חוק הגיוס ועולם התורה

 הגמרא בחגיגה (חגיגה ה ב) מביאה את הפסוק מירמיהו: "ודמע תדמע ותרד עיני דמעה כי נשבה עדר ה'" (ירמיהו יג יז.).

אמר ר' אלעזר שלש דמעות הללו למה? אחת על מקדש ראשון ואחת על מקדש שני ואחת על ישראל שגלו ממקומן ואיכא דאמרי אחת על ביטול תורה.

ושואלת מייד הגמרא: בשלמא למאן דאמר על ישראל שגלו היינו דכתיב "כי נשבה עדר ה'" אלא למאן דאמר על ביטול תורה מאי כי נשבה עדר ה'?

ועונה: כיון שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה.

לאורך כל הדורות תהו רבים מה הוא ביטול התורה בגלות? הרי רוב התורה שבעל פה נוצרה בגלות, בוודאי אי אפשר להגיד "ביטול תורה" על האמוראים, על רש"י, הרמב"ם, הרמב"ן, הגר"א, הרבי מלובאוויטש ועוד רבנים גדולים וחשובים.

אז האם באמת אין לי ביטול תורה גדול מהגלות?

והתשובה הידועה והנכונה היא שקיום תורה בגלות אפשרי רק בצורה חלקית ורק ליחיד, אבל קיום תורה בצורה מלאה - אישית ובוודאי ציבורית ולאומית - אפשרי רק בארץ ישראל.

מי שחי חיי גלות לא יכול לקיים את המצוות התלויות בארץ, ולא יכול לקיים את מצוות הגאולה הלאומיות - הקמת מדינה, מצוות ישוב הארץ, הגנה על ארץ ישראל ועם ישראל - ועוד. 

(אגב, יש כאלו שחיים חיי גלות בחו"ל, ויש כאלו שחיים חיי גלות פה בארץ ישראל.)

והנה ישנם אנשים היום, כ-80 שנים אחרי שסופסוף עם ישראל ניגב דמעה אחת לה' - שרוצים לבטל את הכל!

עם ישראל נלחם כבר מעל שנה מלחמת מצווה, פיקוח נפש כפשוטו - ויש כאלו שמסרבים לקחת חלק! יותר מכך, יש כאלו, כולל אחד שקורא לעצמו רב ראשי, שאף קוראים להילחם בחובה (בזכות!) להתגייס ואף קוראים לרדת מהארץ. חמור מזאת - הם עושים זאת בשם התורה!

איך אפשר בשם התורה להתעלם מהצלת נפשות? איך אפשר בשם התורה לעמוד על דם רעך? איך אפשר בשם התורה לקרוא לירידה מהארץ?

איך אפשר בשם התורה לבקש להוריד שוב את דמעת ביטול התורה להקב"ה?

איך אפשר להסתכל בעיניים לאנשים שנפצעו, לאנשים שחווים פוסט טראומה, לאנשים שהמשפחות שלהם נקרעות - ולהגיד "הכל סבבה, תמשיכו בלעדנו"? ועוד בשם התורה???

הגיע הזמן לחישוב מסלול מחדש. כנראה שאלו שמשום מה מקובל לחשוב שמייצגים את "עולם התורה" לא מייצגים את תורת ישראל (לא אלו עם כיפה שחורה ולא אלו עם כיפה סרוגה). כי תורת ישראל לא עומדת על דם רעך. כי תורת ישראל לא מבטלת את התורה.

הפגנות על חוק הגיוס בשם עולם התורה צריכות לדרוש דבר אחד: גייסו אותנו כולם - עכשיו!

איך להיכנס לחגי תשרי תשפ"ה?

רבים תוהים איך יחגגו את שמחת תורה השנה, שנה אחרי אסון ה-7.10 בשמחת תורה תשפ"ד.

אני מודה שעוד לא הגעתי לחשוב על זה. כשבראש שלי עדיין התמונות של הסוכות בכפר עזה שעומדות על תילן עוד משנה שעברה, אני אפילו עוד לא יודע איך להיכנס לראש השנה.

וככל שאני יותר מנסה לדמיין איך יראו השנה החגים, אני פשוט לא יודע. בד"כ אני מאלו שלא נותנים לחוסר ידיעה להיות פתרון, אבל לפעמים כנראה שזה דווקא כן. אז החלטתי שעם אי הידיעה הזאת אכנס לשנה החדשה.

נזכיר בתפילותנו את עקידת יצחק. אברהם אבינו נכנס לאירוע הזה בחוסר ידיעה מוחלט. חוסר ידיעה כיצד הבטחותיו המפורשות של הקב"ה מסתדרות עם הקרבתו של אותו יצחק שדרכו הבטחות אלה אמורות להתגשם. חוסר ידיעה כיצד האלוקים הטוב שהוא גילה מורה לו על רצח בנו.

אלא שאברהם מבין שהוא לא מבין. לכן הוא גם לא מדבר בדרך להר המוריה ולא מסביר לעבדיו או ליצחק כלום - כי הוא באמת לא יודע. אברהם יוצא אל הניסיון הזה באמונה שיש לעשות את דבר ה', והוא יודע - גם אם הוא לא מבין - שמעשה זה לא יסתור את דברי ה' האחרים שהצו הזה לכאורה סותר. כיצד זה יקרה הוא לא יודע. אבל הוא יודע ומאמין - וזאת אמונתו הגדולה שאותה נזכיר בתפילה.

בסוף, כידוע, הסתדרו הדברים ואברהם עמד בניסיון בלי להקריב את בנו ובלי סתירות שיערערו את אמונתו. בלי לדעת, אבל עם אמונה ותמימות, עמד אברהם בניסיון הקשה מכל.

אחד אחר שלא ידע היה איוב. אותו צדיק שחטף כל מכה אפשרית ולמרות שכל חבריו היו בטוחים שהוא חטא (הם לא ידעו "לא לדעת" - הם "ידעו" לתת פרשנות) הוא לא ידע למה הקב"ה מביא עליו את כל הצרות, ועד כדי כך היה בטוח בחפותו שדרש עימות ישיר עם אלוקים, שהסכים.

אלא, שעיקר דבריו של הקב"ה לא היו מענה ישיר לטענות של איוב, אלא משהו אחר לגמרי: "אֵיפֹה הָיִיתָ, בְּיָסְדִי אָרֶץ; הַגֵּד, אִם יָדַעְתָּ בִינָה.", והשאלה המופנית לאיוב היא האם הוא היה שם כשאלוקים ברא, יצר וניהל את כל העניינים בעולם באלפי שנותיו? האם הוא יכול לעשות זאת בעצמו? האם הוא יודע את כל זה?

ואיוב לא עונה, אבל מבין את דברי הקב"ה: "יָדַעְתִּי כִּי כֹל תּוּכָל; וְלֹא יִבָּצֵר מִמְּךָ מְזִמָּה. … לָכֵן הִגַּדְתִּי, וְלֹא אָבִין; נִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי, וְלֹא אֵדָע".

גם איוב מבין, גם אם לאט יותר מאברהם אבינו, שלפעמים אי אפשר להבין.

דוגמא לאחד שלא הבין שאי אפשר תמיד להבין הוא יונה הנביא, שניסה לברוח ולכפות את מה שנראה לו הגיוני - גם על אלוקים! עד שבסוף עשה את מה שהתבקש - הוא עשה בלגאן גדול הן לעצמו והן לסביבתו.

וכך גם ברמה הלאומית. הרמב"ם מסביר בענייני המשיח והגאולה ש"כל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו". מה עושים? "אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר כמו שבארנו". מה לא עושים? ״לֹא יִתְעַסֵּק אָדָם בְּדִבְרֵי הַהַגָּדוֹת. וְלֹא יַאֲרִיךְ בַּמִּדְרָשׁוֹת ... וְכֵן לֹא יְחַשֵּׁב הַקִּצִּין".

ואכן, לפני כ-80 שנים, מי שהניעו את ה"אתחלתא דגאולה" של מדינת ישראל היו אנשים שלא ידעו מה יהיה הפתרון, לא ידעו איך תראה המדינה שתקום - אבל הלכו בתמימות אחרי הלב לארץ ישראל. לעומתם הרבה אנשים ש״ידעו״ קפאו במקומם וחיכו שהכל יסתדר לפי החישוב שלהם.

ולפני כשנה המון אנשים לא "האריכו במדרשות" והלכו אחרי הלב והנשמה. הם לא ידעו בדיוק מה קורה בדרום, לא ידעו מה יקרה להם ולמשפחתם, לא ידעו אם יישלחו להילחם בעזה, לבנון או כל מקום אחר, ולא ידעו לכמה זמן - אבל הלכו. מילואימניקים, מתנדבים, המון אנשים טובים. בד"כ אלו לא היו אלה שיודעים הכל בטוויטר - אלא אנשים שפשוט קמו ועשו מעשים - שהצילו את המדינה. 

באופן אישי, הייתי רוצה שמתוך אלו יקומו המנהיגים הבאים שלנו.

*

אנחנו אחרי שנים רבות בהן כולנו ידענו בבטחון מוגזם מדי למה הכל קרה, וכולם היו צודקים וכולם ידעו להאשים את כולם חוץ מאת עצמם בהכל - למה יש פיגועים, למה הכלכלה תקועה, למה המשיח לא בא, מי בוגד, מי אשם ומי מפריע למדינה להתקדם. אפילו למה חנן בן ארי מתגרש אין אחד שלא יודע.

ואנחנו אחרי שנה של מלחמה קשה, שנה שגם בסופה יש לנו יותר מדי חטופים, הרוגים ופצועים בגוף ובנפש.

ולכן, ערב ראש השנה הזה, כשהמכה הגדולה שחטפנו באותו יום ארור עדיין מהדהדת - באמת שאפשר - ואפילו כדאי - לא להבין ולא לדעת.

השנה, יותר מתמיד, עניין התשובה צריך להיות חזק אצל כל אחד מאיתנו. ראוי לנו - לכל אחד - וזה מה שאני אנסה לעשות - להתעמק בכל "על חטא" שנכה בחזה, ובעיקר באלו שאנחנו לא ממש מבינים. על כל אחד מאיתנו להקפיד שהפעם את ההכאה על "חטא שחטאנו" יעשה על החזה והלב שלו, ולא על חזהו של חברו.

אולי כשנבוא בתמימות ובצניעות ובידיעה שאת הרוב אנחנו באמת לא יודעים - אולי בסוף נבין.

שנה טובה.

תשובה פשוטה

 לעתים בעבודה אני נדרש לטפל בבעיות שנראות מורכבות מאוד וגורמות השבתה או נזק לא קטן. אביא דוגמא פשוטה של חיפוש מסוים אשר ביקש לאתר לקוחות לפי פרמטרים רבים בצורות מורכבות, ולקח זמן רב מדי אשר פגע בעבודה השוטפת. האינסטינקט הראשוני כשניגשים לפתרון בעיות כאלו הוא להפעיל את האמצעים ה"כבדים", בשפה שלי: אינדקסים, execution plans, parameter sniffing ושאר "קללות". אבל, למעשה, בסופו של הפתרון היה פשוט הרבה יותר: שמתי לב שלמעשה החיפושים המורכבים לרוב מיותרים ופשוט צריך לחפש איפה שצריך ואיפה שרלוונטי, ולפנות לחיפושים המורכבים רק כשבאמת צריך (אגב, במקרה הספציפי שהזכרתי - אף פעם…). 

כלומר, הטיפולים המסובכים הם נהדרים וטובים - אבל רק כשהם רלוונטיים. במקרים רבים, לחזור רגע לבסיס ולחשוב פשוט לפי מה שבאמת צריך ב"טבעיות" של העבודה - הוא הפתרון לבעיה שאולי לא הייתה צריכה לצוץ כלל.

מסתבר, שהדבר נכון לא רק בבעיות של DBA אלא כמעט בכל הנושאים בחיים. 

וגם ביהדות - Keep It Simple Jewish!

דוגמא: מאות שנים התווכחו כולם איך בריאת העולם ע"י הקב"ה מתיישבת עם המדע. מאמרים וספרים עם טונות של פיזיקה, אסטרונומיה, ביולוגיה ופילוסופיה נכתבו בעניין. אבל מה? מישהו בכלל בדק האם בספר בראשית מתואר איזשהו תיאור מדעי על האופן בו נברא העולם? בשני משפטים בספר "לנבוכי הדור" מסיר הרב קוק את הבעיה מסדר היום:

"והנה, זה פשוט אצל כל יודעי תורה, כי לא נתבארו מעשי בראשית בתורה כי אם מעט מזעיר. ואמרו ז"ל במדרש רבה: להגיד כח מעשי בראשית לבשר ודם אי אפשר, לפיכך סתם הכתוב בראשית ברא אלהים".

כך גם בתשובה. רבים מתפלפלים ומחפשים דרכים לחזור בתשובה: תעניות שונות, תיקוני שמות, תפילות ע"י מקובלים, נסיעות למקומות שונים (מישהו אמר אומן?) ועוד.

אבל האם כל זה נדרש? הקב"ה ביקש פשוט: "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא … וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא … כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ". תעשו פעם בשנה תהליך עם עצמכם ותנסו להשתפר טיפה, אתם בטח יודעים מה. 

אביא פה שוב את הרב קוק, מאורות התשובה:

"עקירת הטבע של קדושת היהדות היא היא הגורמת לכל בלבולי הדעות. באים להתחכם ולמצוא בסברות והגיונות דבר שצריך למצא בעצם ההויה הנפשית ובטבע הרוחני וגם הגופני, של הכלל כולו ושל כל אחד ואחד מישראל בפרט. הפרת ברית היא זו, הזנחת הטבע היהדותי במעשה, ברעיון, ברגש ובמחשבה, ברצון ובמציאות. אין תרופה למפיר ברית כי אם התשובה אל הברית, האחוזה בתכונת הקדש של ישראל בחזקה, "שובו אלי ואשובה אליכם"".

כל מה שאוסיף אגרע, אז אומר שבת שלום, שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה.

מה לנו ולקורבנות? לספר ויקרא

(נכתב כדבר תורה לפרשת ויקרא-זכור תשפ"ב)

ספר ויקרא - הוא "תורת כהנים" - העוסק בעיקר בהלכות הקורבנות והמקדש, גורם לנו קצת אי נחת. מה לנו במאה ה-21 ולקורבנות וטקסים "פגאניים" שונים ומשונים?
והשאלות בעניין ידועות ונוקבות: 

• האם בשביל לעבוד את אלוקים אנחנו צריכים לשחוט בעל חיים? 

• האם ע"י שחיטת חיה אנחנו מממשים את הרוחניות שלנו? 

• האם הקב"ה צריך את הקורבן שלנו כדי לספק איזשהו צורך?

• האם בגלל שהבאתי לה' קורבן הוא ישנה את החלטתו לגבי מעשים שעשיתי או יחליט לתת לי איזו טובה שאני רוצה?

וגם בלי השאלות ה"פוסט מודרניות" האלו:

• מה לנו ולכל פירוט החוקים והדקדוקים של עבודת הקורבנות, שחוזרת על עצמה בפרשות הראשונות בספר ויקרא? גם ככה איננו מתחברים לזה אז למה לא לכתוב "מדריך למשתמש" מיוחד לכהנים שיעבדו במקדש - ולשאר העם לכתוב משהו קצר ו"להמשיך הלאה" מבלי 'להתיש' אותנו בפרטי הפרטים?

• ועוד יותר בזמן שאין לנו בית מקדש - וכל העסק הזה לא נוגע לנו (לכאורה).

[ במאמר מוסגר נגיד שמסתבר שישנם פרשנים שבחרו לדלג או לקצר בפירוש ספר ויקרא ולדלג ישר לספר במדבר, בדיוק מהטעמים האלו. ]

ונשאל עוד משהו:

• אם כבר החלטתי שבשביל עבודת ה' שלי אני רוצה לשחוט בעל חיים - תנו לי להקריב את הקורבן שלי בצורה שתעשה לי טוב - בלי לקבוע לי מה להגיד ואיך לעשות בפירוט הלכות וכללים מתיש ודקדקני - ובכך אוכל למצות את ההתקרבות לה' בדרכי שלי בצורה שתעשה לי הכי טוב.

אפשר לשים לב ששאלות רבות מאלו נשאלות גם על התפילות - שבצורה כזו או אחרת מחליפות את הקורבנות בזמן שבית המקדש איננו קיים:

• גם התפילות לעתים מעיקות עלינו, לא תמיד "מתאים לנו" להתפלל.

• וגם לגבי התפילות ניתן לשאול: האם הקב"ה צריך את התפילות שלנו? האם הקב"ה צריך שנודה לו ונשבח אותו?

• האם הקב"ה שהוא "בוחן לב וכליות" צריך את הטקסט שאנו קוראים מתוך הסידור כדי לדעת מה אנו מבקשים?

• והאם ע"י כך ה' יוותר לי על חטא או יעשה לי טובה שאני רוצה?

• וגם פה נשאל - אם אני מחליט להתפלל - תנו לי להגיד מה שאני רוצה, למה לי לחזור על אותו טקסט - שלא אני כתבתי או ביקשתי?

הרבה שאלות, ננסה לעשות קצת סדר.

לפני שנתחיל אפשר רגע לתת מבט על הצורה בה אנו חוגגים היום אירועים שונים - יום העצמאות למשל, ולגלות שגם כיום בעלי חיים רבים מסיימים את החגיגות האלו כשיפודים... לא בטוח שבסוכות בבית המקדש יוקרבו יותר בעלי חיים מאשר על המנגלים הפרוסים לאורכה ורוחבה של הארץ ביום העצמאות… אז אולי בכל זאת יש בנו עוד משהו מעבודת הקורבנות.

עכשיו נחזור לכתובים.

ונשים לב לפתיחת ספר ויקרא: "וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן וכו'". אמנם תורת כהנים, אך בפתיחת ספר ויקרא הקב"ה לא מבקש לפנות לכהנים העובדים במקדש אלא אל כלל העם, אל ה"לקוחות" של בית המקדש. נשים לב שהקב"ה לא מדבר כמו בד"כ (וידבר ה' אל משה) אלא קורא - "ויקרא אל משה" - יש פה קריאה של הקב"ה - למשה ובהמשך לכל אחד מעם ישראל.

וזו נקודה חשובה, שתעזור לנו להתחיל להבין את עניין הקורבנות. 

הקב"ה בוודאי לא צריך את העגל או הכבשה שאנו מקריבים. הקב"ה מצווה על הקורבנות לא כדי לתת לנו איזה עונש או כדי לקבוע "תג מחיר" עבור איזה חטא שעשינו, ואנו לא מביאים עז או יונה כדי לתת לאלוקים תשורה על משהו טוב שעשה לנו או כ"שוחד" כדי שימלא איזו בקשה שלנו.

הקב"ה קורא אל בני ישראל ומספר להם על הקורבנות כי הקורבנות הן הדרך של האדם להתקרב ו"לדבר" עם אלוקיו.

מספר דברים שיעזרו להדגיש את הנקודה:

1. הראשון בהיסטוריה שהקריב קורבן לה' הוא קין. קורבנו - כידוע - לא התקבל. ולכאורה למה? הוא רצה לתת את קורבנו לה' - אז למה הוא סורב? אלא שלא הקורבן עצמו הוא החשוב, לא האיכות של הבשר - אלא הכוונה, ורבות דובר למה קורבנו של קין נדחה. כמוהו גם קורבנות אחרים בהמלך ההיסטוריה.

2. הקורבנות בבית המקדש -  בניגוד לטקסים דומים בדתות אחרות - לא צריכים להתבשל לפני העלתם לה'. זאת כי אין צורך להשביח את טעמם לפני שמגישים אותם להקב"ה - שהרי אין הוא צריך אותם כדי לשבוע ולהנות מבשר משובח.

3. בספר ויקרא אין רק פירוט לכהנים על כללי העבודה בבית המקדש, אלא גם פירוט - כפול לכאורה על כל הקורבנות - ודגשים לאדם המקריב. כלומר - לא הפעולה הטכנית שאותה עושה הכהן היא החשובה אלא גם התהליך שעובר מביא הקורבן.

אז נוכל לסכם - לא הקורבן הוא החשוב, אלא הקשר שנוצר בין האדם להקב"ה ע"י הקורבן.

וכך גם התפילה. הקב"ה לא צריך שנגיד לו 3 פעמים ביום כמה הוא "האֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא" וכדו'. הקב"ה יכול לדעת את רצונינו גם בלי שנבקש. אלא שגם התפילה - כמו הקורבן - היא הזמנה להתקרבות - מעין דיבור - בין האדם לאלוקיו. זה הערוץ שיש לנו לקב"ה.

ועדיין נשארנו אם השאלה למה החוקים? למה הנוסח הקבוע? תנו לי ליצור את הקשר שלי עם אלוקי!

גם פה הסיבה דומה בקורבן ובתפילה.

כי כמו שאמרנו - הרעיון הוא שע"י התפילה או הקורבן האדם ימצא את הדרך להידבק לה', והדפוסים המוגדרים וסדרי העבודה הקבועים - יש בהם כדי לעזור לנו להבין את הכוונה ודרכם להגיע למטרה ול"תוצאות" מהקורבנות ו\או התפילות.

ואיך זה קורה?

זה לא קורה כי אני צריך משהו אז אני מביא לה' משהו לאכול או מתפלל ומתחנף אליו כמה הוא גדול, ואז כשה' שבע ומבסוט מהמחמאות שלי הוא מחליט למלא את מבוקשי.

פעולת (דגש על פעולה) התפילה והקורבן קורית באמצעות הנוסח הקבוע העוזר לאדם להבין כיצד לתעל את הקרבה הזו למימוש - בין אם הוא מתחנן על נפשו בעת צרה ובין אם הוא מבקש להודות לה' על דבר מסוים - ודרך זה להגיע אל רצונו מהקב"ה.

כי אם הייתי אומר מה שאני חושב לנכון - תוך הראיה הצרה שלי - לא בטוח שהייתי מגיע למשמעות עבודת ה'. כללי הקורבנות והנוסח שקבעו חז"ל לתפילות נקבעו ככה שיעוררו אותנו ע"י ההתעמקות במילים וכללי הטקס להבין את הכוונה ולהגיע למטרה. וגם, ע"י נוסח שנכון לכל הציבור אני יכול לקבל פרופורציות לגבי ה"עניין" שלי יחסית לכלל וזה מכוון אותי בפעולת הקורבן או התפילה.

*

ואם כבר דברים ש"לא יושבים לנו טוב" - באה השבת גם פרשת זכור והציווי על השמדה טוטאלית של עמלק. אז נכון, עמלק עשה מעשה שלא ייעשה - אבל למה האכזריות של להרוג את כולם - מהמלך ועד אחרון הכבשים בעדר עמלקי? זה בסדר להגיב ולהילחם, אבל למה לרצוח האכזריות כזו? ואיך הציווי האכזרי הזה מסתדר עם "לא תרצח" ועם דינים כגון הכרזת שלום לפני מלחמה או עם הרכות שבמצוות כגון שילוח ציפור מהקן לפני איסוף ילדיה?

ושאלה כללית יותר: מדוע התורה בכלל מתעסקת בענייני מלחמות ומפרטת חוקים למלחמה? האם לא עדיף לתורה שתישאר בתחומי הקודש?

אז התורה מתעסקת במלחמות כי היא מתעסקת בחיי העולם - תורת חיים - ולא רק בקדושות וטהרות. 

הרב הנזיר הסביר זאת היטב. הרב הנזיר כותב שבוודאי שהמלחמה היא פשע ובוודאי שיש לקרוא לשלום לפני מלחמה. אבל - מה לעשות - מלחמות קורות. ואז צריך חוקים, ולגבי חוקים ומצוות אלו של מלחמה - "לא דיברה התורה אלא כנגד יצר הרע". 

האדם בשגרה - בוודאי שלא תרצח. אבל במלחמה - פה יש עוד שיקולים לאומיים וכלליים ואז הצדק לפעמים דורש גם שימוש בכח, חבלה וכל מה שסביב למלחמות.

ומסביר יפה הרב אליעזר מלמד בפניני הלכה "חודש אדר": "יהודי הוא רחמן ובעל חסד מטבעו, ואף מצוות רבות בתורה מחנכות אותו לכך. מטבעו היה נוטה לסלוח לעמלק, אך התורה צוותה אותנו לזכור את מעשיו של עמלק ולמחותו. ומתוך כך נזכור שיש רוע בעולם, ושצריך להילחם בו מלחמת חרמה ללא פשרות."

מעשהו של עמלק מנוגד לכל חוקי המוסר הפשוטים ואינו מאפשר לו מקום בעולמו של הקב"ה, ולכן הציווי על מחייתו, ציווי שמתכתב עם המצוות מוסריות שאנו רגילים לראות בתורה.

*

וכאן מגיע בד"כ בדברי תורה החלק של "יהי רצון", אז אספר שרוב מה שאמרתי פה מבוסס על דברים שלמדתי מספר של הרב טאו מהר המור בעניין התפילה ומספר של יהונתן גרוסמן איש הגוש ומכללת הרצוג בעניין הקורבנות, מטובלים בפנינים של הרב אליעזר מלמד.

אז ה"יהי רצון" שלי פה הוא שבתקופה המטורפת הזו שאנשים - וגם רבנים - עסוקים בלהוציא ספרים של אחרים מהספריות שלהם - יהי רצון שנכניס ונלמד עוד ועוד ספרים וע"י החיבור של הדעות והרעיונות נלמד עוד ועוד ונגדיל תורה.

המשפחה המושלמת או שלא בתורה - והמסר מכך

פרשת תולדות(1) מספרת את סיפורו של יצחק ומשפחתו, הכוללת לא מעט אירועים לא נעימים: עקרות, הריון קשה, אחים מסוכסכים, קומבינות בתוך המשפחה ומריבות עד כדי בריחה של אח אחד מאחיו.

לפני כמה ימים מישהו באחת הרשתות החברתיות רצה לעקוץ את ח"כ סמוטריץ' שצייץ משהו על המשפחה היהודית, וכתב שלאורך התנ"ך אנחנו נתקלים בדוגמאות נפלאות של משפחה: אברהם שמגרש את הילד שלו יחד עם אמו - ואת השני בכלל הולך לעקוד, מלחמות יעקב ועשיו תחת יצחק שלא רואה דבר (תרתי משמע), סכסוכי אחים חריגים במשפחתו של יעקב, משה רבינו ששנים רבות חי בנפרד מאשתו וילדיו, דויד ששלח את אוריה החיתי למות במלחמה כדי "לגנוב" את אשתו - ואיכשהו דווקא ממנה יוצא יורש העצר שלו, ועוד ועוד. הצייצן ההוא טען שלמעשה המשפחה היחידה הנורמלית בתנ"ך - שהתנהגה כמשפחה בטוב וברע - היא משפחתו של המן הרשע…

אז אני לא הולך להגן על סמוטריץ' (וגם לא לתקוף), אבל יש פה שאלה על המשפחה היהודית שכולנו נוהגים להתגאות בה: האם בכל התנ"ך, האם מכל אבותינו - לא ניתן למצוא משפחה 'נורמלית' אחת? האם אין לנו משפחה מקראית אחת שתהווה עבורנו מודל מושלם של משפחה? האם בכל ספר בראשית - שהוא "מעשה אבות סימן לבנים" - אין הדרכה על המשפחה הראויה? ומה זה בעצם אומר על התורה שלנו?

אלא, שבדיוק זאת הנקודה. מעשה אבות יכול להיות סימן לבנים רק אם הוא דומה לסיפור של הבנים. 
פיות ונסיכים מושלמים ויפי תואר יש באגדות. הארי פוטר ושר הטבעות מרשימים מאוד, אבל הם לא אמיתיים. בחיים האמיתיים יש מהמורות, קשיים, מריבות ובעיות. 
אם ספר בראשית היה סיפור על אבינו המושלם שמצא את אשתו יפת התואר והיו נולדים להם ילדים מקסימים שמקבלים 100 בכל המבחנים ומוציאים ארבעה תארים אקדמאים, מתחתנים עם נשים ובעלים מוצלחים - זה יכול היה להיות סיפור מקסים - אבל לא הדרכה אמיתית לחיים אמיתיים.

כי הרי בכל משפחה יש איזשהו אתגר - הילד שלא מצליח בלימודים, ילד שחוזר בשאלה - או להבדיל נהיה חרד"ל מדי או "לייט" מדי - ובקיצור לא בדיוק כמו המודל ה"מושלם" של הוריו, אחים שנקלעים לאיזושהי מריבה, צרה משפחתית מסוג כלשהו ועוד ועוד.
אם המודל שלנו היה משפחה מושלמת - לא היה לנו סיכוי לשאוף להיות כמו אבותינו ואמותינו. 
אבל אם אנחנו רואים שגם להם - לגדולים - מאברהם אבינו ועד דוד המלך - היו את הקשיים שלהם, את הנפילות שלהם ואת החטאים שלהם - ולמרות זאת הם הגיעו למה שהגיעו - עד כדי שהקב"ה בחר לספר עליהם בספרו ולתת אותם כדוגמא וכמודל - אז גם לנו - שנופלים פעם, פעמיים או מאה פעמים - יש סיכוי.
אנחנו יכולים להיות רגועים שגם אם היה "תאקל" במשפחה - המשפחה שלנו לא אבודה. עם כל הצרות, בהלוויה של אברהם אבינו ליוו אותו שני ילדיו - לא רק יצחק היורש הצדיק - אלא גם אותו ישמעאל שגורש בבושת פנים. יעקב ועשיו סיימו בחיבוק. למרות כל מלחמות האחים והמעשים החמורים שנעשו במשפחתו של יעקב אבינו - היא המשפחה שממנה צמח עם ישראל.

ודווקא זה לקח גדול, שכולנו יכולים וצריכים ללמוד. פעמים רבות אנחנו מתייגים ויורדים על מודל משפחה שלא כמו המודל ה"מושלם". על אנשים שלא הולכים בדרך ה"מושלמת". האלו לא דתיים, האחרים רפורמים, אלו מבזים את כבוד המשפחה ואלו מחריבים את היהדות. פעמים רבות אנחנו בטוחים שיש רק דרך אחת מושלמת (שבד"כ היא אותה דרך שאנחנו מאמינים בה…) וכל השאר טועים וחוטאים.
אז זהו שלא.
התורה שלנו היא תורת חיים דווקא כי היא לא מתעסקת רק במושלם. וזה נכון לא רק לנושא של משפחה אלא בכל דבר. התורה יודעת להיות נוכחת ולהדריך גם במצב של עבד ואדון, גם במצב של שבויות במלחמה, ועוד. היא רלוונטית לא רק לבני טובים שסבא שלהם היה רב ולא רק לטובי בנינו שלומדים במוסדות והישיבות המכובדות, אלא גם לזרע ישראל שסבא שלו היה יהודי שלא עמד בקשיים של הגלות ברוסיה.
התורה יודעת לתת תקווה לכל אחד ופתרון לכל בעיה.

הסוף של הסיפור לא צריך להיות שזורקים את הבן האחר אלא שיחד איתו בונים את ההמשך, מבינים ונותנים את הפתרון של תורת החיים.

קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם

 "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם"(1).

הציווי "להיות קדושים" מתחיל את פרשת קדושים וחוזר בה מספר פעמים.

האינסטיקט הבסיסי שלנו לגבי קדושה הוא של תהליכי היטהרות, תפילות, מקווה, בית מקדש וכדו'. 

אבל - לאורך שאר הפרשה רוב הנושאים אינם נושאים כאלו. חלק גדול מהפרשה מדבר בכלל על מצוות של בין אדם לחברו.

הרב שטיינזלץ הסביר שהקדושה היא לא רק במעשים הנשגבים - אלא גם במעשים הקטנים. לא רק באירועים מרוממים ועצומים אלא גם בדברים הקטנים שעושים ביום-יום. להכניס את הקב"ה לחיים שלנו זה לא רק בבית המדרש או בהר הבית, אלא גם בעבודה, בבית ובצלחת האוכל שלי. לנהוג בקדושה ראוי לא רק ברגע גדול בתפילת יום כיפור אלא גם כשקצת לחוץ לי בחשבון בנק ויש לי צ'אנס לעגל איזו פינה על חשבון מישהו. זה לא רק להוסיף קדושה בבית כנסת אלא גם בעבודה, בצבא וכו'.

*

שתים מהמצוות בפרשה הן איסור נקימה ונטירה. אפשר לשאול, למה בעצם לא נאמר דבר על האדם הראשון - זה שסירב ראשון להשאיל חפץ לחברו? הרי הוא "התחיל" - לולא הקמצנות שלו לא היינו מגיעים בכלל לנקימה ונטירה!

אלא, שהתורה לא מפרטת לנו או נותנת מצוות על התנהגויות מוסריות - כאלו שיש ללמוד מרוח התורה - כמו למשל מההוראה "קדושים תהיו". 

לדוגמא, אין מצווה להיות ענווים, אבל מעצם העובדה שהתורה מהללת במספר רב של פעמים את משה "העניו מכל אדם" אנו יכולים ללמוד שהתורה מחבבת את התכונה הזו. וגם פה - התורה לא אומרת לנו במפורש לא להיות קמצנים (כמו האיש הראשון) אבל אפשר להבין מרוח התורה שאין לנהוג כך. 

לא תקם ולא תטר אלו ציוויים מפורשים - שכן הם מעבר לאמירה של "לא תתקמצן". כל עוד הראשון לא השאיל חפץ, מדובר במקרה נקודתי של קמצנות. ברגע שאנחנו נגיב - בין בנקימה ובין בנטירה - מתחיל פה כבר "אירוע מתגלגל", שיכול להוביל לשנאה ממש, סכסוך מתמשך ושאר צרות. אם נתגבר על העלבון שספגנו, אולי נוסיף קדושה ונשפיע בכך על הקמצן לשנות את דרכיו, ובזה נסיים את הסיפור לא רק נקודתית. 

*

והנה סיפור יפה(2): בשנת 1935, קבוצת פועלים מהפועל המזרחי חתמו הסכם עם ההסתדרות הכללית שמתווה את היחסים ביניהם, ובו ביקשו חברי הפועהמ"ז להכניס סעיפים לתיקון כמה עניינים הלכתיים בהתנהגות ההסתדרות באותם הימים. הם פנו לרב קוק שאישר את ההסכם וקבע שיש סיכוי שהסכם כזה יביא להשפעת היהדות בין כלל הפועלים - דבר שבמבט לאחור אכן קרה. 

הרב קוק הסביר שכללות ישראל היא מרכבה לקדושה, והעריך את זכותם של הפועלים (החילונים והדתיים) במסירות הנפש על ארץ ישראל. ואולי בזכות ההסכם הזה עם הפועלים הדתיים - ישובו גם החילונים בהרהורי תשובה. הרב ציין מקום נוסף בו מוזכר הציווי להיות קדושים, בפרשת שמיני(3) לאחר הלכות מאכלות אסורים - "כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" - והסביר שמכך שהרמב"ם הכניס את הלכות מאכלות אסורים לספר קדושה אנו למדים שמאכל כשר מביא לידי קדושה.

וכמו שכבר ראינו: מעשה כשר וטוב - גם הוא נכלל ב"קְדֹשִׁים תִּהְיוּ".

הערות
(1) ויקרא, יט, ב.
(2) מתוך הספר "קורא לדגל" (על הראי"ה קוק ודגל ירושלים), הרב אברהם וסרמן, עמ' 272-273.
(3) ויקרא, יא, מד

שמיטת כספים - שינוי הלכה עקב שינוי במציאות כיצד?

"וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'"(1).

כידוע, מלבד האדמה, גם חובות של אדם לרעהו משתמטים בשנת השמיטה. זהו ציווי שקשה לקיימו, ואכן במהלך השנים נמנעו בני ישראל מלהלוות כספים בסמוך לשנת השמיטה - על אף מצוות שמיטת כספים ועל אף האזהרה המפורשת בתורה בהמשך לציווי: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא"(2).

כך היה גם בימיו של הלל. בשלהי ימי בית המקדש השני זיהה הלל הזקן מצוקה בעם ישראל, שכן רבו העניים שהתקשו להחזיר הלוואות ועקב כך נמנעו אנשים מלהלוות כסף לנזקקים - בגלל ביטול החובות בשמיטת כספים -  ותיקן את ה"פרוזבול"; מסמך שלמעשה מפקיע את שמיטת החובות.

האם תקנה זו של הלל ראויה? האם בגלל שינוי במציאות נוכחית ניתן לשנות - ואף לבטל - ציווי מפורש מן התורה? האם מציאות מסויימת יכולה להשפיע על תורת החיים הרלוונטית תמיד?

יש לציין שרבים במהלך השנים סייגו את תקנת הפרוזבול כרלוונטית רק כאשר מצוות שמיטה היא מדרבנן, אך כנגדם היו גם את אלו שלא קיבלו את הטענה שמצוות שמיטה בימינו מדרבנן או שפירשו את תקנת הפרוזבול כרלוונטית גם כאשר שמיטה מן התורה.

ובכן, נחזור ונשאל: מה מיוחד בפרוזבול שהתקבל? ונרחיב ונשאל האם אנחנו יכולים לגזור ממנו לשינויי מציאות אחרים בימינו ובכלל?

האם כל שינוי מציאות מצדיק שינוי הלכה?

האם, סתם לדוגמא, מציאות בה אנשים לא מצליחים להימנע משימוש בטלפון נייד בשבת תוכל להצדיק איזה "טריק" הלכתי שיאפשר זאת בדרך כלשהי?

או דוגמא "כבדה" ומשמעותית יותר: האם שינוי המציאות בעם ישראל במאה-מאתיים שנים האחרונות בהם רוב היהודים לא רואים עצמם מחוייבים לתרי"ג מצוות יכול להשפיע על פסיקת הלכה או התנהגות מסויימת, למשל בנוגע לקבלת מצוות בתהליך הגיור?

שני דברים לדעתי גורמים לכך שהפרוזבול, על אף היותו צורך של מציאות מסויימת, הוא "כשר" הלכתית ואינו סותר את ציווי התורה.

ראשית, הלל לא ביטל את מצוות התורה. הוא לא טען שבגלל המציאות הנוכחית מצוות התורה על שמיטת כספית מבוטלת או לא רלוונטית. להיפך- הוא הכיר בה ובחשיבותה, ומתוך המקום הזה התקין את הפרוזבול בהתאם לכללים ההלכתיים הנהוגים. אם לא היה נמצא פתרון בהתאם לכללים האלו - הלל היה מקיים את שמיטת הכספים על אף המציאות החדשה.

את העניין השני הבנתי מתוך עיון בספר החינוך. שימו לב כמה מצוות מונה בעל הספר חינוך:

1. שלא לתבוע חוב שעברה עליו שביעית (תעה).
2. מצוה לנגוש את הנכרי (תעו).
3. שישמיט כל הלואותיו בשביעית (תעז).
4. שלא יאמץ את לבבו על העני (תעח).
5. שלא נמנע מלהלוות קודם שמיטה (תפ).

חמש מצוות! למה לא אמר שמצוות לשמוט כספם בשביעית, אלא פירט 5 מצוות מכל הכיוונים והצדדים?

אלה שמפה אפשר וצריך ללמוד נקודה חשובה.

ושימו לב למשנה בה מתוארת פסיקת הפרוזבול(3):

"פְּרוּזְבּוּל, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהִתְקִין הִלֵּל הַזָּקֵן כְּשֶׁרָאָה שֶׁנִּמְנְעוּ הָעָם מִלְּהַלְווֹת זֶה אֶת זֶה, וְעוֹבְרִין עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְּלִיַּעַל" וְגו', הִתְקִין הִלֵּל פְּרוּזְבּוּל".

לא רק שהלל הכיר בשמיטת הכספים, הוא הבין שלולא פתרון אנשים יעברו על מצווה מפורשת בתורה - שלא נמנע מלהלוות קודם שמיטה. בזכות שטר הפרוזבול המשיכו אנשים להלוות איש לרעהו ללא חשש לכספם, ובכך לא רק שנפתרה בעיה חברתית במציאות מסויימת, אלא גם נמנעה עבירה על מצוות אחרות.

אם נחזור לדוגמאות שמקודם:

גם אם מאוד קשה לנו במציאות הנוכחית להימנע משימוש בטלפון נייד בשבת, אנחנו לא יכולים לבטל את האיסור ע"י התעלמות ממצוות השבת וללא הוכחה שבמעשה זה אנחנו נמנעים מאיסור אחר.

ולגבי הגיור? אם אני מכיר בחשיבות קבלת עול מצוות בחלק מתהליך הגיור ולא רוצה לוותר עליו ואף רוצה שגרים יקבלו על על עצמם את עול המצוות, אך מצד שני אני מכיר במציאות המשתנה ומנסה למצוא דרכים בהם לא נוותר הן על מצוות התורה והן על הגר הבא להתגייר. האם לא זו הדרך להתמודד עם בעיה שכזו?

לסיכום, בשורה התחתונה: לא רק שהלל לא ביטל את מצוות השמיטה,

הוא גם מנע עבירה על מצוות "שלא נמנע מלהלוות קודם שמיטה".

הוא גם אפשר לעשירים לעזור לעניים בהלוואות סמוך לשמיטה וגם להמשיך לקיים את מצוות השמיטה.

כלומר, הוא לא ביטל את השמיטה, ההיפך הוא הנכון: הוא קיים אותה!

לעניות דעתי, זאת דוגמא פרטית מצויינת שממנה ניתן לצאת וללמוד למקרים אחרים של פסיקת הלכה אל מול מציאות משתנה- ללא ויתור על קיום התורה וללא ויתור על קיום חברתי.