איך להיכנס לחגי תשרי תשפ"ה?

רבים תוהים איך יחגגו את שמחת תורה השנה, שנה אחרי אסון ה-7.10 בשמחת תורה תשפ"ד.

אני מודה שעוד לא הגעתי לחשוב על זה. כשבראש שלי עדיין התמונות של הסוכות בכפר עזה שעומדות על תילן עוד משנה שעברה, אני אפילו עוד לא יודע איך להיכנס לראש השנה.

וככל שאני יותר מנסה לדמיין איך יראו השנה החגים, אני פשוט לא יודע. בד"כ אני מאלו שלא נותנים לחוסר ידיעה להיות פתרון, אבל לפעמים כנראה שזה דווקא כן. אז החלטתי שעם אי הידיעה הזאת אכנס לשנה החדשה.

נזכיר בתפילותנו את עקידת יצחק. אברהם אבינו נכנס לאירוע הזה בחוסר ידיעה מוחלט. חוסר ידיעה כיצד הבטחותיו המפורשות של הקב"ה מסתדרות עם הקרבתו של אותו יצחק שדרכו הבטחות אלה אמורות להתגשם. חוסר ידיעה כיצד האלוקים הטוב שהוא גילה מורה לו על רצח בנו.

אלא שאברהם מבין שהוא לא מבין. לכן הוא גם לא מדבר בדרך להר המוריה ולא מסביר לעבדיו או ליצחק כלום - כי הוא באמת לא יודע. אברהם יוצא אל הניסיון הזה באמונה שיש לעשות את דבר ה', והוא יודע - גם אם הוא לא מבין - שמעשה זה לא יסתור את דברי ה' האחרים שהצו הזה לכאורה סותר. כיצד זה יקרה הוא לא יודע. אבל הוא יודע ומאמין - וזאת אמונתו הגדולה שאותה נזכיר בתפילה.

בסוף, כידוע, הסתדרו הדברים ואברהם עמד בניסיון בלי להקריב את בנו ובלי סתירות שיערערו את אמונתו. בלי לדעת, אבל עם אמונה ותמימות, עמד אברהם בניסיון הקשה מכל.

אחד אחר שלא ידע היה איוב. אותו צדיק שחטף כל מכה אפשרית ולמרות שכל חבריו היו בטוחים שהוא חטא (הם לא ידעו "לא לדעת" - הם "ידעו" לתת פרשנות) הוא לא ידע למה הקב"ה מביא עליו את כל הצרות, ועד כדי כך היה בטוח בחפותו שדרש עימות ישיר עם אלוקים, שהסכים.

אלא, שעיקר דבריו של הקב"ה לא היו מענה ישיר לטענות של איוב, אלא משהו אחר לגמרי: "אֵיפֹה הָיִיתָ, בְּיָסְדִי אָרֶץ; הַגֵּד, אִם יָדַעְתָּ בִינָה.", והשאלה המופנית לאיוב היא האם הוא היה שם כשאלוקים ברא, יצר וניהל את כל העניינים בעולם באלפי שנותיו? האם הוא יכול לעשות זאת בעצמו? האם הוא יודע את כל זה?

ואיוב לא עונה, אבל מבין את דברי הקב"ה: "יָדַעְתִּי כִּי כֹל תּוּכָל; וְלֹא יִבָּצֵר מִמְּךָ מְזִמָּה. … לָכֵן הִגַּדְתִּי, וְלֹא אָבִין; נִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי, וְלֹא אֵדָע".

גם איוב מבין, גם אם לאט יותר מאברהם אבינו, שלפעמים אי אפשר להבין.

דוגמא לאחד שלא הבין שאי אפשר תמיד להבין הוא יונה הנביא, שניסה לברוח ולכפות את מה שנראה לו הגיוני - גם על אלוקים! עד שבסוף עשה את מה שהתבקש - הוא עשה בלגאן גדול הן לעצמו והן לסביבתו.

וכך גם ברמה הלאומית. הרמב"ם מסביר בענייני המשיח והגאולה ש"כל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו". מה עושים? "אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר כמו שבארנו". מה לא עושים? ״לֹא יִתְעַסֵּק אָדָם בְּדִבְרֵי הַהַגָּדוֹת. וְלֹא יַאֲרִיךְ בַּמִּדְרָשׁוֹת ... וְכֵן לֹא יְחַשֵּׁב הַקִּצִּין".

ואכן, לפני כ-80 שנים, מי שהניעו את ה"אתחלתא דגאולה" של מדינת ישראל היו אנשים שלא ידעו מה יהיה הפתרון, לא ידעו איך תראה המדינה שתקום - אבל הלכו בתמימות אחרי הלב לארץ ישראל. לעומתם הרבה אנשים ש״ידעו״ קפאו במקומם וחיכו שהכל יסתדר לפי החישוב שלהם.

ולפני כשנה המון אנשים לא "האריכו במדרשות" והלכו אחרי הלב והנשמה. הם לא ידעו בדיוק מה קורה בדרום, לא ידעו מה יקרה להם ולמשפחתם, לא ידעו אם יישלחו להילחם בעזה, לבנון או כל מקום אחר, ולא ידעו לכמה זמן - אבל הלכו. מילואימניקים, מתנדבים, המון אנשים טובים. בד"כ אלו לא היו אלה שיודעים הכל בטוויטר - אלא אנשים שפשוט קמו ועשו מעשים - שהצילו את המדינה. 

באופן אישי, הייתי רוצה שמתוך אלו יקומו המנהיגים הבאים שלנו.

*

אנחנו אחרי שנים רבות בהן כולנו ידענו בבטחון מוגזם מדי למה הכל קרה, וכולם היו צודקים וכולם ידעו להאשים את כולם חוץ מאת עצמם בהכל - למה יש פיגועים, למה הכלכלה תקועה, למה המשיח לא בא, מי בוגד, מי אשם ומי מפריע למדינה להתקדם. אפילו למה חנן בן ארי מתגרש אין אחד שלא יודע.

ואנחנו אחרי שנה של מלחמה קשה, שנה שגם בסופה יש לנו יותר מדי חטופים, הרוגים ופצועים בגוף ובנפש.

ולכן, ערב ראש השנה הזה, כשהמכה הגדולה שחטפנו באותו יום ארור עדיין מהדהדת - באמת שאפשר - ואפילו כדאי - לא להבין ולא לדעת.

השנה, יותר מתמיד, עניין התשובה צריך להיות חזק אצל כל אחד מאיתנו. ראוי לנו - לכל אחד - וזה מה שאני אנסה לעשות - להתעמק בכל "על חטא" שנכה בחזה, ובעיקר באלו שאנחנו לא ממש מבינים. על כל אחד מאיתנו להקפיד שהפעם את ההכאה על "חטא שחטאנו" יעשה על החזה והלב שלו, ולא על חזהו של חברו.

אולי כשנבוא בתמימות ובצניעות ובידיעה שאת הרוב אנחנו באמת לא יודעים - אולי בסוף נבין.

שנה טובה.

סיפור יוסף ואחיו

כשחושבים על המושג של ״אבות האומה״, הוא נתפס לנו כאנשים גיבורים, מושלמים, זכים מחטאים או מדברים שאדם רגיל ייכשל או ״יתלכלך״ בהם.

אבל, בסיפורי האבות - ובכלל בכל סיפורי בראשית - מהאדם הראשון דרך נח ועד בני יעקב - אי אפשר שלא לשים לב שהיו להם לא מעט נפילות וסיפורים שחלקם לא פשוטים בכלל(1).

הפרשות בסיום ספר בראשית(2) עוסקת בגלגוליה של משפחתו של יעקב אבינו, וגם משפחה זו - שהיא בעצם הגרעין ממש שלנו - של עם ישראל - שזורה בלא מעט בעיות משפחתיות לא פשוטות.

יעקב אבינו, ראש המשפחה, מעדיף בצורה בוטה את יוסף על שאר בניו, העדפה שגורמת לקנאה ולשנאה.

בני יעקב שונאים את יוסף אחיהם עד כדי רצון להמיתו.

יוסף עצמו מתנהג בשחצנות, מתנשא ולא מתחשב ברגשותיהם של אחיו, והשיא בהתרברבות בחלומותיו ובפרשנות שלו אליהם (יש לזכור שהפרשנות אומתה רק שנים רבות לאחר מכן במצרים - עד אז זו הייתה השערה).

בין לבין (במהלך הפרשות המספרות את הסיפור של יעקב ובניו) שתול גם הסיפור על משפחתו של יהודה, וגם שם לא מעט טרגדיות ובעיות עם מות בניו והסיפור בין יהודה לתמר, ממנו יהודה יוצא ״לא נקי״ - בלשון המעטה: מעבר למעשה עצמו עם תמר, גם זריקת האחריות עד כמעט הוצאתה להורג של תמר לטובת האינטרסים של יהודה.

ובכלל, כל הדמויות נראות כנופלות ממכה למכה, מגיעים למצבים קשים וירודים.

ללא ספק; התנהגות והתנהלות משפחתית די מאכזבת. מי ירצה שריב כזה יפרוץ בין בניו?

וכמו שאמרנו ממשפחה זו יצא עם ישראל, ועל שמם של 12 הבנים הללו קרויים השבטים בעם ישראל, מה שהופך את זה ליותר מאכזב. הרי היינו מצפים ל״גיבורי על״ שכאלו כאבות האומה, לאנשים טהורים ומושלמים.

התורה, כידוע, מצפה שנפיק לקחים מהסיפורים הנזכרים בספר בראשית. הרי לא כל ההיסטוריה נכתבה בו, ולכן מהאירועים שכן נבחרו להיכנס לתורה אנו צריכים ללמד דבר או שנים.

קריאה מדוקדקת של הפרשות תעזור לנו להבין את התהליך שעובר על גיבורי פרשות אלו, ולהבין מה ניתן ללמוד מהפרשות אודות משפחתו של יעקב אבינו.

שניה לפני שתמר מוצאת להורג היא מראה ליהודה את הסימנים שהוא מכיר ושואלת ״הכר נא למי החותמת והפתילים והמטות האלו״ (לח, כה). בנקודה זו, יהודה עובר מהפך. עד הנקודה הזאת הוא התעלם מתמר ע״מ שלא יצטרך לתת לה את בנו הצעיר, והתנער ממעשיו איתה. בנקודה הזאת הוא לוקח אחריות ״ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני״ (לח, כו), מבטל את גזר דינה ונוהג בה אחרת. וגם בהמשך הסיפור של יוסף ואחיו יהודה לוקח אחריות - מול אביו ״אָנֹכִי, אֶעֶרְבֶנּוּ--מִיָּדִי, תְּבַקְשֶׁנּוּ״ ומול יוסף: "כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי?".

כמו יהודה, גם שאר האחים נראים כמי שעברו תהליך ולמדו לקחת אחריות על מעשיהם: ״וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ; עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ, הַצָּרָה הַזֹּאת״ (מב, כא), ואח"כ לא הסכימו להשאיר את בנימין במצרים ולא להביאו אל אביהם - לא כמו מה שהיה בזמנו עם יוסף.

גם יעקב נראה כמי שהפיק לקחים. למרות שברור שאחרי היעלמות יוסף (או מותו על פי מה שחשב יעקב) הוא מעדיף את בנימין על פני אחיו, אנו לא רואים שההעדפה זו מקבלת ביטוי ולראיה האחים מסתדרים עם בנימין שלא כמו עם יוסף. יעקב כנראה הבין את השלכות ההעדפה הבוטה של יוסף ופעל בהמשך בהתאם.

נעבור ליוסף. כשהיה בכלא עם שר המשקים ושר האופים ופתר את חלומותיהם, הוא עשה זאת בגישה אחרת לגמרי מזאת המתנשאת שהפגין כלפי אחיו: ״וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יוֹסֵף בַּבֹּקֶר וַיַּרְא אֹתָם וְהִנָּם זֹעֲפִים: וַיִּשְׁאַל אֶת סְרִיסֵי פַרְעֹה אֲשֶׁר אִתּוֹ בְמִשְׁמַר בֵּית אֲדֹנָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם:״. יוסף רגיש לכך שמשהו עובר על שותפיו לתא, ומתייחס אליהם ברגישות, ואת החלום פותר בצניעות ״הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים״ ובענייניות.

כלומר, כל הדמויות בפרשה היו בשלב כזה או אחר במצב נחות או שחטאו חטא כלשהו. אבל הדמויות ידעו - דווקא מתוך הרגעים הקשים ביותר - להבין את הטעות, להפיק לקחים, לשנות התנהגות ולהתרומם מאותו מקום הנמוך.

רק דבר אחד עוד לא מסתדר עם הרעיון הזה; התנהגותו של יוסף כלפי אחיו כשאלו באים לבקש מזון במצרים. מדוע צריך היה יוסף לנהוג בהם ביד קשה כ״כ? ואיך התמהמה מלהודיע לאביו שהוא חי וללכת לפגוש אותו?

תשובות רבות ניתנו להתנהגותו של יוסף ע״י פרשנים רבים במרוצת הדורות. רובם מתייחסים לפן החינוכי ולמסר שרצה ללמד אותם יוסף. רק כשיהודה, בשם ויחד עם אחיו, מתייצב ומכריז שהוא מוכן להישאר בכלא המצרי במקום בנימין ניתן לומר שהתיקון הושלם.

בנוסף, יש הנותנים סיבות פסיכולוגיות אשר מייחסות את התנהגות יוסף לטראומה שעבר, יש כאלו שאומרים שהוא ציפה שאביו יחפש אותו ורק בסוף הבין שיעקב חושב שהוא מת, ועוד.

גישה אחרת לגמרי מבטא בין השאר הרמב"ן (ב"ר וישב פה): "שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, יעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה, והקב"ה היה עוסק ובורא אורו של מלך המשיח". אין דורשין במשיחיות בן יוסף שכולה לוטה בערפילי גאולה...״

וגם יוסף, כשנחשף בפני אחיו אומר: "אני יוסף אשר מכרתם אותי מצרימה ועתה אל תעצבו.. כי מכרתם אותי.. כי למחיה שלחני א-להים לפניכם.. וישלחני א-להים לפניכם לשום לכם שארית.. ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי הא-להים".

כך היה, כך היה צריך לקרות, כך אלוקים כיוון את הדברים. אנחנו נתמקד ונחמד את המסרים מהסיפור.

לכל אחד יש זכות ויכולת לשנות, ולהוציא עצמו ממצב קשה. לכל חטא ניתן לעשות תשובה וכל מריבה ניתן לסיים באהבה. לכל מה שקורה לנו יש כנראה משמעות, שאולי לא נבין מייד, אולי אפילו נכעס וניפול לקושי בעקבות זאת, אבל החכמה היא להמשיך בתהליך: תהליך השתפרות, תהליך תשובה, תהליך ליעד טוב.

וטוב שהסיפור של בני יעקב - הלא הם בני ישראל - אבותינו - נגמר באחדותם. כמה פעמים במהלך ההיסטוריה פספס עם ישראל את המסר הזה?

יהי רצון שגם הסיפור של בני ישראל - העם - יסתיים באחדות, באהבה ובתיקון משברים וטעויות מהעבר.

הערות

(1) אברהם אבינו חטא בירידה למצרים, גירוש את בנו ישמעאל וכמעט והקריב את בנו יצחק, יצחק התנהל בצורה מוזרה מול שני בניו, יעקב גנב ברכות מעשיו ועוד. לא נרחיב על כך פה, אלא פה נעסוק בסיפור משפחת יעקב.

(2) בראשית, פרשות וישב-מקץ-ויגש.

מסע בעקבות ברית בין הבתרים - נבואה על גלות מצרים בלבד או שמא על כל הגלויות כולן?

בברית בין הבתרים בישר הקב"ה לאברהם אבינו שזרעו יירשו את ארץ ישראל, אבל גם בישר לו שלפני זה זרעו ישועבד בארץ זרה - ורק לאחר מכן יזכו לירושה הזו.
ומה היא אותה הגלות? כל ילד יגיד מייד את מה שמקובל - ירידת יעקב ובניו למצרים בזמן הרעב, השעבוד שם והגאולה ביציאת מצרים עד לכניסה לארץ.

אבקש במאמר זה לעבור על ההיסטוריה - מאז הברית ועד ימינו - מעל 3500 שנים - אך להביט בה בעיני החיים באותה תקופה - ללא הידע ההיסטורי הרטרואקטיבי שיש בידינו היום.

ברית בין הבתרים
ראשית,נביא את דברי הברית , בשנת 1731 לפנה"ס, כפי שמתוארים בספר בראשית:
"וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם--אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה. וְגַם אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ, דָּן אָנֹכִי; וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ, בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל. וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל-אֲבֹתֶיךָ, בְּשָׁלוֹם:  תִּקָּבֵר, בְּשֵׂיבָה טוֹבָה. וְדוֹר רְבִיעִי, יָשׁוּבוּ הֵנָּה:  כִּי לֹא-שָׁלֵם עֲו‍ֹן הָאֱמֹרִי, עַד-הֵנָּה" (בראשית טו, יג-טז).

מאותה נקודה בזמן, אברהם אבינו חי בידיעה שיום אחד, מישהו מצאצאיו יצא לגלות.

ואולי לא תהיה גלות?
שני אירועים יכולים לגרום לאברהם לחשוב אולי שונתה הגזירה והברית הומרה בברית אחרת:
האירוע הראשון - ברית המילה:
"וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים לֵאמֹר: אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם: וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ: וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ: וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ: וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם: זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר: (בראשית יז, ג-י)
זאת בריתי - ולא הברית הקודמת - ברית בין הבתרים?
האירוע השני - עקידת יצחק (1676 לפנה"ס):
וַיִּקְרָא מַלְאַךְ ה' אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם: וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ: כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו: וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי: (בראשית כב, טו-יח)
את הדבר הזה - ולא הברית ההיא?

יש תקוה לאברהם - על בסיס האירועים ודברי ה' הללו - לחשוב אולי הברית "הומרה" באחת מבריתות אלו.

יצחק אבינו לא יוצא מהארץ
בהמשך, בימי יצחק אבינו - רעב בארץ, ויצחק - שלא כמו אביו - לא יורד מהארץ. האם הוא נוהג כך בהשפעת ברית בין הבתרים - שוודאי נמסרה לו מפי אברהם אביו?
"וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה: וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ: גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ: וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי: (בראשית כו, א-ה).

בואו ננסה להיכנס לראשו של יצחק - האם השבועה אכן הומרה באחת הבריתות שדברנו עליהן - והנה הוא מקבל הבטחה שאלוהים שזרעו יחיה בארץ "וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ"? 
יצחק לא יודע מה יקרה בעתיד - ומדברים אלו בהחלט הוא יכול לקוות שהגלות מברית בין הבתרים לא תהיה.

גלות חרן
החיים ממשיכים, ושנאה מתעוררת בין בניו של יצחק - עשיו ויעקב, שנאה ששיאה לאחר החלפת הברכות:
"וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו; וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי:" (בראשית כז, מא).
רצונו עשיו להרוג את יעקב מתגלה לאמם - רבקה - שרוצה להצילו - ובעקבות כך יעקב גולה מארץ ישראל:
"וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ: וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה: וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ:" (בראשית כז, מב-מד).
הן יעקב והן יצחק וודאי מכירים את ברית בין הבתרים, ולמרות זאת יעקב גולה לחרן.
האם מתחילה הגלות המדוברת?

יעקב יורד לחרן, ובדרך הוא מקבל הבטחה אלוהית לשמירה בגלות ולשיבה לארץ:
"וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ: … וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ:" (בראשית כח).
יעקב מגיע ללבן וגר בחרן, עובד אצלו שנים רבות, 
הוא זוכה להצלחה כלכלית - "וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַיְהִי לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים" (בראשית ל, מג),
הצלחה זו מביאה לקנאה מצד המקומיים - "וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה: וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם" (בראשית לא, א-ב),
התגלות אלוקית מביאה ליציאה מהגלות: "אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ:" (בראשית לא, יג),
ויעקב אכן יוצא מהגלות - ברכוש גדול: "וַיָּקָם יַעֲקֹב וַיִּשָּׂא אֶת בָּנָיו וְאֶת נָשָׁיו עַל הַגְּמַלִּים: וַיִּנְהַג אֶת כָּל מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל רְכֻשׁוֹ אֲשֶׁר רָכָשׁ מִקְנֵה קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּפַדַּן אֲרָם לָבוֹא אֶל יִצְחָק אָבִיו אַרְצָה כְּנָעַן:" (בראשית לא, יז-יח),
ובדרך ביציאה מהגלות - לבן רודף אחרי יעקב - "וַיֻּגַּד לְלָבָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בָרַח יַעֲקֹב: וַיִּקַּח אֶת אֶחָיו עִמּוֹ וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים וַיַּדְבֵּק אֹתוֹ בְּהַר הַגִּלְעָד:" (בראשית לא, כב-כג).

מוכר מאיפשהו?
עוד לא יציאת מצרים - אנחנו כאמור הולכים עם ההיסטוריה - ואנחנו כעת לפני גלות ויציאת מצרים.
זה נשמע מוכר כי יש הקבלה לברית בין הבתרים:
וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי:

• גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם - יעקב בארץ חרן,
• וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם - עבדות יעקב אצל לבן,
• וְגַם אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ, דָּן אָנֹכִי; וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ, בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל - יעקב יוצא ברכוש גדול.

ובכן תמה גלות יעקב בחרן, והוא חוזר ומתיישב בארץ. הנחנו כבר שאת ברית בין הבתרים הוא וודאי הכיר - האם חשב יעקב שבזה תם העניין? הרי הייתה גלות - של כשלושים שנים - שעמדה בקריטריונים שניתנו בברית בין הבתרים - והנה היא הסתיימה והוא ומשפחתו בארץ ישראל - לכאורה - ייתכן ותם העניין.

גלות מצרים
אלא שהעניינים מתגלגלים, וגם בין בניו של יעקב מתעוררת שנאה לאחד מהם - ליוסף:
"וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם: … וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ" (בראשית לז).
וגם הפעם, כמו אצל יעקב ועשיו, מתערבים לטובת האח השנוא וממירים את המוות בגלות - הפעם אלו ראובן ויהודה:
"וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ: לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו: וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה" (בראשית לז, כו-כח).
ומשם העניינים ידועים ולא נספר את הידוע - יוסף עולה לגדולה במצרים, כאשר שורר רעב במצרים ובארץ ישראל יעקב שולח את בניו להביא אוכל ממצרים ולאחר התגלות יוסף לאחיו יעקב ומשפחתו יורדים מצריימה (בשנת 1523 לפנה"ס), ומתחילה גלות מצרים.
ישנם סממנים מאוד דומים בין גלות חרן וגלות מצרים, ובין הגלויות לברית בין הבתרים.
גם כעת, יעקב מקבל הבטחה אלוהית לשמירה בגלות ולשיבה לארץ: "וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ" (בראשית מו, ג-ד),
גם פה זוכים ישראל להצלחה כלכלית: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד" (בראשית מז, כז), "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (שמות א, ז),
וגם פה הצלחה זו מביאה לקנאה מצד המקומיים: "וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ" (שמות א, ט) - קנאה שמביאה להריגת זכרי ישראל ולעבדות קשה,
שוב התגלות אלוקית מביאה ליציאה מהגלות: "וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: … וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו: וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי: וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם: וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שמות ג),
גם הפעם יוצאים ישראל מהגלות ברכוש גדול: "וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף: וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד" (שמות יב, לז-לח),
ולסיום - גם הפעם בדרך ביציאה מהגלות - המשעבד רודף אחרי בני ישראל: "וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ: וַיֶּאְסֹר אֶת רִכְבּוֹ וְאֶת עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ: וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם וְשָׁלִשִׁם עַל כֻּלּוֹ: וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה" (שמות יד, ה-ח).

ונראה גם כעת את ההקבלה לברית בין הבתרים:
וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי:

• גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם - בני ישראל במצרים,
• וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם - עבדות בני ישראל במצרים,
• אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה \ וְדוֹר רְבִיעִי, יָשׁוּבוּ הֵנָּה - מדרשים רבים מסדרים את מניין השנים בין הברית לגלות,
• וְגַם אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ, דָּן אָנֹכִי; וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ, בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל - המצרים נענשים בעשרת המכות ובקריעת ים סוף, ובני ישראל יוצאים ברכוש גדול, כאמור.

ובסופו של מסע במדבר, בני ישראל חוזרים לארץ ישראל (במאה ה-13 לפני הספירה) - כמובטח, ומוקמת מלכות ישראל, מוקם בית המקדש וכו'. 
ואכן מקובל לראות את התגשמות ברית בין הבתרים בשיעבוד בני ישראל במצרים, ביציאה ממנה ובכניסה לארץ ישראל.
אם כן, כאשר עם ישראל כובש חזרה את הארץ ומתיישב בה - ובודאי כאשר בית המקדש מוקם - יכול העם לראות את הברית ככזו שהובטחה וגם קרתה בפועל.

האם תם ונשלם?

גלות בבל - חורבן בית ראשון
כאמור, במאה ה-13 לפנה"ס חזרו בני ישראל לארץ, בשנת 957 לפנה"ס הוקם בית המקדש, ובמהלך השנים היו שנות פריחה, רוגע ואחדות. עם ישראל וודאי מכיר את ברית בין הבתרים, אבל יש להניח שהוא גם מכיר את התקיימותה בגלות מצרים. כנראה שמבחינתם - הגלות הייתה ולא תקרה שוב.
אבל - שוב - אותו ריטואל מגלויות חרן ומצרים חוזר על עצמו.
שנאה ומתחים מתעוררים בעם ישראל, ובשיאם (924 לפנה"ס) מתפצלת הממלכה לשתים - מלכות ישראל ומלכות יהודה. בשנת 720 לפנה"ס נחרבת מלכות ישראל ועשרת השבטים יוצאים לגלות, ובשנת 586 לפנה"ס נחרבת גם ממלכת יהודה ומתחילה גלות בבל - לא לפני שהשנאה - בה התחילו גם הגלויות הקודמות - בשיאה: גילוי עריות ושפיכות דמים הם חלק מהחטאים והריקבון שהביאו לגלות, וגם כאשר נשארת שארית הפליטה השנאה לא מרפה, והמנהיג גדליה בן אחיקם נרצח בידי יהודי - דבר שמביא להכחדת שארית הפליטה שנשארה בארץ יהודה.
והנה ישראל - בפעם השלישית - בגלות.

התרגלנו בגליות הקודמות להבטחה אלוהית בחלום לשמירה בגלות ולחזרה לארץ, הפעם אנו מקבלים אותה באמצעות הנביא ירמיהו - זה שניבא את הגלות - וגם דואג לנבא גאולה:
"כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: לְכָל-הַגּוֹלָה אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי מִירוּשָׁלִַם, בָּבֶלָה. בְּנוּ בָתִּים, וְשֵׁבוּ; וְנִטְעוּ גַנּוֹת, וְאִכְלוּ אֶת-פִּרְיָן. קְחוּ נָשִׁים, וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת, וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת-בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים, וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת; וּרְבוּ-שָׁם, וְאַל-תִּמְעָטוּ. וְדִרְשׁוּ אֶת-שְׁלוֹם הָעִיר, אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם שָׁמָּה, וְהִתְפַּלְלוּ בַעֲדָהּ, אֶל-יְהוָה:  כִּי בִשְׁלוֹמָהּ, יִהְיֶה לָכֶם שָׁלוֹם.  ... כִּי-כֹה, אָמַר יְהוָה, כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה, אֶפְקֹד אֶתְכֶם; וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם, אֶת-דְּבָרִי הַטּוֹב, לְהָשִׁיב אֶתְכֶם, אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה. כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת-הַמַּחֲשָׁבֹת, אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב עֲלֵיכֶם--נְאֻם-יְהוָה:  מַחְשְׁבוֹת שָׁלוֹם וְלֹא לְרָעָה, לָתֵת לָכֶם אַחֲרִית וְתִקְוָה. וּקְרָאתֶם אֹתִי וַהֲלַכְתֶּם, וְהִתְפַּלַּלְתֶּם אֵלָי; וְשָׁמַעְתִּי, אֲלֵיכֶם. וּבִקַּשְׁתֶּם אֹתִי, וּמְצָאתֶם:  כִּי תִדְרְשֻׁנִי, בְּכָל-לְבַבְכֶם. וְנִמְצֵאתִי לָכֶם, נְאֻם-יְהוָה, וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּתְכֶם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל-הַגּוֹיִם וּמִכָּל-הַמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּי אֶתְכֶם שָׁם, נְאֻם-יְהוָה; וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם--אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר-הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם מִשָּׁם." (ירמיהו כט)

ואכן, בתקופה של כשבעים שנה תמה הגלות: בשנת 538 לפנה"ס קרא כורש מלך פרס ליהדות בבל לחזור לארץ-ישראל, ומתחילה שיבת-ציון בראשותו של זרובבל, ועם ישראל מתחיל בבניית בית-המקדש השני. ב-457 לפנה"ס הגיע גל עולים שני מבבל בראשות עזרא הסופר וב-445 מגיע גל עולים נוסף בראשות נחמיה.
עם ישראל (לא כולו, אבל זה כבר סיפור אחר) שוב בארץ, בית המקדש השני קם, וגלות בבל תמה.

גלות אדום\רומי - חורבן בית שני
שקט ושלווה? תלוי מתי… יש ממלכה יהודית בארץ - עצמאית פחות או יותר ויש את בית המקדש. היו תקופות קשות (היוונים וההתבוללות - חנוכה, גזירות של העמים השולטים בארץ על היהודים, הקמת הנצרות ועוד) ולצידן תקופות טובות ופריחה יהודית בארץ. ובכל מקרה, הייתה התיישבות יהודית המקיימת תורה ומצוות ושיאה בית המקדש.

אלא מה? ששוב ההיסטוריה חוזרת. ושוב הריטואל המתואר בברית בין הבתרים חוזר.
השנאה בתוך עם ישראל חוגגת - מי לא מכיר את הסיפור על קמצא ובר קמצא, מי לא שמע על כל 12,000 תלמידיו של רבי עקיבא שמתו מפני שלא נהגו כבוד זה לזה? השנאה רבה כ"כ עד כדי כך שהגמרא (יומא דף ט) קובעת ש"מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים".
ובשנת 70 שוב גלות - ששוב מתחילה בעקבות שנאת אחים.

הבטחה אלוהית ישירה לשמירה בגלות ולחזרה לארץ אין לנו, אך נביאי ישראל - לצד נבואות החורבן נתנו גם תקווה ונבואות תקומה. אביא דוגמא אחת ידועה של ישעיהו (פרק ב):
"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים, וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה."
עם ישראל בגלות כמעט 2000 שנה. אי אפשר לסכם בפסקה אחת תקופה ארוכה כזאת של עם המפוזר בכל העולם, אך ניתן לראות במהלכן תקופות של הצלחה כלכלית בגלות, של קהילות גדולות ומפוארות - הרי היהודים ידועים כאלו שעמדו בצמתים חשובים בהיסטוריה העולמית - גם בתקופות ללא מדינה יהודית.
וכמו תמיד, ההצלחה מביאה לקנאה ושנאה כלפי היהודים - פרעות, גזירות, שואה ומה לא.

ואמנם לא 400 שנה כמצויין בברית בין הבתרים, אלא 1878 שנים, ובשנת התש"ח (1948) מוקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, עם ישראל - שוב פעם לא כולו אך חלק גדול ממנו - עולה לארץ מחדש, מחייה את השפה העברית ומקים מדינה לתפארת.
גם הפעם - כמו לבן אחרי יעקב, כמו פרעה אחרי בני ישראל - לא כולם מקבלים את רוע הגזירה ומייד קמים עלינו לכלותינו - מלחמת העצמאות וגם אלו שאחריה - אך עדיין אנחנו פה.

סיכום
מאז ברית בין הבתרים ראינו ארבע גלויות - גלות יעקב בחרן, גלות מצרים, חורבן בית ראשון וחורבן בית שני.
הדעה הרווחת מקשרת את ברית בין בבתרים לגלות מצרים. אולם, יש דעות המרחיבות אותה יותר. במכילתא דרבי ישמעאל (יתרו פרשה ט) נכתב:
"הראהו ארבע מלכיות שהן עתידין לשעבד את בניו. שנאמר: "ויהי השמש לבא ותרדמה נפלה על אברם והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו" (בראשית טו יב). "אימה" – זו מלכות בבל, "חשכה" – זו מלכות מדי, "גדולה" – זו מלכות יון, "נופלת" – זו מלכות רביעית, רומי חייבתא."

והמכילתא דרבי ישמעאל בא (מס' דפסחא בא פרשה יד) אומר:
"רבי (יהודה הנשיא, א"ג) אומר: כתוב אחד אומר 'ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה' וכתוב אחד אומר 'ודור רביעי ישובו הנה'; כיצד יתקיימו שני כתובין אלו? אמר הקדוש ברוך הוא: אם עושין תשובה אני גואלם לדורות, ואם לאו אני גואלם לשנים." כלומר - משך הגאולה תלוי בעם ישראל ובדרכיו.

ואכן, אם נסכם את כל מה שאמרנו, נראה שסדר העניינים של כל גלות כמעט זהה:

• מתחיל בשנאה,
• גלות,
• הבטחה אלוהית לשמירה בגלות ולחזרה לארץ,
• הצלחה כלכלית בגלות וריבוי מספרי,
• ההצלחה מביאה לקנאה ושנאה,
• התגלות אלוקית ליציאה מהגלות,
• יוצאים ברכוש גדול,
• רדיפת המשעבד אחרי המשועבד,
• מדינה יהודית בארץ ישראל.

*

ניסינו לעקוב אחרי ההיסטוריה בזמן ״הווה״ של החיים בכל תקופה. גם הם ידעו על הגלויות לפניהם וקיוו שלא עוד. אבל גם הם נפלו בטעויות של קודמיהם.

כל חורבן וגלות החלו בשנאה פנימית בעם ישראל. הנצי"ב מוולוז'ין כתב על כך דברים נוקבים וחזקים (פירוש העמק דבר, פתיחה לספר בראשית):
"... נתבאר בשירת האזינו על הפסוק "הצור תמים פעלו... צדיק וישר הוא" דשבח "ישר הוא" נאמר להצדיק דין הקדוש ברוך הוא בחורבן בית שני, שהיה "דור עקש ופתלתל", ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן, מפני שנאת חנם שבלבם זה אל זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית. ועל זה היה צידוק הדין, שהקדוש ברוך הוא ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאֵלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם, ולא בעקמימות אף־על־גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסוּת ישוב הארץ."

ומה היום?מה איתנו? האם כדברי המכילתא סוף דבר לאחר ארבע גלויות ותמו הגלויות? האם אכן לא יהיה חורבן בית שלישי?

לעניות דעתי, המסקנה המתבקשת היא לא לסמוך על הנס, ולא להישען רק על נבואות ופירושים אופטימיים.
מצב האהבה/שנאה בעם ישראל היום לא מזהיר, בלשון המעטה. 
אם כך - למה לטעות בדיוק באותו מקום כמו אבות אבותינו?
וזהו המסר - שאי אפשר לנסח אותו טוב יותר מהראי״ה קוק - שכבר אמר (אורות הקודש ג שכד) - את שכולם יודעים לצטט:
״ואם נחרבנו, ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חנם, נשוב להבנות והעולם עמנו יבנה, על ידי אהבת חנם".



במהרה בימינו, אמן!