לך לך - מהלך שמתחיל ע"י בן אדם והקב"ה "תופס עליו טרמפ" בהמשך‎




"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ:" (בראשית יב א).
בתחילת פרשת לך לך אנו קוראים על ציווי ה' לאברהם לעזוב את ביתו ובית אביו וללכת לארץ כנען – ארץ ישראל.
אבל, שני פסוקים אחורה, בסוף פרק יא, אנו קוראים:
"וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם" (בראשית יא לא).
כלומר, אברהם החל את המסע לפני הציווי האלוהי, והסיבות שהביאו את אברהם לצאת למסע הינם סיבות גשמיות ולא רוחניות. סיבות רבות ניתנו ע"י המפרשים; בריחה מאור כשדים לאחר ניתוץ האלילים ע"י אברהם, סיבות של רעב וכלכלה ועוד.
אגב, נראה אפילו שהחלטת "לך לך" הייתה של תרח אבי אברהם, אותו תרח שהיה עובד עבודה זרה - הפוך לגמרי מיציאה בשם ה'.
 
אז מי יזם את ההליכה – אברהם או ה'?
ויותר מכך, אותו "לך לך" הוא אחד מעשרת הניסיונות שניסה ה' את אברהם. כיצד מעשה שהחל ע"י אברהם (\תרח) נחשב לו כניסיון מאת ה'?


ישנם פרשנים הפותרים את השאלות האלו בפשטות, ללא ייחוס חשיבות לסדר הכתובים, ואומרים שהציווי מה' היה כבר על היציאה הראשונה מאור כשדים, אע״פ שלא כך סדר כתיבת הדברים המדוייק בתורה.

הסתכלות אחרת היא שהציווי האלוקי לאברהם באמצע הדרך נבע מהרצון החופשי שהתעורר אצל אברהם. הקב״ה נאמן לעקרון הבחירה החופשית, וממתין לבחירתו של אברהם.
דרך זו מתאימה מאוד לאברהם אבינו, זה שאמונתו באלוקים ובאל אחד הייתה מבחירתו האישית אחרי שהבין שדרך האלילים שנהגה בזמנו איננה אמיתית.
ובדרך זו יש גם מסר של עבודת ה׳ מבחירה חופשית ולא בכפייה. ומתוך ובעקבות רצון אנושי - גם ה׳ "יצטרף" לדרך הטובה שיבחר בן אדם.

פירוש שהוא קצת דומה וקצת אחר, מופיע בדברי השפת אמת. לפי פירוש זה
"'לך לך' נאמר מה' יתברך לכל האנשים תמיד… ואברהם אבינו שמע וקיבל".
קריאת "לך לך" מהדהדת מאז ומתמיד. אברהם הוא זה ששומע, מבין ומוכן ליישם את קריאתו של הקב"ה. אברהם הוא הראשון שהולך בעקבות ה"לך לך", ופועל בכל כוחו באמת כדי לקיים את רצון ה' בעולם.
וגם לפי זה, המסר ברור. קריאת "לך לך" מהדהדת בעולם גם היום. אנחנו צריכים להאזין לאותה קריאה, ולפעול לפיה.

ומכל מקום, יש מה להסתכל עוד יותר על העניין של מהלך שמתחיל ע"י בן אדם והקב"ה "תופס עליו טרמפ" במהלכו. במיוחד לאור המסרים שהובאו לעיל עם השלכה לימינו.
אברהם יצא למהלך בו הביא את דבר ה' בעולם. אני רוצה כעת לדון בעוד דוגמאות כאלו, והן משה רבינו והרצל חוזה מדינת ישראל.

ההשוואה בין הרצל למשה רבינו ידועה ופופולארית. שניהם גדלו בין הגויים ובתרבותם, שניהם ראו "מהצד" את סבלות עם ישראל - ללא שממש הרגישו את הסבל על בשרם, ושניהם הגיעו "מבחוץ" לתוך עם ישראל ומשכו את העם לדרך הגאולה.
שניהם דומים גם לאברהם אבינו.
בדומה לאברהם שהחל את מסעו מבית של עבודה זרה, גם משה רבינו החל את מסעו לגאולת עם ישראל מארמונו של פרעה, אחרי שגדל שם אחרי שנאסף ע"י בת פרעה. הוא יוצא משם, רואה את סבלות עמו - עם ישראל, רואה ומתערב בין איש מצרי לאיש עברי, ורק במדין משה מקבל את השליחות מהקב״ה עצמו.
גם הרצל גדל בין גויים וחי בתרבות אירופאית. גם הוא ראה מהצד את סבלות היהודים, מה שגרם לו להתחיל את המסע אל מדינת היהודים. על סיפור זה אין לנו את עדותו של משה או נביא אחר על "דבר ה'", אך כיום מקובל וברור שמדינת ישראל היא "ראשית צמיחת גאולתנו" והיא מהלך (או חלק ממהלך) אלוהי לגאולת ישראל.

רבים תקפו את הציונות ואת הרצל על כך שהמהלך למדינת ישראל החל והתפתח כמהלך "חילוני". ממה שלמדנו כעת, אפשר - ולטעמי חובה - ללמוד שלא תמיד זה משנה. לעתים רצון ה' לא מתגלה בישיבה או בבית הכנסת. לפעמים מי שיאזין ויבין את קריאת "לך לך" האלוקית לא יהא רב גדול. ולא תמיד הסדר יהיה מלמעלה (הקב"ה) למטה.

וכנראה שלא רק במהלכים גדולים או לאומיים, אלא דברים אלו נכונים גם לכל אדם לעצמו, משפחתו וסביבתו. שכשאדם שומע את קריאת "לך לך" ומתחיל בדרך טובה, הקב״ה יצטרף ויעזור לו בדרכו.

אין תגובות:

פרסום תגובה