כבר בהתחלה ה׳ מתריע בפני משה שפשוט לא הולך להיות, ושפרעה יקשיח את לבו, ולא ישחרר את בני ישראל בקלות. ואכן כך קורה:
וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה:(2)
כך זה ממשיך אחרי כל מכה ומכה ממכות מצרים. כך גם אחרי מכת כינים ואחרי אזהרותיהן של יועצי פרעה:
וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה:(3)
כך גם בהמשך, כאשר מצרים פגועה והרוסה, והנזק הלאומי גדול ביותר. גם אחרי רגעים קשים בהם פרעה כבר מודיע למשה שהוא מעוניין לשחרר את בנ״י, מייד כשנגמרת המכה ומתחילה רגיעה מסויימת, הוא חוזר לסורו:
וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת וַיֹּסֶף לַחֲטֹא וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו: וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה בְּיַד משֶׁה:(4)
העם המצרי סובל, המדינה נפגעת קשות, והיועצים מתריעים:
וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם:(5)
ושוב ושוב פרעה מסרב ומסלק את משה מפניו:
וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת:(6)
ושוב ושוב, והתורה די מפרטת את עניין הקשחת הלב של פרעה:
וּמשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת כָּל הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְחַזֵּק יְהֹוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ:(7)
ואז, במכה האחרונה והקשה, מכת בכורות, מבין פרעה - בכור בעצמו - שתורו למות מגיע בקרוב, והוא נעתר ומשחרר בבהלה את בנ״י:
וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיהֹוָה הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם ...: וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת: וַיִּקְרָא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהֹוָה כְּדַבֶּרְכֶם:(8)
בדומה למנהיגי חמאס, שלא מתרגשים מהנזק והמוות שנגרם לבני עמם - אבל פוחדים מאד ממותם שלהם, כך גם פרעה. בשלב זה הוא נעתר ומשחרר את בני ישראל. בנ״י יוצאים ממצרים ומתחילים את מסעם במדבר.
סוף פסוק? מסתבר שלא! פרעה מתחרט שוב, ויוצא לרדוף אחרי בנ״י במדבר:
וַיְחַזֵּק יְהֹוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה:(9)
איך זה נגמר בסוף כולם יודעים. הקשחת הלב הזאת היא אחת יותר מדי, ופרעה וצבאו טובעים ומתים בים סוף, ובנ״י ממשיכים במסעם.
מנהיגי חמאס נלחמים בישראל, מדינה חזקה מהם, ולא מפסיקים בלחימה - גם כשעמם סופג מכות נוראיות, אבידות ברכוש ואבידות בנפש, גם כשנכסים אסטרטגיים שלהם מושמדים, כאשר הכלכלה על הפנים, גם כאשר נשמע איום (לפחות מילולי...) על חייהם וגם כאשר די ידוע איך זה ייגמר ובידי מי יש יותר כח ויכולות.
שתי הקשחות לב, בהפרש של אלפי שנים.
האם יש קשר בין שני הסיפורים? אינני יודע, אני די בטוח שאין קשר ישיר.
האם אלוהים הוא זה המקשיח את ליבם של מנהיגי חמאס? קטונו מלקבוע, ולכן לא אתייחס לכך בצורה כזו.
האם ניתן ללמוד משהו מההקבלה בין המקרים? האם ניתן להבין כל סיפור טוב יותר בעקבות ההשוואה לסיפור השני? כנראה שכן.
למה היה צורך בהקשחת לב פרעה? למה התעקש הקב״ה להעביר את מצרים ואת בני ישראל את כל הדרך הארוכה עד לגאולת ישראל? האם לא היה די בנס אחד גדול וזהו? האם אלוהים אירגן לעצמו מופע גרנדיוזי ואולי אפילו מיותר?
תשובות רבות ניתנו המבלך ההיסטוריה לשאלות אלו, ולא פה המקום לפרט. פה אשווה זאת למערכה הנוכחית (צוק איתן) מול החמאס ואנסה ללמוד ממנה לגבי השאלות האלו.
כל הקשחת לב של החמאס מביאה את ישראל לנקוט בצעד קשה יותר מקודמו: הבלגה, תגובה מאופקת, תגובה מהאוויר, כניסה קרקעית נרחבת לעומק מעוזי החמאס - כאשר בכל שלב עוצמות האש והתגובה עולות ואיתן גם המחיר שמשלם החמאס ועמו -אוכלוסיית עזה. גם אם לעתים נראה שלחמאס כואב ושהוא מוריד הילוך ואף רומז להפסקת אש, הוא לפתע מקשיח את ליבו שוב ובחסות רגיעה כלשהי בוחר שלא לסיים את המערכה. אם נחזור על הפסוקים שצוטטו ונחליף את השם ״פרעה״ בשמו של אחד מבכירי חמאס - נקבל ממש את הסיפור של ימינו!
אבל - משהו חשוב קורה בכל עליית מדרגה כזאת. בכל מדרגה עוד ישראלים משתכנעים בצדקת המבצע, במטרותיו ובצדקתה של ישראל. בכל שלב כזה יותר אנשים תומכים בהנהגה ובמבצע וכתוצאה מכך גם הרוח הגבית לצבא מתעצמת. רובו המכריע של העם הולך ומתאחד - דבר גדול ולצערינו גם די נדיר. רגעי אחדות נדירים מתגלים בזמן המבצע - ביקור חיילים פצועים, ליווי חיילים בודדים למנוחת עולמים של עשרות אלפי אנשים שכלל לא הכירו אותם, תמימות דעים נדירה ע״י רוב מכריע של המפלגות למבצע, ועוד ועוד.
האם גם כך היה במצרים? ננסה לבדוק. אנו יודעים שבתחילה, מחמת עבודת הפרך הקשה, היו בני ישראל סקפטים מאד לגבי משה רבינו והבשורה שלו. כשפרעה הגיב לצעדיו של משה בהחמרת הגזרות על בנ״י, הם עוד פחות תמכו במשה ואף סילקו אותו. אנחנו מכירים את עם ישראל, ובמיוחד את התנהגות ה״קומץ״ המקטר בעם ישראל - כבר מדור המדבר - ולכן יש להניח שגם במהלך תהליך הגאולה במצרים היו את אלו שיצאו נגד משה וטענו שהצעדים שהוא נוקט אינם נכונים, ניצים מדי וכדו׳. מוכרת הטענה שהשמיע יהודי כלפי משה רבינו כשזה הפריד בין שני ישראלים ניצים: "מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי״(10). כנראה שבמהלך תהליך הגאולה ממצרים, כל מכה ממכות מצרים, כל שלב ושלב בדרך, איחדו יותר ויותר את בני ישראל סביב התהליך, סביב המטרה וסביב משה רבינו (כשליחו של הקב״ה). כל טענה שיכולה הייתה להיות נגד יציאה ממצרים ובעד הישארות תחת פרעה נעלמה עם עקשנותו של פרעה, כשם שהטענות בעד הבלגה מול החמאס לא יכלו לעקשנותו הרבה בימינו.
כלומר, לא לכבודו של אלוהים או של משה רבינו נעשתה הגאולה כתהליך מדורג. סיבות רבות לכך, אך פה אנו למדים על מטרתה כתהליך שיוצר איחוד בעם, הן כחברה והן סביב המטרה המשותפת והצודקת. כמו בישראל של שנת 2014, כך גם בנ״י במצרים היו צריכים תהליך מדורג, כזה שקורה ומתבצע באחדות העם. האחדות הזאת חשובה מכמה סיבות, כולן חשובות: הן כאחדות החשובה בפני עצמה, והן כאחדות המאפשרת לעם, למנהיגיו ולצבא לבצע את המשימה ברוגע ובתחושה שלמה - שהרי העם מאוחד יחד איתם.
זהו לקח חשוב שאנחנו צריכים ללמוד, והלוואי נזכור ש״כוחנו באחדותנו״ לא רק בימי מלחמה.
מנחם-אב התשע"ד, ימי מבצע "צוק איתן"
(1) שמות, ז, ג-ה (פרשת וארא)
(2) שמות, ז, יג (פרשת וארא)
(3) שמות, ח, טו (פרשת וארא)
(4) שמות, ט, לד-לה (פרשת וארא)
(5) שמות, י, ז (פרשת בא)
(6) שמות, י, כח (פרשת בא)
(7) שמות, יא, י (פרשת בא)
(8) שמות, יב, כט-לא (פרשת בא)
(9) שמות, יד, ח (פרשת בשלח)
(10) שמות, ב, יד (פרשת שמות)
