אז מה זה בעצם להיות ציוני דתי בימי הזכרון והעצמאות ובכלל במדינת ישראל?

זה קצת נשכח לאחרונה, אז החלטתי להעלות את ה-basic של הציוני הדתי על הכתב...


הציוני-דתי הוא זה שמקדש את המדינה וסמליה כשם שמקדש את התורה וסמליה.
למעשה, אלו ואלו חד הם עבורו.
יום העצמאות עבור הציוני-דתי הוא חג קדוש כמו שאר חגי ישראל - סוכות, שבועות, ראש השנה.
גאולת ישראל בעת החדשה שקולה עבורו לגאולת ישראל בצאתם ממצרים.
הנס של הקמת המדינה והניצחון על אויבנו שביקשו למנוע אותה מאיתנו שקול עבורו לנס המכבים בניצחונם על היוונים ולנס קריעת ים סוף.
הציוני-דתי שומר על מנהגי האבלות של ספירת העומר, אך יום העצמאות - יום הקמת המדינה - הוא יום חג, בו מנהגי האבלות מופסקים ומוחלפים במנהגי שמחה והודאה.
תפילת הלל בברכה בתפילת ערבית נאמרת רק בערב פסח, אבל הציוני-דתי שמשווה את ליל יום העצמאות לליל פסח - אומר בו הלל בברכה.
הימים שבין יום השואה ליום העצמאות זכו בכינוי "עשרת ימי תשועה", במקביל ל"עשרת ימי תשובה" בחודש תשרי.

ובכלל,
ציוני-דתי מברך את מדינת ישראל לפחות פעם אחת בשבוע, וכנ"ל את "ראשיה, שריה ויועציה". ללא קשר לימין או שמאל, לבניה או הקפאה. ללא קשר למחירי הדירות והמילקי. ולמרות הפקקים הבלתי נסבלים ולמרות החופש הגדול הארוך. המדינה קדושה בעינייו, ללא קשר לבעיות ולקשיים. מבחינתו היא ההמשך של מלכות דוד ושלמה. העולים מרוסיה הם כמו אלו שעלו מבבל ופרס, כמו בנ"י שעלו לארץ אחרי העבדות במצרים.
ציוני-דתי מברך את צבא ההגנה לישראל וחייליו לפחות פעם אחת בשבוע, שכן הם קדושים בעינייו. הוא מתפלל לשלום השבויים והנעדרים משל היו בני משפחתו. חיילי צה"ל הם ממשיכי חיילי בר כוכבא ודוד המלך.
דגל ישראל וסמל המדינה קדושים עבורו כמו הטלית, התפילין וספר התורה.
שירת התקווה עבורו היא קדושה לפחות כמו שירת "אני מאמין בביאת המשיח" או כל תפילה אחרת.
מדינת ישראל היא חלק בלתי נפרד מתורתו (כן - תורתו!) של הציוני-דתי.

לתפארת מדינת ותורת ישראל!

למה לא מסיימים את שאילת הגשמים 15 יום לפני פסח?

"בשלושה במר חשון שואלין על הגשמים, רבן גמליאל אומר בששבעה בו, חמישה עשר יום אחר החג, כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת" (מסכת תענית א, ג)

אם כך - אז למה לא - באותה מידה - מסיימים את שאילת הגשמים 15 יום לפני פסח?
הרי מתחשבים בעולים לרגל בדרך חזרה אחרי סוכות, למה לא להתחשב גם בעולים לרגל בדרך הלוך לפני פסח?

במשך מספר שבועות חיפשתי אחרי סיבות וטעמים לדבר, ולא מצאתי תשובה אחת שתספק אותי ממש.
אז בינתיים רכזתי את התשובות שמצאתי, בתקווה לעדכן את הפוסט עם ה-סיבה.

טעמים נחמדים אבל לאו דווקא מספקים
1. יש כאלו, הרב קנייבסקי למשל, שהשיבו שיהודי שעולה לרגל לבית המקדש הוא במצב רוח מרומם ואינו מפריע לו לא גשם ולא שלג, לא מטר ולא ברד. אבל בחזור הביתה הם מצב הרוח פחות מרומם ולכן מבקשים שלכל הפחות לא תהיינה להם הפרעות בדרך.
2. אחרים אומרים שלפעמים הטרחה שלפני החוויה אפילו מעצימה את ההנאה והרגש שבחווית המצווה שלאחר מכן, כמו מסלול טיולים שבסופו מצליחים להגיע לפסגה ולאתר מדהים.

למה לדעתי טעמים אלו אינם מספקים? שכן גם כשעושים משהו בגשם - נעדיף עדיין לעשותו במזג אוויר נאה ולא תחת גשם ורטיבות. טעמים אלו הם יפים ואידיאלים, אבל לא תמיד אנחנו מצליחים להגיע לרמה הזאת.

פירושים אחרים לסיבת דחיית שאילת גשמים
רוב המפרשים פרשו שהסיבה לדחיית שאילת גשמים היא כדי למנוע מעולי הרגל החוזרים לביתם מלהירטב. אך יש כאלו שתלו את הסיבה בגורמים אחרים. 

3. יש האומרים שהפירוש הנכון הוא שפרת הוא הנהר הגדול ושם זה גבול ארץ ישראל וכאשר האחרון שבישראל מגיע לנהר פרת בעצם אז זה אומר שהגיע העת לירידת גשמים, ואין כאן באמת קשר להרטבות מגשמים.
4. טענה אחרת - הסיבה היא שכדי שהמים בנהר פרת לא ירבו עד כדי כל שהעולים שצריכים לעבור בו לא יוכלו לעשות כן ולשוב לביתם. בפסח אין זה רלוונטי - כי העולים יודעים מה מצב הנהר ואם הוא גדוש מדי הם מראש לא ינסו לעבור אותו.
5. ויש האומרים שהעניין הוא שהדרכים לא יהיו טובעניות. ולכן אחרי סוכות, אחרי הקיץ הדרכים יבשות ואם יהיה גשם הדרכים יהיו טובעניות ויהיה הרבה הפסד. לפני פסח הדרכים ממילא מלאות בוץ וטובעניות.
6. טעם דומה אבל גם שונה - ישנם לעתים "הטבות" ל"אנשים חשובים" (ההגדרות לכך מגוונות). אנשים ששהו בסוכות שמונה ימים בירושלים, ראו ונראו לפני הקב"ה וחוו התעלות רוחנית גבוהה - הם אנשים חשובים ולכן מתחשבים בהם. מי שרק עולה לרגל עדיין אינו "חשוב" ולא מתחשבים בו.

בטעמים אלו, יש להוכיח שסיבת הדחייה היא כמו שטוענים המפרשים הללו, ולא הסיבה המסורתית - מניעת הירטבות מהגשמים - שהרוב סוברים כמותה. אם נוכיח את זה - יש לנו תשובה. ואם לא - הטעמים לא רלוונטיים...

ענייני מזג אוויר וחשיבות הגשמים בסוף העונה
7. מדובר כבר בסוף עונת הגשמים, בו אין הרבה סיכוי לגשם והגשם נדיר יותר לפני פסח. לפיכך אין צורך בהתערבות ע"י תפילה.
8. הגשם נצרך עד הרגע האחרון לפני הקציר. בעוד זמן תחילתו - פחות קריטי. הגשמים שמסיימים את העונה קריטיים יותר מהיורה - שהוא רק טפטוף שהוא מעין סימן לבאות. המלקוש משלים את התבשלות התבואה - ואי אפשר לוותר עליו. גשמים שמפסיקים באמצע מקלקלים את התבואה, ולכן אין מפסיקים את הגשמים קודם סוף זמנם.

מוכנות העולים
9. לקראת פסח, בעונת החורף, העולים יוצאים עם מעילים לכן הם מוכנים ולא ירטבו, אבל בסוכות כשיצאו העולים לירושלים הייתה עונת הקיץ ואז יצאו בלא מעיל, אז אם אחר החג יתקדרו השמים בגשמים הם עלולים להירטב.

שיקולים אחרים של הבדלים בין תחילת וסיום החורף
10. בעונת גשמים שבה לא יורדים גשמים - עדיין ניתן להתפלל בשבועיים האחרונים על גשמים ושהקב"ה ייעתר לתפילה. על גשמים אלו אי אפשר לוותר - שכן הם מאזנים את כמות הגשמים השנתית הנצרכת. את גשמי תחילת החורף ניתן לדחות - שכן אנו לא בסיומו של החורף ויש זמן לירידת הגשם ולתפילותנו.

כללים בגינם ניתן לדחות ואי אפשר להפסיק\למנוע
כאן מנסים להבין איך וע"י אלו כלים וכללים דחו חז"ל את שאילת הגשמים, והאם יש כלים להקדמת הפסקת שאילת הגשמים.

11. משום "שב ואל תעשה" - לדחות את הגשמים בתחילת העונה זה אפשרי, מה שאין כן ביטול הגשמים במהלך עונתם - שאת זה לא עושים. ובכלל - יש הבדל בין להפסיק לבקש לבין לדחות את ההתחלה.
12. "אל תמנע טוב מבעליו" - מכיוון שחמישה עשר יום לפני הפסח זהו עדין זמן של שפע מהבורא שזה ירידת גשמים ממילא לא עוצרים מלשאול על הגשמים. מה שאין כן לאחר סוכות ,הטוב שזהו הגשמים עדין לא בא לידינו. לכן ממתינים חמישה עשר יום ואז מבקשים את השפע.
13. "שלוחי מצווה אינם ניזוקים - בהליכתן! לא בחזרתן". כך שמובטחים בהליכתם לפני פסח שלא יפגעו מהגשם, מה שאין כן בחזרתם הביתה לאחר סוכות.

טעמים חינוכיים
14. "להשאיר טעם טוב בפה" - נסיון ללמוד מכך לקח חשוב לדרך החינוך ולגישה הנכונה. ישנה חשיבות רבה לטעם שנשאר לאחר סיומו של המעשה - אם ישאר בפינו טעם טוב לסיום הרי שבעתיד נאהב לעשות מעשים טובים וחיוביים, לעומת אם עשיית המצווה תשאיר בפיו טעם מר אנו עלולים לפתח רגשות שליליים ביחס לדבר. לכן מנסים להשאיר טעם טוב ממצוות העליה לרגל של סוכות.
15. בספר ויקרא (ו, יח) נאמר: "במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת". הסיבה שלא יוחד מקום מיוחד לקרבן החטאת היא כדי לא לפרסם את החוטאים - שכן אם יהיה מקום מיוחד נדע ששהמקריבים שם קורבנות הינם חוטאים, מה שאין כן אם מקום קרבן העולה והחטאת הוא אחד. (דוגמא נוספת:  ייתכן שהסיבה האמיתית שהבונה בית, הנוטע כרםוהנושא אישה נכללים בחוזרים מהמלחמה היא שלא יחזרו רק אלו שחוזרים כי מתייראים מהעבירות שבידם). יש כאלו שאומרים שעקרון זה חל גם לענייננו - בפסח שני (החל חודש לאחר פסח) עולים הטמאים להקריב את קורבנם וע"מ לא לביישם לא טרחו חכמים לבטל את שאילת הגשמים 15 יום לפני החג - שאז יצטרפו אל הטמאים גם אלו שעוכבו בגלל הגשמים והם "יחפו" על הטמאים.

וטעם חינוכי נוסף שמתאים לחג אחד ולא לאחר
16. חג הסוכות עומד בסימן האחדות - ארבעת המינים "ויעשו כולם אגודה אחת", כל ישראל ראויים לשבת בסוכה אחת ועוד. דחיית הגשמים למען אחרוני העולים הינה חברתית ומסמלת את האחדות - ולכן עניינה בסוכות ולאו דווקא בפסח.


ואם יש לכם טעמים נוספים - אשמח ממש לשמוע עליהם, וכנ"ל אשמח לקבל תגובות לטעמים שהוזכרו פה.

האיש קודם לאישה ... והאישה קודמת לאיש

באחד מדפי הפייסבוק הועלתה התמונה הזו של משנה ז' בפרק ג' שמסכת הוריות, וגרמה לצער רב וזעקה גדולה:

הניסוח אכן נראה מפחיד בשלב ראשון, וזה גרם לי לזכות בלימוד משנה.

ובכן, לאחר הלימוד, בואו נשים לב לכמה דברים:

1. ההקשר

המשנה הזאת היא חלק מרצף משניות שמפרט קדימויות שונות - בגלל תפקידים בעם, שכיחויות וכו'.

2. סדרי עדיפויות עקרוניים

אני מניח שסדרי הקדימויות פה הם יותר עקרוניים ולא ספציפים - כלומר ניתנו דוגמאות שאולי הן קיצוניות או מוזרות - כדי להדגיש את העקרונות.

למשל: האיש קודם לאשה "להחיות" - זהו עקרון שבמקרים דומים יועדף מי שחייב ביותר מצוות מהשני. גבר או אישה, כהן או ישראל וכו'.

3. יש פה דו-כיווניות: לעתים הגבר קודם ולעתים האשה

המשנה הזאת נותנת סדרי קדימויות בין גבר לאשה - לעתים הגבר קודם ולעתים האשה. בפירוש תוכלו לקרא בדיוק את סיבת ההעדפה בכל מקרה.

4. לגבי הסיפא, שנראית במבט ראשון הגרועה ביותר - "בזמן ששניהן עומדין בקלקלה וכו'"

זהו המשך המשפט שמפרט לגבי השבי, ולא תחילת משפט חדש. ההסבר הוא שאם יש חשש לאונס של הגבר או האישה בשבי, הביזוי של הגבר יהיה גדול יותר אם גבר יאנוס אותו, ולכן שחרורו קודם.

לכן, נראה לי שיש להניח, לפי סעיף 2, שאם אישה היא זו שתאנוס את השבוי\ה - יש להקדים את שחרור האשה לפי אותו עקרון.

יצחק איש האמת - לפרשת תולדות

וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרשׁ אֶת יְהֹוָה:

עד לא מזמן, אם אשה הרגישה שמשהו קצת קשה יותר בהריון הזה מהאחרים, אף אחד לא ידע להגיד לה שיש לה תאומים - עד ללידה עצמה. ודאי שלא ניתן היה לחזות את מין העוברים, או ממצאים רפואיים אחרים.
והנה, אלפי שנים לפני המצאת האולטרא-סאונד, רבקה עוברת הריון לא פשוט, ומקבלת סקירת מערכות פרטנית ביותר: יש לה תאומים, זכרים, ההריון קשה אבל התאומים יוולדו בשלום, ובנוסף רבקה מקבלת תחזית גם לכמה דורות קדימה -"שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ".

הכל ברור לכאורה - שני בנים שיצמחו לשני עמים. אחד צדיק והשני לא. וכשהתינוקות גדלים מאד ברור מי הצדיק ומי הרשע.

אלא, למרבה ההפתעה, נראה שדווקא יצחק אבינו, גיבור הפרשה, לא מבין את המובן כ״כ, ואוהב את הרשע.
הסיבה לכך - "כי ציד בפיו" - מגבירה את התמיהה - האם ולמה  בוחר יצחק קריטריון גשמי כ״כ להעדפת הבן שעתיד להיות לעם וללאום גדול?
ויותר מכך - גם את ברכתו מייעד יצחק לעשיו, ולא לדמות הטובה והצדיקה - יעקב. האם אנחנו, בני יעקב - "העם הנבחר" - היינו צריכים לגנוב את הברכה שלנו? האם קבלנו את ברכתינו ובכורתינו רק בזכות "תרגיל עוקץ" של רבקה ויעקב? האם בעצם ההיסטוריה "רומתה"? אני זוכר שעוד כילד הפריע לי מהלך הסיפור - איך זה שלא, ברגע האחרון - כמו בכל סיפור טוב - יצחק החליט - בעצמו - לתת את הברכה ליעקב בזכות ולא בתרמית?

יצחק, אחד משלושה שזכו להיקרא "אבותינו", מסתמן לכאורה כדמות חלשה, נגררת, כזו שאינה מבינה את המציאות - לא דמות הגיבור הקלאסית לה היינו מצפים. קצת מפתיע ודי מאכזב.
וכל השאלות האלו מתעצמות לאור זה שספר בראשית הוא בגדר ״מעשה אבות סימן לבנים״ - מה אנחנו אמורים ללמוד ממעשיו של יצחק?

אלא, שאם נבחן שוב את מהלכיו ואת אופיו של יצחק, נמצא שאין מדובר באיש חלש ונגרר, אלא כאדם חכם, היודע היטב לתכנן את צעדיו, ובו זמנית איש אמת הנוהג לפי אמות מידה גבוהות של צדק.

עשו הוא בנו של יצחק, בדיוק כמו יעקב. אמנם הוא מתגלה כבעייתי יותר מכמה בחינות, אך אין זו סיבה להרחיק אותו עוד יותר. יצחק, באהבתו לעשו, מנסה לקרב את עשו ואף מצליח בצורה כזאת או אחרת. יצחק ייתן צ׳אנס לעשו לפני שיעביר את הבכורה ליעקב. ע״י הציד, הדבר שעשו מצטיין בו, ינסה יצחק להגיע אליו - ולכן גם בהקשר של הברכה מעורב עניין הציד. יצחק לא טיפש, והוא יודע היטב שיש חשש שמא רשעותו של עשו חסרת תקנה, והוא אינו ראוי לברכה - אבל עד הרגע האחרון הוא ישאיר לו פתח.
לפני הברכה; עשו יוצא לצוד - ופה ניתנת ההזדמנות ליעקב לפעול. יעקב איש תמים - אך התמימות והצדיקות של יעקב לא טוב שתהיה פסיבית וללא חזון. לא ייעשו נסים למי שאינו משתדל ומנסה לעשות את חלקו. ואכן, כשיצחק מבין שלא ברך את עשו אלא את יעקב, הוא אינו כועס על יעקב, אלא אומר: "גם ברוך יהיה". זאת אינה תגובה של מי שמופתע או מרגיש מרומה, או של מי שמאוכזב ממה שקרה, מה שאומר שיצחק שלם עם התוצאה ועם ברכתו של יעקב. הוא מבין שיעקב יודע להסתדר, לצאת מתמימותו כשיצטרך, לעמוד כנגד הרשעים ולנצחם. בפרשות הבאות נראה שאכן יעקב ידע לנהוג כך.

יצחק הוא איש האמת. מכל האבות - יצחק הוא היחיד שלא יצא מהארץ, הוא היחיד שאת כל אהבתו העניק לאשה אחת ומאשה אחת נתברך זרעו. הוא עמד בכל המבחנים ובסופו של דבר כל החלטותיו היו הטובות ביותר.
גם אם הוא נראה אפור, גם אם מעשיו לא תמיד מובנים לנו ולעיתים הם נראים שגויים - בטח בראייה מיידית - לטווח הרחוק ובהסתכלות אחורה - יצחק יצליח במעשיו ועל הדרך גם מלמד אותנו מסר אחד או שנים.

בריאת העולם - האם ישנו בכלל עימות בין התורה למדע?

כשנשאל סטיבן הוקינג האם ניתן ליישב בין המדע והדת, אמר: "יש ביניהם פער יסודי. המדע מבוסס על תצפית ותבונה, והדת על סמכות. המדע ינצח מפני שהוא עובד".

אל תחפשו תשובה לתת לו, הראי״ה קוק כבר נתן אותה לפני יותר ממאה שנים:
״להגיד כח מעשי בראשית לבשר ודם אי אפשר, לפיכך סתם הכתוב בראשית ברא אלוהים.״*

כלומר, מראש אין בעיה!
התורה לא פירטה את ענייני המדע של בריאת העולם - אלא רק ברמה פשוטה ולפי צרכיה. את הפרשנות המדעית השאירו למדענים.


* לנבוכי הדור, פרק ה. מומלץ לעיין שם בפירוט.

מה הקשר בין חוקי צדק לבין מחיית עמלק? (בפרשת כי תצא)

פרשת כי תצא מפרטת רשימה ארוכה של מצוות וכללים, שרובם עניינים רלוונטיים ויום-יומיים שבהתנהגות שבין אדם לחברו, והתורה מורה לנו על התנהגות מתחשבת ומוסרית שביחס לאנשים במצבים שונים: היחס ללקיחת אשה מהאויב בעת מלחמה, מצוות בניית מעקה למניעת סכנה, אסור נשך, צדק מוחלט בעת שקילה ובעת מדידה, מתנות עניים, מצוות השבת אבידה, שילוח הקן, קידוש אשה, קיום נדרים, איסור הלנת שכר, ועוד.
בכל החוקים שהזכרתי וגם באלו שלא, ניתן לראות את החמלה, ההתחשבות והרגישות המתבקשת, לא רק בדברים הגדולים והברורים אלא גם בדברים הקטנים שלכאורה "מה זה כבר משנה". לא רק כלפי אשתך, אלא גם כלפי עבד, עני, אישה שנלקחה בשבי ואפילו כלפי ציפור וגוזליה.

אל מול כל אלו, הפרשה מסתיימת באזכור מעשהו של עמלק והמצווה למחייתו. מעשה זה הוא ניגוד מוחלט לכל חוקי הצדק שהוזכרו קודם. מעשהו של עמלק הוא בלתי מוסרי בעליל, שהרי הוא תקף את ישראל ללא סיבה הגיונית, ונלחם בקצה האחורי של המחנה, בחלשים, וזאת בשעת חולשה של העם שהיה צמא למים.

מה בעצם הקשר שבין החלק הגדול של הפרשה המפרט חוקי צדק לבין סיומה במחיית עמלק?

מעשהו של עמלק מנוגד לכל חוקי המוסר הפשוטים ואינו מאפשר לו מקום בעולמו של הקב"ה ולכן גם בני ישראל מצטווים ציווי עתידי על מחיית עמלק. זהו בעצם ציווי מוסרי, שנועד להסיר את מה שהוא כ"כ מנוגד לעולם מוסרי, צודק וחברתי.

אבל, המסר מפרשת עמלק אינו רק ברמה הלאומית, אלא גם ברמה האישית, ופה, לעניות דעתי, מצוי הקשר בין עיקר הפרשה לסיומה.
אנחנו כבני אדם צריכים לנהוג בצורה מוסרית והוגנת כלפי הסובבים אותנו - לא רק כלפי בני משפחתינו וחברינו, אלא גם כלפי כל אדם או אפילו חיה. לצערנו, לא כולם בעולם מתנהגים בצורה מוסרית וראויה, וישנם את אלו שמחפשים את נקודות החולשה ותוקפים בהם. אלו מעין "עמלקים" קטנים, שאותם אנחנו צריכים לזהות, וכאשר אנחנו מוצאים אותם - היחס חייב להיות חד משמעי - כמו ברמה הלאומית - אל מול אותו עמלק. וכמו שאר המצוות והחוקים בפרשה - זוהי גם מצווה מוסרית מעין כמוה, שכן ההתייצבות החד משמעית אל מול אותם "עמלקים" המהווים ניגוד לכל הערכים המוסריים שלנו - הינה הגנה על החברה בכלל ועל עצמנו והקרובים לנו בפרט.

איך לקרא את התורה? - כי תהיינה לאיש שתי נשים (פרשת כי תצא)

"כי תהיינה לאיש שתי נשים, האחת אהובה והאחת שנואה, וילדו לו בנים, האהובה והשנואה, והיה הבן הבכור לשניאה" (דברים כא, טו).
קצת מוזר הציווי הזה. כבר שנחשפתי אליו כילד תמים היה לי משהו מוזר - למה ישר שנואה ואהובה? למה התורה מתחילה את העיסוק בנושא שתי נשים בנימה שלילית? ואולי נשאל בתמימות: האם אין מצב שיש לאדם שתי נשים והוא מסתדר איתם?
גם בספרי מובא ש"מגיד שסופו להיות שונא אותה ואוהב אחרת", ומשם הדרך לקנאה, סכסוכי ירושה ויש המפרשים שאפילו המקרה של בן סורר ומורה.
בקיצור, אין הרבה אופטימיות לגבי העסק הזה….

דבר מוזר נוסף בעניין הזה הוא שבהמשך ההיסטוריה בא חרם דרבנו גרשום וביטל למעשה את כל העניין - ומאז אנחנו נוהגים שלא יישא אדם יותר מאישה אחת.
ויש פה משהו תמוה - הרי כלל ידוע הוא שאין לחכמים סמכות לאסור דבר שהותר במפורש בתורה - אז כיצד יכול היה רבנו גרשום לאסור נשיאת שתי נשים - דבר שמנוגד להיתר מפורש בתורה, ואיך נתקבלה תקנתו בישראל בצורה גורפת כ"כ?

אלא, שמסתבר שצריך לדעת כיצד לקרא את הכתוב בתנ"ך וממנו להבין מה הייתה הכוונה המקורית. 
מתוך ההקשר שבו נאמר בתורה שמותר לשאת שתי נשים אפשר להבין שהדבר אינו רצוי. אם התורה ישר התחילה בתיאור מקרה של "אחת שנואה ואחת אהובה", בלי ציון בכלל של המקרה בו שתיהן אהובות, אז כנראה שהתורה לא באמת מחבבת את העניין, אלא ההיתר לישא שתי נשים הוא בדיעבד - אם יקרה מצב כזה - כך וכך התורה מורה לך לנהוג.
לכן, כשהסתלק ההכרח, והנורמה החברתית יצאה נגד זה - ניתן וצריך "לבטל"  במרכאות את העניין, ולהחליט שאין לשאת שתי נשים.

ניתן להגביל את הדבר לחוקי מדינות - בג"ץ מורשה ואפילו מחוייב לתת פרשנות לחוק עפ"י "רוח החוק". כך גם חכמים מורשים ומחוייבים לתת לנו את "רוח התורה".

דוגמא מעניינת נוספת היא "לא תבשל גדי בחלב אמו":
ידועות הבדיחות על כך שהתורה ציוותה לא לבשל בן ואמא ביחד, והיהודים החוכמולוגים פירשו פרשנויות מפה ועד להודעה חדשה וגזרו על עצמם איסורים ללא סוף.
אלא שגם פה צריך להבין את רוח החוק: בישול בשר בחלב אינו נתעב מצד עצמו, אלא אסור בגלל תחושת האכזריות שהוא מעורר – בישול הוולד בחלב אמו שנועד להזין אותו. ובגלל הרצון לעדן את תחושותינו המוסריות - הורחב הורחב לכל בשר ולכל חלב.

אז כמובן שהדבר לא נעשה בצורה שרירותית, אבל בהחלט יש כללים בהם ניתן לשנות את הנאמר בתורה, לקולא או לחומרה, ולהתאים את חיי היומיום לרוח התורה.


מקורות
1. את הרעיון הכללי למדתי מתוך: עליית מעמד האישה בהלכה \ הרב אליעזר מלמד 
http://revivim.yhb.org.il/2013/12/26/%D7%A2%D7%9C%D7%99%D7%99%D7%AA-%D7%9E%D7%A2%D7%9E%D7%93-%D7%94%D7%90%D7%99%D7%A9%D7%94-%D7%91%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%94/

2. את הדוגמא של "לא תבשל גדי בחלב אמו" הסקתי מתוך: בגנות האידיאולוגיה \ חיים נבון
http://musaf-shabbat.com/2012/04/19/%D7%91%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%90%D7%99%D7%93%D7%99%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%94-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%91%D7%95%D7%9F/