רוב ספר במדבר הוא למעשה session של פרשות שבכל אחת מהן יש איזה ריב או מחלוקת. אבקש במאמר זה לא להתמקד רק בסיפור אחד ובלקחים הספציפים ממנו, אלא לעשות zoom out על כלל המריבות הללו.
ואכן, כאשר בוחנים את מסע בנ״י במדבר, מוצאים כמעט בכל פרשה סיפור אחר של מרד והתאוננות: המתאוננים בפרשת בהעלותך, המרגלים בפרשת שלח, קרח ועדתו בפרשת קרח, מי המריבה בפרשת חקת, פרשת בלק, וכמעט שכחנו את התלונות מספר שמות: לפני קריעת ים סוף, מי המרה, התלונות על האכל שהביאו לשליו ולמן, חטא העגל. האמת, לא פלא שמתישהו החליט הקב"ה לעשות restart ולהחליף דור - כמה אפשר להתאפק…
כיצד ניתן להבין את אוסף התלונות הבלתי נגמר הזה? ויותר מכך - דור המדבר ראו בעיניהם כמה מגדולי הניסים שעשה הקב"ה - יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מלחמת עמלק; אנשים אלו היו במעמד הר סיני וחזו בו LIVE, זה הוא דור שזכה להיות תחת המנהיג והנביא מספר אחד משה רבינו;
איך אפשר לחטוא כ"כ הרבה, וכמה אפשר להתאונן בדור גאולה שכזה?
ועוד נבחין ונשאל: התלונות הראשונות, בספר שמות, זכו למענה - קריעת ים סוף, המים שהומתקו במרה, המן והשליו, ההצלה מן העמלקים. בניגוד אליהם, התלונות המאוחרות יותר בספר במדבר, הסתיימו בעונשים. מה ההבדל?
אלא שהעניין פה הוא שמדובר בתהליך. תהליך התבגרות של עם, שמתחיל כעם של עבדים וצועד לקראת גאולה. הציפייה ממי שהרגע השתחרר מעול עבדות של שנים היא אחרת מהציפייה מאדם חופשי. לכן, בתחילת הדרך הקב״ה נענה לתלונות ומספק לעם פתרונות לטענותיו. ככל שעובר הזמן, הציפייה היא שהעם יתבגר ויתקדם בתהליך השחרור והגאולה. כשזה לא קורה, נאלץ הקב״ה להגיב בצורה קשה יותר, וודאי לטענות שאינן סבירות.
לאחר חטא המרגלים, מובן שתהליך ההבשלה הזה לא יוכל להסתיים בזמן קצר של שנה-שנתיים, ועם ישראל זקוק לעוד דור של נדודים ע״מ להיות מוכן לכניסה לארץ ישראל.
כ-38 שנים של נדודים לא מפורטים בתורה כמו השנתיים הראשונות והחודשים האחרונים של המסע. יש להניח שאם היו בזמן הזה מקרים יוצאי דופן כמו אלו שהזכרנו - הם היו נזכרים בתורה, אך כנראה שאין כאלו. בשנים הללו העם למעשה נבנה ומתבגר.
ואכן, בפרשת חקת, בשנה הארבעים, לפני הכניסה לארץ, נקרא ש: "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים, וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי. וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר, אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם. וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם".
נראה שבפעם הראשונה, שלושים ותשע שנים לאחר יציאת מצרים, העם מתבגר: באו כנענים למלחמה, העם אינו מתלונן ואינו חסר אונים, אלא מתפלל, מקבל על עצמו נדר, יוצא למלחמה, מנצח ומחזיר את השבויים.
מושלם? מסתבר שלא ב-100%, שכן לאחר מכן ״וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם, וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ. וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר, כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל.״
כלומר, למרות ההתקדמות המשמעותית, יש עדיין לאן להתקדם.
ואנחנו יודעים, שגם לאחר הכניסה לארץ, כיבושה, ההתיישבות בה ואפילו לאחר בניית בית המקדש - העם יחזור לא פעם למסורת הקיטורים, הטענות והחטאים.
וכעת, ננסה שניה לבדוק: האם אנחנו באמת לא מסוגלים להבין איך עם שזוכה לניסים גדולים ומנהיגים עצומים חוטא ומתלונן?
האם אנחנו (ולמעשה כל הדורות בתולדות עם ישראל, אך לא אעבור פה על כולם) שונים מאותו דור המדבר?
אמנם בימינו אנחנו לא רוצים לחזור למצרים, אבל בהחלט יש כאלו שיטענו ש״טוב לנו שוב ברלינה או ניו יורקה״,
אנחנו בסדר עם השליו והמן, אבל נקטר על המילקי והקוטג׳ (גם אם בצדק מסויים) ונשכח שרק לפני שתי דורות סבא וסבתא שלנו התחננו לפת לחם יבשה בשואה,
אנחנו נפחד מאיראן ולא תמיד נזכור להעריך את זה שהיום יש לנו צבא שמתמודד מול הבעיה,
נטען גם על המנהיגים, שהם חילונים מדי, מקצינים מדי; ״מדוע תתנשאו על קהל ה׳״?
עשיתי ניסוי - בהחלפת כמה מילים בודדות נאום המרגלים של דור המדבר הופך לנאום המרגלים של הבית השלישי: ״אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ ... האיראני יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ פרס; והלבנוני והסורי והמצרי יוֹשֵׁב בָּהָר, והפלסטינאי יוֹשֵׁב עַל-הַיָּם, וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן ... לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ".
(לנאום המרגלים המלא של בית שלישי: עיינו פה: http://overallsimplicity.blogspot.co.il/2016/06/blog-post.html )
ונכון, אין לנו את משה ואהרן. אבל האם אין לנו מנהיגים ורבנים שיתנבאו וידריכו אותנו? האם כל דור זוכה לענק כדוגמת הרב קוק שיבאר לו ש״ואחרי אגודים כל כך קדושים שקשרה תורה״ק שבכתב כולה, על שלושת חלקיה, התורה הנביאים והכתובים, את האומה לדורותיה עם בנין הארץ וקדושתה, עם צפיית הישועה ועריגת הנפש לראות בתקומת ישראל עליה, - היש מקום להסתפק על אימוצי הבנין אשר נתגלו בדורנו, אם הם מכלל חובת התורה?״ (מאמרי הראי״ה)
הלוואי עלינו עוד רבנים כדוגמת הרב גורן שיחבר ויאחד את הצבא והעם, ובכל מבצע יגיע עם השופר וידגיש לנו כמה הקב״ה מעורב בתהליך הגאולה: ״ואכן במלחמת ששת הימים, כאשר ראינו עין בעין את ניסי ה׳ ונפלאותיו, כאשר שחררנו את עיר האלוקים ומקום מקדשנו ושריד תפארתנו, החלה נבואתו של יחזקאל להתגשם, בהתקדש שם שמים ושם ישראל לעיני עמים רבים בעולם, ובהקבץ נדחי ישראל ... הייתה בזה משום אתחלתא של תהליך הגאולה, עד אשר נזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו״. (מצוות קידוש השם לעיני הגויים לאור ההלכה).
דור המדבר יצא מעבדות של מאות שנים וראה את ים סוף נקרע ואת עמלק מובס. אבל האם לדורנו יש סיבה להרגיש מקופח? האם לא קמה פה מדינה ולא היה קיבוץ גלויות מכל העולם אחרי 2000 שנות גלות? האם נצחונותינו במלחמות - מעטים מול רבים - מובנים מאליהם?
בקיצור, כנראה נישאר עם של ׳קוטרים׳ לנצח. למה? מי יודע...
וגם בשנות האלפיים; הגאולה היא תהליך - שאנחנו בתוכו - ממש כמו דור המדבר וכמו הדור של עזרא ונחמיה.
רק צריך לנסות להישאר בפרופורציות הנכונות, ומדי פעם לעצור את הקיטורים ולהעריך ולהודות על הטוב שזכינו לו.
ואכן, כאשר בוחנים את מסע בנ״י במדבר, מוצאים כמעט בכל פרשה סיפור אחר של מרד והתאוננות: המתאוננים בפרשת בהעלותך, המרגלים בפרשת שלח, קרח ועדתו בפרשת קרח, מי המריבה בפרשת חקת, פרשת בלק, וכמעט שכחנו את התלונות מספר שמות: לפני קריעת ים סוף, מי המרה, התלונות על האכל שהביאו לשליו ולמן, חטא העגל. האמת, לא פלא שמתישהו החליט הקב"ה לעשות restart ולהחליף דור - כמה אפשר להתאפק…
כיצד ניתן להבין את אוסף התלונות הבלתי נגמר הזה? ויותר מכך - דור המדבר ראו בעיניהם כמה מגדולי הניסים שעשה הקב"ה - יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מלחמת עמלק; אנשים אלו היו במעמד הר סיני וחזו בו LIVE, זה הוא דור שזכה להיות תחת המנהיג והנביא מספר אחד משה רבינו;
איך אפשר לחטוא כ"כ הרבה, וכמה אפשר להתאונן בדור גאולה שכזה?
ועוד נבחין ונשאל: התלונות הראשונות, בספר שמות, זכו למענה - קריעת ים סוף, המים שהומתקו במרה, המן והשליו, ההצלה מן העמלקים. בניגוד אליהם, התלונות המאוחרות יותר בספר במדבר, הסתיימו בעונשים. מה ההבדל?
אלא שהעניין פה הוא שמדובר בתהליך. תהליך התבגרות של עם, שמתחיל כעם של עבדים וצועד לקראת גאולה. הציפייה ממי שהרגע השתחרר מעול עבדות של שנים היא אחרת מהציפייה מאדם חופשי. לכן, בתחילת הדרך הקב״ה נענה לתלונות ומספק לעם פתרונות לטענותיו. ככל שעובר הזמן, הציפייה היא שהעם יתבגר ויתקדם בתהליך השחרור והגאולה. כשזה לא קורה, נאלץ הקב״ה להגיב בצורה קשה יותר, וודאי לטענות שאינן סבירות.
לאחר חטא המרגלים, מובן שתהליך ההבשלה הזה לא יוכל להסתיים בזמן קצר של שנה-שנתיים, ועם ישראל זקוק לעוד דור של נדודים ע״מ להיות מוכן לכניסה לארץ ישראל.
כ-38 שנים של נדודים לא מפורטים בתורה כמו השנתיים הראשונות והחודשים האחרונים של המסע. יש להניח שאם היו בזמן הזה מקרים יוצאי דופן כמו אלו שהזכרנו - הם היו נזכרים בתורה, אך כנראה שאין כאלו. בשנים הללו העם למעשה נבנה ומתבגר.
ואכן, בפרשת חקת, בשנה הארבעים, לפני הכניסה לארץ, נקרא ש: "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים, וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי. וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר, אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם. וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם".
נראה שבפעם הראשונה, שלושים ותשע שנים לאחר יציאת מצרים, העם מתבגר: באו כנענים למלחמה, העם אינו מתלונן ואינו חסר אונים, אלא מתפלל, מקבל על עצמו נדר, יוצא למלחמה, מנצח ומחזיר את השבויים.
מושלם? מסתבר שלא ב-100%, שכן לאחר מכן ״וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם, וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ. וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר, כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל.״
כלומר, למרות ההתקדמות המשמעותית, יש עדיין לאן להתקדם.
ואנחנו יודעים, שגם לאחר הכניסה לארץ, כיבושה, ההתיישבות בה ואפילו לאחר בניית בית המקדש - העם יחזור לא פעם למסורת הקיטורים, הטענות והחטאים.
וכעת, ננסה שניה לבדוק: האם אנחנו באמת לא מסוגלים להבין איך עם שזוכה לניסים גדולים ומנהיגים עצומים חוטא ומתלונן?
האם אנחנו (ולמעשה כל הדורות בתולדות עם ישראל, אך לא אעבור פה על כולם) שונים מאותו דור המדבר?
אמנם בימינו אנחנו לא רוצים לחזור למצרים, אבל בהחלט יש כאלו שיטענו ש״טוב לנו שוב ברלינה או ניו יורקה״,
אנחנו בסדר עם השליו והמן, אבל נקטר על המילקי והקוטג׳ (גם אם בצדק מסויים) ונשכח שרק לפני שתי דורות סבא וסבתא שלנו התחננו לפת לחם יבשה בשואה,
אנחנו נפחד מאיראן ולא תמיד נזכור להעריך את זה שהיום יש לנו צבא שמתמודד מול הבעיה,
נטען גם על המנהיגים, שהם חילונים מדי, מקצינים מדי; ״מדוע תתנשאו על קהל ה׳״?
עשיתי ניסוי - בהחלפת כמה מילים בודדות נאום המרגלים של דור המדבר הופך לנאום המרגלים של הבית השלישי: ״אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ ... האיראני יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ פרס; והלבנוני והסורי והמצרי יוֹשֵׁב בָּהָר, והפלסטינאי יוֹשֵׁב עַל-הַיָּם, וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן ... לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ".
(לנאום המרגלים המלא של בית שלישי: עיינו פה: http://overallsimplicity.blogspot.co.il/2016/06/blog-post.html )
ונכון, אין לנו את משה ואהרן. אבל האם אין לנו מנהיגים ורבנים שיתנבאו וידריכו אותנו? האם כל דור זוכה לענק כדוגמת הרב קוק שיבאר לו ש״ואחרי אגודים כל כך קדושים שקשרה תורה״ק שבכתב כולה, על שלושת חלקיה, התורה הנביאים והכתובים, את האומה לדורותיה עם בנין הארץ וקדושתה, עם צפיית הישועה ועריגת הנפש לראות בתקומת ישראל עליה, - היש מקום להסתפק על אימוצי הבנין אשר נתגלו בדורנו, אם הם מכלל חובת התורה?״ (מאמרי הראי״ה)
הלוואי עלינו עוד רבנים כדוגמת הרב גורן שיחבר ויאחד את הצבא והעם, ובכל מבצע יגיע עם השופר וידגיש לנו כמה הקב״ה מעורב בתהליך הגאולה: ״ואכן במלחמת ששת הימים, כאשר ראינו עין בעין את ניסי ה׳ ונפלאותיו, כאשר שחררנו את עיר האלוקים ומקום מקדשנו ושריד תפארתנו, החלה נבואתו של יחזקאל להתגשם, בהתקדש שם שמים ושם ישראל לעיני עמים רבים בעולם, ובהקבץ נדחי ישראל ... הייתה בזה משום אתחלתא של תהליך הגאולה, עד אשר נזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו״. (מצוות קידוש השם לעיני הגויים לאור ההלכה).
דור המדבר יצא מעבדות של מאות שנים וראה את ים סוף נקרע ואת עמלק מובס. אבל האם לדורנו יש סיבה להרגיש מקופח? האם לא קמה פה מדינה ולא היה קיבוץ גלויות מכל העולם אחרי 2000 שנות גלות? האם נצחונותינו במלחמות - מעטים מול רבים - מובנים מאליהם?
בקיצור, כנראה נישאר עם של ׳קוטרים׳ לנצח. למה? מי יודע...
וגם בשנות האלפיים; הגאולה היא תהליך - שאנחנו בתוכו - ממש כמו דור המדבר וכמו הדור של עזרא ונחמיה.
רק צריך לנסות להישאר בפרופורציות הנכונות, ומדי פעם לעצור את הקיטורים ולהעריך ולהודות על הטוב שזכינו לו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה