בריאת העולם - האם ישנו בכלל עימות בין התורה למדע?




כשנשאל סטיבן הוקינג האם ניתן ליישב בין המדע והדת, אמר: "יש ביניהם פער יסודי. המדע מבוסס על תצפית ותבונה, והדת על סמכות. המדע ינצח מפני שהוא עובד".

אל תחפשו תשובה לתת לו, הראי״ה קוק כבר נתן אותה לפני יותר ממאה שנים:
״להגיד כח מעשי בראשית לבשר ודם אי אפשר, לפיכך סתם הכתוב בראשית ברא אלוהים.״*


כלומר, מראש אין בעיה!
התורה לא פירטה את ענייני המדע של בריאת העולם - אלא רק ברמה פשוטה ולפי צרכיה. את הפרשנות המדעית השאירו למדענים.


* לנבוכי הדור, פרק ה. מומלץ לעיין שם בפירוט.

מה הקשר בין חוקי צדק לבין מחיית עמלק? (בפרשת כי תצא)




פרשת כי תצא מפרטת רשימה ארוכה של מצוות וכללים, שרובם עניינים רלוונטיים ויום-יומיים שבהתנהגות שבין אדם לחברו, והתורה מורה לנו על התנהגות מתחשבת ומוסרית שביחס לאנשים במצבים שונים: היחס ללקיחת אשה מהאויב בעת מלחמה, מצוות בניית מעקה למניעת סכנה, אסור נשך, צדק מוחלט בעת שקילה ובעת מדידה, מתנות עניים, מצוות השבת אבידה, שילוח הקן, קידוש אשה, קיום נדרים, איסור הלנת שכר, ועוד.
בכל החוקים שהזכרתי וגם באלו שלא, ניתן לראות את החמלה, ההתחשבות והרגישות המתבקשת, לא רק בדברים הגדולים והברורים אלא גם בדברים הקטנים שלכאורה "מה זה כבר משנה". לא רק כלפי אשתך, אלא גם כלפי עבד, עני, אישה שנלקחה בשבי ואפילו כלפי ציפור וגוזליה.

אל מול כל אלו, הפרשה מסתיימת באזכור מעשהו של עמלק והמצווה למחייתו. מעשה זה הוא ניגוד מוחלט לכל חוקי הצדק שהוזכרו קודם. מעשהו של עמלק הוא בלתי מוסרי בעליל, שהרי הוא תקף את ישראל ללא סיבה הגיונית, ונלחם בקצה האחורי של המחנה, בחלשים, וזאת בשעת חולשה של העם שהיה צמא למים.

מה בעצם הקשר שבין החלק הגדול של הפרשה המפרט חוקי צדק לבין סיומה במחיית עמלק?

מעשהו של עמלק מנוגד לכל חוקי המוסר הפשוטים ואינו מאפשר לו מקום בעולמו של הקב"ה ולכן גם בני ישראל מצטווים ציווי עתידי על מחיית עמלק. זהו בעצם ציווי מוסרי, שנועד להסיר את מה שהוא כ"כ מנוגד לעולם מוסרי, צודק וחברתי.

אבל, המסר מפרשת עמלק אינו רק ברמה הלאומית, אלא גם ברמה האישית, ופה, לעניות דעתי, מצוי הקשר בין עיקר הפרשה לסיומה.
אנחנו כבני אדם צריכים לנהוג בצורה מוסרית והוגנת כלפי הסובבים אותנו - לא רק כלפי בני משפחתינו וחברינו, אלא גם כלפי כל אדם או אפילו חיה. לצערנו, לא כולם בעולם מתנהגים בצורה מוסרית וראויה, וישנם את אלו שמחפשים את נקודות החולשה ותוקפים בהם. אלו מעין "עמלקים" קטנים, שאותם אנחנו צריכים לזהות, וכאשר אנחנו מוצאים אותם - היחס חייב להיות חד משמעי - כמו ברמה הלאומית - אל מול אותו עמלק. וכמו שאר המצוות והחוקים בפרשה - זוהי גם מצווה מוסרית מעין כמוה, שכן ההתייצבות החד משמעית אל מול אותם "עמלקים" המהווים ניגוד לכל הערכים המוסריים שלנו - הינה הגנה על החברה בכלל ועל עצמנו והקרובים לנו בפרט.

איך לקרא את התורה? - כי תהיינה לאיש שתי נשים (פרשת כי תצא)




"כי תהיינה לאיש שתי נשים, האחת אהובה והאחת שנואה, וילדו לו בנים, האהובה והשנואה, והיה הבן הבכור לשניאה" (דברים כא, טו).
קצת מוזר הציווי הזה. כבר שנחשפתי אליו כילד תמים היה לי משהו מוזר - למה ישר שנואה ואהובה? למה התורה מתחילה את העיסוק בנושא שתי נשים בנימה שלילית? ואולי נשאל בתמימות: האם אין מצב שיש לאדם שתי נשים והוא מסתדר איתם?
גם בספרי מובא ש"מגיד שסופו להיות שונא אותה ואוהב אחרת", ומשם הדרך לקנאה, סכסוכי ירושה ויש המפרשים שאפילו המקרה של בן סורר ומורה.
בקיצור, אין הרבה אופטימיות לגבי העסק הזה….

דבר מוזר נוסף בעניין הזה הוא שבהמשך ההיסטוריה בא חרם דרבנו גרשום וביטל למעשה את כל העניין - ומאז אנחנו נוהגים שלא יישא אדם יותר מאישה אחת.
ויש פה משהו תמוה - הרי כלל ידוע הוא שאין לחכמים סמכות לאסור דבר שהותר במפורש בתורה - אז כיצד יכול היה רבנו גרשום לאסור נשיאת שתי נשים - דבר שמנוגד להיתר מפורש בתורה, ואיך נתקבלה תקנתו בישראל בצורה גורפת כ"כ?


אלא, שמסתבר שצריך לדעת כיצד לקרא את הכתוב בתנ"ך וממנו להבין מה הייתה הכוונה המקורית. 
מתוך ההקשר שבו נאמר בתורה שמותר לשאת שתי נשים אפשר להבין שהדבר אינו רצוי. אם התורה ישר התחילה בתיאור מקרה של "אחת שנואה ואחת אהובה", בלי ציון בכלל של המקרה בו שתיהן אהובות, אז כנראה שהתורה לא באמת מחבבת את העניין, אלא ההיתר לישא שתי נשים הוא בדיעבד - אם יקרה מצב כזה - כך וכך התורה מורה לך לנהוג.
לכן, כשהסתלק ההכרח, והנורמה החברתית יצאה נגד זה - ניתן וצריך "לבטל"  במרכאות את העניין, ולהחליט שאין לשאת שתי נשים.

ניתן להגביל את הדבר לחוקי מדינות - בג"ץ מורשה ואפילו מחוייב לתת פרשנות לחוק עפ"י "רוח החוק". כך גם חכמים מורשים ומחוייבים לתת לנו את "רוח התורה".

דוגמא מעניינת נוספת היא "לא תבשל גדי בחלב אמו":
ידועות הבדיחות על כך שהתורה ציוותה לא לבשל בן ואמא ביחד, והיהודים החוכמולוגים פירשו פרשנויות מפה ועד להודעה חדשה וגזרו על עצמם איסורים ללא סוף.
אלא שגם פה צריך להבין את רוח החוק: בישול בשר בחלב אינו נתעב מצד עצמו, אלא אסור בגלל תחושת האכזריות שהוא מעורר – בישול הוולד בחלב אמו שנועד להזין אותו. ובגלל הרצון לעדן את תחושותינו המוסריות - הורחב הורחב לכל בשר ולכל חלב.

אז כמובן שהדבר לא נעשה בצורה שרירותית, אבל בהחלט יש כללים בהם ניתן לשנות את הנאמר בתורה, לקולא או לחומרה, ולהתאים את חיי היומיום לרוח התורה.


מקורות
1. את הרעיון הכללי למדתי מתוך: עליית מעמד האישה בהלכה \ הרב אליעזר מלמד 
http://revivim.yhb.org.il/2013/12/26/%D7%A2%D7%9C%D7%99%D7%99%D7%AA-%D7%9E%D7%A2%D7%9E%D7%93-%D7%94%D7%90%D7%99%D7%A9%D7%94-%D7%91%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%94/

2. את הדוגמא של "לא תבשל גדי בחלב אמו" הסקתי מתוך: בגנות האידיאולוגיה \ חיים נבון
http://musaf-shabbat.com/2012/04/19/%D7%91%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%90%D7%99%D7%93%D7%99%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%94-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%91%D7%95%D7%9F/


האם פרעה היה חמאסניק?




ראשי החמאס מקשים את ליבם ולא מוכנים להפסקת אש, למרות האבידות והמפלות הרבות שלהם, ולמרות שברור שהפגיעה בהם תימשך ואף תיגבר. עוד מכה ועוד מכה, עוד הזדמנות מבחינתם לצאת מהעניין הזה, עוד סכנה לחייהם ובעיקר לחיי בני עמם, ושוב ושוב הם מקשיחים את ליבם וממשיכים בלחימה.


נשמע קצת מוכר, לא? לי זה העלה אסוציאציות להקשחת לב ידועה אחרת, במצרים לפני אלפי שנה.

וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים: וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְהֹוָה בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם:(1)

כבר בהתחלה ה׳ מתריע בפני משה שפשוט לא הולך להיות, ושפרעה יקשיח את לבו, ולא ישחרר את בני ישראל בקלות. ואכן כך קורה:
וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה:(2)
כך זה ממשיך אחרי כל מכה ומכה ממכות מצרים. כך גם אחרי מכת כינים ואחרי אזהרותיהן של יועצי פרעה:
וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה:(3)
כך גם בהמשך, כאשר מצרים פגועה והרוסה, והנזק הלאומי גדול ביותר. גם אחרי רגעים קשים בהם פרעה כבר מודיע למשה שהוא מעוניין לשחרר את בנ״י, מייד כשנגמרת המכה ומתחילה רגיעה מסויימת, הוא חוזר לסורו:
וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת וַיֹּסֶף לַחֲטֹא וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו: וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה בְּיַד משֶׁה:(4)

העם המצרי סובל, המדינה נפגעת קשות, והיועצים מתריעים:
וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם:(5)
ושוב ושוב פרעה מסרב ומסלק את משה מפניו:
וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת:(6)
ושוב ושוב, והתורה די מפרטת את עניין הקשחת הלב של פרעה:
וּמשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת כָּל הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְחַזֵּק יְהֹוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ:(7)

ואז, במכה האחרונה והקשה, מכת בכורות, מבין פרעה - בכור בעצמו - שתורו למות מגיע בקרוב, והוא נעתר ומשחרר בבהלה את בנ״י:
וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיהֹוָה הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם ...: וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת: וַיִּקְרָא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהֹוָה כְּדַבֶּרְכֶם:(8)

בדומה למנהיגי חמאס, שלא מתרגשים מהנזק והמוות שנגרם לבני עמם - אבל פוחדים מאד ממותם שלהם, כך גם פרעה. בשלב זה הוא נעתר ומשחרר את בני ישראל. בנ״י יוצאים ממצרים ומתחילים את מסעם במדבר.

סוף פסוק? מסתבר שלא! פרעה מתחרט שוב, ויוצא לרדוף אחרי בנ״י במדבר:
וַיְחַזֵּק יְהֹוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה:(9)
איך זה נגמר בסוף כולם יודעים. הקשחת הלב הזאת היא אחת יותר מדי, ופרעה וצבאו טובעים ומתים בים סוף, ובנ״י ממשיכים במסעם.

מנהיגי חמאס נלחמים בישראל, מדינה חזקה מהם, ולא מפסיקים בלחימה - גם כשעמם סופג מכות נוראיות, אבידות ברכוש ואבידות בנפש, גם כשנכסים אסטרטגיים שלהם מושמדים, כאשר הכלכלה על הפנים, גם כאשר נשמע איום (לפחות מילולי...) על חייהם וגם כאשר די ידוע איך זה ייגמר ובידי מי יש יותר כח ויכולות.


שתי הקשחות לב, בהפרש של אלפי שנים.
האם יש קשר בין שני הסיפורים? אינני יודע, אני די בטוח שאין קשר ישיר.
האם אלוהים הוא זה המקשיח את ליבם של מנהיגי חמאס? קטונו מלקבוע, ולכן לא אתייחס לכך בצורה כזו.
האם ניתן ללמוד משהו מההקבלה בין המקרים? האם ניתן להבין כל סיפור טוב יותר בעקבות ההשוואה לסיפור השני? כנראה שכן.

למה היה צורך בהקשחת לב פרעה? למה התעקש הקב״ה להעביר את מצרים ואת בני ישראל את כל הדרך הארוכה עד לגאולת ישראל? האם לא היה די בנס אחד גדול וזהו? האם אלוהים אירגן לעצמו מופע גרנדיוזי ואולי אפילו מיותר?
תשובות רבות ניתנו המבלך ההיסטוריה לשאלות אלו, ולא פה המקום לפרט. פה אשווה זאת למערכה הנוכחית (צוק איתן) מול החמאס ואנסה ללמוד ממנה לגבי השאלות האלו.

כל הקשחת לב של החמאס מביאה את ישראל לנקוט בצעד קשה יותר מקודמו: הבלגה, תגובה מאופקת, תגובה מהאוויר, כניסה קרקעית נרחבת לעומק מעוזי החמאס - כאשר בכל שלב עוצמות האש והתגובה עולות ואיתן גם המחיר שמשלם החמאס ועמו -אוכלוסיית עזה. גם אם לעתים נראה שלחמאס כואב ושהוא מוריד הילוך ואף רומז להפסקת אש, הוא לפתע מקשיח את ליבו שוב ובחסות רגיעה כלשהי בוחר שלא לסיים את המערכה. אם נחזור על הפסוקים שצוטטו ונחליף את השם ״פרעה״ בשמו של אחד מבכירי חמאס - נקבל ממש את הסיפור של ימינו!

אבל - משהו חשוב קורה בכל עליית מדרגה כזאת. בכל מדרגה עוד ישראלים משתכנעים בצדקת המבצע, במטרותיו ובצדקתה של ישראל. בכל שלב כזה יותר אנשים תומכים בהנהגה ובמבצע וכתוצאה מכך גם הרוח הגבית לצבא מתעצמת. רובו המכריע של העם הולך ומתאחד - דבר גדול ולצערינו גם די נדיר. רגעי אחדות נדירים מתגלים בזמן המבצע - ביקור חיילים פצועים, ליווי חיילים בודדים למנוחת עולמים של עשרות אלפי אנשים שכלל לא הכירו אותם, תמימות דעים נדירה ע״י רוב מכריע של המפלגות למבצע, ועוד ועוד.
האם גם כך היה במצרים? ננסה לבדוק. אנו יודעים שבתחילה, מחמת עבודת הפרך הקשה, היו בני ישראל סקפטים מאד לגבי משה רבינו והבשורה שלו. כשפרעה הגיב לצעדיו של משה בהחמרת הגזרות על בנ״י, הם עוד פחות תמכו במשה ואף סילקו אותו. אנחנו מכירים את עם ישראל, ובמיוחד את התנהגות ה״קומץ״ המקטר בעם ישראל - כבר מדור המדבר - ולכן יש להניח שגם במהלך תהליך הגאולה במצרים היו את אלו שיצאו נגד משה וטענו שהצעדים שהוא נוקט אינם נכונים, ניצים מדי וכדו׳. מוכרת הטענה שהשמיע יהודי כלפי משה רבינו כשזה הפריד בין שני ישראלים ניצים: "מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי״(10). כנראה שבמהלך תהליך הגאולה ממצרים, כל מכה ממכות מצרים, כל שלב ושלב בדרך, איחדו יותר ויותר את בני ישראל סביב התהליך, סביב המטרה וסביב משה רבינו (כשליחו של הקב״ה). כל טענה שיכולה הייתה להיות נגד יציאה ממצרים ובעד הישארות תחת פרעה נעלמה עם עקשנותו של פרעה, כשם שהטענות בעד הבלגה מול החמאס לא יכלו לעקשנותו הרבה בימינו.

כלומר, לא לכבודו של אלוהים או של משה רבינו נעשתה הגאולה כתהליך מדורג. סיבות רבות לכך, אך פה אנו למדים על מטרתה כתהליך שיוצר איחוד בעם, הן כחברה והן סביב המטרה המשותפת והצודקת. כמו בישראל של שנת 2014, כך גם בנ״י במצרים היו צריכים תהליך מדורג, כזה שקורה ומתבצע באחדות העם. האחדות הזאת חשובה מכמה סיבות, כולן חשובות: הן כאחדות החשובה בפני עצמה, והן כאחדות המאפשרת לעם, למנהיגיו ולצבא לבצע את המשימה ברוגע ובתחושה שלמה - שהרי העם מאוחד יחד איתם.

זהו לקח חשוב שאנחנו צריכים ללמוד, והלוואי נזכור ש״כוחנו באחדותנו״ לא רק בימי מלחמה.


מנחם-אב התשע"ד, ימי מבצע "צוק איתן"



(1) שמות, ז, ג-ה (פרשת וארא)
(2) שמות, ז, יג (פרשת וארא)
(3) שמות, ח, טו (פרשת וארא)
(4) שמות, ט, לד-לה (פרשת וארא)
(5) שמות, י, ז (פרשת בא)
(6) שמות, י, כח (פרשת בא)
(7) שמות, יא, י (פרשת בא)
(8) שמות, יב, כט-לא (פרשת בא)
(9) שמות, יד, ח (פרשת בשלח)
(10) שמות, ב, יד (פרשת שמות)

חג שבועות וסיום ספירת העומר




אני רואה את שבועות לא כחג בודד בפני עצמו, אלא יום שמציין סוף תקופה: בפסח, בו הפכנו בן לילה לעם ולבני חורין, אנחנו מתחילים לספור את "ספירת העומר" שסופה בשבועות, יום קבלת התורה, הנותנת לעם מערכת חוקים דתית, חברתית ומוסרית.
העניין של ההמתנה והספירה חייב שתהיה לו משמעות - כי הרי אין טעם לספור סתם כדי להעביר ימים.
יש להניח שאת המסר נצטרך ללמוד מימי ציון במהלך הספירה - יום השואה, יום הזכרון ויום העצמאות, ל"ג בעומר ויום ירושלים. בולט מאד שאף אחד מהם אינו חג דתי - כולם ימי ציון לאומיים חברתיים. 
כביכול נשמע מוזר שאנחנו אמורים ללמוד מסר לקראת חג מתן תורה ע"י ימי ציון שאינם דתיים, אבל בעיון מהיר נראה שבעצם בדיוק מאירועים אלו ניתן ללמוד הרבה ע"מ להגיע מוכנים לחג מתן תורה:
כשבוע לאחר פסח אנחנו מציינים את יום השואה והגבורה - יום זכרון לאלו שנפלו באסון הגדול ביותר של העם היהודי וגבורתם של אלו ששרדו.
שבוע לאחר מכן אנחנו מציינים את יום הזכרון ואת יום העצמאות - הגיבורים שורדי השואה וגיבורי חיילי צה"ל הם אלו שהביאו לנו את העצמאות והמדינה. אנשים שעזבו את מקום הולדתם ועלו ארצה, נטשו לתקופת הקרבות את עבודתם, משפחתם וגם את לימוד התורה בו חלקם היו שקועים - והתפנו ע"מ להקים לנו מדינה ולשמור עליה. מדינה שמהווה בית ועיר מקלט לכל היהודים באשר הם.
כשבועיים אח"כ - ל"ג בעומר, בו מציינים שני דברים עיקריים: את הלחימה למען עצמאות ישראל בימי בר כוכבא, ואת סיום המגפה בקרב תלמידי רבי עקיבא, אותו אחד שאמר ש"ואהבת לרעך כמוך הוא כלל חשוב בתורה", וכמעט כל תלמידיו מתו בגלל "שלא נהגו כבוד איש ברעהו". הימים לקראת מתן תורה אלו ימים של תיקון מידות, וכלל ראשון בדרך לקבלת התורה הוא לנהוג כבוד אחד כלפי השני.
כשבוע וחצי לאחר מכן, וכשבוע לפני חג שבועות שהוא סיום התקופה - יום ירושלים, בו השלימו חיילי צה"ל את שאיפת אבות אבותיהם באלפיים השנים הקודמות לחזור לארץ ישראל ולירושלים. יום העצמאות היה שיא שהורחב והועצם ביום שחרור ירושלים. נשים לב גם, שירושלים לא קיבלה את קדושתה משמים - אלא דוד המלך בחר בה משיקולים מדיניים-פוליטיים-ביטחוניים כעיר בירה והיא קודשה "מלמטה למעלה".

OK, אז מה המסר?


התורה אינה ספר חוקים והלכות שמסרסות אותנו להתנהגות מסויימת. התורה היא דרך חיים, ובחיים יש גם צדדים שאינם הלכה, אלא יומיומיים לגמרי. התורה נותנת לנו דרך להתנהגות בין אדם לחברו, בין אדם לאשתו, בין אדם לעבודתו ובין אדם ומלחמתו לעצמאותו. התורה היא שילוב של קודש וחול, הלכות דתיות ועניינים חברתיים. אי אפשר לקיים תורה במנותק מחיי היומיום שלנו. מיציאת מצרים ועד לקבלת התורה אנחנו עוברים מאורעות אנושיים, חברתיים ושגרתיים בחיי עמים ומדינות - ע"מ ללמוד ולהגיע מוכנים אל מעמד קבלת התורה.

כולם מכירים את העצה של קרמבו מהסרט "מבצע סבתא": "אתה מתחיל הכי מהר שלך, ולאט לאט אתה מגביר" - התחלנו בשיא של יציאת מצרים, ולאט לאט מגבירים - יום העצמאות, יום ירושלים, קבלת תורה. והלוואי נדע להמשיך להגביר ולהגיע לאהבת חינם ביננו, המשך בנייה והתחדשות, שלום ושלווה.

פסח, רעיונות על חירות




1. גאולה בחופזה
בני ישראל יצאו ממצרים בחופזה, לאחר שהמצרים ממש גירשו אותם. אבל למה בעצם זה היה צריך להיות ככה? משה ידע מראש מתי יצאו ממצרים, למה הוא לא נתן התראה לבנ"י, ואז היו יוצאים בלי כל החיפזון? (ועל הדרך היינו חוסכים לקיבה שבוע של מצות...)
אלא שמשה תכנן שהיציאה ממצרים לא תהיה רגועה ומתוכננת אלא בצורת גירוש. למה? כי הוא ידע מי הם בנ"י, וידע שהם לא ממש היו מוכנים לגאולה. איך ידע? בנסיון הקודם שלו להניע מרד מול המצרים, כשהרג את המצרי שהכה יהודי, בנ"י לא שיתפו פעולה, ואף איימו להלשין עליו. גם כאן, אם היה משה מודיע מראש על הגאולה, היו בנ"י מעלים שאלות והערות וודאי חלקם היו טוענים שעדיין לא וזה לא זמן טוב וכו׳. לאחר מכת בכורות, כאשר המצרים גירשו את בנ"י, לא הייתה ברירה ולא היה זמן לשאלות, תהיות וקיטורים.
באופן כללי, לא תמיד בני אדם מוכנים לגאולה שלהם, ותמיד ימצאו תירוץ למה לא עכשיו ולמה לא מתאים וכו׳ וכו׳. לפעמים אנחנו צריכים שידחפו אותנו למשהו שאנחנו בעצם צריכים: פיטורין מעבודה שהיינו צריכים לעזוב ממזמן, נסיבות שמביאות לפרידה מבן/בת זוג שהיינו צריכים לחתוך מזמן, ועוד.

2. האם כל הפסח הוא שאריות של ליל הסדר?
נראה שפסח מתחיל בשיא ואחרי זה ישנה ירידה בקצב. ליל הסדר מייצג את יציאת מצרים שהיא שיא אדיר מבחינה לאומית, היסטורית ודתית, והוא נראה כשיאו של החג. לאחר מכן אין איזה שיא אחר, בניגוד לחגים אחרים בהם ה"מתח" נשמר לאורך כל החג: תפילות רה"ש פרוסות לאורך כל החג, בסוכות לאחר החג הראשון יש את הושענא רבה ושמחת תורה שהם שיאים בפני עצמם, בחנוכה יש רמת מתח אחידה (אולי עם שיאון ב"זאת חנוכה") וכו׳. שביעי של פסח נראה קצת "חיוור" לעומת ליל הסדר, ואפילו (מטעמים שונים) אומרים חצי הלל לאחר החג הראשון.
למה בעצם? האמנם כל הפסח הוא שאריות של ליל הסדר או שיש למה לצפות?
והאמת היא, שיציאת מצרים ממש לא הושלמה בליל הסדר, אלא רק לאחר קריעת ים סוף ומותם של המצרים בים. רק אז נותק הקשר עם מצרים, ורק אז למעשה הושלמה היציאה ממצרים ולא היה עוד חשש מהעם המצרי.
ליל הסדר הוא אכן שיא, אבל לא תמיד השיא מהווה סיום של מהלך. לעתים, השיא הוא ממש ההתחלה. חתונה היא שיא שרק מתחיל חיים משותפים, הצלחה בפסיכומטרי היא רק תחילת הלימודים לתואר וכו׳. תהליך מסתיים כאשר הוא מגיע לסוף, שזה לא תמיד כאשר מגיעים לשיא.

לשון הרע ופתרון למצב שהוא בין איסור מוחלט ובין מציאות חיים מורכבת





שתי פרשות שלמות - תזריע ומצורע - עוסקות בנגע הצרעת, נושא די משעמם וגם לא הכי אסטטי ונעים. אבל, בתוך כל זה ישנו עקרון חשוב שאותו כדאי ללמוד, ועליו אני אדבר.

כמו שהקדמתי, הדינים לגבי הצרעת - בזמן הצרעת, הטהרה ממנה, הקורבנות וכו' - מפורטים בצורה נרחבת ביותר - ומפה חובה להסיק שמדובר בעניין מהותי ביותר.

מהי הצרעת? הצרעת היא נגע רוחני שיש לו ביטוי פיזי, והיא עונש הבא לאדם המדבר לשון הרע.
אמרנו עניין מהותי, ואכן סוגיית לשון הרע ביהדות היא סוגיה מהותית, וגם חד משמעית - זהו איסור חד ומוחלט הנמצא בצמרת רשימת האיסורים. הרמב"ם כתב ש"אמרו חכמים שלוש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא והם גילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע כנגד כולם"(1), וכולנו מכירים גם את "מי האיש החפץ חיים - נצור לשונך מרע"(2) ולא חסרים מקורות נוספים כדי להבין עד כמה מהותי עניין לשון הרע.

אבל רגע - איסור חד משמעי? בואו נחשוב שוב.
מה בדבר "לפני עיוור לא תיתן מכשול" - איך אפשר להזהיר אדם מאנשים שאינם ישרים, מבלי לדבר עליהם לשון הרע? או למשל "לא תעמוד על דם רעך" - כיצד אפשר לקיים זאת בצורה טובה עם נשמור עד הסוף על איסורי לשון הרע? הרי כדי להזהיר חייבים לספר משהו לא טוב על מישהו אחר.

בעיה - והיא לא ייחודית רק פה. בנושאים רבים ישנה התנגשות בין איסור מוחלט לבין מציאות חיים מורכבת.
למשל, דוגמא נוספת - "לא-תראה את-חמור אחיך או שורו נופל בדרך והתעלמת מהם: הקם תקים, עמו"(3) - ציווי ברור, אבל אם יש הפסד משמעותי עבורי, המקום מסוכן או שיש חשש סכנה ממי שעוזרים לו? האם אז עדיין צריך לעצור, לעזור ולהסתכן או שלא?

אם כן - אז מה עושים?
כדי לתת פתרון, דבר ראשון נחזור להתחלה ונבדוק מהי מהות המצווה, ומשם נבין מה קורה פה ואיך אנחנו אמורים להתנהג.
דיני לשון הרע מטרתם היא להגן על אנשים - שלא יפגעו מדברים שליליים שידברו עליהם. לשון הרע לא בא להגן על אנשים רעים כדי שיוכלו לרמות, לעשוק או לנצל אנשים ישרים. המטרה היא חברה בריאה, ישרה והוגנת, ולא חברה שכולה עוולות ומרמה.
כשמציבים את המהות הזאת בצורה פשוטה - אז מובן האיזון בין הציווי לבין הסייגים, ואז ניתן ללמוד מה להגיד ומה לא - וגם איך להגיד:
  • כשלא צריך - לשון הרע הוא איסור חד משמעי.
  • כשחובה לדבר דברים רעים על אנשים אחרים לצרכי הגנה על אנשים ישרים - חובה לעשות זאת.
  • אבל, כשחובה לדבר - ישנה דרך לעשות זאת - יש להבחין בין עובדות לפרשנות, צריך לדייק, לספר רק מה שרלוונטי, למסור דברים ממקור ראשון ולא משמועות, ותנאים נוספים.
תיאור עובדות שישקפו את המצב הבעייתי זה "לפני עיוור לא תיתן מכשול", או כמו שהחפץ חיים קורא לזה "לשון הרע לצורך". אבל, אם נתבל את זה בפרשנויות ובתוספות שאינן קשורות לעניין עצמו - זה כבר יהיה "לשון הרע" שהוא אסור ולא רצוי.

אותו דבר לגבי הדוגמא השניה שהבאנו - כאשר אני רואה אדם הזקוק לעזרה - התורה דורשת ממני לעזור לו, אבל - בתנאי שאין פגיעה בי כתוצאה מהעזרה הזאת.

את השילוב החשוב הזה, הפשוט מצד אחד והמורכב מצד שני, אנחנו צריכים ללמוד וליישם, וכך נוכל לקיים חברה מוסרית, ישרה וטובה. הוא האתגר, אך גם הקסם, של חיים טובים ונכונים - עשיית מעשים טובים אך לא באופן שיהפוך לפוגע ובכך להשיג את ההיפך.


(1) הלכות דעות (2) תהלים ל"ד (3), דברים, כ"ב, ד’, פרשת כי תצא.