כמה ימים דורשת התורה מאישה להיות נידה לאחר המחזור? וכמה ימים נוספו בהמשך?
פוסט זה עוסק בנושא של חומרת רבי זירא בנושא הנידה והעקרות ההלכתית שיכולה להיגרם כתוצאה מהחומרה.
זהו נסיון להבנת הגדרות הלכתיות, רפואיות ואחרות, דרכם לגשת וללמוד את הנושאים השונים הקשורים בעניין, ולבסוף לנסות להגיע למסקנות.
אבל, וזה אולי הסיכום שמגיע לפני המבוא, בנושא אינטימי וזוגי שכזה - המסקנות אינן אחידות, והן צריכות להיות מוסקות ע"י כל זוג באופן פרטי, לפי הבנתם, מצבם הביולוגי, פיזי וכו', אבל גם מתוך ידיעת העובדות, ההלכות והשתלשלות העניינים.
פוסט זה עוסק בנושא של חומרת רבי זירא בנושא הנידה והעקרות ההלכתית שיכולה להיגרם כתוצאה מהחומרה.
זהו נסיון להבנת הגדרות הלכתיות, רפואיות ואחרות, דרכם לגשת וללמוד את הנושאים השונים הקשורים בעניין, ולבסוף לנסות להגיע למסקנות.
אבל, וזה אולי הסיכום שמגיע לפני המבוא, בנושא אינטימי וזוגי שכזה - המסקנות אינן אחידות, והן צריכות להיות מוסקות ע"י כל זוג באופן פרטי, לפי הבנתם, מצבם הביולוגי, פיזי וכו', אבל גם מתוך ידיעת העובדות, ההלכות והשתלשלות העניינים.
למזלי, למדתי את הנושא מתוך לימוד נטו ומתוך עניין, ולא נדרשתי למסקנות באופן אישי. אנחנו למדנו ומצאנו את ״הסוד הפרטי״ והזוגי שלנו, המכבד את ההלכה והמנהג ומשלב אותם עם החיים.
הגדרות נידה וזיבה
מכיוון שהנושא קצת היטשטש עם השנים, המנהגים והחומרות, ומכיוון שלא כולם מצויים בסוד העיניינים (כולל אותי עד שהתחתנתי ותכננתי ילדים), דרוש הסבר טוב מהי נידה ומהי זיבה.
מכל ההסברים, ההסבר הברור ביותר לטעמי הוא בפירוש קהתי למשנה, מסכת נידה, פרק ד' משנה ד', אלו הדברים כלשונם:
כבר בארנו לעיל (בשולי ביאור המשנה ג, ו), שאשה הרואה דם בתחילה, הרי היא נידה שבעה ימים, בין שראתה פעם אחת ובין שראתה כל שבעת הימים. ואם ביום השביעי לפנות ערב פסקה מלראות, הרי מן התורה טובלת היא בליל שמיני והיא טהורה. לאחר שבעת ימי הנידה מתחילים "אחד עשר ימי הזיבה", כלומר ימים הראויים לזיבה, שאם היא רואה בהם דם, הרי זה דם זיבה, ודינה כדלקמן: ראתה בהם יום אחד בלבד, הרי היא "זבה קטנה", וצריכה היא לשמור יום אחד בטהרה כנגד יום הטומאה, כלומר שהיא טובלת למחרת היום הטמא, ואם אינה רואה בו דם, הרי היא טהורה לערב, מכאן נקראת היא "שומרת יום כנגד יום". והוא הדין אם ראתה בהם דם שני ימים רצופים, שאינה אלא "זבה קטנה", והיא שומרת את יום השלישי בטהרה, ושטבלה ולא ראתה בו דם, טהורה היא בערב. אבל אם ראתה בהם דם שלושה ימים רצופים, הרי היא נעשית "זבה גדולה", וצריכה היא לשמור שבעה ימים נקיים מדם, וטובלת ביום השביעי, ומביאה קורבן ביום השמיני (עיין ויקרא טו, כה-כט).
כלומר:
נידה - מהרגע שרואה דם, שבעה ימים ללא קשר לכמה ימים יש דם. טבילה בליל שמיני.
אחד עשר ימי הזיבה - ימים בהם אפשרי להיות זבה (ימים אלו הם לאחר ימי הנידה).
זבה קטנה - שבימי הזיבה רואה יום או יומיים רצופים דם. שמירה של יום אחד נקי וטבילה.
זבה גדולה - שבימי הזיבה רואה שלושה ימים רצופים דם. שמירה של שבעה ימים נקיים, טבילה ביום השביעי, קורבן ביום השמיני.
רקע פיזיולוגי\ביולוגי
אורכו של מחזור וסת של אישה נע בין 21 ימים ל-39 ימים. המחזור נחשב סדיר כאשר התנודות הן בין 25 ל-35 ימים. אורך מחזור וסת ממוצע של אישה הוא 28 ימים.
ביוץ הינו שלב חריגת הביצית מהשחלה שלאחריו ממתינה הביצית מוכנה להפריה בחצוצרה. זה הזמן שבו הסיכויים הטובים ביותר להיכנס להריון. הביוץ חל בד"כ 14 יום לפני המחזור הבא, אך יכול גם להיות 12-16 יום לפני. יש כאלו הסופרים אותו מתחילת המחזור - 12-14 יום מתחילת המחזור.
חיי אישות שיתקיימו יומיים לפני הביוץ או ביום לאחריו, עשויים להפרות את הביצית.
חומרת רבי זירא ושמירת "שבעה נקיים" בכל מקרה
בגדול, הסיבה לשמירת שבעה נקיים היא שדינה של זבה מורכב ומסובך, ובשלב מסוים של ההיסטוריה (בזמן התלמוד), החמירו על עצמן בנות ישראל בהסכמת חכמי הדור, והחליטו כי כל אישה נידה תנהג כמו זבה ותספור שבעה ימים. טעמים נוספים שניתנו כוללים גם את הרצון ליצירת שמירה אחידה בקרב כל הנשים לא רק בגלל הבלבול אלא כדי לא לבייש נשים שהמחזור או הזבה ארוכים יותר.
חז"ל תיקנו שאף אם ראתה כתם דם על גופה או בגדיה מחילים עליה את דין נידה או זבה. ההחמרה הבאה הייתה ביטול ההבדל בין ימי נידה לימי זבה, והחלת דין זבה על כל דם שאישה רואה, לפי החלוקה שבין זבה קטנה לגדולה. ולבסוף בוצעה החמרה נוספת, שבנות ישראל החמירו על עצמן ולאחר ראיית דם כלשהי, גם במידה קטנה הן החילו על עצמן דין של 'זבה גדולה' והמתינו ובדקו את עצמן במשך שבעה נקיים, ורק לאחר מכן טבלו בליל שמיני.
במהלך השנים התקבעה חומרא זו כדין בסיסי בהלכות טהרת המשפחה, וכך הוא היחס אליה כיום. עדות על חומרא זו של בנות ישראל מובאת בגמרא בשם רבי זירא, ולכן קרויה חומרא זו על שמו.
כיום קיים בלבול בין הגדרת נידה לזיבה, וודאי בין זבה קטנה לזבה גדולה, ובין כל אלו לבין חומרת רבי זירא. רובנו חושבים שההנהגה של נידה + 7 נקיים היא למעשה הנידה, ולא כך הדבר.
עקרות הלכתית
ההגדרה הפשוטה של עקרות הלכתית היא מצב שבו עקב ההקפדה על חומרת רבי זירא נוצר מצב שהביוץ חל בשבעת הימים ה"נקיים", ועקב כך נשים בריאות ופוריות לא נכנסות להריון. מצב זה נגרם מכיוון שכאמור אין 100% דיוק בזמני המחזור, הביוץ וכו', והם יכולים "לזוז" אחורה או קדימה בימי המחזור.
לא בהכרח הבעיה קיימת באותה האשה בכל מחזוריה, אך בחלקן – הבעיה קבועה.
ממצאי עבודתו של ד"ר רוזנק עולה, שבקרב ציבור שומרי המצוות, למעלה מרבע ממקרי העקרות מקורן במה שמכונה "עקרות הלכתית", הוה-אומר, רבבות נשים טובלות לאחר מועד ביוצן!. מדשתמע, שמאז גזירת בנות ישראל לפי רבי זירא, איבדנו מליוני נפשות מישראל.
דיון בעקרות הלכתית
מה שידוע בקרב הציבור ומלומד בהדרכת הכלות הוא שאשה צריכה לסיים את ויסתה, שזה בדרך כלל בין חמשה לשבעה ימים, אחר כך לספור שבעה נקיים תוך כדי ביצוע בדיקות בוקר וערב, ואז היא טהורה לבעלה, אחרי טבילה. חסר היום הרקע למצווה המקורית מהתורה וגלגולי ההחמרות במהלך הזמן עד לחומרת רבי זירא - שהשתרשה בצורה כזאת שהיום מלמדים אותה כאילו היא עיקר הדין. רוב, או לפחות חלק גדול מאוד מהאנשים, גם בקרב שומרי המסורת, לא יודע את עיקרי הדין והתגלגלות המנהגים.
כמו שאמרנו, סיבה מרכזית לחומרה היא הפחד מבלבול ועבירה על מצוות עשה חמורה שדינה כרת. אבל - האם הכרת הוא רק על עיקר המצווה מדאורייתא ולא על ההחמרה?
במסכת נידה דף ס"ו ע"א נאמר: "אמר ר' זירא - בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים". הוא לא אמר את זה משמו אלא בשם בנות ישראל – הן אלו שהחמירו על עצמן. ישנה כאן מגמה של פרישות עליה וישנה טענה שהמגמות המחמירות בטומאת נדה נובעות ממגמת הפרישות כללית שפשטה לאחר החורבן מתוך אבלות על המקדש ורצון למצוא תחליף לקרבנות. בהמשך נוספו גם החמרות נוספות של חכמי קהילות אשכנז בימי הביניים, לפיהן בכל מקרה יש לחכות שבעה ימים מתחילת ראיית הדם לפני שניתן להתחיל בספירה של שבעה ימים נוספים.
היחס לחומרת רבי זירא לאורך השנים
כבר בתלמוד ישנה מחלוקת איך להתייחס לחומרתו של רבי זירא, כאל מנהג או כאל הלכה. מדיון במסכת נידה (בבלי, נידה ס"ו ע"א) בין רבא לתלמידו רב פפא ניכר שכבר בתקופה זו יש שנהגו את החומרא ויש שלא.
במקומות מסויימים בתלמוד, חומרת רבי זירא הובאה כדוגמא למנהג שנהיה להלכה פסוקה. אבל גם במקומות אלו אין הסכמה על כך בין כל האמוראים.
הרמב"ם מתייחס לחומרא של רבי זירא כאל חומרא יתירה ולא כאל גזרת חכמים, ובכל תשעת הפרקים בהלכות איסורי ביאה העוסקים בכך דן בדיני נידה דאורייתא בלבד, ורק בפרק האחרון מוזכרת חומרת ר' זירא. עם זאת הוא קובע בהקשר לחומרות בדיני נידה, ובכללם חומרתו של רבי זירא, "שאין לסור מהם לעולם". לכאורה הקביעה "לעולם" מקבעת את החומרה לתמיד, אולם גם על טרמינולוגיה זו יש פירושים שונים, יחסית למונח עצמו ולשימושים של ו ושל מונחים שונים אצל הרמב"ם ובכלל. עבד נרצע עובד "לעולם" , אבל משתחרר בזמן היובל... האם זה המצב גם פה? ניתן למצוא ברמב"ם דוגמאות נוספות המערערות על המושג "לעולם" כ"לעולם" אמיתי. למשל, ברמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק ב' הלכה ה' מובא: "האפיקורסים מישראל אינן כישראל לדבר מן הדברים ואין מקבלים אותם בתשובה לעולם שנאמר "כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים". האמנם אין לאפיקורוס אין תשובה לעולם?.... כנראה שיש לו תשובה, כמו לכולם, והמונח "לעולם" אינו מוחלט.
לדעתם של הרי"ף והרמב"ן מדובר בהלכה פסוקה. הרמב"ן בהלכות נידה (פרק א אות יט) כתב: "חומרא זו שנהגו בנות ישראל הוכשרה בעיני החכמים ועשו אותה כהלכה פסוקה בכל מקום, לפיכך אסור לאדם להקל בה ראשו לעולם."
חומרת רבי זירא יצרה עיוותים שהצריכו התמודדות עם בעיות הלכתיות שנבעו ממנה. ר' יוסף קארו מביא בטור מחלוקת ראשונים בעניין "טבילה בזמנה מצוה", ועיקרה, האם כיום, כשלא מקיימים את מצות הטבילה בזמנה, דהיינו, בליל שמיני, הטבילה עדיין מדאורייתא או שאולי רק מדרבנן! למחלוקת זו ישנן השלכות עצומות, משום שאם טבילה שלא בזמנה חדלה להיות מצוה דאורייתא, אזי אסור לטבול בשבת! הפוסקים עושים "שמיניות באויר" כדי להוכיח שאף בזמן הזה טבילה שלא בזמנה אכן מצוה, וזאת, למרות הבית-יוסף כותב בפירוש שמעיקר הדין הלכה כרבינו תם, שבימינו, טבילה אינה מצוה מדאורייתא! (ויתכן שבזמן רבינו תם אשה טבלה פעמיים! פעם בליל שמיני, ופעם שניה בתום השבעה נקיים).
פוסקים ובהם הראי"ה קוק, סוברים כי דין זה הוא ככל איסורי דרבנן, ואף פחות מזה, שכאשר יש צורך להקל, אפשר להקל בו. למשל, אלו דברי הרב קוק בנושא אחר כזה, של השמיטה: "...כשיראו העם כולו, שמה שהוא מותר אנחנו מתירים. אז יאמינו ביותר, שכל מה שאנו אוסרים הוא מפני שכך הוא דין תורה... אבל אם נאסור אפילו דברים הבאים על ידי המצאה חדשה שלא הי' מעולם כלל, יאמרו שהרבנים רוצים להחמיר מלבם ואינם חסים על הציבור, ובה יש נתינת יד לפרצות גדולות ה' ישמרנו...". או במקום אחר: "שאני יודע ברור תכונת בני דורנו, שדווקא ע"י מה שיראו, שכל מה שיש להתיר ע"פ עומק הדין מתירין אנחנו, ישכילו לדעת שמה שאין אנו מתירין הוא מפני אמיתת דין תורה, וימצאו רבים הדבקים בתורה שישמעו לקול מורים... מה שאין כן כשיתגלה הדבר, שישנם דברים כאלה, שמצד שורת ההלכה ראויים הם להיתר ורבנים לא חשו על טרחם וצערם של ישראל, והניחו את הדברים באיסורם, יוצא מזה ח"ו חילול השם גדול מאוד".
עניין זה מקבל משמעות גדולה בהרבה כאשר מגלים שבבתים רבים גזירה זו ביטלה לחלוטין את עניין טהרת הבית היהודי, ואחוז גבוה מאוד נשים עוברות על איסור כרת מדאורייתא, דבר שהיה נמנע אילו היו יודעות שיכולות לשמור על עיקר הדין ללא החומרות. כלומר: באו להחמיר בשל ספק ויצרו עבירה ודאית על דיני תורה. לפי אחוז הזוגות שאינם שומרים על דיני טהרה אלו, ניתן לומר שהחמרה זו בימינו היא "גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה"
ישנו גם העניין שההחמרות באו גם עקב מצוקות הגלות, כמו שלמשל מובא בציטוט מתוך ארבעה טורים, יורה דעה קפ"ג: "משרבו הגלויות, ותכפו הצרות, ונתמעטו הלבבות, חשו שמא יבואו לטעות באיסור כרת, שמא תראה אשה בימי נידתה ששה ימים ויהיה הכל דם טוהר, וביום השביעי שמא תראה דם טמא וסבורה לטבול בליל שמיני, וצריכה עוד שבעה ימים, החמירו לטמא כל מראה דם אדום, וכדי שלא יבואו לידי טעות בין ימי נידה לימי זיבה, הוסיפו חומרא אחר חומרא, עד שאמרו שאפילו אם לא תראה אלא טיפת דם כחרדל, תשב עליה שבעה נקיים, כזבה גדולה...". אז אולי היום, שחזרנו לארצנו, וישנם בתי מדרש וחכמים רבים, הגיע הזמן לחזור לעיקר הדין.
שו"ת הופנה לרב שרלו ע"י זוג שעקב החומרה ועקב בעיות במקווה החליט להפסיק לשמור נידה בכלל, ולאחר שקרא את דברי ד"ר רוזנק החליט לחזור לשמור על נידה, אבל כמו עיקר הציווי מהתורה ללא חומרת רבי זירא. והם שאלו את הרב, בין השאר: "האם יש הבדל מבחינה הלכתית בין האופן בו אנו נוהגים היום (לא שומרים שבעה נקיים והאישה לא הולכת למקווה) לבין האופן בו אנו מתכוונים לנהוג (לשמור שבעה של ימי ווסת ולטבול בשמיני)? כלומר האם מבחינה דתית יש הבדל בין השניים?" והרב ענה להם: "בוודאי שיש הבדל בין שני המצבים. במצב בו אתם נוהגים היום אתם עוברים על איסור כרת מדאורייתא, שהוא מהחמורים ביותר. זהו יסוד דיני טהרת המשפחה, ואי שמירה עליו הוא התמוטטות של קדושת המשפחה בישראל. במצב בו אתם מתכוונים לנהוג שאלת הדאורייתא נפתרת, ואתם לפחות נוהגים בדאורייתא בתחום זה, וזה בוודאי יותר טוב. זו התקדמות משמעותית שאני מבקש מאוד מאוד לעודד אתכם לעשות כך. אל תמשיכו להפקיר את קדושת משפחתכם ולהרוס אותה". אני מבין מכך שהחומרות שננהגו אינן שוות לציווי מהתורה!
נושא נוסף הקשור לחומרת רבי זירא קשור לסיבוכים הרפואיים, הפיזיולוגיים והנפשיים הנגרמים בעקבות 14 הבדיקות של שבעת הנקיים, הנעשות מדי חודש. הבדיקות מכניסות ללחץ את המערכת הזוגית,פוגעות פיזית באיברים פנימיים וממאיסות את עניין הטהרה.
פתרונות אפשריים שניתנו במהלך הדורות לבעיית העקרות ההלכתית
כדורים והורמונים לסידור הביוץ
ישנם כדורים והורמונים שונים שניתנים לנשים ע"מ לסדר את הביוץ לאחר שבעת הנקיים. הויכוח שקיים הוא לגבי מידת הסיכון. לדברי ד"ר רוזנק (גניקולוג), מדובר בתכשירים הורמונליים שבודאי לא מביאים תועלת לגוף, ואולי גם גורמים לאורך זמן לנזקים רפואיים חמורים. כמו כן לא לכל הנשים מותר לקחת תכשירים הורמונליים. יש כאלו הסבורים שניתן להסדיר את זמו הביוץ ע"י שינויים תזונתיים שונים.
הזרעה מלאכותית
אפשרות זו אינה מסוכנת לאישה. היא משמשת לעתים נדירות כפתרון לעקרות ההלכתית, על אף שהיא שנויה במחלוקת אצל פוסקי ההלכה.
שינויים בזמן ספירת שבעת הנקיים
היתר להתחיל בספירת שבעה ימים נקיים מיד בתום הווסת ולא לאחר חמישה ימים. הצעה אחרת היא להתחיל בספירת שבעה נקיים לאחר ארבעה ימים ולא לאחר חמישה. ועוד אחת היא דחיית הטבילה עד לאחר הווסת הבאה וכך להתחיל בספירת שבעה ימים נקיים מיד בתום הווסת ולא לאחר חמישה ימים.
פתרונות אלו לא מתאימים לכלל הנשים ותלויים באורך הווסת של האישה.
שימוש בשפופרת גומי
שימוש בשפופרת גומי שתונח מצוואר הרחם ועד מחוץ לנרתיק בכל משך הווסת ועל ידי כך שהדימום יצא מן הרחם אל מחוץ לגוף דרך השפופרת הוא לא יאסור, לדעה זו, את האשה כנדה. לא ידוע על יישום מעשי של הצעה זו.
ויתור על שמירת נידה
זוגות רבים, גם שומרי מסורת, מגיעים להחלטה פרטית לא לשמור כלל על הלכות נידה ועל חומרותיה. חלק מהעניין של ביטול נידה ולא רק זיבה הוא בחוסר הידע לגבי ההבדלים, עקב קבלת ההחמרה כאילו היא עיקר הדין.
ויתור על חומרת רבי זירא
שמירה על הלכות נידה כמקורן בתורה, שבעה ימים וטבילה ביום השמיני. הן ע"י פסיקות אישיות שניתנו ע"י רבנים והן בהחלטות אישיות של בני זוג.
לימוד ה"סוד" הפרטי של כל זוג תוך שאיפה לקיום שלם של טהרת המשפחה על כל חומרותיה
גישה זו מכבדת את הקדושה והחשיבות של טהרת המשפחה, אך מצד שני מודעת לקושי והבעייתיות העצומה (שלא ניתן להתחמק ממנה) שבקיומה לפרטיה על ידי בני אנוש (על כל המשתמע מכך). לכן, היא מציעה לכל זוג ללמוד ולדון בעניין, לקיים מה שיוכל לפי מצבו הרוחני, פיזי, בריאותי וכו', תוך השמת והבנת ערכי טהרת המשפחה כדבר קדוש, שיש להקפיד בו לפרטיו בצורה הטהורה ביותר. כתוצאה מכך, ומעצם הדיון וההתעסקות, הקדושה תתפוס מקום שוב בביתם ובחייהם של הזוג היהודי.
ביטול תקנת ראשונים ו"הלכה פסוקה"
קדושה, טומאה וטהרה
אי אפשר (למרות שניסיתי...) לדון בנושא בלי לגעת גם בנושאים של קדושה, טומאה וטהרה ביהדות ובמקרה הפרטי הנידון.
כדבר ראשון, מקור המצווה שייך לדיני טהרה וטומאה, מתי האישה טהורה או טמאה. שאר הטעמים שניתנו לה עם השנים (למשל הנימוק שההרחקה הפיזית גורמת לקירוב מנטלי רוחני בין בני הזוג) הינם הרחבה ותוספת עיקר המצווה. הרחבה יפה, טובה והגיונית - אך הרחבה.
היהדות מנסה להעלות אותנו מעבר לרמת החיים הרגילה לרמת קדושה. הראי"ה קוק מדבר הרבה בדבריו על מימד הקדושה. גם בכל עינייני הטהרה האלו, יש עניין של מימד הקדושה, שכן התרחקות בזמן המחזור היא לא רק אקט הלכתי אלא גם היגייני, פיזי ומנטלי שרבים ישמרו עליו גם ללא קשר ליהדות והציווי לשמור עוד כמה ימים מעבר לזמן המחזור נועד, בין השאר, גם כדי להוסיף את מימד הקדושה: "ההרחקה מן הנדה בימי תוקף נדותה הוא דבר מתאים לחוקי הטבע, אמנם ההגבלה התורית בימי לבונה היא מתייחסת כבר אל דרכי הקדושה הנעלים הרבה מהשקפת הטבע הפשוטה ההיגיינית ואפילו המוסריית שלה" (עין אי"ה, שבת יג).
להבנתי, משני צידי המתרס של חומרת רבי זירא יסכימו על עקרונות אלו. השאלה תהיה, האם החומרה הזו היא הזמן הנכון או שהיא ממש פוגעת בעקרון זה.
את דעת המצודדים בחומרה מנימוק זה אפשר להבין. אבל איך ניתן להגיד שהחומרה פוגעת בו? שתי תשובות לעניין:
- ניתן לשאול למה נדרשים 4-7 ימים נוספים מעבר לציווי המקורי - הרי בתורה אנו מצווים על 7 ימי טהרה ללא קשר לאורך המחזור (רואה דם בתחילה, הרי היא נידה שבעה ימים, בין שראתה פעם אחת ובין שראתה כל שבעת הימים) ושבעה ימים אלו בד"כ יוסיפו לנו ימי הפסקה על ההפסק הפיזי הרגיל של ימי המחזור.
- יותר מכך, אם החומרה גורמת לרבים להפסיק את ההקפדה על כל דיני טהרה אלו מכיוון שאינם יכולים לעמוד בכך (וכך המצב, לטוב ולרע), הרי שהחומרה פוגעת בעיקר, שכן בלעדיה זוגות רבים יחזרו לשמור על עיקר הדין, ויחוו שוב ארת מימד הקדושה! (ראו ציטוט 5 בסעיף "ציטוטים של אנשים שאינם רבנים הקוראים לביטול חומרת רבי זירא").
רבים מאלו המצדדים בחומרת רבי זירא חוששים להקל כדי לא לפגוע במימד הקדושה, וחוששים שפריצה קטנה תוביל לביטול העניין בכלל. מולם יעמדו אלו שמבקשים לתחום את מימד הקדושה לזמן שהציבור יוכל לעמוד בו.
עד כמה חמור העניין?
בתורה מופיע ציווי מפורש להתרחק מהאישה בימי נידתה כחלק מרצף איסורי העריות, בספר ויקרא, י"ח, י"ט: "ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב לגלות ערותה". עונשו של אדם שבא על אישה נידה במזיד הוא כרת. האם הכרת ממשיך גם לימי שבעת הנקיים של חומרת רבי זירא?
המענה של הרב שרלו לתשובה לשאלה של זוג שהפסיק לשמור נידה בכלל, ולאחר שקרא את דברי ד"ר רוזנק החליט לחזור לשמור על נידה לפי עיקר הציווי מהתורה ללא חומרת רבי זירא, ורצה לדעת האם יש עניין הלכתי בהחלטתם או שמבחינת ההלכה 2 המצבים שווים שאי הקיום, היה: "בוודאי שיש הבדל בין שני המצבים. במצב בו אתם נוהגים היום אתם עוברים על איסור כרת מדאורייתא, שהוא מהחמורים ביותר. ... במצב בו אתם מתכוונים לנהוג שאלת הדאורייתא נפתרת, ואתם לפחות נוהגים בדאורייתא בתחום זה, וזה בוודאי יותר טוב. זו התקדמות משמעותית שאני מבקש מאוד מאוד לעודד אתכם לעשות כך" אולם, תשובה אחרת שענה הרב שרלו לשאלה ישירה האם יש הבדל הלכתי בין קיום יחסי מין כאשר האשה נמצאת ממש בימי נידתה לבין קיום יחסים לאחר ימים אלו כאשר האשה אינה טובלת, הייתה: "אין שום הבדל ביניהם, ויש סיפור בגמרא המדגיש את העובדה שאין הבדל כזה. יש ביאור נפלא בעין אי"ה של הרב קוק למה מבחינה מסוימת קיום היחסים לאחר ימי הראייה ולפני הטבילה חמור יותר". מה ניתן להבין מפה? האם הכוונהבשאלה הראשונה היא עידוד להתקדמות מאי קיום לקיום חלקי למרות שאין הבדל מבחינת הרב בין דאורייתא לחומרה, או שזה אכן המצב, ובשאלה השניה התשובה היא שיש לשמור על דאורייתא והחומרה, אבל אין התייחסות לגבי העונש?
הרב שרלו הזכיר סיפור בגמרא. במסכת שבת דף יג, הגמרא מספרת על אשת תלמיד חכם שמת בחצי ימיו, שהייתה מבקשת מענה לשאלה מדוע בעלה, שהיה תלמיד חכם- מת, והרי התורה הבטיחה "כי הוא חייך ואורך ימיך". אותה אישה לא מצאה תשובה, עד אשר פגשה את אליהו הנביא זכור לטוב: (בסוגריים הסברים)
"תני דבי אליהו מעשה בתלמיד אחד ששנה הרבה וקרא הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה ומת בחצי ימיו. והיתה אשתו נוטלת תפיליו ומחזרתם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ואמרה להם כתיב בתורה "כי הוא חייך ואורך ימיך", בעלי ששנה הרבה וקרא הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה מפני מה מת בחצי ימיו, ולא היה אדם מחזירה דבר. פעם אחת נתארחתי אצלה והיתה מסיחה כל אותו מאורע, ואמרתי לה בתי בימי נדותך (=ימי הנידה, מדאורייתא) מה הוא אצלך, אמרה לי חס ושלום אפילו באצבע קטנה לא נגע בי. בימי לבוניך (= חומרת רבי זירא) מהו אצלך, אכל עמי ושתה עמי וישן עמי בקירוב בשר ולא עלתה דעתו על דבר אחר. ואמרתי לה ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה שהרי אמרה תורה "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב".
"ברוך המקום שהרגו"! - עד כדי כך?
לדעת רבים, כן, עד כדי כך. אין להתעלם מכך שהתגובות לבקשת התרת חומרת רבי זירא הן חמורות, ומזעזעות זעזוע אמיתי את הרבנים. גם אם לא מסכימים לדרך התשובה הפחות עיניינית לעיתים אך המזועזעת זעזוע אמיתי, יש להבים שיש פה משהו.
הבאנו בפסקה הקודמת את דברי הרב קוק בפירושו לגמרא זו ב"עין איה", על ההבדל בין תקופת השמירה בימי המחזור ממש שהיא טבעית לבין הקדושה של הימים שאינם במחזור (הערה: ישנם כאלה גם בתקופת האיסור מדאורייתא וודאי שגם בשבעת הנקיים). ובאותו מקום הוא מתייחס לאותו חכם שברוך המקום שהרגו ורושם: "אותו תלמיד בתתו פדות והפרש בין ימי נדותה לימי ליבונה, הראה לדעת שההגבלה הטבעית עומדת אצלו נעלה מההגבלה התורית, וכאילו היתה ההדרכה הטבעית עיקרה של תורה והתורה הא-להית המרוממת את האדם בעצת ד' לאור הקדושה ומאירה את מחשכי העולם באור הא-להי ע"י קדושתן של ישראל היתה חלילה טפילה לדברים הטבעיים...ולו נאה לומר ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה, הפנים השכליים, הפנים של חשיבות ושל רוממות ערך, לא היתה אצלו התורה כ"א ההדרכה הטבעית, וכיבד את הגבלותיה יותר מהגבלותיה של תורה, שהרי התורה אמרה ואל אשה בנדת טומאתה, לא בנדתה בלבד כ"א הצרוף הטומאה. הטומאה היא מושג רוחני שרק התורה תוכל להגבילו ע"פ עצת עליון, לא ע"פ ארחות החוש הטבעי הפשוט וההגבלה הזאת היא נעלה מכל הגבלה טבעית, ואין הטבעית כ"א טפילה ובטלה לה".
הרב קוק מסביר שהבעייתיות במעשיו של אותו חכם הייתה שבזמן ימי המחזור הוא אמנם שמר ו"אפילו באצבע קטנה לא נגע", אבל אלו ימים בהם הגיוני לשמור, לא רק מדין תורה. אבל על תוספת מהתורה, אותה תוספת קדושה, הוא בחר שלא להקפיד לגמרי. כלומר, הוא למעשה ביטל את הקדושה שהיא מהות העניין מהתורה, ולכן העניין חמור כ"כ. האם הכוונה היא לא רק למקרה הספציפי המסופר, אלא על התנהגות כללית של אותו חכם, ששמר בהדיקות איפה שהסתדר לו עם השכל, אבל איפה שקצת פחות הסתדר והיה צריך לשמור רק בגלל ההגבלה התורית הוא נתן לעצמו היתרים?
הסבר נוסף שקיים הוא שאותו אדם היה עד כדי גדול, שפחדו שמנהגו יתפשט, ולכן הוא מת וברוך המקום שהרגו. הפחד היה שהעניין יצא מחדר המיטות ויהפוך לפומבי (עקב גדלותו של האיש), ומזה תצא התרה גורפת. (על הדיון הפומבי בנושא נרחיב בהמשך.)
- נקודה נוספת שאינה קשורה לדיון בחומרת העניין אך ראויה למחשבה פה, היא שגם תלמיד חכם שכזה הגיע למצב שלא שמר על חומרת רבי זירא כלשונה. מה זה אומר? חומרה זו היא אכן קשה ביותר לביצוע. מה קורה אם כך בחדרי חדרים של אנשים שאינם כ"כ גדולים ומקפידים?
השוואת חומרת רבי זירא למקרי הלכה וחומרות אחרים
"לא תבשל גדי בחלב אמו"
השוואה בין חומרת רבי זירא ל"לא תבשל גדי בחלב אמו" ודיני כשרות נעשית ע"י המצדדים בשמירת החומרה. כשם שמקיימים את דיני הכשרות כשם שפירשו אותם חכמים, ולא אוסרים רק גדי בחלב אמו כפשט הפסוק, כך גם לגבי הלכות נידה וזיבה.
אולם, גם לפי טענה זו, חומרת רבי זירא הינה "חומרא יתרה" ולא תקנה, גזרה או הלכה. דיני הכשרות הינם הפרשנות וההסבר ל"לא תבשל גדי בחלב אמו". חומרת רבי זירא, גם אם השתרשה, היא חומרה ולא פירוש הכתוב. אלו מקרים שונים.
חומרת רבי זירא (בניגוד לגזירות דרבנן האחרות) מיוחסת גם לצרות שעבוד המלכויות וצרות הגלות ושאר סיבות, ואינה פירוש נטו של התורה שבכתב.
קטניות
חומרת הקטניות בפסח משמשת כדוגמא נפוצה להחמרה נוספת.
ברור לכל שמקורו של איסור אכילת קטניות בפסח אינו מהתורה, אלא צו שעה באשכנז. היום אין אפילו לא סיבה אחת שבגינה החלו לשמור קטניות שעדיין רלוונטית. אבל, האיסור הושרש כ"כ שנעשה כחלק מהעניין בעדות שונות. יותר מכך: מרגע שהוכרז על איסור זה התפתח מפעל שלם של הצדקות ופרשנויות המחייבות את אכיפתו עד כדי אבסורד. כיום, לא רק שאין מקלין בכך אלא שיש עוד חומרות המתווספות מדי שנה ועד כדי איבוד כל טעם ראוי.
בעיות שנגרמות מכך הן חוסר אחידות בין העדות השונות, עד למצב אבסורדי שאי אפשר לאכול איש אצל חברו, גם אם שניהם שומרי מצוות הדוקים.
גם בעניין קטניות, רבים הפסיקו פשוט לשמור על החומרה, מסיבות שונות: נישואים בין עדתיים, חיפוש פירושים והקלות, ולעיתים החלטה אישית של הפסקת הדקדוק בחומרה. גם פה אפשר להתווכח האם ראוי או לא, אך אי אפשר להתווכח על התופעה של נטישת החומרה ע"י העם, לא כך ע"י ההנהגה הרבנית.
ההבדל הגדול הוא שבקטניות מדובר על צמצום הנאה לשבוע, שאינו גורם לתוצאות כ"כ קיצוניות כמו חומרת רבי זירא: עקרות הלכתית, מתח בין בני זוג וכל מה שפורט לעיל.
בשני המקרים חלקים רחבים מאוד בציבור הדתי דורשים ומייחלים לאומץ לב רבני, כי באמת אין רצון לביטול החומרות "סתם ככה".
שמירת שישי כשבת
כתגובה לטענה שיתכנו תקלות ושיבושים בספירת ימי הנידה והזיבה שיביאו לתקלות ולעבירה בשוגג על לאווים מדאורייתא, ישנה טענת נגד שזה כמו שנחמיר על שבת כבר מיום שישי כדי למנוע בלבול.
המצדדים בחומרת רבי זירא פוסלים טענה זו, שכן חשבון הימים לשמירת השבת הינו בהיר לעומת ספירת ימי הנידה והזיבה. המתנגדים לחומרה ישיבו שהמציאות כיום הינה שרוב הנשים יודעות היטב את ויסתן ומחזוריהן סדירים, והימים הוגרו היטב ע"י המפרשים. ואם ישנה בעיה נקודתית - הרי לשם כך יש מורי הוראה.
שמיטה והיתר מכירה
עניין היתר המכירה בשמיטה עולה בדיוננו כדוגמא לכך שבאיסורי דרבנן, כאשר יש צורך להקל, אפשר להקל בו. אלו דברי הרב קוק בנושא השמיטה: "...כשיראו העם כולו, שמה שהוא מותר אנחנו מתירים. אז יאמינו ביותר, שכל מה שאנו אוסרים הוא מפני שכך הוא דין תורה... אבל אם נאסור אפילו דברים הבאים על ידי המצאה חדשה שלא הי' מעולם כלל, יאמרו שהרבנים רוצים להחמיר מלבם ואינם חסים על הציבור, ובה יש נתינת יד לפרצות גדולות ה' ישמרנו...".
ועוד הערה בעניין:
בניגוד ליתר גזירות דרבנן, חומרת רבי זירא זו לא תוכל להיות מיושמת לכשייבנה בית המקדש, שכן, כל אישה תתחייב אז בהבאת קורבן מידי חודש בחודשו, דבר האסור משום הבאת חולין לעזרה.
סיכום הסיבות להמשך שמירה על חומרת רבי זירא
- דבר ראשון, כל קיום העניין הוא בגלל האמונה ולא בגלל סיבות ונימוקים, טובים שיהיו. ולכן, צריך להקדים פה "נעשה" ל"נשמע".
- הפחד מבלבול ועבירה על מצוות עשה חמורה שדינה כרת.
- מנהג ישראל דין הוא. חומרה זו התקבעה כדין שאין לסור ממנו לעולם. הגישה ההלכתית הרווחת היא שלא מבטלים תקנת חכמים.
- אין לנו היכולת להבחין בין דם נידה לדם זיבה. לא ניתן כיום למצוא חכמים שידעו להבדיל בין דם זיבה לדם נידה. דווקא מציאות זמננו מעלה שאלות קשות בהבחנה בין דם נידה לדם זבה: כיצד נתייחס לדימום הנגרם מהתקן תוך רחמי? כיצד נתייחס ל"מחזור" המופיע בעקבות הפסקת נטילת גלולות?
- ניתן להשתמש בתכשירים ופתרונות רפואיים.
- כמה מהבעיות נפתרות ברגע שהזוג לומד לקיים את ההלכה כלשונה, בלי להחמיר על עצמו סתם. ("להחמיר" = לגזור על עצמו דברים שאין להם שום בסיס הלכתי). נשים רבות מחכות עם ספירת שבעת הנקיים הרבה מעבר להכרח, ובכך הן גורמות לעצמן לאיבוד ימים מיותרים. כל גדולי הפוסקים יצאו בתקיפות נגד החמרה מיותרת זו שהיא ללא ספק אחד הגורמים המרכזיים לעקרות ההלכתית שאינה מסיבה ביולוגית. שילוב של לימוד נכון של ההלכות יחד עם שאלת רב בכל מקרה של ספק, יפתור פעמים רבות את הבעיה.
- המחזור החודשי המקוים לפי הדרכה זו מביא לכך שבני הזוג מגיעים לזמן הביוץ אחרי תקופת הפסקה ולכן בוודאי יקיימו יחסי אישות בתקופת הביוץ ואין חשש שדווקא בימים אלו תהיה "התעייפות" מהעניין.
- סודה של המשפחה היהודית טמון במערכת המצוות הכלולה במושג טהרת המשפחה. מערכת זו שומרת על רעננות חיי הנישואין, מגינה על בני הזוג ומעניקה אושר ויציבות. "רבי מאיר אומר: מפני מה אמרה תורה נידה לשבעה? מפני שרגיל בה וקץ בה; אמרה תורה: תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה בשעת כניסתה לחופה" (מסכת נידה לא,ב).
- בעיניינים רגישים כאלו, כל היתר, קטן ככל שיהיה, יכול להוות פרצה שתביא לקריסת כל העניין. הרב קוק ב"עין איה" על הגמרא שכבר צוטטה לעיל: "מחשבה כזו תביא לקצוץ בנטיעות תורת ד' התמימה, חלילה, ותביא להשיא עצת חטאין שיסוד התורה היא ההדרכה הטבעית לבדה. ובזה יבואו פריצים ויחללו קודש ויתפארו להסתפק בהדרכה הטבעית לבדה".
- הדיון על שינוי ההלכה יכול להתקיים בחברה שומרת הלכה. קשה מאוד לקיימו היום.
- הבעיה נובעת בחלקה מתסמונת השחלה המזדקנת; אך היום המודעות לבעיה גבוהה, גם אצל הרופאים וגם אצל הנשים.
סיכום הסיבות לביטול חומרת רבי זירא
- ביטול מצוות פרו ורבו - הריונות רבים נמנעו עקב הגזירה, ייתכן כי רבע ממקרי העקרות בקרב נשים דתיות מקורן בעקרות הלכתית. לםי חלק מהמחקרים, הלכתיים ורפואיים, ב-21% מהמחזורים הביוץ נופל לפני היום ה-12, וכי כאשר יום קיום היחסים הראשון הנו יום 13, 41% מהנשים לא יתעברו, וכאשר יום קיום היחסים הראשון הנו יום 14 – 50% מהנשים לא יתעברו.
- בעיות הלכתיות:
- החלת דין זיבה על נידה מבטל למעשה את דין נידה! האם אין כאן איסור של "בל תוסיף"?
- אם מחילים דין זבה על כל נידה, הרי שיש גם צורך להביא קורבן על כל נידה! ואם תמצי לומר שכל נידה היא רק ספק זבה, אזי כיצד נדע מתי היא זבה אמיתית ותתחייב בקרבן? נמצאנו מבטלים ע"י תקנה זו מצות קרבן זבה, בנוסף לביטול דין נידה!
- תקנה זו מבטלת מצות עשה של פריה ורבייה, וכידוע, לפי הרמב"ם - עשה דוחה לא תעשה בכל מקום.
- לאור הגזירה כולנו נמצאים תחת הדין של "נשים בשדות" וזה מוזר בזמננו, כשמרכזי התורה ותלמידי חכמים נמצאים על כל צעד ושעל, נמצאים תחת תחושה של "שדות".
- סיכון רפואי ונפשי לנשים הנוטלות כדורים והורמונים.
- ההרחקה בחיי זוג היא לא נורמאלית. הדת היהודית היא לא דת מאזוכיסטית ומטרתה איננה לגרום לנו סבל מיותר. מבחינה גינקולוגית ידוע ששבוע לפני הביוץ עולה רמת האסטרוגן, והמשיכה בין המינים מתגברת. עליית התשוקה בתקופת ה'שבעה נקיים' המלאכותיים גורמת להרהורי עבירה אצל שני המינים, מרחיקה משלום בית, ומזכירה התנזרות נוצרית. האם זה רצונו של הקב"ה שדווקא אז אישה תפרוש מבעלה? הפגיעה בזוגיות יכולה לגרום נזקים עד כדי גירושין. האם זהו שלום-בית שה' התכוון לו?
- בבתים רבים, החמרה זו גרמה לביטול השמירה על הנידה בכלל! חומרה זו, ההופכת את כל הנשים לזבות, גורמת לנשים מסורתיות רבות שלא להקפיד על טהרת המשפחה. דבר זה היה נמנע אם הן היו יודעות שניתן לטבול בליל שמיני. נמצאנו שבאנו להחמיר, ומצאנו עצמנו מבטלין דיני נידה. כלומר, יצא שהצורך להחמיר בשל ספק יצר מציאות של עבירה ודאית על דיני תורה, עבירה שעונשה כרת. בסיפור שהובא קודם, ראינו שגם תלמיד חכם בשיעור קומה מיוחד הגיע למצב שלא שמר על החומרה זו כלשונה!
- עם הקמת המקדש ישובו לדין הדאורייתא, כדי שלא יביאו חולין לעזרה וחומרת רבי זירא תתבטל.
- בימינו יש בנות דתיות שמתחתנות רק בגיל 35, והן שמרו נגיעה. כמה שנים מחייהן נותרו כדי להרות וללדת? כמה שנים מחייהן יש ברשותן להינות מחיי אישות?
עובדות
- מוסכם על כולם שחומרת רבי זירא היא ומקורה הוא חומרה, ולא ביאור התורה שבכתב. אין זה דומה לפירוש "לא תאכל גדי בחלב אמו" שממנו יצאו כל דיני הכשרות - שהם הם כוונת התורה שבכתב המוסברת ע"י התורה שבע"פ. גם לשיטת המתנגדים לביטול חומרת רבי זירא מקורה הוא בחומרה.
- לאורך השנים קיבלו וקיימו נשות ישראל את חומרת רבי זירא, מה שביסס אותה כסוג של נורמה. גם המצודדים בביטול החומרה יכירו בכך, ואף יראו בכך את הקושי הגדול בביטולה.
- אפשר להתווכח על המספר, אך וודאי שהריונות רבים נמנעו עקב חומרת רבי זירא.
- רוב הציבור היום אינו מקפיד על הלכות נידה וזיבה מסיבות שונות - חלקם אינם שומרי תורה, חלקם מאסו בחומרות וחלקם נרתעים מהליכה למקווה (וזה כבר דיון אחר).
דיון פומבי בחומרת רבי זירא - כן או לא?
רבים מהמתנגדים יוצאים נגד דיון פומבי בחומרת רבי זירא. הם טוענים שניתן במקרים ספציפיים להקל (ואף חלקם רואים זאת כחובה), אך הם נגד דיון פומבי ובוודאי נגד התרה גורפת, כי לא תמיד הרגישות שבפסיקה הפרטית נחשפת לעיני הציבור וכניסה ברגל גסה לעולם עדין זה עלולה להרוס את הפתרונות האישיים ולגרום למגמת החמרה בפסיקה.
הרב דוד ביגמן יוצא נגד הפסיקה ההמונית: "על כל פנים, לדעתי, הבעיה אינה טמונה אפוא ב'תקנת רבי זירא', אלא במאפייני הפסיקה - בפסיקה ההמונית (ולעתים הטלפונית) הנהוגה בערי ישראל היום".
בכנס בנושא העקרות ההלכתית, טען הרב יובל שרלו כי ניתן לקצר את התקופה בה האישה אסורה על בעלה כאשר הדבר מונע ממנה ללדת, ורמז כי עדיף להקל בדבר מאשר לפנות לטיפולי פוריות מתקדמים. עם זאת הדגיש הרב כי פסיקה שכזו תינתן רק נקודתית ואישית ולא באופן גורף. למרות שהרב שרלו לא נתן היתר גורף, קמו עליו רבנים בטוענה שהכרזה כזאת בפומבי איננה ראויה. הרב מנחם בורשטיין, ראש מכון פוע"ה, תקף את הרב שרלו: "אדם בסדר גודל של הרב שרלו צריך לקחת אחריות. גדולי עולם כתבו בתשובותיהם כי יתירו רק אם יצטרפו אליהם רבנים נוספים, אך לפרסם באינטרנט מאמר מתיר כזה - זה בלתי אפשרי לחלוטין".
לעומת זאת, כאשר נשאל הרב שרלו בשו"ת על ההבדל בין הפסיקה הפרטנית לפומבית, הוא ענה בין השאר: "יש לפסוק הלכת אמת, ולצמצם כמה שיותר את הפער שבין הפסיקה הציבורית לפסיקה הציבורית. הדבר הוא גם חשוב לאתיקה של פסיקת הרב עצמו, כדי שלא תהיה תחושה מתמדת שברצונו יחמיר וברצונו יקל. הוא מלמד תורת אמת. בד בבד, כבר בפסיקה הציבורית עליו להדגיש את החובה להישמר מהמדרון החלקלק, ולקרוא ליראת שמיים אמיתית של השומעים, כדי שהם יקיימו את תורת ד' באמת, ולא יחפשו להם סתם קולות". וגם: "יש לזכור כי רוב מוחלט של הקהל לא פונה לרבנים, ולומד דווקא מהפסקים הציבוריים שלהם. על כן, הוא נחשף לפסקים הרבה יותר מחמירים מההלכה, ובשל כך מתחוללת תקלה גדולה בשתי האפשרויות: או שהוא נאלץ לשמור הלכה הרבה יותר מחמירה מהאמת, או שבשל היותה מחמירה הוא נוטש לחלוטין את דרכה של ההלכה".
מנגד הטענה היא שהרבנים מפחדים לנקוט צעדים או לדון בכך, ולכן יש צורך לעורר את הנושא מלמטה, מהעם.
השיח שמבקשים לעורר אינו רק בציבור השומר תורה ומצוות אלא גם בציבור הכללי בתקווה שהעלאת הנושא תתרום לחזרה של קיום טהרת הבית היהודי בקרב כלל הציבור.
במהלך השנים השתנו הלכות רבות בישראל. לפעמים על-ידי רבנים, לפעמים הציבור כפה שינוי זה עליהם. מכיוון שבנושא זה אפשרית כנראה רק האפשרות השניה, כנראה שאין ברירה.
כמו כן, זוגות רבים אינם מודעים כלל לבעיה, ולא מגיעים לשאול ביחידות שאלת רב או מומחה
מדריכת הכלות רבקה שמעון מבקשת להפסיר עם הגישה הגלותית של "לסגור דברים בשקט" : "הגישה הזו – לפסוק בשקט – לסגור עניינים בשקט – היא גישה גלותית שהתאימה לשטייטל. בגלות – שגרמה לנו לפיזור – היתה כל קהילה יחידה עצמאית בפני עצמה... לא עוד! פה בארץ – דין אחד לנו! לפני שנים רבות שמעתי שיעור מאלף כהכנה לשנת השמיטה מפיו של הרב איתן אייזמן. לאחר שהסביר את תהליך "היתר המכירה" עמד ואמר שפה בארץ נדרשות לנו "כתפיים ציבוריות". לכאורה – מה אכפת לנו, הדתיים, מהחילוניים. הנה למשל, הציבור החרדי, מה שמעניין אותו זה הוא – הציבור שלו, וכל השאר – לא מעניין אותם. זו גישה של שטייטל. גישה לאומית אומרת שאנחנו כולנו בסירה אחת. עם אחד אנחנו, ומה שחשוב וקריטי לנו – חשוב גם לציבור חילוני או חרדי או לאומי-דתי... כך בענייני שמיטה, כך בענייני גיור, כך בענייני סירוב פקודה, כך בענייני התרת עגונות ומסורבות גט, כך בנושאי הטרדה מינית, וכך בנושאי טהרת המשפחה. לא יסגרו פה בארץ דברים ב'שו-שו'...".
נקודות וציטוטים הראויים לציון
- הרב דוד ביגמן, שאינו נמנה עם הקוראים לביטול החומרה: "לאחר מכן, אם מסתבר מדברי השואלת כי ישנן נסיבות מיוחדות - כגון הקושי להיכנס להריון - יש מקום להפעיל כללים הלכתיים מקילים יותר, שהרי מצווה להתיר אישה לבעלה." וגם: "יש באמתחתי - מפי ספרים ובעיקר מפי סופרים, גדולי הפוסקים בימינו - שלל של קוּלוֹת העומדות לשימושי במקרים של צורך גדול, ואין צורך גדול מקיום מצוות פרו ורבו. חלק מקוּלוֹת אלה נוגעות ל"שבעה נקיים", מבלי לוותר על תקנת רבי זירא - חומרת בנות ישראל, אלא באמצעות פרמטרים אחרים ביישום התקנה. כמו כן, בכל מקרה של נסיבות מיוחדות אין אני נוהג לתת פסיקה חד-פעמית, נקודתית אלא אני נותן הנחיה איך לנהוג בחודש הבא ומנהל מעקב."
- הרב שרלו רושם בתשובה לשו"ת בנושא: "אתה צודק כי ברמה העקרונית יש להימנע ככל הניתן מלקיחת תרופות. זה נושא אחר לדיון, והוא השאלה האם יש מקום לצורך כניסה להריון להתיר לספור שבעה ימים בלבד. זה דיון שיכול להתקיים רק כאשר מפרידים בינו ובין הדיון על עצם קיומא של חומרת בנות ישראל. כשההפרדה הזו קיימת יש מקום לדון האם ניתן לדחות את החומרא הזו מפני ענייני פרו ורבו".
- ועוד נקודה מעניינת וחשובה שכתב הרב שרלו: "אין לי כל ספק שעם הקמת המקדש ישובו לדין הדאורייתא, כדי שלא יביאו חולין לעזרה. שמעתי עמדה זו מגדולי הרבנים, בפומבי".
- בכנס בנושא העקרות ההלכתית, אמר הרב יובל שרלו: "אני מתנגד מאוד להזרעה בימי הנידה, זה מאוד פוגע בבני הזוג ובקשרים שלהם ומנוגד להלכה". הוא הסביר כי חוסר הצניעות הכרוך בה ומעשים נוספים הנדרשים לתהליך, כהוצאת זרע על ידי האיש שלא בדרך טבעית, הופכים את הפיתרון ל"הרבה יותר בעייתי מבחינה הלכתית מקיצור שבעת הנקיים".
ציטוטים של אנשים שאינם רבנים הקוראים לביטול חומרת רבי זירא
- מאחורי הבורות שתוארה בכתבה מסתתרות טרגדיות אנושיות של זוגות שאינם יודעים כי מה שמונע מהם ילדים הוא "עקרות הלכתית". באתר "הצופה", בין הטוקבקים הרבים לראיון הראשון, הסתתרה התגובה הבאה: "אני לא מאמינה", כתבה קוראת שהזדהתה בשם רבקה, "אחרי שנים של סבל כה קשה, אחרי שלא נכנסתי להריון, אחרי שנשארתי גלמודה בעולם, פתאום מתברר שהכל בגלל גזירה דרבנן? השתגעתם? הרסתם לי את החיים בגלל גזירה דרבנן? היש אלוהים בלבכם???!!!!!!".
- במסגרת העבודה על כתבה זו, נודע על אשה מהתנחלות מדרום לירושלים שבמשך שנים ניסתה להיכנס להריון, עד שהתברר לה לאחרונה כי מה שמנע ממנה להרות היה "עקרות הלכתית". היום, בגיל 48, היא מנסה להיכנס להריון מתרומת ביצית.
- לא הוסמכתי לרבנות. לאחרונה אני אפילו ממעיטה להסתובב בקרב רבנים. אבל אני מוכנה לא לאכול קטניות כל השנה אם יקום רב בעל תואר ושם, אומץ וחזון ויהפוך את ההלכה למה שהיא אמורה לעשות: ללכת. ללכת עם הידע החדש שיש לנו, לבטל איסורים שגזרו חכמים שהתאימו לדורם, להתקין תקנות חדשות. ולא, אני לא מחפשת קיצורי דרך או חיים קלים: ההיפך! אקבל על עצמי החמרות של אותו רב בעל חזון ודרך. אבל לא ייתכן שציבור שלם, חכם, עמוק, הוגה, יוזם, יסבול כל כך משום שאין לו מנהיג אמיץ. ולא מגיע ליהדות שלנו, שהיתה אור לגויים, להתכסות בשכבות אבק ופלפולים והחמרות.
- קל להתייחס לשאלה הזו תוך שימוש בדוגמא של הקטניות בפסח. ברור לכל אדם סביר שמקורו של איסור אכילת קטניות בפסח בטעות יסודו. כל האפולוגטיקה ההלכתית הענפה שהתפתחה מאוחר יותר אינה יכולה לשנות עובדה זו. אלא מאי? מרגע שהוכרז על איסור זה התפתח מפעל שלם של הצדקות ופרשנויות המחייבות את אכיפתו עד כדי אבסורד. כיום, לא רק שאין מקלין בכך אלא שיש עוד חומרות המתווספות מדי שנה והדבר פשוט איבד כל טעם ראוי. אלא שאם בעניין הקטניות מדובר בזוטי דברים, לא כך הדבר בעניין הזיבה. כאן מדובר בעניין מהותי המבוסס על מסורת של אלפי שנים ואין לעוקרו באחת. מה שנדרש הוא מה שכל-כך חסר לציבור הדתי-לאומי ולציבור הדתי בכלל: אומץ לב רבני.
- … וכך כעבור כשנה או יותר הפסקנו לשמור נידה ואשתי הפסיקה ללכת למקווה. האמת, שרווח לנו, גם פסיכולוגית וגם פיסית. אנו רק נמנעים מלקיים יחסי מין כשיש ווסת. … בחודש האחרון, מאז פרסום הכתבה ב"הצופה" על "עקרות הלכתית" ועל ההבדל בין נידה לזיבה ועל כך שייתכן ומבחינת ההלכה הצרופה די לשמור נידה ולא זיבה (כלומר להימנע ממגע מיני במשך 7 ימים בלבד ולא 14), אנו שוקלים לחזור ולשמור נידה, הפעם במסגרת המצומצמת. אומנם אשתי תצטרך להתגבר על תחושות החלחלה שיש לה מהטקס הזה (ואני בהחלט מבין אותה) ואני מקווה שהדבר לא יפגום לנו בקיום יחסי המין, אך אם בכך נקיים את המצווה - דיינו. שכן כאמור הננו דתיים, לא רואים בעצמנו מסורתיים או רפורמים חלילה וכו', וחשוב לנו לנהוג לפי ההלכה.
סיכום הנקודות לדיון
מקורות
