חטא העגל - מה בעצם היה החטא?




״וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר;
וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ--כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ.״ (שמות לב א)

עם ישראל טעה בספירה של הימים בהם היה משה בהר סיני, ולכן חשש שמשה רבינו מנהיגם מת. הם פונים לאהרן, ומבקשים ממנו ״לעשות״ להם מנהיג חדש שיתווך בינם לבין הקב״ה. הם לא מבקשים אלוהים אחרים, הם לא כופרים במשה - פשוט עקב טעות הם חושבים שמשה איננו, הם מבכים על לכתו ורוצים למנות לו מחליף שעליו תשרה רוח השכינה.

אם כן, מה החטא הגדול פה? הרי זו דרישה מובנת והגיונית, במיוחד לעם שרק לפני מספר חודשים היו עבדים תחת עם אחר - החשש וההיסטריה מובנים.
אפשר לתהות על ההגיון להחליף אדם בפסל - אבל זה עדיין בגדר מחשבה מוטעית - לא חטא.
ואגב, אם בודקים קצת, גם המחשבה הזו לא כ״כ מופרכת, שכן הקב״ה ציווה על עשיית ״צורה״ שעליה תשרה השכינה - הכרובים בבית המקדש. אם כן, טעותם של ישראל היא בבחירת צורת עגל במקום כרובים, והמעשה נראה אפילו פחות חמור משחשבנו קודם!

אלא, שהחטא היה בכך שבנ״י, לאחר יצירת העגל, לא חיכו לראות האם אכן הקב״ה משרה שכינתו עליו, אלא היו בטוחים שע״י יצירת העגל יהיה הקב״ה מוכרח להשרות שכינתו עליו. הם לא חיכו לאות שמימי או לסימן אחר מאלוקים על קבלתו את העגל בתור השליח, הם לא התפללו לאלוקים שישרה את שכינתו על הצורה שהכינו, אלא מייד מתחילים לעבוד את העגל וקובעים לעצמם ולהקב״ה עובדות בשטח.

זה - כמובן - חטא.




איננו יכולים לכפות רצוננו על אלוקים. מותר לטעות - וייתכן שאם היו בנ״י מחכים לאות מהקב״ה לגבי העגל שבנו, הוא היה מורה להם על טעותם, או שפשוט היה עובר היום אותו הם פספסו בספירה ומשה היה חוזר ומסביר להם את טעותם - ובזה הייתה תמה הפרשה. הניסיון לכפיית רצונם ומחשבתם על הקב״ה - הוא החטא, וזהו אכן חטא חמור ופגם רציני באמונה.

אגב, ללא קשר לאלוקים, אמונה וחטאים - זהו גם מעשה לא חכם, הגובל ביוהרה. כאשר אנחנו מנסים להבין מה עלינו לעשות במצבים מסויימים כלפי מישהו אחר - לאו דווקא כלפי אלוהים או מנהיג, אלא כלפי כל אדם - מטופש יהיה מבחינתנו להניח מה עלינו לעשות ולחשוב שהעולם יתגמש לפי מה שנחליט. בד״כ עדיף להתנהג יותר בצניעות, ולחכות לאישור-הסכמה מאותו גורם, וממנה לדעת בוודאות שאנחנו בכיוון הנכון. מעשה העגל אינו רק חטא של בנ״י, הוא גם התנהגות לא חכמה ולא צנועה.


ובמבט לימינו: כמה אנשים מנסים לכפות את דעתם על הקב"ה? מחליטים לעצמם מה בסדר ומצפים שהכל יתיישר לפי זה?
אולי מחטא העגל ניתן (ורצוי!) גם ללמוד שיעור בצניעות.



* מבוסס על מאמר של עריכת דבריו של הרב אביגדר הלוי נבנצל.

ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים




״ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלהים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה״ (שמות פרק י"ג, פרשת בשלח).

בני ישראל יוצאים ממצרים, מתחילים את המסע לארץ ישראל, והקב״ה מחליט שלא ללכת בדרך הקצרה אלא לעשות סיבוב במדבר, שיעכב משמעותית את ההגעה לארץ ישראל. ומדוע? עם ישראל עלול לחטוף ״פיק ברכים״ במקרה של עימות צבאי ולעשות פניית פרסה ולחזור למצרים.
האמנם? האם אותו האלוקים שעשה ניסי ניסים במצרים מחשב מסלול מחדש בגלל מלחמה אפשרית? האם הוא אינו יכול לעשות עוד נס ולמנוע מלחמה כזו, או לחלופין ללחום אותה ולהביס את האוייב בנקל?

שאלה זאת מתמיהה יותר כאשר נראה בהמשך שאותו סיבוב במדבר גרם לכ״כ הרבה סיבוכים ובעיות  - המתאוננים, חטא המרגלים, פרשת קורח ועוד ועוד.

מה פשר הסיבוב הזה?

ניתן לתמצת את התשובה בסיסמא הצבאית ״אין לא יכול יש לא רוצה״... ודאי שהקב״ה יכול לקחת את בני ישראל מהדרך הקצרה, למנוע מלחמה ולעשות ניסים גדולים בדרך - אבל הוא כנראה לא רוצה.
כמה פעמים הורה יכול לחסוך לבנו מאמץ בביצוע דבר כלשהו, אך הוא אינו עושה זאת, ע״מ ללמד את הבן (או הבת כמובן) דבר או שנים? ייתכן שירצה שהבן יכיר וילמד את הדרך למטרה לבדו ע״מ להכשירו לעתיד. ייתכן שירצה שהבן יעריך את מה שיקבל, ולא יראה זאת כמובן מאליו. ייתכן שהאב אפילו מוכן למקרים שהבן יספוג מפלה בדרך - בשליטה כמובן - וכך ילמד ויתחשל לעתיד.
כך גם אבינו שבשמים.
הסיבוב במדבר הוא בעצם סדרת חינוך, מעין אימון מקדים שנועד לחשל את העם. רק אחרי הכנה יוכל עם של עבדים להגיע מוכן לקבלת התורה ולכניסה לארץ. שינויים מנטליים, תורניים ופיזיים נדרשים בדרך - ולכן קיצור דרך אינו בא בחשבון.


אבל נשאל שוב: האם הקב״ה לא יכול לחשל את עם ישראל בדרך נס מהירה ולהחדיר בלבם אומץ לב ושאר תכונות נדרשות? הרי ״קטן עליו״ לחולל נס שכזה...

אם היינו שואלים שאלה זאת את הרמב"ם (מורה נבוכים ב.לג), הוא היה נוזף בנו לפני שיענה: "שמע אפוא את תשובתך אשר תסיר מלבך את החוֹלי הזה". לדעת הרמב"ם הסיבוב הזה טומן בחובו אמיתות יסוד קריטיות של אמונת ישראל.
ונענה בלשון הרמב״ם, ש"לא אמרנו זאת מכיוון שאנו מאמינים ששינוי טבע אחד מפרטי בני-אדם יקשה עליו יתעלה. אדרבה, זה אפשר, נמצא בגדר היכולת. אבל הוא לא חפץ בזה מעולם ולא יחפוץ בו לעולם.״
כאמור - ה' יעשה כל נס שבעולם אם ירצה בכך. אבל הוא לא רוצה לשנות את טבע העולם, כי "לו היה בחפצו לשנות את טבעו של כל פרט מקרב בני- אדם למה שהוא יתעלה רוצה מאותו פרט, שליחת הנביאים וכל מתן המצוות היו לריק".
אם הקב״ה יתערב ויעצב אותנו בדרך הישרה והנכונה - מה הטעם במצוות? מה הטעם ב"שכר ועונש"? מה הטעם בכל הרעיון ודרך החיים של התורה? האם סביר שאלוקים יצווה אותנו על משהו וישר יקיים זאת בשבילנו?
״אף-על-פי שהנסים הם השתנות טבעו של נמצא מפרטי הנמצאים, הרי את טבעם של פרטי בני-אדם אין האל משנה בשום אופן על דרך הנס".
הקב״ה לא משנה את טבע האדם - למרות שהוא יכול. לעתים ישנה ציפיה אנושית להתערבות אלהית שתשנה את טבע האדם: התערבות שתגרום לי להצלחה במשימה כלשהי, בעבודה, בחיים האישיים, בזוגיות ועוד. לא פעם כאשר אנחנו רוצים משהו - אנחנו מתעצלים ו\או מתקשים לבצעו, ובמקום זאת נושאים פנינו לשמים ומתפללים - ללא עשייה. ציפייה כזו היא סוג של חולי. גם אם הדרך ארוכה, הקב״ה מצפה שנעבור עבורה ונלמד אותה. הוא יעזור אם וכאשר וכיצד שיחליט.
האמונה שהקב״ה יקצר לנו את הדרך ללא עבודה מצידנו - מנוגדת לרוח התורה. כי אם כך - כל הנהגות והדרכות התורה מיותרות. ניתן לצפות ולהתפלל שהקב״ה יעזור, אך לא יהיה נכון לצפות לנס שישנה אותנו ויעשה עבורנו את הכל. 

וזה המסר - הסיבוב במדבר, הנסיונות והקשיים - ממש כמו אתגרים שיש לכל אחד בחייו - לא נכון לפתור אותם ע"י נס מהיר. יש פעמים שעלינו לעבור דרך ותהליך - לעתים ארוכים וקשים - כדי להגיע אל היעד - מוכנים ונכונים.