזכרים בתורה, אך כנראה שאין כאלו. בשנים הללו העם למעשה נבנה ומתבגר.

ואכן, בפרשת חקת, בשנה הארבעים, לפני הכניסה לארץ, נקרא ש: "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד  יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים, וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי.  וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר, אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם. וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם".
נראה שבפעם הראשונה, שלושים ותשע שנים לאחר יציאת מצרים, העם מתבגר: באו כנענים למלחמה, העם אינו מתלונן ואינו חסר אונים, אלא מתפלל, מקבל על עצמו נדר, יוצא למלחמה, מנצח ומחזיר את השבויים.

מושלם? מסתבר שלא ב-100%, שכן לאחר מכן ״וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם, וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ. וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר, כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל.״
כלומר, למרות ההתקדמות המשמעותית, יש עדיין לאן להתקדם.
ואנחנו יודעים, שגם לאחר הכניסה לארץ, כיבושה, ההתיישבות בה ואפילו לאחר בניית בית המקדש - העם יחזור לא פעם למסורת הקיטורים, הטענות והחטאים.

וכעת, ננסה שניה לבדוק: האם אנחנו באמת לא מסוגלים להבין איך עם שזוכה לניסים גדולים ומנהיגים עצומים חוטא ומתלונן?
האם אנחנו (ולמעשה כל הדורות בתולדות עם ישראל, אך לא אעבור פה על כולם) שונים מאותו דור המדבר?

אמנם בימינו אנחנו לא רוצים לחזור למצרים, אבל בהחלט יש כאלו שיטענו ש״טוב לנו שוב ברלינה או ניו יורקה״,
אנחנו בסדר עם השליו והמן, אבל נקטר על המילקי והקוטג׳ (גם אם בצדק מסויים) ונשכח שרק לפני שתי דורות סבא וסבתא שלנו התחננו לפת לחם יבשה בשואה,
אנחנו נפחד מאיראן ולא תמיד נזכור להעריך את זה שהיום יש לנו צבא שמתמודד מול הבעיה,
נטען גם על המנהיגים, שהם חילונים מדי, מקצינים מדי; ״מדוע תתנשאו על קהל ה׳״?

עשיתי ניסוי - בהחלפת כמה מילים בודדות נאום המרגלים של דור המדבר הופך לנאום המרגלים של הבית השלישי: ״אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ ... האיראני יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ פרס; והלבנוני והסורי והמצרי יוֹשֵׁב בָּהָר, והפלסטינאי יוֹשֵׁב עַל-הַיָּם, וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן ... לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ".
(לנאום המרגלים המלא של בית שלישי: עיינו פה: http://overallsimplicity.blogspot.co.il/2016/06/blog-post.html )

ונכון, אין לנו את משה ואהרן. אבל האם אין לנו מנהיגים ורבנים שיתנבאו וידריכו אותנו? האם כל דור זוכה לענק כדוגמת הרב קוק שיבאר לו ש״ואחרי אגודים כל כך קדושים שקשרה תורה״ק שבכתב כולה, על שלושת חלקיה, התורה הנביאים והכתובים, את האומה לדורותיה עם בנין הארץ וקדושתה, עם צפיית הישועה ועריגת הנפש לראות בתקומת ישראל עליה, - היש מקום להסתפק על אימוצי הבנין אשר נתגלו בדורנו, אם הם מכלל חובת התורה?״ (מאמרי הראי״ה)
הלוואי עלינו עוד רבנים כדוגמת הרב גורן שיחבר ויאחד את הצבא והעם, ובכל מבצע יגיע עם השופר וידגיש לנו כמה הקב״ה מעורב בתהליך הגאולה: ״ואכן במלחמת ששת הימים, כאשר ראינו עין בעין את ניסי ה׳ ונפלאותיו, כאשר שחררנו את עיר האלוקים ומקום מקדשנו ושריד תפארתנו, החלה נבואתו של יחזקאל להתגשם, בהתקדש שם שמים ושם ישראל לעיני עמים רבים בעולם, ובהקבץ נדחי ישראל ... הייתה בזה משום אתחלתא של תהליך הגאולה, עד אשר נזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו״. (מצוות קידוש השם לעיני הגויים לאור ההלכה).

דור המדבר יצא מעבדות של מאות שנים וראה את ים סוף נקרע ואת עמלק מובס. אבל האם לדורנו יש סיבה להרגיש מקופח? האם לא קמה פה מדינה ולא היה קיבוץ גלויות מכל העולם אחרי 2000 שנות גלות? האם נצחונותינו במלחמות - מעטים מול רבים - מובנים מאליהם?

בקיצור, כנראה נישאר עם של  ׳קוטרים׳ לנצח. למה? מי יודע...
וגם בשנות האלפיים; הגאולה היא תהליך - שאנחנו בתוכו - ממש כמו דור המדבר וכמו הדור של עזרא ונחמיה.
רק צריך לנסות להישאר בפרופורציות הנכונות, ומדי פעם לעצור את הקיטורים ולהעריך ולהודות על הטוב שזכינו לו.

חטא העגל - מה בעצם היה החטא?

״וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר;
וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ--כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ.״ (שמות לב א)

עם ישראל טעה בספירה של הימים בהם היה משה בהר סיני, ולכן חשש שמשה רבינו מנהיגם מת. הם פונים לאהרן, ומבקשים ממנו ״לעשות״ להם מנהיג חדש שיתווך בינם לבין הקב״ה. הם לא מבקשים אלוהים אחרים, הם לא כופרים במשה - פשוט עקב טעות הם חושבים שמשה איננו, הם מבכים על לכתו ורוצים למנות לו מחליף שעליו תשרה רוח השכינה.

אם כן, מה החטא הגדול פה? הרי זו דרישה מובנת והגיונית, במיוחד לעם שרק לפני מספר חודשים היו עבדים תחת עם אחר - החשש וההיסטריה מובנים.
אפשר לתהות על ההגיון להחליף אדם בפסל - אבל זה עדיין בגדר מחשבה מוטעית - לא חטא.
ואגב, אם בודקים קצת, גם המחשבה הזו לא כ״כ מופרכת, שכן הקב״ה ציווה על עשיית ״צורה״ שעליה תשרה השכינה - הכרובים בבית המקדש. אם כן, טעותם של ישראל היא בבחירת צורת עגל במקום כרובים, והמעשה נראה אפילו פחות חמור משחשבנו קודם!

אלא, שהחטא היה בכך שבנ״י, לאחר יצירת העגל, לא חיכו לראות האם אכן הקב״ה משרה שכינתו עליו, אלא היו בטוחים שע״י יצירת העגל יהיה הקב״ה מוכרח להשרות שכינתו עליו. הם לא חיכו לאות שמימי או לסימן אחר מאלוקים על קבלתו את העגל בתור השליח, הם לא התפללו לאלוקים שישרה את שכינתו על הצורה שהכינו, אלא מייד מתחילים לעבוד את העגל וקובעים לעצמם ולהקב״ה עובדות בשטח.

זה - כמובן - חטא.

איננו יכולים לכפות רצוננו על אלוקים. מותר לטעות - וייתכן שאם היו בנ״י מחכים לאות מהקב״ה לגבי העגל שבנו, הוא היה מורה להם על טעותם, או שפשוט היה עובר היום אותו הם פספסו בספירה ומשה היה חוזר ומסביר להם את טעותם - ובזה הייתה תמה הפרשה. הניסיון לכפיית רצונם ומחשבתם על הקב״ה - הוא החטא, וזהו אכן חטא חמור ופגם רציני באמונה.

אגב, ללא קשר לאלוקים, אמונה וחטאים - זהו גם מעשה לא חכם, הגובל ביוהרה. כאשר אנחנו מנסים להבין מה עלינו לעשות במצבים מסויימים כלפי מישהו אחר - לאו דווקא כלפי אלוהים או מנהיג, אלא כלפי כל אדם - מטופש יהיה מבחינתנו להניח מה עלינו לעשות ולחשוב שהעולם יתגמש לפי מה שנחליט. בד״כ עדיף להתנהג יותר בצניעות, ולחכות לאישור-הסכמה מאותו גורם, וממנה לדעת בוודאות שאנחנו בכיוון הנכון. מעשה העגל אינו רק חטא של בנ״י, הוא גם התנהגות לא חכמה ולא צנועה.


ובמבט לימינו: כמה אנשים מנסים לכפות את דעתם על הקב"ה? מחליטים לעצמם מה בסדר ומצפים שהכל יתיישר לפי זה?
אולי מחטא העגל ניתן (ורצוי!) גם ללמוד שיעור בצניעות.



* מבוסס על מאמר של עריכת דבריו של הרב אביגדר הלוי נבנצל.