המילה ״תועבה״ מזוהה מאוד ועולה רבות בדיונים אודות איסור ״משכב זכר״.
ומסבירים חלק מהאנשים, שהשימוש בה הופך את האיסור לחמור יותר משאר האיסורים, וחלקם גם מתיר לעצמו לקרוא להומואים ולסביות ״סוטים״, "חולים" ושאר כינויי גנאי קשים - כי הרי התורה רשמה ״תועבה״.
אז אכן התורה מגדירה את איסור משכב זכר כתועבה - "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא״.
אפשר גם להניח שיש פה ביטוי שמדגיש את חומרת העניין.
אבל - מה לא ניתן להסיק מהשימוש במונח ״תועבה״?
ראשית, כל האיסור והדיבור הוא על המעשה, לא על האנשים. המעשה הוא תועבה.
ואגב, יש כאלו שמגדילים לעשות ולא משליכים את ה״ברכות״ שלהם רק על העושים את המעשה האסור, אלא גם על אלו בעלי הנטיה אשר נמנעים לעשות את המעשה - שאלו וודאי צדיקים! וההשלכה עליהם של כל הגינויים חמורה אף יותר.
ונמשיך - האם זה הוא האיסור היחיד אליו מוצמדת התווית ״תועבה״?
חיפוש פשוט ומהיר ימצא שלא. 16 פעמים מוזכר הביטוי המדוייק (לא כולל הטיות - אשר הכללה שלהם תגדיל עוד יותר את המספר) בתנ״ך, על נושאים ואיסורים שונים (ראו פירוט למטה).
בתורה מוזכר הביטוי שש פעמים:
1. במפגש יוסף ואחיו במצרים ״לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם״.
2. על משכב זכר, כאמור (פעמיים) - יחד עם איסורי העריות כולם.
3. על עבודת אלילים.
4. על מאכלים שאינם כשרים.
5. על חתונת זוג גרושים לאחר שהגרושה נישאה והתגרשה מאדם אחר.
ובנ״ך משתמשים הנביאים בביטוי החריף ״תועבה״ לתיאור חטאים קשים של עם ישראל, הן בחטאים כלפי ה׳ והן בחטאים בין אדם לחברו, ובעיקר על חטא עבודה זרה.
אם כן, למה בוחרים לקלל רק את החוטאים במשכב זכר בביטויי גנאי על סמך המילה "תועבה"?
הרי תועבה נאמר גם על אחרים: האם כל מי שאוכל אכל שאינו כשר הוא ״סוטה״? האם מי שמתחתן עם גרושתו שנישאה לאחר הוא ״חולה״?
האם אנחנו מתייחסים לחוטאים אלו באותה סלידה ודחייה כמו להומואים ולסביות?
לא.
למה?
וודאי יש סיבות שונות ומשונות לכך.
אני מניח שיחס האנושות להומואים במהלך ההיסטוריה - עד לשנים האחרונות - גרם לשיח כזה כלפיהם. הרי לא רק אצל היהודים, אלא בכלל העולם, המילה ״הומו״ הייתה קללה עד לפני שנים ספורות, והאנושות התייחסה אל הומואים כסוטים וחולים ללא קשר לדת ולאום - ולכן כנראה היחס של אנשים מסויימים נשאר כזה גם היום.
*
ובהקשר של משכב זכר, בואו נתעמק שניה בעניין התועבה.
משכב זכר אכן מזוהה במדרשי חז"ל, יותר מכל חטא אחר, עם המושג "תועבה". ולכן זהו ביטוי מרכזי בנידון.
הפירוש הסטנדרטי של "תועבה" הוא יחס של מיאוס, סלידה ותיעוב קיצוניים.
הגמרא במסכת נדרים שואלת: "מאי תועבה?" ובתשובתה היא דורשת את המילה כמורכבת משלוש מילים: "תועה אתה בה". פרשנות זו שונה לגמרי מהפירוש הקודם, ומכניסה את המושג לקטגוריות של הבנה. כביכול קובעת התורה: "יש לך טעות", "אתה תועה בדרכך". תעייה זו מתפרשת על ידי הראשונים כמעילה בערכי המשפחה.
כמו שכבר אמרנו, המושג "תועבה" מופיע בתורה פעמים רבות ובהקשרים שונים. בפרק בו נאמר ״תועבה״ על משכב זכר - המילה תועבה מופיעה פעם אחר פעם בהתייחס לאיסורי העריות כולם, לא רק ביחס ל"משכב זכר", כמו גם מילים אחרות המביאות סלידה ממעשים לא מקובלים, "זימה" למשל. בחומש דברים קורא הכתוב "תועבה" למספר רב של עבירות שונות זו מזו, כשהבולטת שבהן היא דווקא עבודת אלילים.
כלומר - אין ספק שהשימוש במונח "תועבה" בהקשר הזה מביעה אמירה חמורה, אך אין לאיסור "משכב זכר" בלעדיות מיוחדת על המונח, שמיוחס גם לעבירות אחרות וכנראה שהסיבות שהמונח מוצמד כ"כ חזק דווקא לזה קשורות גם למחשבות, נטיות ורגשות - ולא רק לפשט הכתוב.
חז"ל ראו את עיקר הפסול ביחסים הומוסקסואליים, בנזק שהם גורמים לעקרונות הקיום וההמשכיות, שהתורה רואה בהם חובה אישית ואחריות המוטלות על כל יחיד. יש בדברי חז"ל הדגשה לכך שחטא משכב זכר הוא שהביא פעם אחר פעם לקטיעת קיומם של חברות בהן הוא היה נפוץ. מה שמצביע על הקשר בין מהות החטא ובין העונש, תוצאתו. קיום משכב זכר באופן שיטתי משקף מעילה מצד האנשים בחברה באחריותם להמשך קיומה. זכות הקיום ויכולת ההמשכיות נשללים מחברה שחבריה עצמם מועלים בה ונמנעים מלמלא את חובתם זאת כראוי. הענישה הקשה, אפוא, אינה באה בהכרח בשל חומרת החטא החורגת באופן מהותי מחטאים אחרים, אלא מאופיו של חטא זה, ובהתאם לחוקיות של מידה כנגד מידה, שבה העונש הוא תוצאה הקשורה קשר מהותי בקלקול שבחטא.
צא ולמד - שאי אפשר לומר בוודאות שהשימוש במילה "תועבה" מדרג את האיסורים האלו כחמורים יותר מאחרים.
*
ועוד דבר אחרון.
"תועבה" הוא אכן ביטוי קשה. גם אם נאמר שהכתוב רוצה להדגיש את חומרת החטא, הרי שיש שימוש במילים אחרות קשות לא פחות לתיאור איסורים אחרים. כל שלא בטוח ש"תועבה" הוא הבוטה מכולם.
המונח "זימה" מתואר כלפי עבירות עריות, על אי אלו חטאים נאמר שהארץ "תקיא" אותנו, על חטאים רבים מובטחים לנו צרות וקללות אם נעבור אותם. ומן העבר השני - על ציוויים רבים נאמר "אני ה' אלוקיך" - כדי להדגיש את חשיבותם.
ועוד דבר - ישנם איסורים שחומרתם מוסכמת על כולם - ואין כלפיהם פירוט ואין שום כינוי כלל. דוגמאות? "לא תרצח", "לא תגנוב".
אז מי אמר ש"תועבה" הוא החזק מכל אלו?
*
אז לסיכום במשפט:
תועבה זה חמור. אבל אי אפשר להכתיר חטא שכונה "תועבה" כוודאי חמור יותר מאחרים.
*
פירוט 16 המקומות בהם מופיע הביטוי (המדויק) תועבה בתנ״ך
בראשית, מג, לב: "וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם."
ויקרא, יח, כב: "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא."
ויקרא, כ, יג: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם."
דברים, ז, כו: "וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא."
דברים, יד, ג: "לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה."
דברים, כד, ד: "לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה כִּי תוֹעֵבָה הִוא לִפְנֵי יְהוָה וְלֹא תַחֲטִיא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה."
ישעיהו, א, יג: "לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה."
ישעיהו, מא, כד: "הֵן אַתֶּם מֵאַיִן וּפָעָלְכֶם מֵאָפַע תּוֹעֵבָה יִבְחַר בָּכֶם."
ירמיהו, ו, טו: "הֹבִישׁוּ כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ גַּם בּוֹשׁ לֹא יֵבוֹשׁוּ גַּם הַכְלִים לֹא יָדָעוּ לָכֵן יִפְּלוּ בַנֹּפְלִים בְּעֵת פְּקַדְתִּים יִכָּשְׁלוּ אָמַר יְהוָה."
ירמיהו, ח, יב: "הֹבִשׁוּ כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ גַּם בּוֹשׁ לֹא יֵבֹשׁוּ וְהִכָּלֵם לֹא יָדָעוּ לָכֵן יִפְּלוּ בַנֹּפְלִים בְּעֵת פְּקֻדָּתָם יִכָּשְׁלוּ אָמַר יְהוָה."
יחזקאל, טז, נ: "וַתִּגְבְּהֶינָה וַתַּעֲשֶׂינָה תוֹעֵבָה לְפָנָי וָאָסִיר אֶתְהֶן כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי."
יחזקאל, יח, יב: "עָנִי וְאֶבְיוֹן הוֹנָה גְּזֵלוֹת גָּזָל חֲבֹל לֹא יָשִׁיב וְאֶל הַגִּלּוּלִים נָשָׂא עֵינָיו תּוֹעֵבָה עָשָׂה."
יחזקאל, כב, יא: "וְאִישׁ אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ עָשָׂה תּוֹעֵבָה וְאִישׁ אֶת כַּלָּתוֹ טִמֵּא בְזִמָּה וְאִישׁ אֶת אֲחֹתוֹ בַת אָבִיו עִנָּה בָךְ."
יחזקאל, לג, כו: "עֲמַדְתֶּם עַל חַרְבְּכֶם עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה וְאִישׁ אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ."
משלי, כא, כז: "זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה אַף כִּי בְזִמָּה יְבִיאֶנּוּ."
משלי, כח, ט: "מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה."
- הנתונים מ:
