הלוויה ואזכרה בתשעה באב, או: משמעות המקדש והכותל בימינו

רבים תוהים לגבי משמעות המקדש בימינו, למה בעצם אנחנו כמהים לחזרה לבית המקדש ולמה אנחנו נצמדים ומקדשים את הכותל המערבי כשריד ו״מצבה״ לאותו מקדש.

בתשעה באב תשע״ה הלכה לעולמה סבתי, ונקברה בקבר המשותף לה עם סבא. כשליטפנו את החול שכיסה את סבתא ואת המצבה של סבא שהוזזה ע״מ לאפשר לסבתא להיכנס למקומה - הבנתי את הסיבות לתהיות הנ״ל.

סבא וסבתא כבר אינם איתנו. למרות טריות האובדן, הרי גם סבא נפטר כשנתיים בלבד לפני סבתא, אנחנו זוכרים ומתגעגעים לסבא וסבתא. הבית שלהם, כשהם חיים בתוכו, הוא בית המקדש המשפחתי שלנו! אנחנו כמהים למצב בו נחזור אליו, אבל אנחנו לא יכולים להשיג את זה כעת. לכן, מה שנותר לנו הוא קברם ומצבותיהם. הם הכותל המערבי שלנו, הם מקדש המעט שלנו. הם מסמלים את הזיכרון שלנו מסבא וסבתא - זיכרון שאמנם לא זקוק לאבן, אך אותה האבן מייצגת אותו והיא מקום המפגש של כל אחד מבני המשפחה עם הזיכרון . וימי הזיכרון , הם הימים בהם כולנו יוצאים מהשגרה שלנו, נפגשים ונזכרים ומספרים על סבא וסבתא ועל מורשתם.
והקבר הוא המקום המשותף לכל ממשיכי דרכם של סבא וסבתא - בנים, נכדים, נינים, משפחה וחברים; מהארץ ומשווייץ, גדולים וקטנים. הרי בשגרה אנחנו מפוזרים בכל מיני מקומות וכל אחד מאיתנו טרוד בשגרה ובמשימות היומיומיות שלו, וקשה לשמור על קשר רציף - הרי יש ימים בהם אנו בקושי מצליחים לדבר עם בן\בת זוגנו... ובימי הזיכרון כולנו מגיעים, מאותם המקומות של כל אחד מאיתנו, לאותו המקום, ומתמקדים באותו הדבר. הלוואי והיינו יכולים לעשות זאת בביתם של סבא וסבתא, אבל כעת המקום שנותר לנו ״להיפגש״ עם סבא וסבתא הוא קברם.

וכך גם בית המקדש עבור עם ישראל, הכמה לחזור לימי המקדש - מבחינה רוחנית אך גם יומיומית של עם היושב לבטח בארצו. כרגע אנו לא במצב הזה, ומה שנשאר לנו זה ה״מצבות״, ובראשן הכותל המערבי, הוא המזכרת שלנו מבית המקדש וממה שהוא מסמל עבורנו.

מי מריבה - משה רבינו חטא חטא אחד והמפרשים העמיסו עליו‎

במהלך פרשת חקת בני ישראל חונים בקדש, וכמו שקרה כבר בעבר הם צמאים למים ומתלוננים: "וְלָמָ֤ה הֲבֵאתֶם֙ אֶת־קְהַ֣ל יְהֹוָ֔ה אֶל־הַמִּדְבָּ֖ר הַזֶּ֑ה לָמ֣וּת שָׁ֔ם אֲנַ֖חְנוּ וּבְעִירֵֽנוּ?"

בתגובה לתלונתם מצווה הקב"ה למשה ולאהרן להקהיל את העדה ולדבר אל הסלע כדי שיצא ממנו מים. משה מקהיל את העם אך במקום לדבר - מכה בסלע.

המים יוצאים מן הסלע ומשקים את העדה, אך בשל הכאת הסלע נגזר על משה ואהרן שלא להיכנס לארץ המובטחת.

המפרשים הפכו, פירשו ודנו בעניין, וזאת הפכה להיות לאחת הפרשות שזכו למספר הרב ביותר של פרשנויות - מה היה חטאו של משה בפרשת מי המריבה?

1. רש"י מפרש כפשוטו - שחטאו של משה היה שלא דיבר אל הסלע אלא היכה אותו.
2. יש המפרשים שהחטא הוא ההכאה שניה, ולא רק פעם אחת.
3. יש המפרשים שהחטא הוא שמשה עשה זאת בדרך כעס.
4. הרמב"ם מפרש שחטאו של משה היה בכך שכעס על בני ישראל - וכעס איננו מתאים למנהיג כמשה.
5. הרמב"ן מפרש שחטאו של משה היה בכך שאמר לבני ישראל: " המן הסלע הזה נוציא לכם מים" - כביכול משה הוא המוציא מים ולא הקב"ה.
6. האבן עזרא טוען שכעסו של משה רבינו גרם לו לדבר דברים "שלא כהוגן" כלפי העם ('הַמֹּרִּים').
7. בעל העיקרים מפרש שהחטא היה שלא יזם את העניין, אלא חיכה לציווי של הקב"ה.
8. יש המפרשים את הפסוק(1) "ויבא משה ואהרן מפני הקהל אל פתח אהל מועד ויפלו על פניהם": "ויבא משה ואהרן מפני הקהל - כדמות בורחים". במקום לעמוד מול העם - להוכיח אותו, לתת לו פתרון או לשמוע אותו - הם העדיפו "להימלט" לאוהל מועד.

ועוד ועוד… עד כדי דקדוק על קוצו של סלע ומיקומם של המים יחסית לסלע.

עד כדי כך שר' שמואל דוד לוצאטו (שד"ל) אמר את מה שאולי היינו חושבים אך לא מעיזים להגיד:

"משה רבנו חטא חטא אחד, והמפרשים העמיסו עליו שלושה עשר חטאים ויותר, כי כל אחד מהם בדה מלבו עוון חדש..."

אני וודאי לא אנסה להוסיף עוד חטא למשה רבינו, אך כן אבקש להבין שתי נקודות,  אשר רלוונטיות לכל פירוש של החטא(2) אשר נבחר:

1. מה בעצם חמור כ"כ בחטא?
2. העונש - לא להיכנס לארץ ישראל המובטחת - נראה לא פרופורציונאלי. למה עונש חמור כ"כ?

כדי להבין זאת, נלך עם ניתוחו של האברבנאל לפרשת מי המריבה.

האברבנאל מרחיב את היריעה מעבר לסיפור עצמו וטוען(3) "שמשה ואהרון, שניהם נענשו בעבור עוונות שעשו (= עוונות אחרים, א"ג), אם אהרון בעוון העגל, ואם משה בעניין המרגלים...".

כלומר - החטא של מי המריבה הוא לא הסיבה האמיתית לעונש הקשה. והוא גם באמת לא חטא חמור כ"כ. אלא כעת, בפרשת מי המריבה, הקב"ה "מעמיס" על חטא זה את החטאים הקודמים של משה ושל אהרן:

• כשמשה שלח את המרגלים הוא הוסיף על דבר ה' משימות וחקירות נוספות עבור המרגלים - החזק הוא הרפה, מעט הוא אם רב, ומה הארץ הטובה אם רעה, וכו' - ודרישות אלו גרמו למעשה למרגלים לחקור ובדיעבד להתנהלות שגרמה לחטא.
• לגבי אהרן - חלקו בחטא העגל ידוע - הוא זה שהניע את העם לעשות את העגל - מתוך כוונה "למשוך זמן" עד לחזרת משה.

האמנם העונש אינו על חטא מי המריבה? הרי לכאורה הכתוב פשוט שמשה חטא ונענש כי היכה את הסלע.

אלא שגם משה עצמו גם מתייחס בהזדמנויות שונות לחטא שלו בהקשר המרגלים, ככזה שהביא לאי כניסתו לארץ. לדוגמא, בפרשת דברים: "ַּגַּם בִּי הִתְאַנַּף יְהוָה בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר: "גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם"(4), ובהמשך "וַֽה' הִתְאַנֶּף־בִּ֖י עַל־דִּבְרֵיכֶ֑ם וַיִּשָּׁבַ֗ע לְבִלְתִּ֤י עָבְרִי֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן וּלְבִלְתִּי־בֹא֙ אֶל־הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָֽה"(5). יחד עם זאת, בפרשת האזינו חוזר משה לציין את מי המריבה: "אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן"(6).

שאלת אגב - למה אם כך נענו רק עכשיו ולא בשעת החטא?

עונה על כך האברבנל: "ולפי שישראל חטא במזיד, והוא, ע"ה, חטא בשוגג ובכוונה טובה, רצה הש"י לחוס על כבוד משה, ולא תהיה גזרתו בתוך גזרת העם בפרשת שלח לך אנשים. והאריך עליו אפו כמו שהאריך בזה האופן לאהרן על מעשה העגל עד פרשת מי-מריבה המפורשת בחוקת".

שאלת אגב זו - ובעיקר תשובת האברבנל - תעזור לנו להבין מה מיוחד בחטאים אלו של משה ואהרן.

שהרי הם לא חטאו ככל העם - במזיד - בחטאים של פרשת המרגלים ושל חטא העגל.

אלא, שחטאיהם היו "חטאי מנהיגות". הם לא כיוונו לחטוא, יותר מכך - הם ניסו להניע את העם מלחטוא - אבל טעויות בשיקול הדעת הביאו לכישלון של העם כולו.

לכן - לא משנה מה היה חטאם - התוצאה הסופית ומשמעותה הן חשובות לגבי הנושאים את עול הציבור. כאשר מדובר במנהיגים, לא ייתכן שגורלו יהיה שונה מהעדה שאותה הוא מנהיג, גם אם התנהגותו שונה מהתנהגותם. גם אם המנהיג עשה ככל שניתן על מנת להוביל את העם בדרך המלך, גורלו לא יכול להיות שונה מעמו, והחטא הוא חטא ועונש יינתן.

לכן חטאו משה ואהרן, לכן גם לא נענשו יחד עם כל העם ואפילו לא באותה העת.

וכעת, הכתוב מעמעם את חטא מי מריבה, כדי שלא נחשוב שבאמת רק בעטיו של חטא זה משה ואהרן לא נכנסו לארץ.

ולגבי חומרת העונש, נקרא שוב את הפסוק:

"וַיֹּ֣אמֶר ה' אֶל־משֶׁ֣ה וְאֶל־אַֽהֲרֹן֒ יַ֚עַן לֹא־הֶֽאֱמַנְתֶּ֣ם בִּ֔י לְהַ֨קְדִּישֵׁ֔נִי לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֵ֗ן לֹ֤א תָבִ֨יאוּ֙ אֶת־הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לָהֶֽם".

לָכֵ֗ן לֹ֤א תָבִ֨יאוּ֙ אֶת־הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ - העונש בעצם הוא לא אי כניסה לארץ - אלא אי הבאת בנ"י לארץ - לא הם יהיו המנהיגים בכניסה לארץ. העונש הוא מידה כנגד מידה על חטאי ההנהגה הנ"ל של משה ואהרון, ולא על מעשה זה או אחר של בעניין הוצאת המים מן הסלע.

רגע - אז אם כך - האם יכלו משה ואהרן להיכנס לארץ כאזרחים רגילים - מנהיגים לשעבר?

ואכן, מתואר במדרש תנחומא(7), לאחר תחינתו של משה להיכנס לארץ:

"אמר לו (הקב"ה, א"ג): כך עלתה במחשבה וכך מנהגו של עולם. דור דור ודורשיו, דור דור ופרנסיו, דור דור ומנהיגיו. עד עכשיו היה חלקך לשרת, ועכשיו הגיע חלקו של יהושע תלמידך לשרת. אמר לפניו: ריבונו של עולם, אם מפני יהושע אני מת, אלך ואהיה תלמידו. אמר לו: אם אתה רוצה לעשות כך – לך עשה."

ובהמשך המדרש מתואר ניסיונו של משה להיות תחת יהושע כאזרח מן השורה, ואיך העם הרואה זאת מגיב , ועל חוסר יכולתו של משה להיות בעמדת "המנהיג בדימוס"(8):

"אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: בשעה שפתח יהושע ואמר ברוך שבחר בצדיקים ובמשנתם, ניטלו מסורות החכמה ממשה וניתנו ליהושע, ולא היה יודע משה מה יהושע דורש. אחר שעמדו ישראל אמרו לו למשה, סתם לנו את התורה, אמר להם איני יודע מה אשיב לכם, והיה משה רבינו נכשל ונופל."

ומסיים המדרש בדברי משה שמבין שלא יוכל להיות כאדם פשוט ופונה להקב"ה:

"באותה שעה אמר: רבונו של עולם, עד עכשיו ביקשתי חיים ועכשיו הרי נפשי נתונה לך".

בכך הסתיים פרק מנהיגותו של משה ואתו הסתיימו אף שליחותו וחייו. משה סיים את תפקידו ואין הוא יכול לחזור ולהמשיך לחיות כאדם פשוט. דבר זה גם אינו יכול להתקבל על ידי העם. בעיני העם משה הוא המנהיג ומנהיגותו של יהושע לא תוכל לצאת אל הפועל בצלו של משה.

על כן - ולא בגלל חטא מסוים (יהיה אשר יהיה) - הוא אינו יכול להיכנס אל הארץ, כאשר יהושע הוא המכניס את העם אליה. "דור דור ודורשיו, דור דור ופרנסיו, דור דור ומנהיגיו".

הערות

1. במדבר כ, ו.

2. שבכל מקרה היה סביב ההכאה.

3. "... שמשה ואהרון, שניהם נענשו בעבור עוונות שעשו (= עוונות אחרים, א"ג), אם אהרון בעוון העגל, ואם משה בעניין המרגלים...ואמנם, חטא משה רבנו עליו השלום, כי כאשר שאלו ישראל המרגלים, לא אמרו כי אם: 'וישיבו אתנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבא אליהן'. והא-ל יתברך לא אמר גם כן, כי אם 'שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען' וגו', והנה אדוננו משה, הוסיף בשליחות דברים הרבה - כי ציווה אותם שיראו 'את העם היושב עליה החזק הוא הרפה, המעט הוא אם רב. ומה הארץ אשר הוא ישב בה הטובה אם רעה... היש בה עץ אם אין, ומה הערים אשר הוא יושב בהנה, הבמחנים אם במבצרים'".

4. דברים א, לז.

5. דברים ד, כא.

6. דברים ל"ב, נ"א.

7. ואתחנן, פסקה ו.

8. "עמד משה והשכים לפתחו של יהושע, והיה יהושע יושב ודורש, ועמד משה וכפף קומתו, והניח ידו על פיו, ונתעלמו עיניו של יהושע ולא ראה אותו, כדי שיצטער וישלים עצמו למחתה. והלכו ישראל אצל פתחו של משה, ומצאוהו בפתחו של יהושע, והיה יהושע יושב ומשה עומד. אמרו לו ליהושע: מה עלתה לך שמשה רבינו עומד ואתה יושב. כיוון שתלה עיניו וראהו, מיד קרע את בגדיו וצעק ובכה, ואמר: רבי רבי, אבי אבי ואדוני. אמרו ישראל למשה, משה רבינו למדנו תורה, אמר להן אין לי רשות. אמרו לו אין אנו מניחין אותך. יצתה בת קול ואמרה להם למדו מן יהושע. קיבלו עליהן לישב וללמוד מפי יהושע. ישב יהושע בראש ומשה מימינו ואלעזר ואיתמר משמאלו, ויושב ודורש בפני משה. אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: בשעה שפתח יהושע ואמר ברוך שבחר בצדיקים ובמשנתם, ניטלו מסורות החכמה ממשה וניתנו ליהושע, ולא היה יודע משה מה יהושע דורש. אחר שעמדו ישראל אמרו לו למשה, סתם לנו את התורה, אמר להם איני יודע מה אשיב לכם, והיה משה רבינו נכשל ונופל."

מקורות מידע

1. סיום תקופת מנהיגותם של משה ואהרון \ יחיאל לאש http://www.orot.ac.il/publications/amadot/amadotpdf/5-7.pdf
2. פרשת חקת - הקשר בין חטא מי מריבה לבין חטא המרגלים / הרב אמיר אדרעי ראש אולפנת בני עקיבא צפירה http://www.yba.org.il/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%97%D7%A7%D7%AA---%D7%94%D7%A7%D7%A9%D7%A8-%D7%91%D7%99%D7%9F-%D7%97%D7%98%D7%90-%D7%9E%D7%99-%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%91%D7%94-%D7%9C%D7%91%D7%99%D7%9F-%D7%97%D7%98%D7%90-%D7%94%D7%9E%D7%A8%D7%92%D7%9C%D7%99%D7%9D-/-%D7%94%D7%A8%D7%91-%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%A8-%D7%90%D7%93%D7%A8%D7%A2%D7%99-%D7%A8%D7%90%D7%A9-%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%A4%D7%A0%D7%AA-%D7%91%D7%A0%D7%99-%D7%A2%D7%A7%D7%99%D7%91%D7%90-%D7%A6%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%94
3. למה משה רבינו לא נכנס לארץ \ פשוטו של מקרא - סוכם ע"י תלמידים \ ישיבת ברכת משה - מעלה אדומים http://www.ybm.org.il/Admin/uploaddata/LessonsFiles/Pdf/9725.pdf
4. חוקת - חטא מי מריבה \ ר' אלי וינברגר http://www.ybm.org.il/Admin/uploaddata/LessonsFiles/Pdf/9476.pdf
5. האם ניתן להעמיד לדין מנהיגי ציבור  \ אלישי בן-יצחק \ בר אילן http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/chukath/benizhak.pdf

מצה - לחם עוני או לחם קודש?

בשני מקומות אנו מצווים לאכל מצה ולא חמץ: בפסח ובמספר קורבנות.

בהקשר של פסח מתוארת המצה:
"וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם" (שמות יב, לט)
וגם: "מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים עַל שׁוּם מָה, עַל שׁוּם שֶׁלֹּא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחְמִיץ..."  
הטעם לאכילת מצות בפסח הוא החיפזון, והמצה היא סמל השעבוד. נמיכות. בריחה. חיפזון. גירוש. נמלטים.

בהקשר של הקורבנות מתוארת המצה:
"כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה’ לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה’" (ויקרא ב, יא)
"וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ. לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם" (ויקרא ו, ט-י)
מכאן נראה שהמצה היא סמל של עליונות ושל עוצמה. סמל המתאים להיות לחם הקודש, לחם המלך.

לא מובן: אם מצה היא לחם הקודש, לחם המקדש, לחם של מלכות, קשה לומר שזהו סמל של שיעבוד!

אם כך, המצה היא לחם עוני או לחם של חירות ועוצמה?

כדי להבין את הדברים ננסה לעמוד על מהותה של המצה.
מצד אחד, מקובל לראות את המצה כסמל לענווה. לחיים ללא תפיחה עצמית וגאווה. לפי זה ניתן ללמוד את צד החירות שבמצה.
מצד שני, התורה קוראת למצה - העשויה רק מחומרים בסיסיים - "לחם עוני", משמע שיש בה צד נמוך, צד של עוני. 
כלומר, ניתן להצביע על המאפיינים של המצה: א. המצה לא תופחת. ב. המצה עשויה רק מחומרים בסיסיים.

מאפיינים אלו מלמדים כי המצה מסמלת את המהות הפנימית שלנו – כפי שהיא, בטהרתה - ללא כל תוספות. המצה היא רק קמח ומים, רק המצה עצמה, היא בטהרתה, ללא שום תוספות.

על כן המצה היא מצד אחד 'לחם עוני' – פשוטה, ישרה וטהורה ומצד שני היא 'לחם החירות', מכיוון שהיא מבטאת את הפנימיות האמיתית של האדם.

'לחם עוני' אינו סותר את החירות והגאולה, אלא הוא המאפשר אותם. עם ישראל ביציאת מצרים שב לעצמיותו ולמהותו הפנימית, וכך הוא הצליח להשתחרר ולהיגאל.
אכילת המצה בפסח תלמד אותנו כיצד לשוב לעצמיותנו וכיצד לחיות ע"פ הטבע האמתי שלנו. 

מכוח אכילה זו נצא אל שאר ימות השנה ונחזור לאכול את החמץ, אך הפעם נעשה זאת מתוך מחויבות למהותנו הפנימית. נקבל מן העולם שמחוצה לנו ונִיפָּתח להתפתחויות השונות המתרחשות סביבנו, אך נעשה זאת מתוך נאמנות לעצמיותנו ונרתום אותם לחיזוק מעשינו וייעודנו. 

למה בעצם נהיו הקטניות לכזה issue בשנים האחרונות?

(למי שלא מכיר אותי, טור זה נכתב על ידי יהודי אשכנזי שומר מצוות)

נראה שעד לפני דור, מקסימום שנים, האשכנזים קיבלו עליהם את עול הקטניות, ולא שמענו כ"כ הרבה מקטרגים כנגד אותו מנהג. לעומת זאת, בשנים האחרונות נושא הקטניות עולה בכל שנה לפני חג הפסח, הטענות והכעס כלפי המנהג הולכים וגוברים, ומספר האנשים הבוחרים להפסיק ולשמור על המנהג עולה ועולה מדי שנה.

מה קרה בעצם בשנים האחרונות?

לדעתי, שני גורמים משמעותיים:

1. "נישואי תערובת". פעם כל אחד היה מתחתן עם בת העדה שלו. בדור האחרון עניין העדה הוא בכלל לא גורם שנשקל בבחירת בן\בת זוג. כתוצאה מכך, יותר ויותר זוגות עומדים בפני מצבים לא סבירים בהם הם אינם יכולים לאכול אוכל שבישלו במשפחה שלהם – גם כאשר מדובר בשומרי כשרות. פעם, היינו מוותרים על ביקור אצל כמה חברים שלא שומרים על מנהג הקטניות ובזה פתרנו את אי הנוחות. אבל אי אפשר לא לבקר את חמותך בשום פסח...

2. הגזמה. לפני כשלושים שנה, פירוט הקטניות היה ברור ומגודר יותר. יותר מכך, הכיתוב "כשר לפסח" ציין שהכשרות היא לכל המנהגים, ורק אם נכתב במפורש "כשר לפסח לאוכלי קטניות בלבד" היינו (האשכנזים) יודעים שזה לא בשבילנו. אז ויתרנו על אורז ועדשים, ואפילו על במבה. לא נעים, לא נורא. אלא שמאז, עניין הקטניות תפח (מה שאסור לחמץ, מותר לקטניות מסתבר...): נראה שיותר ויותר מאכלים הוגדרו כקטניות, הוכנסו עוד ועוד סוגי שמנים, לפתית וכו' ל"רשימה השחורה" וגם הכיתוב "כשר לפסח" פתאום לא הספיק, אלא רק כאשר נכתב "כשר לפסח ללא חשש קטניות" מותר לאשכנזי לחשוב על לגעת במוצר. ופתאום, זה לא רק אורז... מעבר לזה שהקצנה תמיד גורמת ל"אנטי", התוספת מעבר למנהג המקורי – שצמח מתוך סיבות ברורות – העצימו את האבסורד שבסיבה המקורית והקשרה לימינו אנו.

ואני מבקש להוסיף עוד עניין:

כמעט 70 שנה שמדינת ישראל קיימת. אנו קוראים לה – ובצדק – "ראשית צמיחת גאולתנו". ובואו נחשוב על סוף   התהליך, כאשר יהיה פה בית מקדש. מה יעשה כהן אשכנזי כאשר עולה לרגל מרוקאי יביא את קורבן הפסח עם תוספת קטניות? הגיע הזמן – ולא רק בקטניות – ליישום מנהג אחד – מנהג ארץ ישראל – לכל העדות. אנחנו בדור גאולה, מכל התפוצות יהודים עולים ארצה, בואו ניתן להם לאכול יחד בפסח.

אבל למה לשבור את הלוחות?

סיפור העגל ידוע:

בני ישראל מפספסים כנראה את ספירת הימים שמשה רבינו על הר סיני, מודאגים לגבי מי יהיה נציגם מול אלוקים, ומפה לשם יוצרים את עגל הזהב. משה רבינו יורד למחרת מההר, רואה את החגיגות סביב העגל, שובר את הלוחות, מוכיח את העם אך גם מתפלל עבורו מול הקב"ה.

האמת שכמעט הכל כבר נאמר, נכתב והוסבר. המניעים שגרמו לחטא, תגובותיהם של גיבורי הפרשה: העם, אהרן הכהן, הקב"ה ומשה, העונש והסליחה של אלוקים.

אבל מפה לשם שאלה אחת מעניינת: למה שבר משה רבינו את הלוחות?

לא ייתכן שמדובר באקט של התפרצות כעס רגעית, או של איבוד עשתונות. לא סביר שמשה רבינו - או אפילו כל אדם אחר - "יאבד את זה" כשהוא אוחז את לוחות הברית שיצר הקב"ה בכבודו ובעצמו וינפץ אותם ברגע של כעס.

ההסבר לטעמי נמצא בדבריו של ה"משך חכמה", ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק:

"וכאשר ראו כי בושש משה, נפלו מאמונתם וביקשו לעשות להם עגל… ועל זה צווח משה: האם תדמו כי אני עניין?… חלילה! כי אני איש כמוכם והתורה אינה תלויה בי ואף אם לא באתי, הייתה התורה במציאותה בלי שום שינוי… ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים בעצמם, חלילה. ה' יתברך שורה בתוך בניו ואם המה כאדם עברו ברית, הוסר מהם כל הקדושה והמה ככלי חול, באו פריצים ויחללוה… ויותר מזה, הלוחות – מכתב א–לוהים – גם המה אינם קדושים בעצם, רק בשבילכם. וכאשר "זנתה כלה בתוך חופתה", המה נחשבים לנבלי חרס ואין בהם קדושה מצד עצמם." (שמות, לב, יט)

העם חיפש מחליף קדוש למשה רבינו, אך משה מבקש כעת להדגיש שהדבר היחיד הקדוש בזכות עצמו הוא הקב"ה - לא הוא, לא איזה עגל שהם הכתירו למחליפו, ואפילו לא לוחות הברית שנוצרו בהר סיני. משה חשש שהלוחות המוחשיים יהפכו לעיקר, לדבר קדוש בפני עצמו. ולכן שבר אותם לרסיסים - כדי לשבור יחד איתם את המחשבה שיש משהו שקדוש בפני עצמו.

וזהו מסר חשוב בכל דור ודור, ודבר מסוכן בכל סביבה דתית: הקב"ה הוא קדוש. שאר הדברים ושאר האנשים - חשובים וגדולים ככל שיהיו - אינם קדושים והם אינם התכלית והעיקר.

ואם חשבנו שיש משהו קדוש, בא משה רבינו וניפץ זאת לרסיסים.

* פוסט זה נכתב אחרי קריאת מאמרו של פרופ' ידידיה צ' שטרן במוסף שבת של מקור ראשון.

https://musaf-shabbat.com/2017/03/17/%D7%94%D7%A0%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%94-%D7%90%D7%9C-%D7%94%D7%9E%D7%9E%D7%A9%D7%99-%D7%99%D7%93%D7%99%D7%93%D7%99%D7%94-%D7%A6-%D7%A9%D7%98%D7%A8%D7%9F/

פורים של המאה העשרים‎

הרבה לקחים יש מסיפור המגילה של פורים, כמו גם כל מיני השוואות לחגים ואירועים שונים.
אבל, לטעמי, השוואה אחת ולקח אחד נעלמו מעיני רובנו.

סיפור המגילה התרחש בגלות שאחרי חורבן בית ראשון.
כ-20 שנה לפני הסיפור ניתנה הצהרת כורש, המעניקה ליהודים את הזכות לחזור לארץ ישראל ואף לבנות את בית המקדש.
אבל, חלק גדול מהיהודים בחרו שלא לעלות חזרה לארץ ישראל, אלא להישאר בגולה, להנות ממנעמיה ומעושרה ואף לנסות ולהיטמע בעמים ובמדינות אלו.
ואז, כפי שמתואר במגילה, ניתנת גזירה להשמדת כל העם היהודי, עד לסיום הסיפור בגאולה והישרדות.
כ-3 שנים לאחר תום סיפור המגילה, מוקם בית המקדש.

מוכר? בטח מוכר!
הסיפור דומה ביותר לסיפור העם היהודי במאה העשרים, הכולל ממש את אותם השלבים, בתזמון שנים כמעט מדויק.
והאמת שאין צורך להרחיב - ראו את הטבלה המצורפת - המדברת בעד עצמה.

והנה לנו לקח נוסף שיש ללמוד מסיפור המגילה וגם כנקודת ציון ושיפור בתולדות והתנהגות עם ישראל.

ועכשיו נשאר רק להסיק מסקנות ולקיימן...

עבדות בתורה

מייד לאחר קבלת התורה במעמד הר סיני, התורה מתחילה לפרט את הדינים והמשפטים. מעבר עוצמתי ורב משמעות (שרבות דובר ונכתב עליו ולא ארחיב פה) מהמעמד הגדול והייחודי - לדינים של היום-יום.
והנושא הראשון - דיני עבדים.
ובהחלט ראוי לדון בתחילה בדיני העסקת עובדים, אבל מתמיה: מדוע עבדות? למה התורה עוסקת בדינים של מוסד לא ראוי שכזה? האם אי אפשר לדבר על דיני העסקה ׳מתורבתים׳ יותר?
וידועות הטענות נגד היהדות על כך שאם יהיה משפט עברי - נחזור לתקופת עבדים, כמו לפני מאות ואלפי שנים, מה שהופך את התמיהה לגדולה יותר.

התשובה ״ככה היה פעם אז התורה רשמה כך״ אינה מקובלת - שכן תורתנו תורת חיים היא, ולא מכוונת לתקופה מסוימת אלא לכל תקופה ולכל זמן.
כמו שהתורה לא קיבלה פסלים כאלילים וכמו שהתורה נתנה את השבת הרבה לפני שהעולם הבין את החשיבות ביום מנוחה שבועי - ככה היה ניתן לצפות שיהיה לגבי העסקת עובדים - זכויות עובדים ולא עבדים ואדונים.

אם כן: למה באמת עבדות?

אבקש לענות על זה יחד עם עוד מקרים דומים, ומהם ללמוד איך צריך לקרוא ולהבין את התורה.

כמו על עבדות, גם בעניין ״כי תצא למלחמה וראית אשה יפת תואר״ ידועות הטענות נגד התורה על ההיתר לכאורה לאנוס גויות בעת מלחמה. כמעט הודח רב צבאי ראשי על חצי ציטוט בהקשר הזה.
מקרה נוסף שאולי קצת פחות ״אלים״ הוא חתונה עם יותר מאישה אחת. כידוע, התורה מתירה ועוסקת במצב של גבר הנשוי לשתי נשים, דבר שלא מקובל בימינו ואף לא היה מקובל על חלק מהרבנים כבר לפני שנים רבות, עד כדי כך שמתישהו בהיסטוריה בא רבינו גרשום ואסר את העניין.

מדוע התורה עוסקת במצבים ובדברים לא ראויים - גם כאשר מבחינתה הם גם לא בסדר?
ואיך זה מסתדר עם ההגדרה שלנו לתורה כ״תורת חיים״? הרי הדוגמאות שהוזכרו אינם מסתדרים עם המודרנה והמוסר של ימינו, איך קרה שהתורה ״נשארה מאחור״ לכאורה?

כשהייתי ילד וציטטתי לאבי דברים מהעיתון, הוא הסביר לי שצריך לדעת איך לקרוא עיתון כדי להבין את כוונת המשורר.
גם את דברי התורה אנו צריכים לדעת איך לקרוא, ללמוד ולהבין.
כשנעשה זאת, נבין שדווקא מעצם היותה של התורה ״תורת נצח״ היא צריכה להגיע ולגעת במצבים כאלו.

התורה נותנת הנחיות, ומשתמשת לפעמים בדוגמאות ומקרים ספציפיים, ומהם צריך לצאת וללמוד לגבי מצבים אחרים במציאויות אחרות.
דיני נזיקין נלמדים ע״י שור - שנגח, שהזיק, שהרג - וברור שהם לא מכוונים רק לשור, אלא מזה נשליך גם לחמור, לסוס, לרכב וכו׳. כמו שאומר הרמב״ם בתחילת ספר נזיקין: ״״כי יגוף שור איש את שור רעהו״ - אחד השור ואחד שאר בהמה ועוף, לא דיבר הכתוב בשור אלא בהווה״ - 'בהווה' - במציאות הרווחת והמצויה.

ויותר מכך - לימוד חוקים נדרש לעתים גם ללימוד מצבי קיצון, אשר מהם לומדים את דקדוקי המצווה הפרטניים ביותר, ומהם מדגישים את הנקודות החשובות והעקרונות - אותם ניישם בכל סיטואציה.
התורה לא רוצה שיאנסו נשים במלחמות. אבל התורה מבינה שחייל במלחמה - בעיקר בתקופות קדומות - עלול להגיע למצבים לא רצויים. וכאשר אדם מתדרדר למצבים נחותים כאלו - גם שם התורה נמצאת - ״כי תצא למלחמה וראית אשה יפת תואר״, ומדריכה אותו כיצד לנהוג, תוך כדי השתתת ״רוח החוק״ שלה גם במצב הרע הנתון, וניסיון למנוע ממנו את הפעולה. את יחסה - השלילי! - של התורה לעניין ניתן ללמוד בבירור מסיום הדברים: ״לֹֽא־תִתְעַמֵּ֣ר בָּ֔הּ תַּ֖חַת אֲשֶׁ֥ר עִנִּיתָֽהּ:״.
התורה גם נגד מוסד המלוכה, וגם בזמן אמת שמואל הנביא ניסה להניע את העם מבקשתם למלך, אולם למרות זאת התורה עדיין נותנת הוראות כיצד על המלך והעם לנהוג במקרה של שלטון כזה.
התורה גם נותנת הוראות לבעל שנשא מספר נשים, למרות שכבר בפתיח התורה מזהירה: ״כי תהיינה לאיש שתי נשים, האחת אהובה והאחת שנואה״ (דברים כא, טו). מי אמר שתהיה אחת שנואה? אלא שהתורה מבהירה שממצב כזה טוב לא יצא. אבל שוב - אם קרה - התורה תהיה שם כדי לתת הנחיות ואת הדרך הטובה ביותר למצב הנתון. אגב - לכן, כשהסתלק ההכרח, והנורמה החברתית יצאה נגד זה - ניתן וצריך היה "לבטל" במרכאות את העניין, ולהחליט שאין לשאת שתי נשים - ואת זה עשה רבינו גרשום.

ונחזור לעבדות:
כל עובד זכאי לחירות ולאפשרות להשתחרר ממעסיקו.
ברור שעובד אשר יש לו חוזה חתום המפרט את דרכי ההתקשרות וההתנתקות בינו לבין מעסיקו יכול להגיש מכתב התפטרות ולהשתחרר מההסכם בתוך 30 יום, ללא תלות ברצונו הטוב של המעביד או במגבלות חוקים מסויימים.
עובד הייטק או מנהל בכיר בבנק בוודאי יקבלו פיצויי פרישה.
אין באמת מה ללמוד ממקרים כאלו כלפי סיטואציות אחרות.
התורה רוצה להדגיש שגם לעבד - שנמצא במצב הנמוך ביותר ולכאורה ללא תנאים - יש בעצם תנאים; יש לו הזדמנות לצאת לחופשי, ואפילו עם פיצויי פיטורין: "וכי תשלחנו חפשי מעמך, לא תשלחנו ריקם".
גם מלכים אחרים בהיסטוריה - כדוגמת פרעה או אחשוורוש - הכריזו מדי פעם על שחרור עבדים, אך הם עשו זאת לכבודם - פרעה לכבוד יום הולדתו, אחשוורוש לכבוד הכתרתה של מלכה חדשה - ולא בגלל זכויות אדם. התורה נותנת גבולות העסקה ברורים של שמיטה ויובל, ללא קשר לתנאים סביבתיים המשתנים עם הזמן. ואם עבד זכאי לחופש וזכויות סוציאליות - וודאי שגם כל אדם עובד זכאי לכך.
כללים אלו התורה קבעה והם אינם תלויים ב״שיגעונות״ של המעסיק או של המדינה/השליט, ולא בהלכי רוח בתקופה כזאת או אחרת.

התורה וודאי לא ממליצה להגיע למצב של עבדות, כמו שהיא לא ממליצה לאנוס שבויות ולא ממליצה לשאת שתי נשים.
אבל; בכל מקרה שיהיה - עדיין תורתנו תורת אמת והיא מדריכה כיצד לנהוג בדרך המיטבית ביותר לאותה סיטואציה, ומזה להשליך גם למצבים ה"רגילים" יותר.