פרשת כי תצא מפרטת רשימה ארוכה של מצוות וכללים, שרובם עניינים רלוונטיים ויום-יומיים שבהתנהגות שבין אדם לחברו, והתורה מורה לנו על התנהגות מתחשבת ומוסרית שביחס לאנשים במצבים שונים: היחס ללקיחת אשה מהאויב בעת מלחמה, מצוות בניית מעקה למניעת סכנה, אסור נשך, צדק מוחלט בעת שקילה ובעת מדידה, מתנות עניים, מצוות השבת אבידה, שילוח הקן, קידוש אשה, קיום נדרים, איסור הלנת שכר, ועוד.
בכל החוקים שהזכרתי וגם באלו שלא, ניתן לראות את החמלה, ההתחשבות והרגישות המתבקשת, לא רק בדברים הגדולים והברורים אלא גם בדברים הקטנים שלכאורה "מה זה כבר משנה". לא רק כלפי אשתך, אלא גם כלפי עבד, עני, אישה שנלקחה בשבי ואפילו כלפי ציפור וגוזליה.
אל מול כל אלו, הפרשה מסתיימת באזכור מעשהו של עמלק והמצווה למחייתו. מעשה זה הוא ניגוד מוחלט לכל חוקי הצדק שהוזכרו קודם. מעשהו של עמלק הוא בלתי מוסרי בעליל, שהרי הוא תקף את ישראל ללא סיבה הגיונית, ונלחם בקצה האחורי של המחנה, בחלשים, וזאת בשעת חולשה של העם שהיה צמא למים.
מה בעצם הקשר שבין החלק הגדול של הפרשה המפרט חוקי צדק לבין סיומה במחיית עמלק?
מעשהו של עמלק מנוגד לכל חוקי המוסר הפשוטים ואינו מאפשר לו מקום בעולמו של הקב"ה ולכן גם בני ישראל מצטווים ציווי עתידי על מחיית עמלק. זהו בעצם ציווי מוסרי, שנועד להסיר את מה שהוא כ"כ מנוגד לעולם מוסרי, צודק וחברתי.
אבל, המסר מפרשת עמלק אינו רק ברמה הלאומית, אלא גם ברמה האישית, ופה, לעניות דעתי, מצוי הקשר בין עיקר הפרשה לסיומה.
אנחנו כבני אדם צריכים לנהוג בצורה מוסרית והוגנת כלפי הסובבים אותנו - לא רק כלפי בני משפחתינו וחברינו, אלא גם כלפי כל אדם או אפילו חיה. לצערנו, לא כולם בעולם מתנהגים בצורה מוסרית וראויה, וישנם את אלו שמחפשים את נקודות החולשה ותוקפים בהם. אלו מעין "עמלקים" קטנים, שאותם אנחנו צריכים לזהות, וכאשר אנחנו מוצאים אותם - היחס חייב להיות חד משמעי - כמו ברמה הלאומית - אל מול אותו עמלק. וכמו שאר המצוות והחוקים בפרשה - זוהי גם מצווה מוסרית מעין כמוה, שכן ההתייצבות החד משמעית אל מול אותם "עמלקים" המהווים ניגוד לכל הערכים המוסריים שלנו - הינה הגנה על החברה בכלל ועל עצמנו והקרובים לנו בפרט.
בכל החוקים שהזכרתי וגם באלו שלא, ניתן לראות את החמלה, ההתחשבות והרגישות המתבקשת, לא רק בדברים הגדולים והברורים אלא גם בדברים הקטנים שלכאורה "מה זה כבר משנה". לא רק כלפי אשתך, אלא גם כלפי עבד, עני, אישה שנלקחה בשבי ואפילו כלפי ציפור וגוזליה.
אל מול כל אלו, הפרשה מסתיימת באזכור מעשהו של עמלק והמצווה למחייתו. מעשה זה הוא ניגוד מוחלט לכל חוקי הצדק שהוזכרו קודם. מעשהו של עמלק הוא בלתי מוסרי בעליל, שהרי הוא תקף את ישראל ללא סיבה הגיונית, ונלחם בקצה האחורי של המחנה, בחלשים, וזאת בשעת חולשה של העם שהיה צמא למים.
מה בעצם הקשר שבין החלק הגדול של הפרשה המפרט חוקי צדק לבין סיומה במחיית עמלק?
מעשהו של עמלק מנוגד לכל חוקי המוסר הפשוטים ואינו מאפשר לו מקום בעולמו של הקב"ה ולכן גם בני ישראל מצטווים ציווי עתידי על מחיית עמלק. זהו בעצם ציווי מוסרי, שנועד להסיר את מה שהוא כ"כ מנוגד לעולם מוסרי, צודק וחברתי.
אבל, המסר מפרשת עמלק אינו רק ברמה הלאומית, אלא גם ברמה האישית, ופה, לעניות דעתי, מצוי הקשר בין עיקר הפרשה לסיומה.
אנחנו כבני אדם צריכים לנהוג בצורה מוסרית והוגנת כלפי הסובבים אותנו - לא רק כלפי בני משפחתינו וחברינו, אלא גם כלפי כל אדם או אפילו חיה. לצערנו, לא כולם בעולם מתנהגים בצורה מוסרית וראויה, וישנם את אלו שמחפשים את נקודות החולשה ותוקפים בהם. אלו מעין "עמלקים" קטנים, שאותם אנחנו צריכים לזהות, וכאשר אנחנו מוצאים אותם - היחס חייב להיות חד משמעי - כמו ברמה הלאומית - אל מול אותו עמלק. וכמו שאר המצוות והחוקים בפרשה - זוהי גם מצווה מוסרית מעין כמוה, שכן ההתייצבות החד משמעית אל מול אותם "עמלקים" המהווים ניגוד לכל הערכים המוסריים שלנו - הינה הגנה על החברה בכלל ועל עצמנו והקרובים לנו בפרט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה