והשאלות בעניין ידועות ונוקבות:
- האם בשביל לעבוד את אלוקים אנחנו צריכים לשחוט בעל חיים?
- האם ע"י שחיטת חיה אנחנו מממשים את הרוחניות שלנו?
- האם הקב"ה צריך את הקורבן שלנו כדי לספק איזשהו צורך?
- האם בגלל שהבאתי לה' קורבן הוא ישנה את החלטתו לגבי מעשים שעשיתי או יחליט לתת לי איזו טובה שאני רוצה?
- מה לנו ולכל פירוט החוקים והדקדוקים של עבודת הקורבנות, שחוזרת על עצמה בפרשות הראשונות בספר ויקרא? גם ככה איננו מתחברים לזה אז למה לא לכתוב "מדריך למשתמש" מיוחד לכהנים שיעבדו במקדש - ולשאר העם לכתוב משהו קצר ו"להמשיך הלאה" מבלי 'להתיש' אותנו בפרטי הפרטים?
- ועוד יותר בזמן שאין לנו בית מקדש - וכל העסק הזה לא נוגע לנו (לכאורה).
ונשאל עוד משהו:
אם כבר החלטתי שבשביל עבודת ה' שלי אני רוצה לשחוט בעל חיים - תנו לי להקריב את הקורבן שלי בצורה שתעשה לי טוב - בלי לקבוע לי מה להגיד ואיך לעשות בפירוט הלכות וכללים מתיש ודקדקני - ובכך אוכל למצות את ההתקרבות לה' בדרכי שלי בצורה שתעשה לי הכי טוב.
אפשר לשים לב ששאלות רבות מאלו נשאלות גם על התפילות - שבצורה כזו או אחרת מחליפות את הקורבנות בזמן שבית המקדש איננו קיים:
גם התפילות לעתים מעיקות עלינו, לא תמיד "מתאים לנו" להתפלל.
וגם לגבי התפילות ניתן לשאול: האם הקב"ה צריך את התפילות שלנו? האם הקב"ה צריך שנודה לו ונשבח אותו?
האם הקב"ה שהוא "בוחן לב וכליות" צריך את הטקסט שאנו קוראים מתוך הסידור כדי לדעת מה אנו מבקשים?
והאם ע"י כך ה' יוותר לי על חטא או יעשה לי טובה שאני רוצה?
וגם פה נשאל - אם אני מחליט להתפלל - תנו לי להגיד מה שאני רוצה, למה לי לחזור על אותו טקסט - שלא אני כתבתי או ביקשתי?
הרבה שאלות, ננסה לעשות קצת סדר.
לפני שנתחיל אפשר רגע לתת מבט על הצורה בה אנו חוגגים היום אירועים שונים - יום העצמאות למשל, ולגלות שגם כיום בעלי חיים רבים מסיימים את החגיגות האלו כשיפודים... לא בטוח שבסוכות בבית המקדש יוקרבו יותר בעלי חיים מאשר על המנגלים הפרוסים לאורכה ורוחבה של הארץ ביום העצמאות… אז אולי בכל זאת יש בנו עוד משהו מעבודת הקורבנות.
עכשיו נחזור לכתובים.
ונשים לב לפתיחת ספר ויקרא: "וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן וכו'". אמנם תורת כהנים, אך בפתיחת ספר ויקרא הקב"ה לא מבקש לפנות לכהנים העובדים במקדש אלא אל כלל העם, אל ה"לקוחות" של בית המקדש. נשים לב שהקב"ה לא מדבר כמו בד"כ (וידבר ה' אל משה) אלא קורא - "ויקרא אל משה" - יש פה קריאה של הקב"ה - למשה ובהמשך לכל אחד מעם ישראל.
וזו נקודה חשובה, שתעזור לנו להתחיל להבין את עניין הקורבנות.
הקב"ה בוודאי לא צריך את העגל או הכבשה שאנו מקריבים. הקב"ה מצווה על הקורבנות לא כדי לתת לנו איזה עונש או כדי לקבוע "תג מחיר" עבור איזה חטא שעשינו, ואנו לא מביאים עז או יונה כדי לתת לאלוקים תשורה על משהו טוב שעשה לנו או כ"שוחד" כדי שימלא איזו בקשה שלנו.
הקב"ה קורא אל בני ישראל ומספר להם על הקורבנות כי הקורבנות הן הדרך של האדם להתקרב ו"לדבר" עם אלוקיו.
מספר דברים שיעזרו להדגיש את הנקודה:
הראשון בהיסטוריה שהקריב קורבן לה' הוא קין. קורבנו - כידוע - לא התקבל. ולכאורה למה? הוא רצה לתת את קורבנו לה' - אז למה הוא סורב? אלא שלא הקורבן עצמו הוא החשוב, לא האיכות של הבשר - אלא הכוונה, ורבות דובר למה קורבנו של קין נדחה. כמוהו גם קורבנות אחרים בהמלך ההיסטוריה.
הקורבנות בבית המקדש - בניגוד לטקסים דומים בדתות אחרות - לא צריכים להתבשל לפני העלתם לה'. זאת כי אין צורך להשביח את טעמם לפני שמגישים אותם להקב"ה - שהרי אין הוא צריך אותם כדי לשבוע ולהנות מבשר משובח.
בספר ויקרא אין רק פירוט לכהנים על כללי העבודה בבית המקדש, אלא גם פירוט - כפול לכאורה על כל הקורבנות - ודגשים לאדם המקריב. כלומר - לא הפעולה הטכנית שאותה עושה הכהן היא החשובה אלא גם התהליך שעובר מביא הקורבן.
אז נוכל לסכם - לא הקורבן הוא החשוב, אלא הקשר שנוצר בין האדם להקב"ה ע"י הקורבן.
וכך גם התפילה. הקב"ה לא צריך שנגיד לו 3 פעמים ביום כמה הוא "האֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא" וכדו'. הקב"ה יכול לדעת את רצונינו גם בלי שנבקש. אלא שגם התפילה - כמו הקורבן - היא הזמנה להתקרבות - מעין דיבור - בין האדם לאלוקיו. זה הערוץ שיש לנו לקב"ה.
ועדיין נשארנו אם השאלה למה החוקים? למה הנוסח הקבוע? תנו לי ליצור את הקשר שלי עם אלוקי!
גם פה הסיבה דומה בקורבן ובתפילה.
כי כמו שאמרנו - הרעיון הוא שע"י התפילה או הקורבן האדם ימצא את הדרך להידבק לה', והדפוסים המוגדרים וסדרי העבודה הקבועים - יש בהם כדי לעזור לנו להבין את הכוונה ודרכם להגיע למטרה ול"תוצאות" מהקורבנות ו\או התפילות.
ואיך זה קורה?
זה לא קורה כי אני צריך משהו אז אני מביא לה' משהו לאכול או מתפלל ומתחנף אליו כמה הוא גדול, ואז כשה' שבע ומבסוט מהמחמאות שלי הוא מחליט למלא את מבוקשי.
פעולת (דגש על פעולה) התפילה והקורבן קורית באמצעות הנוסח הקבוע העוזר לאדם להבין כיצד לתעל את הקרבה הזו למימוש - בין אם הוא מתחנן על נפשו בעת צרה ובין אם הוא מבקש להודות לה' על דבר מסוים - ודרך זה להגיע אל רצונו מהקב"ה.
כי אם הייתי אומר מה שאני חושב לנכון - תוך הראיה הצרה שלי - לא בטוח שהייתי מגיע למשמעות עבודת ה'. כללי הקורבנות והנוסח שקבעו חז"ל לתפילות נקבעו ככה שיעוררו אותנו ע"י ההתעמקות במילים וכללי הטקס להבין את הכוונה ולהגיע למטרה. וגם, ע"י נוסח שנכון לכל הציבור אני יכול לקבל פרופורציות לגבי ה"עניין" שלי יחסית לכלל וזה מכוון אותי בפעולת הקורבן או התפילה.
*
ואם כבר דברים ש"לא יושבים לנו טוב" - באה השבת גם פרשת זכור והציווי על השמדה טוטאלית של עמלק. אז נכון, עמלק עשה מעשה שלא ייעשה - אבל למה האכזריות של להרוג את כולם - מהמלך ועד אחרון הכבשים בעדר עמלקי? זה בסדר להגיב ולהילחם, אבל למה לרצוח האכזריות כזו? ואיך הציווי האכזרי הזה מסתדר עם "לא תרצח" ועם דינים כגון הכרזת שלום לפני מלחמה או עם הרכות שבמצוות כגון שילוח ציפור מהקן לפני איסוף ילדיה?
ושאלה כללית יותר: מדוע התורה בכלל מתעסקת בענייני מלחמות ומפרטת חוקים למלחמה? האם לא עדיף לתורה שתישאר בתחומי הקודש?
אז התורה מתעסקת במלחמות כי היא מתעסקת בחיי העולם - תורת חיים - ולא רק בקדושות וטהרות.
הרב הנזיר הסביר זאת היטב. הרב הנזיר כותב שבוודאי שהמלחמה היא פשע ובוודאי שיש לקרוא לשלום לפני מלחמה. אבל - מה לעשות - מלחמות קורות. ואז צריך חוקים, ולגבי חוקים ומצוות אלו של מלחמה - "לא דיברה התורה אלא כנגד יצר הרע".
האדם בשגרה - בוודאי שלא תרצח. אבל במלחמה - פה יש עוד שיקולים לאומיים וכלליים ואז הצדק לפעמים דורש גם שימוש בכח, חבלה וכל מה שסביב למלחמות.
ומסביר יפה הרב אליעזר מלמד בפניני הלכה "חודש אדר": "יהודי הוא רחמן ובעל חסד מטבעו, ואף מצוות רבות בתורה מחנכות אותו לכך. מטבעו היה נוטה לסלוח לעמלק, אך התורה צוותה אותנו לזכור את מעשיו של עמלק ולמחותו. ומתוך כך נזכור שיש רוע בעולם, ושצריך להילחם בו מלחמת חרמה ללא פשרות."
מעשהו של עמלק מנוגד לכל חוקי המוסר הפשוטים ואינו מאפשר לו מקום בעולמו של הקב"ה, ולכן הציווי על מחייתו, ציווי שמתכתב עם המצוות מוסריות שאנו רגילים לראות בתורה.
*
וכאן מגיע בד"כ בדברי תורה החלק של "יהי רצון", אז אספר שרוב מה שאמרתי פה מבוסס על דברים שלמדתי מספר של הרב טאו מהר המור בעניין התפילה ומספר של יהונתן גרוסמן איש הגוש ומכללת הרצוג בעניין הקורבנות, מטובלים בפנינים של הרב אליעזר מלמד.
אז ה"יהי רצון" שלי פה הוא שבתקופה המטורפת הזו שאנשים - וגם רבנים - עסוקים בלהוציא ספרים של אחרים מהספריות שלהם - יהי רצון שנכניס ונלמד עוד ועוד ספרים וע"י החיבור של הדעות והרעיונות נלמד עוד ועוד ונגדיל תורה.
